נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ז. תעשיית המחקרים, האם יתכן פיקוח מלא בין אמת לשקר?

מדי פעם אנו מתבשרים בחדשות על מחקר שנתגלה כפיברוק ושקר, והרבה פעמים מדובר בחוקרים מפורסמים ומוכרים. כיצד יתכן הדבר?

 

ז. תעשיית המחקרים, האם יתכן פיקוח מלא בין אמת לשקר?

מדי פעם אנו מתבשרים בחדשות על מחקר שנתגלה כפיברוק ושקר, והרבה פעמים מדובר בחוקרים מפורסמים ומוכרים. כיצד יתכן הדבר?

המדען היפני יושיקו סאסאי התאבד באוגוסט 2014, לאחר שסדרת מחקרים סנסציוניים בניהולו, התגלו כאוסף של פיברוקים והצגת נתונים מעוותת, מאמרים שפורסמו ב Natureהתגלו כתרמיות, ביולי של אותה שנה פסל Nature את שני המאמרים רטרואקטיבית (retraction), השערוריה גרמה להתאבדותו של סאסאי. ששה מנהלים בכירים בחברה החזירו משכורות לאחור, כדי להינצל מחקירה פלילית.

ג'יל ניימרק כותב (ב'אלכסון' 11.1.15) תחת הכותרת 'המדע מקולקל': "מספר הפסילות רק הולך ועולה… מדענים רוצים להפוך לאלילים, ובטענותיהם עפים קרוב מדי לשמש; כתבי העת מסתנוורים מהאפשרות לפרסם תוצאות פורצות דרך ומתעלמים משאלות קשות לפני הפרסום; מספר הפסילות עולה, תופעה שזוכה לתשומת לב ציבורית ומותירה את הקהילה המדעית כולה מפוחדת מהסטיגמה המתהווה… רמאים ממשיכים לפרסם מאמרים ולקבל מענקים. התהליך מסורבל כל כך עד שרק חמישה אחוזים מכל מקרי ההתנהגות המדעית הבלתי הולמת מסתיימים בפסילה, וכך נותרות בשטח שפע של טעויות המערפלות את העובדות".

מובן שהפסילות הידועות לשמצה הן אלה שמרתקות אותנו. שערוריות תאי הגזע – לא רק STAP, אלא גם המקרה של החוקר הדרום קוריאני הוואנג וו-סוק (Woo-suk), שנמצא אשם ב-2009 במעילה ובעבירות ביו-אתיות אחרי שטען באופן שקרי כי הוא שיבט עוברים אנושיים וייצר תאי גזע משובטים. או התרסקותו ב-2011 של דידריק סטאפל (Stapel), פסיכולוג חברתי הולנדי נודע, שזייף נתונים ב-55 מאמרים לפחות העוסקים בנושאים כמו הנטייה האנושית לסטריאוטיפים ולאפליה. או המאמר הידוע לשמצה שפורסם ב-1998 ב-The Lancet על-ידי החוקר הבריטי אנדרו וייקפילד (Wakefield) ואחרים, שקישר בין אוטיזם לחיסונים וגרם לאלפי הורים משני צדי האוקיינוס האטלנטי להפסיק לחסן את ילדיהם.

וו-סוק, שקיבל עליו את האשמה, פוטר ונשפט לשנתיים מאסר על תנאי, ונשללה ממנו הזכות לבצע מחקרים נוספים בתאי גזע (אף על פי שהוא עובד כרגע במכון אחר). סטאפל הודה בטעות ואיבד את עבודתו ואת תואר הדוקטור. וייקפילד איבד את רישיונו הרפואי הבריטי, אף שהוא מגן על מחקרו עד היום. רוב הפסילות אינן שערורייתיות כל כך, אבל מחקרים מראים שלמאמרים מצוטטים מאוד – הכוללים ממצאים מרתקים שהקהילה המדעית מביעה בהם עניין – יש סיכוי גבוה יותר להיפסל…

בשנת 2014 נפסלו יותר מ-400 מאמרים, לפי Web of Science, מאגר נתונים מקוון של פרסומים מדעיים. בגלל הפסילות הרבות החלו להתפרסם מאמרי חשבון נפש בכתבי עת ידועים, כמו מאמר שהתפרסם באוקטובר האחרון ב-Nature וטען כי העלייה במספר הפסילות מעידה על חולשות הקיימות במפעל המדעי עצמו…

אליזבת' וייג'ר (Wager), עורכת רפואית בריטית שהשתתפה בניסוח התקנון האתי של הוועדה לאתיקה בפרסום (COPE) מצאה יחד עם עמיתיהּ שעורכי כתב העת מסתייגים מפסילת מאמרים. וגם כשהם עושים זאת הם עלולים לשמור על עמימות, מתוך התחשבות במדענים. ב-2011, כשווייג'ר ועמיתהּ, פיטר ויליאמס, בחנו 312 פסילות מ-1998 עד 2008, הם ראו שכתבי עת מסוימים משמיטים את סיבת הפסילה, בעוד שאחרים משתמשים בניסוחים מעורפלים או מרוככים… כתבי עת אקדמיים מתהדרים בשולי רווח שמנים של 35 אחוז. אם הם יאבדו את שיתוף הפעולה של כוכבי המדע, יסודות האימפריה יזדעזעו. וייג'ר חושבת גם שכתבי העת מפחדים מפסילות בגלל ההשלכות המשפטיות הפוטנציאליות, ולא בכדי. הזעקת עורכי דין הפכה לתגובה נפוצה לנזק הפוטנציאלי שגורמת פסילת מאמר.

גואנגוון טאנג (Tang), חוקרת אורז מאוניברסיטת טאפטס, תבעה ביולי 2014 את האוניברסיטה עצמה, כמו גם את כתב העת American Journal of Clinical Nutrition, שהכריז על כוונתו לפסול את אחד ממאמריה. היא טענה שהפסילה משולה להכפשה; המאמר לא נפסל עד היום. פזל אל-סרקר (Sarkar), פתולוג מאוניברסיטת ויין סטייט שקיבל מענקים בשווי 13 מיליון דולר מהמכונים הלאומיים לבריאות של ארצות הברית, תבע באוקטובר 2014 אתר בשם PubPeer, המציג ביקורות עמיתים אנונימיות על מאמרים (לאחר פרסומם), בצורת הערות על המאמר. במקרים מסוימים הובילו ההערות האלה לפסילה. בתביעתו טען סרקר שהוא הפסיד הצעת עבודה יוקרתית מאוניברסיטת מיסיסיפי בגלל שאלות שהעלה האתר לגבי עבודתו.

החוקר הרפואי פול ברוקס (Brookes), חושף הזיופים מאוניברסיטת רוצ'סטר בניו יורק, הפעיל במשך חצי שנה בלוג בשם Science Fraud. הבלוג הציג 274 מאמרים בעייתיים-כביכול, וגרם ל-16 פסילות ול-47 תיקונים. אבל ב-2013 נאלץ ברוקס לסגור את הבלוג בגלל איומים בתביעות. בסופו של דבר, גם פסילה לא מחסלת בהכרח את המאמר. בעולם המדע, מאמרים כאלה מסוגלים לקום מהקבר כמו זומבים ואף לזכות לציטוטים חיוביים. צריך רק לראות את הנתונים המדכאים: מחקר מ-1999 מצא ש-235 מאמרים שנפסלו בין 1966 ל-1996 צוטטו יותר מ-2,000 פעם לאחר פסילתם, אבל פחות מ-8 אחוזים מהציטוטים האלה הזכירו את הפסילה. השאר ציטטו את המאמרים כאילו הם תקפים לחלוטין.

מחקר מ-2012, שבו נבחנו 1,779 מאמרים פסולים שפורסמו בין 1973 ל-2010, מצא שהמשיכו לצטט אותם כמאמרים מהימנים גם שנים רבות לאחר ההודעות על הפסילה. מחקר מדהים מ-2010 שעסק בסטיבן ברונינג (Breuning) – פסיכולוג מאוניברסיטת פיטסבורג לשעבר, ש-24 מתוך 25 מאמריו הופרכו על-ידי המכון הלאומי לבריאות הנפש, ושב-1988 נמצא אשם בהתנהגות מדעית בלתי הולמת על-ידי שופט פדרלי – הראה שמאמריו המשיכו לזכות לציטוטים חיוביים עד 2006. למעשה, בשנת 2000 החלה עלייה במספר הציטוטים החיוביים של מאמריו – כאילו הזמן חיטא אותם והשיב להם את המוניטין האבוד. למרות שמספר הציטוטים של מאמרים פסולים, ושל עבודתם של מדענים בכלל, כן צונח אחרי פסילה, הספרות המדעית לא מתנערת מהם כפי שאמור לקרות.

מחקר מ-1999 מצא ש-235 מאמרים שנפסלו בין 1966 ל-1996 צוטטו יותר מ-2,000 פעם לאחר פסילתם, אבל פחות משמונה אחוזים מהציטוטים האלה הזכירו את הפסילה. השאר ציטטו את המאמרים כאילו הם תקפים לחלוטין.

מדהימה אף יותר היא תופעת החיים השניים של חלק מהמאמרים הפסולים. פסילה בכתב עת אחד עלולה להפוך למאמר מכובד באחר. מחקר מ-2012, שהראה כי לעכברושים הנחשפים לתירס שהונדס גנטית יש סיכוי גדול יותר לפתח גידולים ולמות מהר יותר, נפסל במהירות על-ידי כתב העת Food and Chemical Toxicology בעקבות התנגדות נחרצת מצד מדענים אחרים. אולם ב-2014 התפרסמה בכתב העת Environmental Sciences Europe גרסה כמעט זהה, שהתבססה על אותם נתונים והכילה שינויי נוסח קלים בלבד…

בעליהם של חלק מהמחקרים הפסולים, עדיין מגנים עליהם, כמו גם המעטים המצדדים בתגלית 'ההיתוך הקר' שהסעירה את העולם המדעי, כשהתפרסמה ב1989 ע"י זוג כימאים מאוניב' יוטה במאמר מפורסם בנייצ'ר, והתגלתה כמשהו שכנראה חסר בסיס. כל זה רק מלמד על הגמישות של כלי המחקר, שבשעת הצורך יכולים לתמוך במה שירצו.

לו היינו מאמצים באופן נרחב את כל הרפורמות הזמינות לנו כבר עכשיו, תיקונים שגרתיים היו הופכים לתופעה נפוצה. אבל הרפורמות האלה לא יושמו עדיין. הגנטיקאי רודריק מקלאוד מהבנק הביולוגי הגרמני DSMZ אומר: "כרגע יש אינרציה ממאירה. לסטטוס קוו יש כוח רב, והנטייה שלנו היא להמשיך לעשות את מה שתמיד עשינו". מדענים עדיין אינם מחויבים להעלות את הנתונים הגולמיים שלהם לאתר אחסון (אחד הנפוצים הוא Figshare), אף על פי שהאחסון המקוון הוא כעת בלתי מוגבל וזול, או חינמי. המדיניות של כתבי עת רבים אומרת שיש לחשוף ולהנגיש את הנתונים, אבל רובם לא אוכפים זאת. וכמעט שאי אפשר לחקור הונאות בלי גישה לנתונים הגולמיים. וייג'ר מספרת כי עורכי כתבי עת מתלוננים על כותבים שמאבדים לפתע את הנתונים, ב"אסונות מעבדה כגון שריפות, שיטפונות, התרסקויות מחשב קטסטרופליות ואף התקפות טרמיטים ביזאריות".

קנת ויטוור (Witwer), פתו-ביולוג מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור, גילה שפחות מ-40 אחוז מ-127 מחקרים בתחומו (microRNA) הגישו נתונים גולמיים. האם ההסתייגות לשתף את הנתונים קשורה באיכות מחקר נמוכה? אף אחד לא יודע…

אייוון אורנסקי, ממייסדי Retraction Watch, אומר: "אנחנו צריכים לשנות את עוצמתו המופרזת של הפרסום בכתבי העת". מאמר יחיד שמתפרסם ב-Nature, Cell, Science או כתבי עת מובילים אחרים יכול להכריע לחיוב את גורלה של קריירה מדעית. וחוקר עם מחרוזת נאה של פניני פרסום שכאלה, כמו גם
מענקים יוקרתיים, הופך למקבילה המדעית לכוכב רוק. תופעה זו מובילה לתחרות עזה על מספר המקומות המצומצם בכתבי העת ופוגעת ביכולתם של מדענים לשתף פעולה. כפי שאמר פֶריק פאנג (Fang), העורך הראשי של כתב העת Infection and Immunity: בסופו של דבר, מה שמשנה הוא האושר שבגילוי ואינספור התרומות, גדולות כקטנות, שכולנו מצליחים לתרום בזכות הקשר עם מדענים אחרים.

עד כאן ניימרק.

ברכה רגר פרופ' למיקרוביולוגיה באוניב' בן גוריון, המדענית הראשית של משרד הבריאות, חברת המל"ג, כותבת במאמרה על 'הסיבות למקרי רמיה במדע, והאם אפשר למנוע אותם?' (התפרסם בסיינטיפיק אמריקן ישראל 17 באוגוסט 2013):

"המדענים זוכים ליתרון בכך שהחברה מממנת את רצונם לחקור נושא מסוים באמצעות מענקי מחקר… בסקר שעשה כתב העת PNAS התברר ש-2,047 מאמרים במדעי החיים הוצאו מכתב העת על ידי המחברים עצמם ו- 67% מהם היו בגלל זיוף תוצאות. נראה שהתופעות האלה מצויות במגמת עלייה בגלל התחרותיות והלחץ שבהם מצויים החוקרים של ימינו. צמצום מקורות המימון, הרצון להצליח והתגמולים הכספיים האפשריים מקשים מאוד על החוקרים ולא כולם מצליחים לעמוד בקשיים".

ניתן לסכם, שהפיכת המאמרים והפרסומים לתעשייה, לצורך קיומי, יחד עם העובדה שקשה מאד לבדוק שוב מאמרים, קשה להאשים, וגם אם המאמר נפסל, הרבה פעמים הוא ממשיך 'לחיות', כמוה כעידוד של חוסר אמינות, כתעשיה של מאמרים שכמות הפסולים שבהם מדאיגה.

אגב, יש לציין, שאחד הגופים העורך מחקרים בכמות עצומה, הוא הממשל האמריקאי, מאות מליונים בשנה מוצאים על אלפי מחקרים, האמורים לקדם את היכולות האמריקניות. ב2010 הודאג מהבזבוז הזה שר ההגנה רוברט גייטס, והוציא הוראה לפנטגון לפתוח במחקר, כמה עולים המחקרים האלו, ומה הם תורמים. ב2012, המחקר על המחקרים עדיין לא התקדם מספיק, גם הוא עלה הרבה כסף, ועדיין לא ברור מה הוא תרם. בלית ברירה הורה הקונגרס לGAO (מקביל למבקר המדינה בישראל) להתחיל לחקור את המחקר שחוקר מחקרים! GAO קבע שמחקר המחקרים היה בזבוז גדול, על הנתונים כמה עלה מחקר המחקרים, וזה שחקר אותו בעצמו, הוטל איפול.. מה שמלמד, שהמחקרים אינם רק תעשיה של כתבי עת וגופים אקדמיים, אלא גם סוג של 'דואינג' לחברה המערבית, שסוברת כי ריבוי מחקרים יתן לה עדיפות בטחונית אסטרטגית וכו'. אך לעתים טוב איש פיקח אחד, ממליון חוקרים, שכל אחד עולה מליון דולר.

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *