נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הרב חיים נבון: הסיבות להבדלים בהלכה בין הגבר לאשה

הרב חיים נבון, מתלמידיו של הרב ליכטנשטיין, כותב על מעמד האשה בהלכה. מתוך ספרו 'גשר בנות יעקב' קטעים מתוך פרק ב', מאמר חשוב ובסיסי המציג גישה רציונלית ומאוזנת.

נחמה והקוביות השחורות

פעם הוזמנה פרופ׳ נחמה ליבוביץ להעביר שיעור בעיר מסוימת. לקראת השיעור נתלו בחוצות העיר מודעות רחוב: ״הציבור מוזמן לשיעורו של הרב הגאון פרופסור נחמה ליבוביץ״. יש להניח שמנסח המודעה הוסיף את תארי הכבוד כדרך שגרה, ולא נתן דעתו על כך שמדובר באישה. שהרי מי היה יכול לשער - ודאי לפני שלושים או ארבעים שנה - שאישה תלמד שיעור תורני, ועשרות ומאות יתקבצו לשמוע את לקחה? נחמה ליבוביץ היתה אולי האישה הראשונה שהוכרה כסמכות תורנית מהשורה הראשונה. שיטתה בלימוד התנ״ך משפיעה עד היום באופן עמוק על רבבות לומדים.

ליבוביץ סלדה מן הפמיניזם, והצהירה כי אינה מבינה את משאלתן של הפמיניסטיות הדתיות להתפלל ולהניח תפילין כגברים. ״אם התפנתה לי שעה קלה בבוקר, מה עליי לעשות?״ שאלה נחמה; ״האם עליי להניח קוביות שחורות על המצח, דבר שאיני מצווה בו, או להיכנס לשכני החולה ולקיים מצוות ביקור חולים, שאני מצווה בה?״ מדוע באמת נשים פטורות מהנחת תפילין? מה המסר הערכי שעולה מהבדל זה שהתורה מכוננת בין גברים לנשים?

בפרק הקודם דיברנו על כך שעלינו ללמוד מן התורה את ערכיה שלה, ולא לכפות עליה את ערכינו שלנו. הוספנו גם שמניתוח יחסה של ההלכה לנשים אפשר ללמוד קודם כול שהתורה מכירה בהבדלים בין גברים לנשים. כיום האמירה הזו אינה מובנת מאליה, אך קשה להכחיש שזהו המסר של ההלכה.

בפרק זה ננסה לחדד יותר את המסר שאפשר להפיק מן ההלכות המבחינות בין גברים לנשים, ובראשן - ההלכה הפוטרת נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן (ובהן הנחת תפילין). נחמה ליבוביץ קיבלה את הפטור הזה כדין נתון. אך מה טעמו של הפטור הזה? מה הוא מלמד אותנו על מקומה של האישה בעולם היהודי, ועל מקומה של היהדות בעולם הנשי? אם נוכל להגיע להשערה מבוססת בנוגע לטעם הפטור, נבין טוב יותר גם את משמעותו ואת פשרו.

ההלכה אינה פוטרת נשים מכל המצוות שהזמן גרמן; נשים חייבות בכמה מן החשובות שבמצוות התלויות בזמן, כמו קידוש בשבת ואכילת מצה בליל הסדר. נשים חייבות גם במצוות תפילה (שלא ברור האם אפשר להגדירה בהקשר זה כמצווה שהזמן גרמה); זהו חיוב חשוב מאוד מבחינה אישית וציבורית. אמנם יש מחלוקת בין הפוסקים בנוגע להיקף חיוב נשים במצוות התפילה, אך על כולם מוסכם שבאופן בסיסי נשים חייבות בתפילה, כפי שנכתב במפורש במשנה (ברכות פ״ג מ״ג). הנשים פטורות מכמה מצוות אחרות שהזמן גרמן, כגון קריאת שמע, תפילין ונטילת לולב, ופטור זה תוקפו מדאורייתא.

פרשנים והוגים נתנו טעמים שונים לפטור נשים ממצוות עשה התלויות בזמן מסוים. גישה אחת קושרת את הפטור הזה למחויבותן של נשים לניהול משק הבית:

והטעם שנפטרו הנשים מהמצות עשה שהזמן גרמא, לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו; ואם היתה מחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא, אפשר שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו, ואם תעשה מצוות הבורא ותניח מצוותו אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא אוי לה מיוצרה; לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו, כדי להיות לה שלום עם בעלה (אבוררהס, שער ג ברכת המצוות).

הניסוח של אבודרהם צורם לאוזנינו. הוא מדבר על שעבוד האישה לבעלה, שעלול להתנגש במחויבותה לקיים מצווה מסוימת בזמן מסוים. גם אם בתקופתו של אבודרהם היו נשים משועבדות לבעליהן, אין זו עמדתה של התורה. ואכן, לא מצאנו במקורות קדומים יותר ניסוח דומה לדברי אבודרהם בנוגע לפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן.

יש שמצטטים בהקשר זה את הפסוק שנאמר לאישה: ״ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך״ (בראשית ג׳, טז). לדבריהם, מפסוק זה משתמע שלפי השקפת התורה האיש צריך למשול באשתו. שמעתי על אדם שלחץ על אשתו שלא תיקח אפידורל בשעת לידתה משום שהתורה אמרה: ״בעצב תלדי בנים״ (שם). אחד הרופאים ניגש ושאל אותו: ״האם אתה מדליק מזגן בעבודה?״ ״ודאי,״ ענה הבעל. ״אם כך,״ השיב הרופא, ״גם אתה עובר על דברי התורה - ׳בזעת אפיך תאכל לחם׳ (שם, יט)״.

האמת היא ששני הפסוקים הללו אינם ציוויים אלא קללות. בעקבות חטא עץ הדעת נתקללו אדם וחווה בקללות אלו, ומאז האנושות מנסה לתקן אותן. ככל שאנו מצליחים להימנע מעצב הלידה ומסבל הפרנסה - אנו הולכים ומשתחררים מקללות אלו ומתקנים בכך את העולם. הדבר נכון גם כלפי הפסוק ״והוא ימשל בך״. ביטול יחסי ההיררכיה שבין איש לאשתו הוא תיקון קללת חווה, והתורה סומכת ידיה על תהליך זה.

אפשר לנסח טיעון דומה לזה שהזכיר אבודרהם, בלי לדבר כלל על שעבוד האישה לבעלה. הנשים - גם בזמננו - מחויבות לגידול הילדים יותר מאשר הגברים. נשים הן הנושאות את הוולד ברחמן, נשים הן היולדות ונשים הן המעיקות. גם בזמננו נדיר למצוא גברים הלוקחים חופשת לידה כדי לטפל בתינוק. הטיפול בילדים הרכים הוא מחויבות טוטלית, שהנשים מתמסרות אליה יותר מן הגברים. לעתים המחויבות הזו לילדים אינה מאפשרת לאישה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן בדיוק בשעה הראויה. כך ניסח זאת הראשון לציון הרב עוזיאל:

ולי נראה שטעם פיטורן הוא משום שלפי טבען ומהות תפקידן בחיים הן משועבדות לזמן במשק הבית וגידול הילדים וטיפולן, ולא הזמן ניתן לרשותן.

לפי הרב עוזיאל, צורכי משק הבית וגידול הילדים אינם מאפשרים תמיד לאישה להתפנות לקיום מצוות בזמן הראוי. לכן נפטרו הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, היינו - מן המצוות שצריך לבצע אותן דווקא בזמן מוגבל ומדויק. חכמים רבים אחרים נימקו את פטור הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן ברוח זו.

יש גם כיוון אחר לחלוטין של הסבר לפטור הנשים ממצוות אלו.

כך כתב הרב שמשון רפאל הירש:

סוכה היא מצוות עשה שהזמן גרמא; ובדרך כלל נשים פטורות ממצוות אלה. כך הן פטורות ממצוות ציצית,  תפילין, שופר, לולב, סוכה, ראייה, חגיגה; יוצאים מכלל זה קידוש, פסח, מצה, שמחה, הקהל. מספר החריגים הוא כמעט כמספר הנוהגים על פי הכלל... נמצא, שפטור הנשים משאר מצוות עשה שהזמן גרמן אינו יכול להיות תלוי בפחיתותן; כאילו התורה סבורה, שאין הן ראויות לקיים אותן מצוות. אלא נראה לנו, שקרוב מאוד לומר כך: התורה לא חייבה את הנשים במצוות אלה, מפני שאין הן זקוקות להן... התורה מניחה, שיש לאישה דבקות יתרה ונאמנות של התלהבות לייעודה; והניסיונות המזומנים לה בתחום ייעודה - סכנה מועטת נשקפת לה מהם; משום כך לא היה צורך להטיל עליה את כל המצוות המוטלות על האיש. כי האיש טעון זירוז חוזר ונשנה לנאמנות בקיום ייעודו; ויש צורך לחזור ולהזהיר אותו מפני כל רפיון במילוי תפקידו (רש״ר הירש, ויקרא כ״ג, מג).

רש״ר הירש טען שנשים פשוט אינן זקוקות לתזכורות הרוחניות המתבטאות במצוות עשה שהזמן גרמן. הוא תלה זאת הן בטבע הנשי והן בצורת החיים הנשית, שכללה (בזמנו) פחות סיכונים וניסיונות. אפשר להרגיש בטון אפולוגטי בולט בנימוק זה.7 בעידן שלנו לא נשמע טוב לומר שנשים פטורות ממצוות מסוימות משום שהטיפול בילדים מכביד עליהן. נשמע טוב הרבה יותר לומר שנשים פטורות ממצוות מסוימות משום שאינן זקוקות למצוות אלו. הפירוש הזה מתאר את הנשים כנעלות על הגברים מבחינת מצבן הרוחני.

אין ספק שהרב הירש העלה הצעה זו מתוך אמונה שלמה באמתותה. אך כאשר גברים אחרים מצטטים אותו, יש לחשוד שהם משתמשים בנימוק זה באופן אפולוגטי כדי לפייס את הנשים, בלי שהם באמת מאמינים שמעמדן הרוחני של הנשים נעלה מזה של הגברים. כפי שהעיר הרב שאול ברמן, לו באמת האמינו הגברים שהם זקוקים למצוות עשה שהזמן גרמן רק בגלל חולשתם הרוחנית, הרי היה בכך עלבון עצמי בלתי־נסבל עבורם. כאשר גברים מדברים בנינוחות ובטוב לבב על עליונותן הרוחנית המופלאה של הנשים, יש מקום לחשוד בכנותם.

איך נשים מרגישות בנוגע למענה הזה? אישה צעירה אמרה לי פעם כי כשהיתה ילדה לימדו אותה שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן משום שהן מחויבות לבית ולילדים. כשהיתה בתיכון, הסבירו לה בסמינריונים שאין זה נכון: נשים פטורות ממצוות אלו משום שאינן זקוקות להן. ״אך היום,״ הוסיפה, ״כשאני אם לילדים קטנים, אני רואה כמה צודק דווקא הנימוק הנושן. אני מקפידה בדרך כלל להתפלל שחרית ולומר קריאת שמע בזמנה, אך יש בקרים רבים שאני מטפלת בתינוק במשך כמה שעות, בלי שום הפוגה, ופשוט איני מספיקה לומר קריאת שמע בזמנה. בימים הללו אני אומרת: איזה מזל שפטרו אותי מן המצווה הזו.״

לפני שנעמיק לדון בנימוקים השונים לפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, עלינו להוסיף הסתייגות חשובה. העיסוק בטעמי המצוות חייב להיות זהיר ומהוסס. אין ביכולתנו להבין את דעתו ואת טעמיו של הקב״ה עד תומם. אנו יכולים רק לגרד את הקצה של טעמים אלו ולנסות לשער שמץ מהם.

כבר הזכרנו בפרק הקודם את משה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה היהודית. מנדלסון נשא את דגל שילוב היהודים בחברה הגרמנית, ואף על פי כן לא נפטר מן האפליה שסבלו ממנה היהודים כולם. כשהגיע לברלין, נאלץ להיכנס לעיר דרך שער הבהמות, שרק דרכו הותר ליהודים לעבור. כשהתחתן מנדלסון, חל גם עליו החוק המורה לכל זוג יהודי לקנות כלי חרסינה מהמפעל המלכותי. צאצאיו של מנדלסון עוד החזיקו ברשותם עשרים קופי חרסינה מכוערים, שהוא נאלץ לקנות בכסף מלא. למרות כל זאת, לא התייאש מנדלסון מן האמונה בנאורות ובקדמה.

אפילו מנדלסון, הפילוסוף איש ההשכלה וחסיד ההיגיון, הכיר במגבלות של שכלנו בהכרת טעמי המצוות:

רפה היא עין האדם וקצרת רואי! מי יאמר באתי אל מקדשי אל, אבינה עצתו, חקר מחשבותיו ותכליתן? רשאי אני לשער, אבל לא להכריע, לא לנהוג על פי השערתי.

דברי משה מנדלסון מבטאים המשך של מסורת יהודית רבת־שנים. רבים רואים במשורר וכהוגה הגדול רבי יהודה הלוי את הבולט בין אלו שחידדו את מגבלות ההיגיון האנושי. אחרי שתיאר רבי יהודה הלוי תיאר את טעמן של מצוות המקדש בספרו הגדול - ספר הכוזרי - הוא סיים ואמר:

ואין אני טוען ואומר בהחלט - חלילה לי מאל! - כי כוונת עבודה הזאת היא הסדר הזה אשר אמרתי. להפך!

אל נכון נעלם הדבר ונעלה מזה (ספר הכוזרי מאמר שני).

אף אנחנו נקבל את עצתם של כל החכמים הללו, וניגש בהסתייגות ובזהירות אל הניסיון לנמק את פטור הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן. למרות הסתייגותי מהטעם שהביא רש״ר הירש - ייתכן שהוא נכון. אינני יודע. ובכל זאת, דומני שהטעם הקודם שהבאנו מסתבר יותר. נראה סביר למדי שלפחות אחד השיקולים מאחורי פטור הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן היה המחויבות לגידול הילדים. נשים רבות מעידות שבתקופות מסוימות אין הן יכולות להתמסר למצוות בזמנים קבועים ומוגדרים. הניסיון הממשי מאושש כאן את התיאוריה.

יסוד ההבדל בין נשים לגברים הוא ביולוגי - אישה היא היולדת והמיניקה. אך ההבדל הזה מתבטא גם בתחום הנפשי. לא נתיימר לטעון שהצלחנו לפענח את סוד ההבדלים בין איש לאישה; אך ברור שיש כאן הבדל, המתבטא במציאות החיים הממשית ואפילו במציאות המשפטית. נכון לשעת כתיבת שורות אלו, שוררת במשפט הישראלי ״חזקת הגיל הרך״. לפי כלל זה, במצב של גירושין האם תקבל את המשמורת על הילדים שמתחת לגיל שש, למעט מקרים נדירים. למעשה, כמעט תמיד האם מקבלת את המשמורת גם על ילדים מבוגרים יותר.

יש ניסיונות לשנות את הקביעה המשפטית הזו, אך הם נתקלים בהתנגדות עזה (בין היתר של ארגוני הנשים). אפשר להניח שגם אם

יבוטל הכלל המשפטי של ״חזקת הגיל הרך׳ בפועל בתי המשפט יטילו בדרך כלל את מרב האחריות לטיפול בילדים על האם. משתקפת כאן ההנחה הברורה שגם בימינו נשים מתמסרות לגידול הילדים יותר מהגברים, ולפיכך הן ראויות יותר להחזיק בילדים במקרה הטרגי של גירושין. התפיסה שנשים מתמסרות יותר לגידול הילדים מתבטאת גם במדיניות המס, המיטיבה עם אמהות עובדות ולא עם אבות עובדים.[1]

ייתכן שהתשובה הזו אינה מספקת הסבר מלא לפטור של נשים מחלק ממצוות עשה שהזמן גרמן. אך מי יכול להתיימר שבידיו הסבר שלם ועגול לחלק כלשהו של התורה? בתחומים רבים אנו נידונים לחיות תוך מבוכה מסוימת, ובכוחנו לפוגג את הערפל רק באופן חלקי. גם אם ההתמסרות לגידול ילדים היא הסבר חלקי בלבד שפוטר נשים ממצוות מסוימות - הבה לא נזלזל בערכו של הסבר חלקי מעין זה.

באותה רוח מהוססת אני מעז להוסיף ולפתח את הטיעון הבא. ייתכן שגם פטור נשים מתלמוד תורה קשור באותו יסוד: מחויבות האימהות לילדיהן הקטנים אינה מאפשרת להן מחויבות טוטלית ללימוד תורה. מצוות ״והגית בו יומם ולילה״ (יהושע א׳, ח) מטילה עומס כבד על המחויבים בה. המושג ״ביטול תורה״ מקשה מאוד על הגברים: הוא תובע מהם דין וחשבון על כל רגע פנוי שלא הקדישו ללימוד תורה. נראה שאם לילדים תתקשה מאוד לחיות בתודעה כזו. הניסיון למדוד ולנצל כל רגע פנוי מן הטיפול בילדים ומצורכי הבית עלול להטיל על האם עומס רגשי בלתי נסבל.

ומה בעניין ההלכה שנשים אינן חלק מן המניין הנחוץ לתפילה בציבור, לקריאה בתורה, לקדיש ולשאר דברים שבקדושה? זוהי הלכה שתוקפה כנראה מדרבנן. אפשר לשער שההיגיון של חכמים הוא שהמניין הנחוץ לתפילה בציבור מורכב דווקא מהאנשים שחייבים בתפילה בציבור, והם האחראים לקיומה באופן סדיר (וכן בנוגע לדברים שבקדושה וכר).

היו פוסקים שהעלו את הסברה שאונן - אדם שקרובו נפטר אך עדיין לא נקבר - אינו נספר למניין עשרה, משום שהוא פטור מן התפילה ומאמירת דברים שבקדושה. ייתכן שאפשר להעלות סברה דומה גם בנוגע לנשים. גברים חייבים לבוא מדי יום לבית הכנסת לתפילה בציבור, ולכן הם אלו שמרכיבים את המניין הנחוץ לתפילה בציבור. לא כל הגברים מגיעים מדי יום להתפלל בבית הכנסת, אבל כולם חייבים לעשות זאת, וכולם ייתנו את הדין לפני הקב״ה אם התרשלו במילוי חובתם. נשים אינן חייבות בתפילה בציבור, ולכן אינן נמנות כחלק מן הציבור המינימלי הנחוץ לתפילה ולדברים שבקדושה. הרב יוסף תאומים (בעל הפרי מגדים) כתב כי לכאורה היינו אומרים שנשים מצטרפות למניין לצורך קריאת התורה, אך הלכה למעשה אינן מצטרפות, ״דאין נשים חייבות בקריאת התורה, ואיך יצטרפו?״

לפי דברים אלו נגיע לכאורה למסקנה שבמצוות שנשים מחויבות בהן, הן גם מצטרפות למניין. ואכן, המאירי הציג דעה ולפיה נשים מצטרפות למניין לעניין קריאת מגילה, משום שהן מחויבות במצווה זו: ״יש אומרים, הואיל וחיוב הנשים שווה בה לאנשים, מצטרפות הן לעשרה״ (מאירי מגילה ה ע״א). מכאן משתמע שבשאר התחומים נשים אינן מצטרפות למניין רק משום שאינן מחויבות במצוות אלו.13

דנתי בנושא זה עם נשים רבות. כולן תהו: האם היו רוצות להיות חייבות בתפילה בציבור שלוש פעמים ביום כדי ש״בתמורה״ יהיו חלק מן המניין? בסופו של דבר, לא היתה אישה אחת שענתה בחיוב על השאלה הזו. אורח החיים של נשים אינו מאפשר להן להתפלל בציבור דרך קבע. התוצאה היא שאין הן חלק מן המניין המאפשר תפילה בציבור.

 

(כאן דולג קטע)

 

עד כה דיברנו על פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן ומתלמוד תורה. אך ההלכות המעוררות חשד ומבוכה יותר מכל הן הפסול של נשים מן האפשרות לשמש דיינות או עדות בבית דין, וכן ההבחנה בין גברים לנשים בקידושין ובגירושין - העובדה שהגבר הוא האקטיבי הן בתהליך הקידושין והן בתהליך הגירושין. האם לא מתבטאת כאן תפיסה של עליונות גברית?

כמענה לטענה זו, חשוב לזכור שחכמי התורה בדורנו דוחים בתוקף סברות בדבר עליונות האיש על האישה. אם אפשר למצוא טענות כאלו פה ושם בכתבים מדורות קודמים, אנו מאמינים כי מקורן בהשפעה חיצונית, וזה אינו המסר האותנטי של התורה. חז״ל קבעו: ״השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה״ (קידושין לה ע״א). מבחינת ההלכה, נקודת המוצא היא דמיון בין גברים לנשים, ולא הבדל ביניהם. דין נשים כדין גברים בדיני ממונות, במצוות לא תעשה וברוב מצוות העשה. המקומות שבהם יש הבדל בין המינים הם החריגים.

לפי התורה, הקידושין מתבצעים כאשר האיש נותן חפץ לאישה. זוגות רבים שאינם דתיים מבקשים לאפשר גם לכלה להעניק טבעת לחתן מתחת לחופה. אך מעמד חופה וקידושין שיש בו שתי טבעות הוא ניסיון ברור לטשטש את המהלך המרכזי של הקידושין לפי התורה. כך הופכת החתונה להצגת תיאטרון. הקידושין אינם הצגה מרגשת, שאנו יכולים לשנות לפי טעמנו התרבותי. הם הוכתבו לנו בידי בורא העולם ונותן התורה.

אך מדוע קבעה כך התורה? מה הטעם שהאיש מקדש ולא האישה? ולמה אישה פסולה לעדות? כאן אני נאלץ להרים ידיים. אין ספק שלו היינו אנחנו כותבים את התורה, לא היינו מעצבים את ההלכות הללו כפי שהן. אך לא אנחנו כתבנו את התורה, אלא קיבלנו אותה מהקב״ה.

חשוב גם לדייק בהיקף ההלכות הללו, וממילא גם במשמעותן. רבים טוענים למשל שלפי ההלכה הבעל קונה את אשתו, והיא הופכת לרכושו. כנגדם יש להביא את דברי הרמב״ן, ״שאין אשה זו ממונו של בעל״(רמב״ן, גיטין ט ע״א). כך עולה גם מדברי הגמרא עצמה (קידושין ו ע״ב). אמנם יש מן המפרשים מי שמתאר דמיון מסוים בין קידושי אישה לבין קניין רכוש; אך מפרשים אלו צריכים להתמודד עם קושיה חזקה - הרי לכל הדעות בעל לא יכול למכור את אשתו, כך שקניין כפשוטו ודאי אין כאן.

לפי דרך המלך של הפרשנות ההלכתית, השימוש בביטויי קניין בנוגע לקידושין הוא שימוש מושאל בלבד, ומבטא דמיון חיצוני בין תהליכים שאופיים הפנימי שונה לחלוטין. ברור שלחז״ל לא היתה הרגישות הלשונית שיש לנו כלפי השימוש בביטויי קניין בהקשר של קידושין.24 למרות זאת, אסור שהדמיון הלשוני גרידא יאפיל על ההבדלים המהותיים, המצביעים על כך שמדובר בעולמות שונים לחלוטין. יש גם חוקרים מודרניים המסכימים להבחנה הזו, ועומדים על כך שהנישואין ביהדות מעולם לא היו עסקה כלכלית, שהבעל ״רוכש״ בה את אשתו. מחקריהם האקדמיים הביאו אותם למסקנה שלפי היהדות קידושין ונישואין אינם עסקת קניין, והאישה אינה רכוש בעלה.25

יתר על כן, כפי שכתב הרב אמנון בזק: ״תהליך נתינת הטבעת על ידי החתן לכלה אינו תהליך חד־צדדי. הכלה ממלאת בו תפקיד חשוב, שהרי בלא הסכמתה אין תוקף לקידושין. כדי לבטא את הסכמתה, על הכלה להושיט את אצבעה.״  אחיו של המהר״ל מפראג, ר׳ חיים בן בצלאל, טען שההדדיות מתייחסת לא רק לביצוע מעשה הקידושין, אלא גם למערכת היחסים שנוצרת בעקבותיו:

ושניהם משועבדים זה לזה, עד שכמעט שאין להפריש ביניהם; שהוא קונה אותה לשפחה על ידי כסף קידושיה,

והיא קנתה אותו לעבד על ידי הנדוניא שהכניסה לו.

קשה לקבל את האמירה שהאישה היא שפחה של בעלה והבעל הוא עבד של אשתו. מוטב אולי לומר שאיש מביניהם אינו אדון לרעהו. ואף על פי כן, בולט מאוד הממד ההדדי שבמערכת היחסים, כפי שמתאר אותה ר׳ חיים בן בצלאל. אך למרות הממד ההדדי, אין ספק שיש הבדל בין המינים בנוגע לקידושין: האיש הוא המקדש והאישה היא המתקדשת. זוהי עובדה הלכתית יסודית. הפער בין האיש והאישה אינו הפער שבין הרוכש לבין הרכוש; רחוק מכך. ובכל זאת, יש הבדל.

יש הרואים בפרופ׳ דוד וייס־הלבני את גדול חוקרי התלמוד בדורנו. פרופ׳ הלבני לימד בבית המדרש לרבנים המזוהה עם התנועה הקונסרבטיבית. הוא פרש ממוסד זה על רקע הסתייגותו מניסיונות לשנות את ההלכות המבדילות בין גברים לנשים. כך כתב אז הלבני לחברי הסגל של בית המדרש לרבנים:

ליהודי לא ידועה דרך אחרת להגיע לאל מלבד ההלכה במובנה הרחב ביותר...

כיצד מגביהה המצווה את האדם לגבהים דתיים שכאלה?

מהי התפילה? אין יודע... הדת שלנו והחוויה האסתטית עטויים במסתורין. אנו נתונים באש, אך איננו יודעים כיצד האש מוצתת. השגיאה של הרפורמה היא בטענתה שהיא יודעת כיצד האש מוצתת, וכתוצאה מכך היא יכולה לשלוט באש. אולם למעשה כאשר ניסתה לשלוט באש לא היתה כל אש. הכל היה קר כל כך.

היהודי הדתי האמיתי חש יראת כבוד כלפי המסתורין האלוהי וכלפי היכולת של המצוות לקרב את האדם אל האל. אין הוא מעז להתערב במצוות, כיוון שהוא מכיר מתוך צניעות בכך שאין הוא יודע את סודן או את סודותיהן.

ליהודי מאמין יש עמדה בסיסית של ענווה בעמדו לנוכח המצוות. כשם שאינני מבין למה אסור ללבוש שעטנז ולמה אסור לאכול חזיר, כך אינני מבין מדוע אישה אינה כשרה לעדות מן התורה. הרב שאול ברמן ניסה לטעון שהשלב הלוגי הראשון בפסילת אישה לעדות הוא הפטור שלה מן החובה להעיד. כשם שהאישה פטורה מחובות ציבוריות אחרות, כך ההלכה מאפשרת לאישה הרוצה בכך להישאר בתוך תחומי ביתה ולא להיגרר לבית משפט ולהעיד בו. בשלב הלוגי השני הציבה ההלכה את הקביעה הבאה: כשם שמי שאינו מחויב בתפילה בציבור אינו מצטרף למניין, כך מי שאינו מחויב להעיד אינו כשר לעדות. ייתכן שזהו ההסבר לכך שנשים פסולות לעדות; אך אינני משוכנע בכך.

מספרים שוויליאם רנדולף הרסט, איל העיתונות הנודע, שלח פעם מברק לאסטרונום מפורסם: ״האם יש חיים על המאדים? שלח אלף מילים.״ הוא קיבל בתשובה את המילים ״מי יודע?״ כשהן חוזרות חמש מאות פעמים. יש מקומות שבהם עלינו להודות בקוצר ידינו. בייריש אומרים: ״פון א קאשע שטארבט מען נישט״ - לא מתים מקושיה. לא לכל שאלה אפשר למצוא תשובה מספקת; אדם בוגר לומד לחיות עם קושיות רבות שלא מצא להן מענה.

כאן יש לערוך הבחנה חשובה. כאשר אנו פוגשים בהלכה שאינה מתיישבת עם ערכינו, בדרך כלל נבחן מחדש את ערכינו, ונתאים אותם למסריה של התורה. אך לא תמיד המהלך הזה אפשרי. לעתים, אם מנסים להרחיב מצווה מסוימת לכדי ערך כללי, נגיע לסתירה בינו ובין ערכים תורניים אחרים. במקרים כאלו נקיים את המצווה המדוברת, אך לא נהפוך אותה למופת ערכי. נתייחס למצווה זו כחריגה במערך המוסרי רוחני של התורה, ונודה שאיננו מבינים את פשרה.

ניקח למשל את מצוות מחיית עמלק. כאשר הצטווה שאול המלך להרוג את כל העמלקים, מספרים לנו חז״ל שהוא התקומם על העוול המוסרי: ״ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה; ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו?! יצאה בת קול ואמרה לו: ׳אל תהי צדיק הרבה׳״ (יומא כב ע״ב). מה היה שאול אמור לעשות, על פי בת הקול? לכאורה היינו אומרים ששאול היה אמור לעדכן את הערכים המוסריים שלו. אך האם שאול היה אמור להגיע למסקנה שמבחינה מוסרית דבר טוב הוא להרוג חפים מפשע? ברור שלא, שהרי כל התורה מלאה באזהרות שלא לעשות זאת: ״לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו״(דברים כ״ד, כז). במצב זה, התורה מצפה משאול לציית בלי הבנה. כיוון שזו מצוות ה׳ - עליו לקיים אותה, אך לא להפוך אותה לדגל מוסרי. מחיית עמלק נראית סותרת את הרוח הערכית של התורה עצמה. לא נהפוך את כל רוחה של התורה בגלל מצווה אחת. נקיים מצווה זו מתוך הודאה בהבנתנו המוגבלת.

יש מקרים שנציית בהם לתורה ונעדכן לאור זה את התוכנות המוסריות שלנו. אך יש מקרים שנציית בהם לתורה מתוך ידיעה שהצו הספציפי שמדובר בו נראה סותר את הרוח המוסרית המפעמת בתורה; ובכל זאת אנחנו מקיימים מצווה זו, בלי לשנות את הבנתנו המוסרית. במצב כזה אנו מודים, מתוך ענווה, שאיננו מבינים איך הצו המסוים הזה מתיישב עם המערכת המוסרית הכללית של התורה. כבני אנוש, בשר ודם, סביר לגמרי שלא נבין הכול.

אוי למי שיהפוך את פסילת הנשים לעדות לדגל מוסרי. זוהי הלכה חריגה, שקשה לנו להבין את פשרה. בעיני זהו אחד מן החוקים שבתורה, היינו - מצוות שטעמן אינו מובן. הרב חיים הירשנזון טען שיהודי שמתמנה לשופט באחת מארצות נכר, ומסכים לגזור עונש על עבריין על פי עדותו של ״עד מדינה״ - פושע המוכן להעיד נגד חבריו - ״אסור לו לשפוט על פי חוק הנורא הלזה, וכששופט על פיהו... עובר הוא על דת ישראל, ולא יכופר לו בבואו ביום הכיפורים לבית הכנסת, כי נגאלו ידיו בדם נקיים.״30 לעומת זאת, כאשר השופט הנ״ל מקבל עדות נשים במשפט המדינה - אין בזה כל בעיה. לפי ההלכה, פושעים פסולים לעדות, ופסול זה נובע מכך שפושעים אינם מהימנים; לכן אסור להסתמך על עדותם גם במשפט המדינה. לעומת זאת, פסילת נשים לעדות היא גזירת הכתוב, וכאשר במשפט המלכות נקבע שמקבלים עדות נשים - דינא דמלכותא דינא. ההלכה קובעת שעבריינים אינם מהימנים; אך היא אינה קובעת, חלילה, שנשים אינן מהימנות.

המשנה מספרת על אדם שנדר שלא יינשא לאחייניתו. בני המשפחה חפצו כנראה בשידוך זה, וביטולו הביא לאחיינית יגון כבד. רבי ישמעאל שמע על הסיפור, וביקש מנשות ביתו שייקחו את האחיינית עמן וליפו אותה. לפי מסורת אחת, הטיפול התמקד בתחום הדנטלי: ״שן תותבת היתה לה, ועשה לה רבי ישמעאל שן של זהב״ (נדרים סו ע״ב). אם כך היה ואם לאו, טיפול היופי הועיל כנראה; כאשר העמידו את האחיינית המטופחת לפני הדוד המתנכר,  ביקש הוא מיד שיתירו לו את נדרו כדי שיוכל לשאתה לאישה. מספרת המשנה: ״באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתך (נדרים פ״ט מ״י). הרב חיים הירשנזון השתמש בפרפרזה על ביטוי זה כאשר התפלמס עם החולקים עליו. יש הטוענים שפסילת אישה לעדות אינה גזירת הכתוב, אלא נובעת מכך שנשים אינן מהימנות. הרב הירשזון דחה את דעתם בתוקף ובראיות רבות, וסיים באומרו: ״זה ודאי ברור שנשים נאמנות... בנות ישראל נאות הם, אלא שעניות דעתנו מנוולתן.״

פסילת נשים לעדות ולדין נראית לי הלכה חריגה, גזירת הכתוב. ובכל זאת, דבר אחד אפשר להבין גם מהלכה זו, ועליו כבר עמדנו בראשית הפרק הזה: יש הבדלים בין גברים לנשים. איננו יודעים מהם בדיוק הבדלים אלו ומדוע הם מתבטאים דווקא בהלכה הפוסלת נשים לדון ולהעיד. אך ברור שבשורש הלכה זו עומדת הכרה בקיומם של הבדלים בין המינים. אם יש מי שמכחיש את קיומם של הבדלים כאלו - תבוא התורה ותטפח על פניו.

אין כוונתי לומר שההבדלים בין גברים לנשים הם בהכרח מולדים, טמונים בעומק טבעם של שני המינים. האמת היא שאינני יודע אם ההבדלים הללו מולדים או שהם תוצאה של הבניה חברתית. אך ההבחנה הזו אינה חשובה לענייננו. גם אם צדקה סימון דה בובואר בקביעתה המפורסמת, ״את לא נולדת אישה, אלא הופכת לאישה״32 - עדיין אין זה אומר שההבניה החברתית הזו אינה רצויה. אולי טוב לחברה כאשר נוצרת בה מסורת המטפחת אופי מסוג מסוים בגברים ואופי מסוג אחר בנשים. לפי ההבנה הזר, החברה אכן מטפחת בנשים אישיות מסוימת, המתאימה יותר למי שצריכה להרות, ללדת, להיניק וכן הלאה. בגברים החברה מטפחת אישיות אחרת, המתאימה לחייהם של מי שאינם חווים את ההתנסויות הללו. לולא ההבניה החברתית הזו, אולי נשים וגברים היו מתוסכלים וכושלים בתפקודם כהורים.

אינני רוצה לקבוע מסמרות בדבר, פשוט משום שאינני יודע. ייתכן שהבדלי האישיות בין גברים לנשים יסודם בטבע המולד של אלו ואלו. אך אולי אין הדבר כך; אולי באופן תיאורטי אפשר לגדל גברים ונשים כך שיפתחו תכונות אופי זהות. אך הרשו לי לפקפק בהנחה שעולם כזה יהיה אכן טוב יותר מעולמנו שלנו.

גם אם יש נטייה נפשית מסוימת של גברים לכיוון אחד ונטייה נפשית של נשים לכיוון אחר, ברור שיש גם יוצאי דופן. יש גברים המפתחים תכונות שנחשבות ״אימהיות״, ויש נשים המתקשות להפגין תכונות כאלו. גם ברור שזו תופעה לגיטימית לחלוטין: גם אם רוב הנשים נוטות לכיוון מסוים, אין זה מחייב את כולן. עם זאת, ההלכה לא תשתנה בשל נשים או גברים יוצאי דופן אלו. כפי שכתב הרמב״ם, התורה מכוונת את ציווייה והוראותיה לפי המצב השכיח והמקובל:

אין התורה שועה אל החריג, ואין הציווי בהתאם למיעוט.

אלא בכל דעה, מידה או מעשה מועיל שרוצים להשיג, מתכוונים לדברים שעל פי רוב, ואין שועים לדבר הממעט לקרות (מורה נבוכים חלק ג פרק לד).

התורה קבעה את הוראותיה על פי הרוב, וכולנו חייבים לציית לה: הן אלה מאיתנו השייכים לרוב, והן אלה החריגים. האלטרנטיבה היחידה היא אנרכיה. אם נרשה לכל אדם לקבוע בעצמו אם הוא שייך לרוב או שהוא חריג, נפרק את התורה ונצמצם את כוחה לאפס. אין ברירה אלא לקבוע חוק אחיד, שנחקק תוך התחשבות בנוהג הרווח והשכיח. אין זה אומר שהתורה לא הכירה במציאותם של חריגים, אלא שדרכה של התורה היא לקבוע חוק כללי, אחיד ומחייב.

בני בן השלוש התעורר פעם מוקדם בבוקר וביקש ללוות אותי לתפילת שחרית. במהלך התפילה הוא התפעל מאוד מברכת הכוהנים. לאחר מכן הסברתי לו קצת על הברכה ועל משמעותה. הוספתי וסיפרתי לו שגם אבא של איתן וניצן הוא כוהן. בני הרהר לרגע, ואז שאל: ״ומתי אבא שלי יהיה כוהן?״ השבתי לו שאבא שלו לעולם לא יהיה כוהן. העובדה הזו גרמה לו צער זמני, אבל הוא התאושש.

כשם שיש בהלכה הבדלים בין נשים לגברים, כך יש בה הבדלים בין כוהנים לבין ישראלים. כישראל, אינני חושב שהתורה מכירה בעליונות כלשהי של הכוהנים; יש להם פשוט תפקיד אחר. ייתכן גם שיימצאו פה ושם ישראלים המתאימים במיוחד לתפקידי הכהונה; אך כבר כתבנו שהתורה איננה מתחשבת במיעוט, אלא הולכת על פי הרוב. התורה מניחה כנראה שרוב בני שבט הכהונה מתאימים לתפקידם יותר מאשר רוב הישראלים.

חז״ל מספרים לנו על כוהן גדול אחד שקינא בהערצה שרחשו בני העם לחכמי ישראל שמעיה ואבטליון. שמעיה ואבטליון היו גרים או בני גרים, והכוהן בירך אותם בלעג: ״יבואו בני העמים לשלום.״ שמעיה ואבטליון ענו לו: ״יבואו בני העמים לשלום שעושים מעשה אהרן, ואל יבוא בן אהרן לשלום שאינו עושה מעשה אהרן״ (יומא עא ע״ב). אפשר להניח שמבחינת רמתם הרוחנית, שמעיה ואבטליון היו מתאימים יותר לעבוד בבית המקדש מאשר אותו כוהן מלא קנאה. אך התורה אינה בוחנת כל אדם באופן פרטי, אלא הולכת על דרך הרוב. רוב הכוהנים מתאימים כנראה לשרת במקדש יותר מאשר בני ישראל שאינם כוהנים. ההבדל הזה מן הסתם תרבותי ולא גנטי, אך אין זה משנה הרבה.

כאמור, אין כאן עליונות של הכוהנים, אלא פשוט תפקיד שונה. באותה מידה, התורה אינה מכירה בעליונות כלשהי של הגברים. הבדל אין פירושו היררכיה. כך כתב הרב סולובייצ׳יק בנוגע לשאלה זו:

אין ספק שבעיני ההלכה נהנים הגבר והאישה ממעמד שווה, והם בעלי ערך זהה במה שנוגע להווייתם כבני אנוש (humanitas). שניהם נבראו בצלם אלוהים, שניהם הצטרפו אל קהילת הברית בהר סיני, שניהם מחויבים לייעודנו העל־היסטורי, שניהם משתוקקים לקרבת האלוהים ומחפשים אחריו, ועם שניהם הוא מקיים דו־שיח... העובדה שבין נביאינו נמצאו גם נשים אשר  האלוהים דיבר עמן, היא הוכחה ברורה כי מעולם לא ערכנו הבחנה בין המינים במסגרת מערכת ערכית כלשהי.

הרב סולובייצ׳יק עמד על כך שאיש ואישה שווים שניהם בעומדם לפני האלוהים. הוא מביא הוכחה לכך מהעובדה שהתנ״ך מזכיר נשים נביאות, אשר האלוהים דיבר עמן. חז״ל אף לימדו אותנו ״שהיה אברהם טפל לשדה בנביאות״ (שמות רבה פרשה א א). גברים ונשים שווים לפני ה׳, אך שוויון אינו מחייב אחידות. התורה, המתייחסת לנשים ולגברים באופן שווה מבחינת ערכם ומעמדם, אינה מתייחסת אליהם באופן זהה מבחינת תפקידיהם.

לאור ההכרה הבסיסית בשוויון בין איש ואישה לפי היהדות, ראוי לשקול בכובד ראש הצעות לשינוי מתון בנוסח הברכה ״שלא עשני אישה״. הבסיס לנוסח הברכה הוא פטור הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, כפי שעולה בבירור מדברי חז״ל (תוספתא ברכות פ״ו הי״ח). גברים מברכים על כך שזכו לקיים מצוות רבות. אך בסופו של דבר ניסוח הברכה יוצר רושם של עליונות הגבר על האישה; זהו רושם שגוי, ועלינו לקעקעו. ברכה זו גורמת לרבים מספור לחשוב בטעות שהיהדות מטיפה לעליונות הגבר על האישה. מקצת הסוברים שזו עמדת היהדות מאמצים בעצמם עמדה זו; אחרים סולדים ממנה ומשום כך סולדים גם מהיהדות בכלל. שתי התגובות הללו שגויות ומסוכנות. אם גדולי חכמי ישראל יצליחו להסכים על שינוי מתון בנוסח הברכה, הדבר יביא תועלת רבה בביעור שיבוש רעיוני מסוכן.

מתקבלת מאוד על דעתי הצעתו המתונה של הרב שלמה ריסקין, שהגברים יברכו: ״שלא עשני אישה ועשני כרצונו,״ והנשים יברכו: ״שעשני כרצונו ולא עשני איש.״ הצעה זו נראית סבירה מבחינה הלכתית ורעיונית כאחד. ואולם, כפי שכתב הרב ריסקין עצמו, שינוי כזה צריך להתקבל על דעתם של גדולי חכמי ישראל. שינוי עצמאי של נוסחאות התפילה עלול להפוך אותנו לכת מתבדלת.

בדמותה של החברה, כפי שזו משתקפת בתורת ישראל, יש הבדלים בין גברים לנשים. אך לצד תובנה זו, אני סולד מהיומרה להבץ מתוך התורה מהם בדיוק הבדלי האופי והאישיות בין גברים לנשים. אני מסתפק בתובנה הכללית בעניין המעורבות המוגברת של נשים בגידול הילדים. אך יש הלכות המבדילות בין גברים לנשים שקשה לנמק בעזרת תובנה זו. בעניין הלכות אלו אני מסתפק באמירה שמשתקפים כאן הבדלים בין המינים, אשר משמעותם נשגבה מבינתי.

בדרך כלל, כאשר חכמים וחכמות בני דורנו מנסים לנסח בפרוטרוט את ההבדלים בין נשים לגברים, כפי שאלו משתקפים בתורה, הם מצטטים למעשה את גברים ממאדים נשים מנוגה או ספר אחר של פסיכולוגיה פופולרית. הניסיון לתלות בתורה תובנות שחוקות של פסיכולוגיה עממית אינו מוסיף לערכה של התורה, צריך גם להיזהר ממצב רווח שבו גברים מגדירים בביטחון מוחלט, לפרטי־פרטים, מהי נשיות ומהו האופי הנשי. הבה נסתפק בקביעות הבאות: גברים ונשים שונים אלו מאלו; ההבדלים ביניהם קשורים לזיקה המיוחדת של האישה ללידה ולאימהות. הבנת ההבדלים הללו על בוריים תפרנס עוד דורות רבים של פסיכולוגים - מן הסתם עד עולם,

״שלושה המה נפלאו ממני,״ אמר מחבר ספר משלי, ״וארבעה לא ידעתים: דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אוניה בלב ים ודרך גבר בעלמה״(משלי ל' יח-יט). אף לאחר אלפי שנים, דרך גבר בעלמה - ובכללה הבנת ההבדלים בין הגבר לעלמה - נפלאה גם מאיתנו.

הערות:

[1] תוחלת החיים בימינו התארכה, והתקופה שאישה מקדישה לגידול ילדים קטנים אינה תופסת עוד את רוב חייה. אם כן, יש מקום לשאול: מדוע לא קבעה ההלכה כי רק אם לילדים קטנים תהיה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן, ואילו אישה שאינה בסטטוס הזה תהיה חייבת? לכאורה היינו יכולים לפטור אישה ממצוות אלו במשך חמש־עשרה או עשרים שנה, ולחייבה בהן למשך שארית חייה!

אני מהסס בנוגע לניסיון להשיב על שאלה זו. אינני מתיימר לחשוב שבכוחי לפענח את תוכניתו של הקב״ה לחיי אדם. אך בהיסוס ובדרך שמא אציע תחילתה של תשובה, המבוססת על ניסיוני החינוכי.

תלמידי ישיבה ותלמידות מדרשה אשר מסיימים את לימודיהם ויוצאים לפרק הבא בחייהם, נתקפים לעתים קרובות בתסכול רוחני. הם חשים פער עצום בין האינטנסיביות הרוחנית של חייהם בישיבה או במדרשה לבין החולין האפרורי בעולם החיצוני. לעתים הם מאשימים את מוריהם, שהציבו להם סטנדרטים רוחניים שאינם בני השגה בעולם שמחוץ לבית המדרש.

על אחת כמה וכמה נשים שהיו מרגישות תסכול רוחני נורא, לו היתה התורה פוטרת אותן ממצוות שהזמן גרמן ברגע שהיו הופכות לאימהות. נשים שהיו רגילות למחויבות הלכתית אינטנסיבית, היו נתקפות בתחושה קשה של ירידה רוחנית אם בבת אחת היו מופקעות מעולם זה. אני זוכר איך למחרת פטירתו של אבי ז״ל השכמתי בבוקר - כדין אונן - בלי לברך, בלי להתפלל ובלי להניח תפילין, וזו היתה בשבילי חוויה מזעזעת. חשבו על אישה שלמחרת לידת בנה מפסיקה לומר קריאת שמע בזמנה ולהניח תפילין. איך היא תרגיש? לו פטור הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן היה מוגבל רק לתקופת האימהות, ייתכן שהדבר היה משפיע גם על היחס הנפשי של נשים לייעודן כאימהות. זוהי השערה בלבד, וייתכן שהטעם שונה לחלוטין. ובכל זאת, לפחות הגרעין הקשה של הטיעון - קיומה של זיקה מסוימת בין פטור נשים ממצוות שהזמן גרמן לבין אימהותן - נראה בעיני סביר מאוד.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *