נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

התגשמות הנבואות שבנביאים אחרונים א: מעמוס ועד צפניה

אמונת ישראל מושתת על נבואת משה, נבואת משה הם דברי ה' חרותים באצבע אלהים על ספר התורה, והמכתב מכתב אלהים הוא. נבואת משה מדברת בצורה ברורה ומפורשת, היא שירת ההיסטוריה שתענה לעד מראשית הימים ועד אחריתם. דברי התורה בכל רגע ורגע הרי הם כחדשים, וכאלו נכתבו היום, וכחם יפה בכל מקום וזמן.

לא כן נבואות הנביאים, הנביאים דברו את דבריהם בעיקר למקומם ושעתם. הנביאים ראו את הנבואה באספקלריה שאינה מאירה, ודברו אל בני דורם, אותם הדריכו והוכיחו. לעתים אין אנו מבינים עד תום את פשר הנבואה, ואנו מתבוננים בה כמבעד לערפל. אנשי כנסת הגדולה קידשו וחתמו את ספרי הנבואה לדורות, משום הצורך שיש בהם לדורות. וכמובן, אף שעיקרם נאמר לדור הספציפי בו חיו ופעלו, הצורך בהם היה בכל עת ובכל שעה למן היום בו התפרסמו ועד לרגע זה, כמדריכי העם וחוזיו. וכפי שכותב רבי יוסף אלבו (בעל ספר העיקרים):

"עיקר מציאות הנבואה במין האדם אינה כדי להגיד העתידות ולסדר ענינים פרטיים אישיים כמו שיוודע זה על ידי הקוסמים והחוזים בכוכבים, אבל כדי להגיע האומה בכללה או המין אל השלמות האנושי", (ספר העיקרים מאמר ג' פרק יב').

יש מנבואות הנביאים שאין אנו יכולים להבין בדיוק את פרטיהן, וגם לא לדעת האם באמת התגשמו. וישנן כאלו המיועדות לאחרית הימים, נבואות שעדיין לא התגשמו, אך אנו מצפים להתגשמותן. יש מן הנבואות שנאמרו כאיום במטרה לגרום לתשובה והתקרבות אל ה', וכשזו באה שוב לא היה צורך בעונש. הנביאים, שלא כספר התורה, לא ערכו את דבריהם בצורה שיוכלו לראות מתוכם את העתיד, אנו מתבוננים בנבואותיהם כמבעד לערפל. אך גם מבעד לערפל דק ובהיר זה, צצות ועולות נבואות מדהימות ומופלאות שאין להם אח ורע.

הנביאים הם בעצם נושאי דברה של ברית התורה, ולפיכך יש קשר ישיר בין כללי התוכחות שבתורה ובין נבואות הנביאים, אך הנביאים יודעים מתי זמנו של כל שלב: שמואל מנבא את מפלת שאול עקב חטאיו, ואליהו מבטיח את אחאב בצורת נוראה הזכורה לדורות. מיכה מבטיח לאחאב מפלה במלחמה, ואחיה מבטיח את היכרתות בית אחאב ואת אופן מיתתם. אליהו מנבא את מפלת אחזיה, ישעיהו מבטיח את חזקיהו כי סנחריב לא יגיע ירושלימה, אך ישמיד את דמשק ושומרון, הנביאים ובעיקר ירמיהו מנבאים על החרבן. ניתן לקבוע כי רוב התהליכים ההיסטוריים המתוארים בספרי הנביאים, נחזו מראש על ידיהם.

כאמור, אין אנו יכולים לקבוע בצורה ברורה איך וכיצד נצפה העתיד על ידי הנביא, כשם ש"מציאות הנבואה במין האדם אינה כדי להגיד העתידות", כך מציאות ספרי הנבואה אינה כדי להוכיח מתוכן שהנביא ידע את העתיד. אך בודאי מפעל חשוב הוא לברר את היחס בין מה שנראה מפשוטי הנבואות לבין הידוע לנו על ההיסטוריה, בפרק זה ננסה לפרוש את הנושא.

נביא כאן מתוך ספרי הנביאים האחרונים את כל הנבואות המתייחסות לאירוע עתידי ספציפי, מה שמאפשר ליצור השוואה בין הנבואה לבין ההיסטוריה הידועה לנו. לא נתייחס כאן לשאלת קדמות ספרי הנביאים לאירועים, שכן לכך ייחדנו את החיבור 'בקורת המקרא', עם זאת לא נימנע מלהעיר כמה הערות ספציפיות בנושא. וכן נזכיר כאן שוב את ההנחה היסודית של הבקורת ה'מדעית':

  • "על פי השקפתם (של ולהויזן ותלמידיו) אין הנביא מגיד עתידות.. בהתאם לכך אם חורגת הנבואה מן האופק ההיסטורי של הנביא וצופה מאורעות מאוחרים שאינם ידועים בתקופתו, יש להטיל ספק במידת האותנטיות שלה", (פרופ' ז. וייסמן, מבא למקרא, 9.3.1).

ברור שכאשר ההנחה הקדומה "קובעת" את ההיסטוריה, ולא להיפך, אין שום אפשרות לבא אפילו לידי בדיקה של נושא הנבואות.

סגל מדגים לנו זאת:

  • "המקור על בית עלי וקורות הארון לא נתחבר לפני ימיו האחרונים של שלמה. הכתוב יודע ממלך שנמשח על ישראל, כמו שלמה. ומכהן שהיה בימי מלך זה, שכבר הספיק להתבסס בכהונתו ולבנות לו בית נאמן, שלא היה מבית עלי. צאצאיו של עלי היו כבר במצב שפל ודל", (מ.צ. סגל, מבא המקרא, עמ' 196). מבלי להזכיר אפילו ברמז, כי הדברים האלו מוזכרים ב"מקור על בית עלי" כנבואה על העתיד, ולא כמעשים שכבר אירעו!

על דברי קויפמן (תולדות האמונה הישראלית ח"ו עמ' 28 ועוד) בבדיקת הקשר של הנבואות עם האירועים הערנו בין השיטין. וכהקדמה נציין כאן כי קויפמן לא בא להראות שאין הנבואה יודעת את העתיד (הנחת יסוד של כל חוקר, כאמור), אלא שהנבואות לא 'תוקנו' לאחר מעשה ולא הותאמו לאירועים, שזו לכשעצמה אבחנה נכונה. אלא שמתוך הנחת היסוד ה'מדעית' הפליג בלשונו בדברו על נבואות שלא נתגשמו[1].

נתמקד כאן בנבואות מספרי נביאים אחרונים, ולגבי נ"ר נסתפק במובאות לעיל בקטע 'נבואות הברכה', מכיון שספרי נ"ר עצמם מוקדשים להסברתו של נושא זה. ומכיון שרבות מנבואות נ"ר עוסקות באירועים מקומיים שאין אפשרות להקביל אליהם את ההיסטוריה. אך בודאי יש לשים לב גם לסיפורים עצמם, שהרי אין עם בעולם שבין דפי ההיסטוריה שלו מסופר על נביאים הצופים את העתיד במידה שכזו, ולכן גם אין עם בעולם שחוזים ונביאים השפיעו על התנהגותו ועל עתידו כל כך. בוודאי לא ייתכן שכל אוירת הצער של ראשית ימי בית שני על כך ש"לא שמענו לקול עבדיו הנביאים" (ירמיה ז , זכריה א ד, ז ז, ז יב, דניאל ט ו, עזרא ט יא, דה"ב לו כא) נולדה ללא שהיו באמת אזהרות ונבואות הנביאים קדומות לאירועים.

עמוס

עונש ארם

"ושלחתי אש בבית חזאל ואכלה ארמנות בן הדד ושברתי בריח דמשק והכרתי יושב מבקעת און ותומך שבט מבית עדן וגלו עם ארם קירה אמר ה'", (עמוס א).

נבואה המתגשמת היא לצנינים בעיני חוקרים 'חפשיים מדעות קדומות':

  • "הנאמר בעמוס א ה וגלו עם ארם קירה, נמצא מכוון יותר מדי כנגד מה שנתרחש למעשה לפי מ"ב טז ט באופן שהזכרתה של קיר באחד משני המקראות האלה נראתה חשודה בעיני חוקרים.. אבל הזכרתה של קיר בנבואה אחרת של עמוס כמקום מוצאם של הארמים (עמוס ט ב) מטה לצד נאמנותו של הכתוב בנבואת הגלות", (אנצ"מ ערך עמוס עמ' 278).

וכל מלה נוספת מיותרת..

גמול פלשתים

"ושלחתי אש בחומת עזה ואכלה ארמנתיה והכרתי יושב מאשדוד ותומך שבט מאשקלון", (עמוס א).

"כבר בימיו של ירבעם השני ניבא עמוס והכרתי יושב מאשדוד ותומך שבט מאשקלון (עמוס א ח). לאחר דור אחד כלומר בימיו של תגלת פלאסר השני השלישי נזכר מתנת מלך אשקלון כאחד ממשלמי המס לאשור.. תגלת פלאסר השלישי הענישו עונש קשה במסעו הגדול לא"י", (אנצ"מ ערך אשקלון).

עונש שכני ישראל

"ושלחתי אש בחומת צר ואכלה ארמנתיה.. ושלחתי אש בתימן ואכלה ארמנות בצרה.. והצתי אש בחומת רבה ואכלה ארמנותיה.. והלך מלכם בגולה הוא ושריו יחדו.. ושלחתי אש במואב ואכלה ארמנות הקריות.. ושלחתי אש ביהודה ואכלה ארמנות ירושלם.. לכן עתה יגלו בראש גלים וסר מרזח סרוחים", (עמוס ב).

עמוס הוא הראשון המנבא חורבן לכל שכני ישראל, וכורך את חרבנם בחרבן יהודה. יש לשים לב כי לפלשתים ניבא הכרתה, ואילו לארם עמון ומואב ניבא גלות. ובאמת נראה כי פלשתים נכרתו ואבדו מיד עם הכיבוש האשורי, שכן אינם נזכרים לאחר מכן, וכבר יאשיהו שלט בשטחיהם. ואילו העמונים והמואבים עדיין היו קיימים בתקופה הפרסית (ראה להלן על ירמיה מט).

  • "תקופת מלכותו של יאשיהו היא שעת הגדולה האחרונה בתולדות יהודה.. טיהור הפולחן בוצע גם "בערי מנשה ואפרים ושמעון ועד נפתלי.. בכל ארץ ישראל" (דה"ב לד ו-ז) משמע יאשיהו שלט שוב בכל השטחים הללו.. אגרת עברית שנכתבה בימיו נתגלתה במצד חשביהו שנבנה על חוף הים בין יבנאל ואשדוד לפי האגרת יושב במקום מפקד שר ישראלי ומכאן אנו למדים שיאשיהו חלש גם על אזור זה בהרחיבו את תחום ממלכתו על חשבון הערים הפלשתיות" (אטלס כרטא לתקופת המקרא. על כתובת זו: פרופ' שמריהו טלמון, בית מקרא נובמר 1965 גליון א' ב').

עונש ישראל

"כי הנני מקים עליכם בית ישראל נאם ה' אלהי הצבאות גוי ולחצו אתכם מלבוא חמת עד נחל הערבה", (עמוס ו).

עמוס, ראשון נביאי הפורענות, יודע על החרבן על הגלות, אך עדיין אינו יודע מי יהיה הגוי שיכניע את ישראל. מה שמצטרף להוכחות כי נבואות האמת האלו נכתבו בזמנם ללא שום שינוי לאחר מכן.

חרב וחורבן

"ונשמו במות ישחק ומקדשי ישראל יחרבו וקמתי על בית ירבעם בחרב", (עמוס ז).

כאן כבר מדבר עמוס על שממה וחורבן, והכרתת בית ירבעם בחרב, כפי שאירע לאחר מכן (מ"ב טו י).

הבאת השמש בצהריים

"והיה ביום ההוא נאם ה' והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור" (עמוס ח ט).

בשנת 763 היה ליקוי חמה מלא (מ. הרן תקופות ומוסדות במקרא עמ' 319).

ישראל יורש את אדום

"ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת וגדרתי את פרציהן והרסתיו אקים ובניתיה כימי עולם למען יירשו את שארית אדום וכל הגוים אשר נקרא שמי עליהם נאם ה' עשה זאת", (עמוס ט).

כבר בדברי עמוס ישנו יחס מיוחד לאדום, בשונה משאר שכני ישראל. כאן הוא מנבא כי ישראל יירשו את שארית אדום, כפי שאירע בימי החשמונאים שישראל הכניעו וניצחו את האדומים.

הושע

שממת הארץ

"ריב לה' עם יושבי הארץ.. על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה בחית השדה ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו", (ב ד).

הושע מדבר על שממת הארץ, ולא כיבוש של עם זר, כפי שאכן באמת אירע, וכמתואר כבר בתורה (דברים כט כב).

גלות ישראל

"ימאסם אלהי כי לא שמעו לו ויהיו נדדים בגוים", (הושע ט).

על פי נבואת התורה (דברים כח סד) "והפיצך ה' בעמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ".

יואל

"וגם מה אתם לי צר וצידון.. ומכרתי את בניכם ואת בנותיכם ביד בני יהודה", (יואל ד ד).

העירו על כך חכמים (מכילתא דרשב"י פ' בא) כי נבואה זו בהתאם לנבואתו של נח: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו", (בראשית ט כה). הצורים והצידונים הם צאצאי כנען (בראשית י).

 

ישעיהו

שתי גלויות ישראל ויהודה

"בשנת מות המלך עוזיהו.. ואמר עד מתי אדני ויאמר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה תשאה שממה ורחק ה' את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ ועוד בה עשריה ושבה והיתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה" (ישעיהו ו, יא-יג).

בשנת מות המלך עוזיהו, עוד לפני האיום האשורי, מתנבא ישעיה על שתי גלויות, ערים ובתים יהיו שוממים ורב העזובה, אך עשירית תישאר (זו גלות ישראל והישארות יהודה). וגם היא (יהודה) תשוב להיות כשלכת, וממנה יישאר זרע קודש. הגלות הראשונה היא כריתת רוב העם, והשניה לצורך חזרה בתשובה.

ברית רצין ופקח נגד יהודה

"השמר והשקט אל תירא ולבבך אל ירך משני זנבות האודים העשנים האלה בחרי אף רצין וארם ובן רמליהו יען כי יעץ עליך ארם רעה אפרים ובן רמליהו לאמר נעלה ביהודה ונקיצנה ונבקענה אלינו ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל כה אמר אדני ה' לא תקום ולא תהיה, (ישעיהו ז, ד-ז).

"מלחמת ארם ואפריים ביהודה.. בשנת 734 לפנה"ס.. המצור על ירושלים נסתיים בכשלון.. ניצחון האשורים היה מושלם. דמשק נכבשה, חרבה ופוצלה למספר פחוות אשוריות.. תיאור מפורט של אירועי השנים 732-734 בא בכתובותיו של תגלת פלאסר השלישי מלך אשור", (עולם התנ"ך).

זמנה של גלות שומרון

"כי ראש ארם דמשק וראש דמשק רצין ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם וראש אפרים שמרון וראש שמרון בן רמליהו אם לא תאמינו כי לא תאמנו.. כי בטרם ידע הנער מאס ברע ובחר בטוב תעזב האדמה אשר אתה קץ מפני שני מלכיה יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו למיום סור אפרים מעל יהודה את מלך אשור.. כי בטרם ידע הנער קרא אבי ואמי ישא את חיל דמשק ואת שלל שמרון לפני מלך אשור.. ", (ישעיהו ז-ח).

על קנקנה של נבואה זו תהו רבים, שכן כל משמעותה היא שמפלת שומרון וארם קרובה לבא, ולכן אין לפחד מהם. עוד בטרם ידע הנער (שנולד עכשיו) קרוא אבי ואמי כבר יתרחשו  גלויות אלו. ומן הצד השני המספר "בעוד ששים וחמש שנה" אינו מתאים כאן, לא לתוכן הנבואה, ולא לשם הסמלי "מהר שלל חש בז", ובודאי שאינו יכול להרגיע את מלך ישראל.

המפתח לפתרון הוא המשפט המתמיה בו כרוכה הנבואה. הסיום "אם לא תאמינו כי לא תֵאָמֵנו", רומז כנראה לפרשה היסטורית שאירעה שנים רבות קודם לכן, והיתה ידועה לכל: "ויחזיאל בן זכריהו.. היתה עליו רוח ה' בתוך הקהל ויאמר הקשיבו כל יהודה ויושבי ירושלים והמלך יהושפט כה אמר ה' לכם אתם אל תיראו ואל תחתו מפני ההמון הרב הזה כי לא לכם המלחמה כי לאלהים מחר רדו עליהם.. וישכימו בבקר ויצאו למדבר תקוע ובצאתם עמד יהושפט ויאמר שמעוני יהודה וישבי ירושלים האמינו בה' אלהיכם ותֵאָמֵנו, האמינו בנביאיו והצליחו" (דה"ב כ' טו').

כיחזיאל בשעתו האומר "אל תיראו ואל תיחתו", עומד ישעיה ומניח את דעת המלך באמרו "אל תירא ואל יחת לבבך". ולכן השתמש בסיום זה מדברי יהושפט האמינו ותאמנו, האמינו בנביאים והצליחו. מכלל הן של יהושפט מוציא ישעיהו לאו, כשם שיהושפט כיוון בדברים אלו לדברי הנביא אותם שמעו העם אמש, כך רומז ישעיה לדברי נביא אחר אותו הוא מצטט.

המשפט "כי ראש ארם דמשק וראש דמשק רצין, ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם. וראש אפרים שומרון וראש שמרון בן רמליהו – אם לא תאמינו כי לא תאמנו", אינו מתבאר כל צרכו מתוך מקומו. מהי המשמעות של ראש ארם וראשו של הראש, וכן ראש אפרים וראשו של ראשם. ואם הנביא מתנבא כאן על גלות אפרים וארם היה לו לכל הפחות לפתוח בענין גלותם. ברור הדבר כי הוא משתמש בציטוט מנבואה קודמת לו, ואינו אלא מזכירה באזני אחז, ולכן הוא מסיים "אם לא תאמינו כי לא תאמנו" – עליך להאמין לדברי הנביאים.

אף שאין אנו יכולים לדעת בדיוק מהי לשון הנבואה הקדומה עליה מדבר ישעיה. בולט הדבר שנבואת עמוס שנאמרה בימי עוזיה לאחר הרעש, הנוגעת בנושא ארם ואפרים, נאמרה בדיוק ששים וחמש שנים קודם לגלות אפרים (החשבון מפורט בסדר עולם רבה פרק כח'), ובודאי אין זה מקרה.

עיקר ענין נבואת עמוס בנושא הוא הקשר בין עונש וגלות ישראל, לבין עונש וגלות שכניה, אותם הוא קושר וחורז זו בזו בלשונות שוים: "על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו.. ושברתי בריח דמשק והכרתי יושב מבקעת און.. וגלו עם ארם קירה אמר ה' שלחתיי אש בבית חזאל ואכלה ארמנות בן הדד.. על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו.. הגלגל גלה יגלה ובית אל יהיה לאון.. יצלחח כאש בית יוסף ואכלה ואין מכבה לבית אל"[2]. בשניהם הוא מזכיר את סבת החטא, ואת השריפה שתישלח בבית המלכות ממש, ובאופן כללי תאכל בעיר המלכות.

על כן יש לשער שהנבואה הקדומה עליה מדבר ישעיה היתה בערך כך: "בעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, והכרתי ראש אפרים. בעוד ששים וחמש שנה יחת ארם מעם והכרתי ראש ארם". ועל כך בא ישעיהו ומזכיר: "כי ראש ארם – דמשק, וראש דמשק – רצין. ראש אפרים – שומרון, וראש שומרון – בן רמליהו" דהיינו שהנבואה הידועה שבעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם הולכת ומתגשמת, הלא ראש דמשק המדובר בה הוא הוא רצין, וראש אפרים המדובר בה הוא הוא פקח בן רמליהו. ואכן כך אירע: "ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשה ויגלה קירה ואת רצין המית" (מ"ב טז).

פירוש אחר מציע ד"ר יהושע גוטמן (אנצ"מ ע' אסרחדון):

  • "בשנת 671 יצא אסרחדון למלחמת שמד על מצרים, לצדה עמדו כנראה.. וגם יהודה, אפשר שלאותה תקופה רומזת הנבואה שבישעיה ז ח ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, כי הנה ששים וחמש שנה בקירוב אחר מלחמת רצין ופקח ביהודה חלה מלחמתו של אסרחדון במצרים. גם ערי אפרים התקוממו כנראה נגד גדודי אשור בדרכם מצרימה, וייתכן שהזכרת עיר אפק בכתובת אסרחדון היא הד לאותם המאורעות, והתחברות זו של אפרים לאויבי אשור היא שגרמה כנראה לעקירתם של עוד בני מלכות אפרים מארצם".

הערה: סנחריב לא כילה את בני אפרים עד תומם, כמבואר במקראות במקומות רבים, כגון בפרשת מציאת הספר ע"י יאשיה (ראה גם אנצ"מ ערך גלות אשור). "יחת אפרים מעם" הוא בטוי המתאים לכילוי סופי והפיכתו של אפרים ללא עם, כמין מכה בפטיש על קריסת ממלכת ישראל.

שלבי וסדר גלות ישראל

"לכן הנה אדני מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור ואת כל כבודו ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו וחלף ביהודה שטף ועבר עד צואר יגיע והיה מטות כנפיו מלא רחב ארצך עמנו אל.. הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים", (ישעיהו ח).

ואכן מלך אשור חלף בארץ כמה פעמים, בראשונה "לקח את עיון ואת אבל ואת קדש ואת הגליל כל ארץ נפתלי" (מ"ב טו'), ובשנית הגלה את הראובני והגדי וחצי שבט המנשה (הוא "עבר הירדן") כמתואר בדברי הימים (א ה).

קיבוץ גלויות

"והיה ביום ההוא יוסיף אדני שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ וסרה קנאת אפרים וצררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים ועפו בכתף פלשתים ימה יחדו יבזו את בני קדם אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים והיתה מסלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור כאשר היתה לישראל ביום עלתו מארץ מצרים", (ישעיה יא).

המדובר על קיבוץ הגלויות של ראשית ימי הבית השני, בו שוב לא היה פילוג פנימי בעם.

מלאה הארץ דעה

"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", (ישעיה יא).

גם אם לא זכינו לכל נבואות אחרית הימים, מפליא לראות כיצד מתגשמת נבואה זו, כאשר כל העולם כולו מאמין באלהי ישראל האחד. ומי יכל לצפות בימי גדולתה של ממלכת אשור, כי כעבור אלפיים שנה ויותר, על המטבע של האימפריה העולמית יהיה מודפס "באלהים אנו בוטחים"?

כיבוש מדי את בבל

"משא בבל אשר חזה ישעיהו בן אמוץ הנני מעיר עליהם את מדי אשר כסף לא יחשבו וזהב לא יחפצו בו", (ישעיהו יג).

בהרבה חיבורים היסטוריים מוזכר כי פרס כבשו את בבל, אך אין הדבר מדוייק, ראה אבן עזרא כאן: "הנני מעיר את מדי, כי מלך פרס שהוא כורש ומלך מדי שהוא דריוש התחברו שניהם על בבל, וזה מפורש בספר דניאל". כך ברור הדבר גם מהכנוי "פרס ומדי" החוזר פעמים רבות במגלת אסתר, כי היתה המלכות משותפת לשניהם.

  • "נראה שהיתה מקובלת התפיסה שהממלכה המדית והאימפריה הפרסית יורשתה אינן אלא זו המשכה של זו, ועל מעמדם המיוחד של המדים ליד הפרסים מעידים הבטויים כגון דתי פרס ומדי או שרי פרס ומדי, גם הכינוי.. שמכנים את מלחמת היונים עם הפרסים בכתביהם של היסטוריוגרפים יווניים מעיד על כך", (אנצ"מ ערך מדי עמ' 684).

ראה גם דניאל ה כח שאמר לבלשצאר מלך בבל "פרס מלכותך ויהבה לפרס ומדי", ואכן דריוש המדי קיבל את המלכות לאחר כיבוש בבל ככתוב בדניאל ו' (וכן ראה נחמיה יב כב). יש מזהים את דריוש המדי המקראי עם "אגברו" ההיסטורי, ראה: י"מ גרינץ מחקרים במקרא ירושלים תשלט' עמ' 266. ראה גם יוספוס קדמוניות (ספר עשירי יא' ד') המציין כי בספרי היוונים יש למלך זה כינוי אחר, ואכן בכסינופון "סיירופדיה" (א, 5, 2, ועוד) מסופר כל הספור באריכות (וכן הכינוי 'דריוש הפרסי' של נחמיה יב' כב' מלמד על קיומו של 'דריוש מדי' ).

  • "בבל לא עצרה כח לעמוד בפני עצמתן הצבאית של מדי ופרס.. בשנת 539 כבש כורש את בבל", (קורות העולם עמ' 81).

  • "הביטוי ממלכת פרס ומדי מלמד ששני העמים שותפים היו בשלטון", (אנצ"מ ערך פרס עמ' 596).

  • "אחשורוש נקרא במגלת אסתר דרך קבע מלך פרס ומדי, כינוי זה מתאים לתארו בתעודות בבליות במשך ארבע שנים" (אנצ"מ ערך פרס עמ' 618).

הצורה הנוכחית של הנבואה, המדגישה את מדי, ואינה מזכירה את פרס. מוכיחה את אמיתות וקדמות כתיבת הנבואה, שהרי לו היתה נכתבת לאחר מעשה בודאי היתה מוזכרת גם פרס. גם אם אין בידינו להסביר אם לא נתנבא  ישעיה דבר בהקשר לפרס, או שראה את מדי כעיקר (כפי שהיה המצב בזמן הנבואה שמדי היתה הממלכה העיקרית והחזקה), הרי בידינו לראות כיצד התנבא על מה שיקרה. סברא נוספת אומרת כי העברים הקדמונים לא הכירו כלל בשם 'פרס' שאינו מוזכר קודם הגלות, וכינו את שתי העמים האלו בעלי המוצא המשותף בשם מדי כפי שהם מוזכרים בלוח העמים (בראשית י).

החוקרים שאינם מאמינים בנבואה, לא מייחסים פרק זה לישעיהו הנביא. טוענים הם כי בזמנו לא היתה בבל אימפריה עולמית אלא אשור, אך זו כמובן טענה המתבססת על הכחשת הנבואה.

ומלבד זאת הרי ישעיהו עצמו מדבר על גלות בבל באמרו: "הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבתיך עד היום הזה בבל לא יותר דבר אמר ה'", (ישעיהו לט ו). וכן מיכה בן דורו אומר: "ובאת עד בבל ושם תנצלי", (מיכה ד י).

מבחינה לשונית כבר סתרה טענות אלו מכל וכל רחל מרגלית (אחד היה ישעיהו, ת"א תשיד' עמ' כח' והלאה) בהוכחות ברורות.

ראשית היא מוכיחה כי נבואת ירמיהו על בבל לקוחה מספר ישעיהו ולא להיפך, שכן הלשונות "לנצח ועד דור ודור", וכן הלשונות "ציים אים" "איים ובנות יענה", "איש אל עמו יפנו", ועוד, הנמצאות בפרק הזה שייכים לישעיה באופן מוחלט.

בהמשך כותבת מרגלית: "לשם הוכחת קדמותם של פרקים אלה (יג יד לה) ושהם מגופו של ישעיה הראשון הננו מקבילים את הפרקים הללו עם שאר כל פרקי ישעיה הראשון (א לט) הננו משוים את שימושם באוצר המלים ביטויים צירופים משפטים ודרכי בנייתם, דימויים, צורות מטפוריות, ציורים וכיוצא בהם. כל המקבילות שהצגנו כאן הן לשונות המיוחדים לספר ישעיה בלבד ואין דוגמתם אצל נביאים אחרים כלל, ומרביתם אינם באים עוד במקרא כולו".

י"א שהנבואה בישעיה פי"ג על בבל מדברת בעצם על אשור (וכן רד"ק ואברבנאל), ראה סיוע לדעה זו מבא לדעת מקרא הערה 61. ובאמת נחלקו בדבר כבר חכמינו (איכה זוטא כד' ואסתר רבה ה').

שממת בבל לנצח

"והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלהים את סדם ואת עמרה לא תשב לנצח ולא תשכן עד דור ודור ולא יהל שם ערבי ורעים לא ירבצו שם ורבצו שם ציים ומלאו בתיהם אחים ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם וענה איים באלמנותיו ותנים בהיכלי ענג וקרוב לבוא עתה וימיה לא ימשכו.. לשבר אשור בארצי ועל הרי אבוסנו וסר מעליהם עלו וסבלו מעל שכמו יסור", (ישעיהו יג).

על קדמות נבואה זו ראה בקטע הקודם. התקיימותה מפליאה ביותר, בהתחשב בעובדה שבבל היתה בכל הדורות במקום אסטרטגי ומבוקש מאד, ואף על פי כן מקומה נשאר שממת עולם.

  • "הבנינים היו מוצקים וכבדים עד מאד, המקדשים והארמונות הוקמו ע"ג בסיסים מלאכותיים, שביסודם הונחו מליונים של לבנים, עביים של קירות הבנינים הגיע לכמה מטרים, בצידי הכניסות התנשאו מגדלים.. היא נחשבה העיר הראשונה שבנוה ידי אדם, מטרופולין שעוררה בריבוי תושביה ועצמת בניניה כבוד ומורא.. בבל היתה במשך אלפיים שנה בירתן של אימפריות שונות" (אנצ"ע ערך בבל).

מכל זאת לא נותר אלא תל חרבות, ומיום חורבנה הוא עומד בשממונו עד ימינו. וכך כותב סוואן האדין חוקר חרבות בבל:

  • "אחרי נבוניד שעשה לו שם עולם כמלך בונה.. אלכסנדר מוקדון ביקש להחזיר לבבל את זהרה הראשון אך הוא מת בטרם עלה בידו להוציא את רצונו לפועל.. מלאכת ההרס היתה מושלמת כל כך עד כי במקומות בודדים בעיר בגבעה הצפונית של בביל למשל לא נותרה אלא תבנית דמות העיר הנעלמה.. אכן נתקיימו כאן בפועל ממש דברי הנביא הקדמון, גושי החומות העצומים אשר לשערי מקדש עשתורת הגבוהים עומדים בערייתם, משהשמידה האש את הסיפונים ואת הסמוכות העשויים ארז אף בדואי לא יט שם אהלו, רק תנים ראיתי שם והם עולים מתוך מאורותיהם גם לאור היום. ומה מזעזעים את לבך אותה שעה דברי הנבואה בפי ירמיהו: "לכן ישבו ציים את איים וישבו בה בנות יענה ולא תשב עוד לנצח ולא תשכון עד דור ודור כמהפכת אלהים את סדם ואת עמרה ואת שכניה נאם ה' לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם.. והיתה בבל לגלים מעון תנים שמה ושרקה מאין יושב.. חמות בבל הרחבה ערער תתערער ושעריה הגבהים באש יצתו ויגעו עמים בדי ריק ולאמים בדי אש ויעפו".. באחת הכתובות שנמצאו בהיכל הדרומי מספר נבוכדנצאר עצמו בדברים מפורטים על בנין היכל זה: "אני נבוכדנצאר מלך בבל בן נבו פלאסר מלך בבל, הארמון הזה מעון כבוד מלכותי על אדמת בבל אני בניתיהו.. מרדוך אל החסד ישמע לתפלתי .. ותכון מלכות זרועי לעדי עד", אך מרדוך לא שמע לתפלתו "נפלה נפלה בבל.." (מתוך: תגליות היסטוריות, ד"ר א. פוירשטין ת"א 1962).

הירודוטוס (1 191) וכסינופון (סירופידייה VII 5) מספרים שכורש נכנס לבבל ביום שבו נערכה בעיר הילולה וכשנכנס הצבא לבבל עדיין היו שותים בארמון לאור גדול. לפי עדות הכתובות (הכרוניקה של נבונאיד, והאצטונה של כורש) נכבשה בבל ללא קרב, (אנצ"מ ערךבלשצאר). תיאור כזה גם בדניאל ה ל, ולפי רש"י ורד"ק קשורה לכאן נבואת ישעיה: "ערך השלחן צפה הצפית אכל שתה, קומו השרים משחו מגן (כא ה).

כילוי פלשתים

"בשנת מות המלך אחז היה המשא הזה אל תשמחי פלשת כלך כי נשבר שבט מכך.. והמתי ברעב שרשך ושאריתך יהרג", (ישעיהו יד).

סרגון מלך אשור עלה בשנת 712 על פלשת והגלה את כל תושביה (עולם התנ"ך). בשנת מות אחז עדיין לא היה סרגון מלך.

שוד מואב

"משא מואב כי בליל שדד ער מואב נדמה כי בליל שדד קיר מואב נדמה עלה הבית ודיבן הבמות לבכי על נבו ועל מידבא מואב ייליל בכל ראשיו קרחה כל זקן גרועה בחוצתיו חגרו שק על גגותיה וברחבתיה כלה ייליל ירד בבכי ותזעק חשבון ואלעלה עד יהץ נשמע קולם על כן חלצי מואב יריעו נפשו ירעה לו", (ישעיה טו).

"בתקופה זו היתה מואב נתונה ללחץ מתמיד מצד שבטי הערבים ממזרח ("תיאור זה הולם את דרך לחימתם ואופי פעילותם של שבטי המדבר") ועל כן העדיפה לבא מרצונה בעול האימפריה האשורית.. בכתובת מימי תגלת פלאסר השלישי אנו קוראים רשימה של מלכים שהעלו מס לאשור ביניהם נמנה גם מלך מואב", (עולם התנ"ך). יש לשים לב שלמואב מנבא ישעיהו שוד וצער, אך לא חורבן וכליה כפי שניבא לעמים אחרים.

אחרית דמשק

"משא דמשק הנה דמשק מוסר מעיר והיתה מעי מפלה עזבות ערי ערער לעדרים תהיינה ורבצו ואין מחריד ונשבת מבצר מאפרים וממלכה מדמשק ושאר ארם ככבוד בני ישראל יהיו נאם ה' צבאות", (ישעיה יז).

"דמשק נפלה בידי תגלת פלאסר השלישי מלך אשור בשנת 733 לפנה"ס", (עולם התנ"ך). דמשק הוסרה מעיר, ונשבת ממנה מבצר, אך לא כלתה לגמרי.

ירידת מצרים

"משא מצרים הנה ה' רכב על עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו ולבב מצרים ימס בקרבו וסכסכתי מצרים במצרים ונלחמו איש באחיו ואיש ברעהו עיר בעיר ממלכה בממלכה ונבקה רוח מצרים בקרבו ועצתו אבלע ודרשו אל האלילים ואל האטים ואל האבות ואל הידענים וסכרתי את מצרים ביד אדנים קשה ומלך עז ימשל בם נאם האדון ה' צבאות", (ישעיהו יט).

"מצרים במחצית השניה של מאה ח' לפנה"ס היתה מדינה המסוכסכת בתוכה ובה שושלות יריבות ונסיכויות.. תפנחת הלך וכבש את מצרים התחתונה.. לפי מצבותיו והמסורות עליו היה אישיות נמרצת מהיר חימה.. המאבק בשושלת ה24 התחדש במלכות שאבאכה (712-698 לפנה"ס) אחיו ויורשו של תפנחת", (עולם התנ"ך).

היהודים במצרים ואחרית מצרים

"ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות עיר ההרס יאמר לאחת ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה' והיה לאות ולעד לה' צבאות בארץ מצרים כי יצעקו אל ה' מפני לחצים וישלח להם מושיע ורב והצילם ונודע ה' למצרים וידעו מצרים את ה' ביום ההוא ועבדו זבח ומנחה ונדרו נדר לה' ושלמו ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא ושבו עד ה' ונעתר להם ורפאם ביום ההוא תהיה מסלה ממצרים אשורה ובא אשור במצרים ומצרים באשור ועבדו מצרים את אשור", (ישעיהו יט).

ירמיהו מזכיר את הישוב היהודי במצרים במגדול, תחפנחס, נוף, וארץ פתרוס, ועליהם יש להוסיף את הישוב היהודי ביב (שמכתביהם עולה כי כבר בשנת 525 לפנה"ס היה מקדשם בנוי). יב שמשה מבצר גבול בדרום מצרים, ואפשר שלכך רומז הכתוב: "ומצבה אצל גבולה". השם "עיר ההרס" הוא לשון נופל על לשון של "עיר החרס"- השמש, כפי שמתרגם יונתן. עיר השמש היא כמובן הליופוליס בה הוקם מקדש חוניו במאה הב' לפנה"ס. "שפת כנען" היא כנראה העברית הארמית שדברו בה יושבי יב, ואולי גם שאר יהודי מצרים. הנבואה כאן היא כל כך מדוייקת, עד שהוצרכו החוקרים לשער כי הוכנסו דברים בספר ישעיה לאחר הקמת מקדש חוניו.. (מה שאפשר להוכיח בקלות כי לא אירע, ראה בחיבור בקורת המקרא "ישעיהו חלק שני" על חתימת ספר ישעיהו).

בהקשר לאחרית מצרים: "בקרב אלתקה ניגף הצבא המצרי.. בשנת 674 עלה אסרחדון על מצרים והתנגש בצבא תרהקה בסילה הצבא המצרי נגף את חיל אשור. כעבור שלש שנים הצליח אסרחדון להכות את הצבא המצאי.. אשורבניפל שישב על כיסא אסרחדון שב וכבש את מצרים", (עולם התנ"ך). הרי שהיו מספר קרבות בין מצרים לאשור, ובסוף הענין עבדו מצרים את אשור.

גורל שבטי ערב

"משא בערב ביער בערב תלינו ארחות דדנים לקראת צמא התיו מים ישבי ארץ תימא בלחמו קדמו נדד כי מפני חרבות נדדו מפני חרב נטושה ומפני קשת דרוכה ומפני כבד מלחמה כי כה אמר אדני אלי בעוד שנה כשני שכיר וכלה כל כבוד קדר ושאר מספר קשת גבורי בני קדר ימעטו כי ה' אלהי ישראל דבר", (ישעיהו כא).

"תגלת פלאסר השלישי מלך אשור (727-745 לפנה"ס) מספר בכתובותיו על כניעתם מרצון של בני משא תימה, שבא, עיפה, דדן ואדבאל.. סרגון השני מספר שהכניע את בני תימה ועיפה הערבים הרחוקים שוכני המדבר ואת שאריתם הגלה והושיב בעיר שומרון", (עולם התנ"ך), גם כאן מדבר ישעיה על מיעוט גיבוריהם, וכילוי כבודם, אך לא השמדה וכילוי. ראה שם בסיום: "אפשר שנבואתינו משקפת אירועים מאוחרים לימי ישעיהו".

החלפת אשר על הבית

"והיה ביום ההוא וקראתי לעבדי לאליקים בן חלקיהו והלבשתיו כתנתך ואבנטך אחזקנו וממשלתך אתן בידו והיה לאב ליושב ירושלם ולבית יהודה ונתתי מפתח בית דוד על שכמו ופתח ואין סגר וסגר ואין פתח", (ישעיהו כב).

חילופין אלו בין שבנא לאליקים בן חלקיהו התקיימו, כמוזכר במלכים ב יח יח, וישעיה לו ג.

משא צור

"משא צר הילילו אניות תרשיש כי שדד מבית מבוא מארץ כתים נגלה למו דמו ישבי אי סחר צידון.. ויאמר לא תוסיפי עוד לעלוז המעשקה בתולת בת צידון כתים קומי עברי גם שם לא ינוח לך הן ארץ כשדים זה העם לא היה אשור יסדה לציים הקימו בחוניו עררו ארמנותיה שמה למפלה.. והיה ביום ההוא ונשכחת צר שבעים שנה כימי מלך אחד.. והיה מקץ שבעים שנה יפקד ה' את צר ושבה לאתננה וזנתה את כל ממלכות הארץ על פני האדמה", (ישעיהו כג).

מפלת צור החלה בבריחת מלכה לקפריסין, ואולי נרמז פרט זה בביטוי "שודד מבית מבוא מארץ כתים", (עולם התנ"ך).  ובפרט בפסוק יב: כתים קומי עבורי גם שם לא ינוח לך. ישעיה מתנבא כי צור לא תפול לגמרי אלא תשוב לאחר זמן, והחוקרים אינם יכולים לקבל זאת: "בתקופה מאוחרת יחסית, משנתברר שבניגוד לרוח הנבואה של ישעיהו חזרה צור לאיתנה, נעשה נסיון לשים בפי ישעיהו נבואה על התאוששותה", (פרופ' יאיר הופמן, שם).

"יש שכתבו שאחרי מפלתו הפלאית של סנחריב נתפשטה בין הגויים האמונה בה' אלהי ישראל וגם סוחרים מצור הקדישו את רווחי מסחרם לטובת עניי ישראל", (דעת מקרא). "לאחר מפלתו של סנחריב עמד חזקיהו פטר את האוכלוסין שבאו עמו בקולרין וקבלו עליהם מלכות שמים" (סדר עולם כג').

מפלת סנחריב

"כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלם גנון והציל פסח והמליט.. כי ביום ההוא ימאסון איש אלילי כספו ואלילי זהבו אשר עשו לכם ידיכם חטא ונפל אשור בחרב לא איש וחרב לא אדם תאכלנו ונס לו מפני חרב ובחוריו למס יהיו וסלעו ממגור יעבור וחתו מנס שריו נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם", (ישעיהו לא).

"לכן כה אמר ה' אל מלך אשור לא יבוא אל העיר הזאת ולא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפך עליה סללה בדרך אשר בא בה ישוב ואל העיר הזאת לא יבוא נאם ה' וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור מאה ושמנים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בנינוה", (ישעיהו לז).

מתקפת סנחריב נכשלה כידוע, בעטיו של גורם לא טבעי "בחרב לא איש", כמתואר גם בכתבי הירודטוס ובירוסוס הכשדי (ראה קדמוניות היהודים י ד), וכפי שעולה מתוך כתובת סנחריב עצמו (ראה תורה משמים פרק 14).

מעניין להעיר על הלשון "אור לו בציון ותנור לו בירושלים", הנזכרת רק בנבואה, ולא בהתגשמותה, שבה מוזכר רק ביאת מלאך. שכן חכמים העירו בכמה מקומות כי המוות שבא על חיל סנחריב היה מוות נורא ובלתי טבעי, בתדא"ר יז' השוו את מותם למגפת העמים המוזכרת בזכריה יד יב. ובאגדת בראשית א' "סנחריב כשבא על ירושלים לא שפטו הקב"ה אלא במבול של אש", (אגדת בראשית א). "סנחריב שיצאה האש מבין שניהם וליהטה אותו" (שוחר טוב, ילקוט ישעיהו ד' תטו'). "ושדר מימרא דה' ביד מיכאל וגבריאל מלאכא ושיצי באשא מנתכא", (תרגום דה"י לב כא) "סנחריב שנתגאה לא נדון אלא באש", (ויק"ר ז'). החיילים נמסו מחום האש (הגר"א על סדר עולם כט'). "אוכלוסי סנחריב שיהיו למאכולת אש" (רש"י ישעיה כט ו). וכן הוכיח וליקובסקי בספרו 'עולמות מתנגשים' (ולאחר מכן ב'ארץ רעשה') כי באותו זמן אירעה קטסטרופה קוסמולוגית שגרמה להתפרצות אש (וגם חז"ל -סדר עולם כג'- קישרו את תזוזת מעלות השמש לאות רפואת חזקיה עם אותו היום שניגף סנחריב, וכן בכתוב פל"ח "הנני יסיף על ימיך ומכף מלך אשור אצילך", ואפשר שהאות היה קודם, ותוצאותיו ההרסניות באו לאחר כמה זמן)[3].

אחרית סנחריב

"הנני נותן בו רוח ושמע שמועה ושב אל ארצו והפלתיו בחרב בארצו", (ישעיהו לז).

על התגשמות נבואה זו מספר ישעיה: "ויהי הוא משתחוה בית נסרך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב והמה נמלטו ארץ אררט", (לז לח). והנה ברוסוס ונבוניד מספרים כי הוא נהרג ע"י אחד מבניו, ובירוסוס אף נקב בשם בנו אדורמוזן ובמקום אחר אדרמלוס, אמנם בכתובת אסרחדון עצמו שנתגלתה לאחרונה הוא מספר כי האחים המיתוהו, (אנצ"ע ערך ארדמלך, התנ"ך כהיסטוריה).

הבריחה לאררט גם היא מסתברת: "ארץ אררט עשויה היתה לשמש מקום מקלט לרוצחי מלך אשור כפי מה שיסתבר מתוך הסכסוכים המדינים שבין אשור ואררט", (אנצ"מ ערך אררט עמ' 746).

המציאות לא מפריעה לד"ר רופא לנתח פרשה זו מתוך חשכת המאה ה19:

  • "הם (כותבי ספר מלכים) ביקשו יותר מזה, הם שאפו להתאמתות בפרטי פרטים, ועל כן כיוונו מול הנבואה והפלתיו בחרב בארצו, את ההגשמה 'ואדרמלך ושראצר בניו הכוהו בחרב'. זהו אותו אימפולס של דיוק בפרטי הנבואה, שנתן אותותיו גם בתיאור התגשמות דברי אליהו עם מהפיכת יהוא", (א. רופא, סיפורי הנביאים, ירושלים תשמג', עמ' 82).

ברוח זו הוא מפלפל בכל הפרשה הזו, על כל 'עורכיה' וה'תעודות' שהיא מכילה, אך הלא כל המסופר בה התגלה כעובדות: התגלתה כתובת סנחריב, והתגלו לנו עשרות רבות של פרטים רלבנטיים מתוך האנאלים האשוריים, כניעת חזקיהו והעלאת המס מתוארות בפרוטרוט בכתובת סנחריב עצמו, לאיזה 'מקור' היא משתייכת? העובדה שסנחריב לא הצליח לכבוש את ירושלים עולה גם היא מתוך הכתובת הזו, סופו של סנחריב התברר גם הוא (כדלעיל), הרי שהאימפולס של הדיוק לא הושפע מתיאור אליהו ויהוא אלא מן המציאות!

כל הפרשה ההיא של התנגשות אשור וישראל כפי שהיא מתוארת בתנ"ך לפרטים, עולה בדיוק גם מן התעודות האשוריות המאשרות את כל הפרטים האלו בצורה מדוייקת, ראה ספר מלכים כמסמך היסטורי על מ"ב טז והלאה. מצור תגלת פלאסר על רצין מלך ארם, מספר השבויים שלקח, סוא מלך מצרים, הגלות לגוזן, ולחלח, התישבות הזרים בשומרון, הבאת זרים מספרויים. הכאת פלשתים עד עזה, עליית סנחריב על לכיש, סגנון פניית מלך אשור. מעלות אחז, הסיטואציה של משלחת מרודך בלאדן לחזקיה. את כל הידיעות שרובן נתגלו כבר במאה ה19 שכח רופא, ואין ראשו נתון אלא לדקדוקי עניות ו'חשיפת' תעודות בדויות.

נקמת אדום

"חרב לה' מלאה דם הדשנה מחלב מדם כרים ועתודים מחלב כליות אילים כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום וירדו ראמים עמם ופרים עם אבירים ורותה ארצם מדם ועפרם מחלב ידשן כי יום נקם לה' שנת שלומים לריב ציון ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית והיתה ארצה לזפת בערה לילה ויומם לא תכבה לעולם יעלה עשנה מדור לדור תחרב לנצח נצחים אין עבר בה וירשוה קאת וקפוד וינשוף וערב ישכנו בה ונטה עליה קו תהו ואבני בהו חריה ואין שם מלוכה יקראו וכל שריה יהיו אפס ועלתה ארמנתיה סירים קמוש וחוח במבצריה והיתה נוה תנים חציר לבנות יענה ופגשו ציים את איים ושעיר על רעהו יקרא אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח", (ישעיהו לד).

אדום היתה האחרונה מבין אויבי ישראל שהוכרעה, במאה הו' לפנה"ס (עולם התנ"ך), היא גם אחרונה בנבואות הגויים של ישעיה. ישעיה מנבא כאן חורבן מוחלט לארץ אדום, אך לא לעם. ואף אפשר להבין מנבואתו כי הארץ תיהפך לשממה מוחלטת, אבל העם ירד ממעמדו ויגלה. ואכן כך מעיד מלאכי (א): הלא אח עשיו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב ואת עשיו שנאתי ואשים את הריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר כי תאמר אדום רששנו ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' צבאות המה יבנו ואני אהרוס".  הרי שהעם האדומי היה חי וקיים, ולמרות זאת לא הצליח לשוב ולבנות את חרבותיו, עליהם אמר הנביא "תחרב לנצח נצחים".

בני אדום הגולים נזכרו גם באיכה (ד כא) "שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ גם עלייך תעבור כוס", עוץ היא מארצות יפת (בראשית י). בימי החרבן אנו מוצאים אדומים פועלים בא"י (תהלים קלז', יחזקאל כה יב, לה טו, גם הארכיאולוגיה מראה זאת, ראה אטלס כרטא לתקופת המקרא מפה 163. י"א שזו כוונת עובדיה א יא. מוזכר גם בעזרא החיצוני ד מה-נ).

אות חזקיהו

"הלוך ואמרת אל חזקיהו כה אמר ה' אלהי דוד אביך שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני יוסף על ימיך חמש עשרה שנה ומכף מלך אשור אצילך ואת העיר הזאת וגנותי על העיר הזאת וזה לך האות מאת ה' אשר יעשה ה' את הדבר הזה אשר דבר הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחרנית עשר מעלות ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה", (ישעיהו לח).

האות התקיים לפי המתואר בנביא. ראה לעיל לגבי מפלת סנחריב.

מעשי כורש

"כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גוים ומתני מלכים אפתח לפתח לפניו דלתים ושערים לא יסגרו", (ישעיהו מה).

על קדמות נבואה זו ראה: ישעיהו חלק שני.

 

מיכה

שממת ירושלים

"ציון שדה תחרש וירושלם עיין תהיה והר הבית לבמות יער", (מיכה ג).

נבואת החרבן של מיכה היתה הראשונה שתיארה חרבן מוחלט עד כדי שממה, ולכן הוזכרה על ידי הזקנים בימי ירמיהו (ירמיהו כו יח).

גלות בבל

"ובאת עד בבל שם תינצלי", (מיכה ד י).

מיכה נוקב במפורש את שם האומה שתגלה את ישראל, אף שבזמנו האימפריה השלטת היתה אשור. וכן מתאר את ההגעה לבבל כהגעה אל מנוחה ונחלה, כפי שנראה מכתבי בני התקופה.

צפניה

ישראל יורש את פלשתים

"דבר ה' עליכם כנען ארץ פלשתים והאבדתיך מאין יושב.. והיה חבל לשארית בית יהודה עליהם ירעון בבתי אשקלון בערב ירבצון", (צפניה ב).

חוזר על נבואת עמוס (א) להיכרתות פלשתים, ומוסיף כי ישראל ירשו את אדמתם, מה שאירע בימי יאשיהו (ראה לעיל על עמוס א).

אחרית מואב ועמון

"חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה ממשק חרול ומכרה מלח ושממה עד עולם שארית עמי יבזום ויתר גויי ינחלום", (צפניה ב).

צפניה מתנבא על כך ששארית ישראל יירשו את עמון ומואב, ואכן עולי בבל ירשו את ארצות עמון ומואב וישבו בהם, אלא שסוף הפסוק נראה בלתי מתאים לראשיתו, המבטיחה הפיכתם למכרות מלח ושממה עד עולם, ואולי ביטוי זה הולך על סדום, ואילו על עמון נגזר רק דמיון מה לסדום, או ישוב דליל ומפוזר, כשתלי הערים יישארו שנים רבות.

חרבן נינוה

"ויט ידו על צפון ויאבד את אשור וישם את נינוה לשממה ציה כמדבר ורבצו בתוכה עדרים", (צפניה ב).

"בכמה נבואות משתקף המצב הבינלאומי באיזור.. הנבואה על חרבן נינוה (צפניה ב יג-טו) מנוסחת בלשון כללית ואין בה כל רמז לבבל או מדי שהחריבו אותה בשנת 612" (אנצ"מ ערך צפניה).

כאן יש לציין גם לנבואת נחום ג' על חרבן נינוה, הדומה לזו של צפניה, אלא שזמנו של נחום אינו ידוע בבירור.

המשך: התגשמות הנבואות שבנביאים אחרונים ב: מירמיהו ועד יחזקאל.

הערות:

[1]ככלל, קויפמן לא השכיל לראות את הנבואה כתמונת עתיד וכידיעת סוף גורלם של אומות ובני אדם, הוא לא ראה אותה אלא כהערכה וכפרשנות של האירועים, כזו שאינה יכולה להיווצר אלא מתוך המאורעות, ואינה יכולה לצפות למרחק גדול מדי.

ההוכחה הקלאסית של קויפמן שנבואה שלא התגשמה לא נחשבה לדבר זר, היא "ראה ירמיה כו יח" (בח"ו עמ' 28, ובכמה מקומות). עיון שם מלמד על תפיסתו של קויפמן: "ויקומו אנשים מזקני הארץ ויאמרו.. מיכה המורשתי היה נבא בימי חזקיהו מלך יהודה ויאמר אל כל עם יהודה לאמר כה אמר ה' צבאות  ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער". ככל הנראה לפי השקפתו של קויפמן הנבואה לא התגשמה משום שהבית לא נחרב בימי חזקיה, אבל האם זה היה למוד הזכות של זקני הארץ על ירמיה? שגם הנביא שלפניו התבדה.. ברור כי הנבואה תקפה לאורך זמן, ומשה התנבא על החרבנות והגלויות כבר בנתינת התורה. נאמן לשיטתו הוא מתרעם (בח"ח עמ' 15) על דברים ירמיה ויחזקאל המתנבאים כי ארץ הגוים תאכל את היהודים, שאין אלו אלא דברי חזון, כי בבבל בתחלה היה מצבם טוב. אך ההמשך ידוע: ארצות העמים אכלו בכל פה את העם עד היום הזה.

כך הוא "רואה בברור כי למחברי התוכחות בתורה לא היה כל מושג ריאלי מטיבה של הגלות (של גלות בבל), הגלות היא בתוכחות ציור דמיוני בלבד, היא הפכו המופשט של כבוש הארץ.. בעלי התוכחות דברו על הגלות רק בחזון אבל בעיניהם לא ראוה", (תולדות האמונה הישראלית, ח"א עמ' 199).

את תיאור היהודים כנסים מנוסת חרב ואין מנוח לכף רגלם, הוא רואה כהיפך מופשט של כיבוש הארץ, מה שבפועל היה גורל מופלא של עם במשך אלפי שנים עד היום הזה, מפליאה במיוחד טענתו על כך שהתורה מבטיחה כי הארץ תהיה שוממה וחרבה, גפרית ומלח שריפה כל ארצה, עובדה שאין לה הסבר, כיצד ארץ חמדה עמדה בשממותיה אלפיים שנה, עד אמצע המאה העשרים אף עם לא יכל ליישבה, למרות עשרות מלחמות עולם שנלחמו עליה כל העמים!

זו בודאי תפיסה שטחית המנסה להשוות את השנה הראשונה של הגלות עם מערכת תוכחות החובקת את ההיסטוריה כולה, ראה באנצ"ע ערך גלות: "בתיאורי הגלות שבתורה מקופלים כל רגשי הזוועה שבה עתידים היו להתנסות הדורות".

[2]ודמשק נרמזת בעוד מקומות בדבריו: בני ישראל הישבים בשמרון בפאת מטה ובדמשק ערש.. והגלתים מהלאה לדמשק.

[3]דוקא הנבואות מפרטות הרבה יותר מאשר סיפור המעשה הקצר של מפלת סנחריב.

"והיה על כל הר גבה ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים ביום הרג רב בנפל מגדלים והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא הנה שם ה' בא ממרחק בער אפו וכבד משאה שפתיו מלאו זעם ולשונו כאש אכלת ורוחו כנחל שוטף עד צואר יחצה להנפה גוים בנפת שוא ורסן מתעה על לחיי עמים השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל והשמיע ה' את הוד קולו ונחת זרועו יראה בזעף אף ולהב אש אוכלה נפץ וזרם ואבן ברד כי מקול ה' יחת אשור בשבט יכה והיה כל מעבר מטה מוסדה אשר יניח ה' עליו בתפים ובכנרות ובמלחמות תנופה נלחם בה בם כי ערוך מאתמול תפתה גם הוא היא למלך הוכן העמיק הרחב מדרתה אש ועצים הרבה נשמת ה' כנחל גפרית בערה בה", (ישעיהו ל).

"והיה הנס מקול הפחד יפל אל הפחת והעולה מתוך הפחת ילכד בפח כי ארבות ממרום נפתחו וירעשו מוסדי ארץ רעה התרעעה הארץ פור התפוררה ארץ מוט התמוטטה ארץ נוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה כמלונה וכבד עליה פשעה ונפלה ולא תסיף קום והיה ביום ההוא יפקד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה ואספו אספה אסיר על בור וסגרו על מסגר ומרב ימים יפקדו וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה’ צבאות בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד", (ישעיהו כד). גם בישעיה י' טז' והלאה מתואר מפלת סנחריב באש יוקדת.

שני הפרקים האלו המתארים את היפרעות ה' מהגויים ומאשור, מזכירים סממנים של פעילות חריגה: וולקנית, סיסמית, ואסטרונומית. ולפ"ז יש להבין מדוע אמרו חכמים "ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח", שעל כך למדו כתוצאה מהפעולה הגדולה שנעשתה עבורו, הדומה לניסי יציאת מצרים. עי' סנהדרין צד: "ראויים הללו לעשות להם נס כעוברי הים וכדורכי הירדן".

הסבר זה מיישב על הדעת את דברי סנחריב במצבתו כי "את חזקיהו היהודי סגר בתוך עירו כציפור בכלוב", כאשר הוא מתעלם מן המכה הקשה שניחתה עליו. אך לו היתה נראית מכה זו כקטסטרופה טבעית, יכל סנחריב שלא לייחסה לחזקיהו ולה', אלא להסתמך על כך שהוא באמת הגיבור שהיה מנצח לולי הקטסטרופה.

עוד יש להעיר כי לפי וליקובסקי, אירעה נדידת העמים שלאחר מלחמת טרויה (המתועדת בארכיאולוגיה של רוב העולם, כשכבת חרבן נטישה ונדידה) כתוצאה מזעזועים אלו, ובזה מובנת היטב מסורת חכמים כי בא סנחריב ובלבל את האומות, כי מלבד הגליית ישראל ושכניו, קל היה לבלבל גם את העולם כולו, כאשר נדידת העמים היתה מתבקשת כתוצאה משינויי התנאים והמשאבים.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות