יב. ריבוי מחקרים תורם? "לא צריכים כל כך הרבה אקדמאים"
ד"ר יעקב ברגמן מהאוניב' העברית, יצא בינואר 2010 בקריאה: "לא צריך שכולם יהיו אקדמאים", דבריו פורסמו בין השאר בדה מרקר (20/1/10), מתוך דבריו: "אם בוחנים את שיעור בעלי ההשכלה האקדמית מתוך האוכלוסיה בגילי 25-34 במדינות ה-OECD, הרי שישראל נמצאת במקום השני, עם 35%. בגרמניה למשל השיעור הוא 15%, ולא נראה שהמחסור באקדמאים הוא בעיה כלכלית או תרבותית שם. אולי ההפך הוא הנכון.
קיימות דעות חשובות בספרות המקצועית, שלפיהן חלק משמעותי ברכישה של השכלה גבוהה לא מוסיף לכישורי הרוכשים, אלא הוא איתות בזבזני על כישוריהם. אפשר להקים מנגנון בחינות זול בהרבה, שיבדיל עבור המעסיקים בין המוכשרים למוכשרים פחות, מבלי להקדיש לתהליך שלוש שנים של בטלה מעבודה פרודוקטיבית.
מלבד ישראל, אין מקום בעולם שבו מנוהלת ההשכלה הגבוהה על ידי הסגל האקדמי. המל"ג מורכבת מנציגי המוסדות שעליהם יש לפקח. זהו מצב אנטי דמוקרטי. כל מערכת במדינה דמוקרטית צריכה לתת דין וחשבון לפרלמנט ודרכו לציבור. הייתכן שבפיקוח על הבנקים תהיה מועצה המורכבת מנציגי הבנקים? האם הגנרלים מנהלים את משרד הביטחון או הרופאים את משרד הבריאות? המל"ג היא קבוצת אינטרסים, וכך היא פועלת.
האוניברסיטאות מגדילות את מספר הסטודנטים מעבר למכסות. לכל אוניברסיטה או מכללה מתוקצבת נקבעת מכסה. עבור כל סטודנט לומד, מעניקה ות"ת תקציב שנתי ממוצע של 20 אלף שקל. אם האוניברסיטאות מקבלות יותר סטודנטים מהמכסה, לא רק שהן לא מקבלות תקציב, הן נקנסות בכ-5,000 שקל. זה שווה להן, כי שכר הלימוד הוא כ-10,000 שקל. כך הסטודנטים מקבלים שירותים באיכות נמוכה יותר.
כבר ב-1967 איבחן הסוציולוג והיסטוריון המדע, דרק דה סולה פרייס, ש'ישראל מוציאה יותר מדי על מדע', כשהראה שישראל הכשירה אז מדענים חדשים, לא בהכרח איכותיים, בקצב עצום ביחס לתוצר שלה – פי 50 מבלגיה באותו זמן,
לדוגמה.
המטרה של חוקרים אצלנו היא פרסום מאמרים בעיתוני מדע יוקרתיים. מחקר כלכלי על ישראל לא יעניין אף אחד, ולכן רבים מהמחקרים הם על ארה"ב. באוניברסיטה העברית מוציאים חוקרי מוח כספי ציבור על יצירת מכונה שתדבר כאילו היתה הסבתא של בעליה, ובטכניון מוציאים פיסיקאים כספים על בניית מכונות זמן. עיסוק שכזה ב'תורה לשמה' דומה למכירת בגדי המלך החדשים לציבור תמורת מיטב כספו, בטענה שרק חכמים כחוקרי האוניברסיטה יכולים לראותם. במאי 2006 מסרה ועדת מומחים בינלאומיים לקרן יד הנדיב דו"ח שהזמינה, על 'בריאות וסביבה בישראל'. היא מצאה כי בישראל מתקיים מחקר מינימלי בתחום ולכן יכולת התגובה לא מספקת במקרים של התפרצות תחלואה הנגרמת ממפגע סביבתי. מנגד, הציבור בישראל מימן בעל כורחו קרוב למיליון שקל למחקר על עמי הערבה לאחר כיבוש המונגולים, מחקר שכנראה לא מעניין איש מלבד קבוצת העוסקים בתחום אזוטרי זה, אפילו לא את צאצאי המונגולים או את צאצאיהם של עמי הערבה האסיאתית". עד כאן מתוך דה מרקר.
מלחמתו של ד"ר ברגמן באקדמיזציה היא רבת שנים, ב2001 התעורר חוש הביקורת שלו בעקבות הזמנה שקיבל מדיקן ביה"ס למינהל עסקים, לכנס מנהל עסקים שייערך ביוני בהוואי, בדיקה רצינית של ברגמן גילתה שאי אפשר להבין מה נושא הכנס, שהמארגנים לא דורשים רקורד רציני כדי להשתתף בו, "מאמרים זה נחמד, אבל הם יסתפקו גם בהצעות מחקר", מסקנתו של ברגמן היתה ש"מדובר בכנס בולשיט", תאוות הנסיעות של האקדמאים ומצב התיירות בהוואי יכולים לשמש קרקע פורייה לצמיחת כנסים לא כל כך ראויים. "לכל פרופסור מן המניין יש 8,000 דולר בשנה למטרת נסיעות, והוא צריך להוציא אותם איכשהו, אז למה לא בהוואי? ", ברגמן חשף את הדברים בפני המלומדים המכותבים לכנס, אבל הדיקן הכריז מלחמה על הגישה הרציונלית מדי: "אני מסרב נחרצות להיות מעורב בשיפוט ערכי של מי ייסע לאיזה כנס ולאן חברי הסגל ייסעו לשבתון, זה מנוגד לחלוטין לתפישתי את רעיון החופש האקדמי. התקציבים שחברי הסגל מקבלים מ'קשרי מדע' (כסף נסיעות) הינם חלק מחבילת השכר שלנו. אני מסרב להיות שומר הקרנות, שוטר הכינוסים, האח הגדול של המאמרים וכתבי העת או המפקח על הסדרי הנסיעה. מה שאתם עושים עם הכספים האלו זה עניינכם הפרטי".
ברגמן ניסה להכריז מלחמה, אך לאף אחד מהיושבים בצמתי קבלת ההחלטות לא היה אכפת, לדבריו "בישראל אין הבחנה בין אקדמאים פעילים מחקרית לבין אלו שלא. נסיעותיהם של כאלה שאינם פעילים מחקרית הן נסיעות תענוג מיותרות. הבעיה היא שכשאין בעל בית והחתולים שומרים על החלב אז הדיקן עצמו שותה את החלב עם החבר'ה שלו".
ורד קלנר (NRG 23/1/04) מתארת את מאבקו: "ברגמן, מרצה בבית הספר למינהל עסקים ובמרכז לחקר הרציונליות של האוניברסיטה העברית, לא מוכן לוותר. כבר שנים שהוא אוסף מידע, פרוטוקולים פנימיים ועדויות על מצב האוניברסיטאות באדיקות מרשימה, שמתנגדיו מעדיפים לכנות אובססיבית… המאפיין המרכזי של אוניברסיטה גרמנית הוא שהפרופסורים הם בעלי הבית. מדובר במסורת אירופית ותיקה, שראשיתה עוד בימי הביניים… כשהאוניברסיטה העברית נוסדה ב-25' היא אימצה את המודל הגרמני בתיבול קל של הדגם האמריקני. האוניברסיטאות האחרות הלכו בעקבותיה… מכיוון שכל ההחלטות מתקבלות על ידי הרוב, התוצאה היא שהבינוניים אוחזים בהגה, והאינטרס שלהם הוא לעצור את המצוינים כדי שאלו לא יחשפו את ערוותם .
לשליטת הפרופסורים על האוניברסיטאות יש השפעה ישירה על מצב המחקר בישראל. בדוח שהוגש לאקדמיה הישראלית למדעים ב-99' על מצב חקר האימונולוגיה (תורת החיסון), נכתב שאחת הבעיות היא שתקציב המחקר מתחלק בין יותר מדי חוקרים, שרבים מהם לא קורצו מהחומר שמביא פרסי נובל. זה גורם לכך שלמצטיינים לא נשאר מספיק כסף כדי להתחרות במגרש האמיתי של המחקר העולמי… איך משיג הסגל האקדמי שקט תעשייתי? פשוט מאוד. חברי הסגל הבינוניים, להלן הרוב, מקפידים לטשטש את קנה המידה לבחינת הישגיהם. ככה, כשאף אחד לא יודע מה הם מפרסמים ואיפה, הם יכולים להמשיך בשגרת יומם הנוחה. שש או שמונה שעות הוראה בשבוע, שעת קבלה, קפה בקפיטריה, סיבוב נוכחות במסדרון ויאללה הביתה. עד שנת השבתון הבאה…
יוזמת הרקטור לשעבר, פרופ' מנחם בן-ששון, לפרסם דירוג מסודר של כתבי העת בכל תחום ותחום… המועמד יצטרך להוכיח שהוא עומד בסטנדרט – פחות לפי מספר הפרסומים ויותר על פי איכותם… מאמצי ההיחלצות של אנשי הסגל האקדמי מדירוג כתבי העת הביאו אותם למקומות מאוד יצירתיים. ברגמן: "חבר סיפר לי שבכינוס של חברי הפקולטה למדעי החברה ביקש פרופ' גרשון בן-שחר, שניהל את דירוג כתבי העת, שהחברים ימסרו לו דירוגים, ואז מישהו קם ואמר שכשהוא כותב מאמר טוב הוא דווקא שולח אותו לז'ורנל לא יוקרתי, כדי לטפח כתבי עת לא יוקרתיים". ברגמן מתגלגל מצחוק. "את מבינה מה זה? אני זמר אופרה דגול, אבל במקום לנסוע לווינה אני מעדיף את מזכרת בתיה כדי שיהיה שוויון. נו באמת. אתה, החוקר הישראלי, זה שתסדר שוויון בין ז'ורנלים? למה הם כל כך חוששים מדירוג כתבי העת? כי אז ערוותם נחשפת. בן-ששון חשב שזה יעזור לו לקדם אנשים חדשים, אבל הבעיה היא שבעזרת הדירוג אפשר גם ללכת אחורה ולבדוק איך כל הפרופסורים מן המניין הגיעו לאן שהגיעו. ואת זה אף אחד לא רוצה שיבדקו".
לאחר פירוט של בעיות מהותיות רבות עימן נתקל בעבודתו האקדמית, שואלת את ברגמן המראיינת: אם הבעיות כל כך ברורות והפתרונות כל כך מתבקשים, אז למה שום דבר לא זז? התשובה המרכזית היא "חופש אקדמי", או כך לפחות מבקשים חברי הסגל שהציבור יחשוב… אלא שברגמן טוען ש"חופש אקדמי" הוא רק כיסוי שתחתיו מסתתרים האינטרסים האישיים של הסגל.
חיפוש שמו של ברגמן באינטרנט יעלה מאמרים רבים המגובים בנתונים ובטבלאות, המסבירות מדוע המערכת האקדמית נגועה עד היסוד בחוסר יעילות, בהפיכת האקדמיזציה לאמונה חסינת ביקורת, וההיפך מהתייעלות. ראה:
ד"ר ברגמן: לא צריך שכולם יהיו אקדמאים.
מסע הצלב של ד"ר יעקב ברגמן נגד האקדמיה הישראלית: (פרופ' יוג'ין קנדל: "אני ואנשי אקדמיה נוספים, העוסקים בתחומים שחשופים לתחרות מהעולם, מסכימים עם 80%-90% מהדברים שהוא אומר. הוא נלחם את המלחמה בשבילנו").
מות האקדמיה: מה גרם לאוניברסיטאות לאבד את הרלוונטיות?
בשביל מה צריך כל-כך הרבה תארים
ניר סבר: תואר אקדמי הוא בזבוז זמן וכסף
גישה דומה יש לפרופ' בריאן קפלן: ההשכלה הגבוהה צדק חברתי או אינפלציית תארים?