נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

יג. עודף מידע, המחסום העיקרי בפני ידע

ים הנתונים אינו מכשול רק לאדם הפשוט, אלא גם למחקר עצמו, וליכולת ההפנמה של תוצאות המחקר.

 

יג. עודף מידע, המחסום העיקרי בפני ידע

ים הנתונים אינו מכשול רק לאדם הפשוט, אלא גם למחקר עצמו, וליכולת ההפנמה של תוצאות המחקר.

במציאות חיינו, נתונים אינם מרשימים אותנו, מחקרים נשלפים משמאל כמו מימין, אנחנו לא באמת מאמינים לסקרים, למרות שהם לכאורה סטטיסטיקה טהורה. 'מחקר חדש קובע' הפך לקוריוז, אותו מחפשים בעמוד האחרון של העיתון. (מחקר חדש מאד קובע, שרפובליקנים הם יותר יפים…).

את התופעה המפליאה הזו, לפיה מידע אינו משפיע על ההשקפה האנושית, מתאר ד"ר יעקב בורק בספרו "איך מוצאים חתול שחור בחדר חשוך" (הוצ' כנרת זמורה ביתן, 2013), וכן במאמרו על: "חמש סיבות מדוע מידע חדש אינו משנה את השקפת העולם שלנו", (אלכסון 15 באוקטובר 2015, להלן חלקים מתוך המאמר).

בורק מספר: שאלתי פעם את פרופ' פול סלוביק, חוקר פורה ומקורי בתחום תפישת סיכונים והומניסט שהתעמק בחקר העיוורון הרגשי שמאפשר רצח עם, מה הייתה התובנה המחקרית החשובה ביותר שלו. קיוויתי שיזכיר נושא מסוים אותו חקר ושעליו נשענתי במאמר שכתבתי אז. אך הוא אמר בפשטות: "לגבי, היה זה הגילוי כי אנשים אינם משנים את השקפת עולמם ומידע אינו עושה כל הבדל". (ראה גם: חשבתם שהעובדות קובעות? טעיתם).

להבחנה הזאת, שהשפעתה על חיינו מרחיקת לכת, צמוד גם שובל ארוך של נזקים: היא מקבעת את התפתחותנו, מונעת מאתנו גילויים שירחיבו את דעתנו ולעתים גם מכתירה מנהיגים פוליטיים שהחלפתם תדרוש שינוי בהשקפת עולמנו. אלא שמתברר שיש לנו סיבות טובות שלא לאמץ מידע חדש. בעומק לבנו אנו יודעים כבר כי למי שירכוש את כל מה שמוצע לו, יבלע את כל מה שנטען שבריא לו ויאמין לכל כותרת בעיתון שהוא קורא צפויים חיים קצרים עתירי חוב, ותסכול צרכני של מי שהיממה אינה ארוכה דיה כדי לספק את כל מאווייו.

התופעה, מתברר, אינה פוסחת גם על החוקרים שעבודתם אמורה הייתה לעשות עבורנו את ההבדל. היטיב להגדיר את התופעה הפיזיקאי הידוע מקס פלנק כשאמר: "אמת מדעית חדשנית אינה זוכה בהכרה על ידי כך שהיא משכנעת את מתנגדיה וגורמת להם לראות את האור, אלא כיוון שמתנגדיה מתים לבסוף ועוברים מן העולם"…

תופעה המוכרת לחוקרי מדעי ההתנהגות בשם "ההטיה האגוצנטרית", כוחה כה רב שאפילו החוקרים אינם מחוסנים מפניה. במחקר מרענן במיוחד התבקשו כותבי מאמרים מדעיים, הנכתבים בדרך כלל בשותפות של כמה חוקרים, להעריך את תרומתם ותרומת אחרים למחקרים שפרסמו יחד. אם נסכם את אחוזי התרומה שכל אחד מהחוקרים ייחס לעצמו בכתיבת המאמר, נקבל 140 אחוז.

אנשים רבים העומדים לפני משפט או בוררות מעריכים הערכת יתר את סיכויי ההצלחה שלהם. מחקר מצא כי 70 אחוז מעורכי הדין שנשאלו טרם המשפט על החוזק המשפטי של התיק שלהם סבורים כי יש להם עדיפות על הצד השני

ההטיה האגוצנטרית עומדת גם בבסיס הקושי המובנה ביישוב מחלוקות. כמו במקרה של הקרדיט במאמר מדעי, כך גם במקרי מחלוקת: כל אחד מאתנו מתייחס לעובדות שונות כאשר אנו מעריכים את צדקתנו בוויכוח משפחתי, עסקי או לאומי. אנו מתרכזים בתרומתנו ובפרשנותנו שלנו לנתונים ולא מבחינים בתרומתם או בפרשנותם של אחרים, גם של הקרובים לנו. ההטיה מביאה אותנו להעריך את הנתונים באופן המשרת קודם כול את צרכינו שלנו. אנו מחליטים מראש מהי התוצאה שאנו מעדיפים, ואז מנסים להצדיק את ההוגנות שבהעדפה הסובייקטיבית שלנו באמצעות עיוות הקריטריונים המגדירים את מה שהוגן.

לא מפתיע לפיכך כי אנשים רבים העומדים לפני משפט או בוררות מעריכים הערכת יתר את סיכויי ההצלחה שלהם. מחקר מצא כי 70 (מספר הקסם של ההטיה האגוצנטרית) אחוז מעורכי הדין שנשאלו טרם המשפט על החוזק המשפטי של התיק שלהם סבורים כי יש להם עדיפות על הצד השני. ההסבר נעוץ בנטייתם לאמץ את אותם פרטים בתיק המשפטי התומכים בעמדתם ולהתעלם מאלה שאינם תומכים בה.

הגמישות מעל הנתונים

צ'רלס לורד ועמיתיו מאוניברסיטת סטנפורד חקרו את השפעתם של מחקרים, פרשנויות ואפילו עובדות (כאשר אינן חד משמעיות) בנושאים שבמחלוקת, על קירוב עמדות בין בעלי דעות מנוגדות. במסגרת הניסוי שערכו, חשפו לורד ועמיתיו 48 נבדקים בעלי דעה מגובשת בנושא עונש המוות לתוצאות שני מחקרים. המחקרים השוו את הקשר בין שיעור מקרי הרצח במדינות שונות בארצות הברית ובין הנהגת עונש המוות בהן. תמצית המחקר הראשון, לדוגמה, היתה: "קרונר ופיליפס השוו את שיעורי הרצח ב-14 מדינות בארצות הברית, שנה לפני שהונהג בהן עונש המוות ושנה לאחר שהונהג. ב-11 מתוך ה-14 הובחנה ירידה בשיעור מקרי הרצח לאחר הנהגת עונש המוות." הנבדקים התבקשו לדווח על השינוי בעמדותיהם בעקבות ממצאי המחקר שהוצג להם. בשלב הבא הוצג להם סיכום מחקר שני ולו ממצאים הפוכים: "פלמר וקרנדל," נאמר שם, "השוו שיעורי רצח בין עשרה זוגות של מדינות שכנות בארצות הברית שבהן נהוג עונש מוות, ומצאו כי בשמונה מתוך העשר, שיעורי הרצח גבוהים יותר במדינות שבהן נהוג עונש המוות. מחקר זה מערער על כושר ההרתעה של עונש המוות". ושוב התבקשו הנבדקים לדווח על השינוי בעמדתם בעקבות ממצאי המחקר. בשלב הבא הוצגו, כמו במחקר הראשון, הנהלים המפורטים שעל פיהם בוצע המחקר ואסופת מאמרי ביקורת והערכה עליו. חייבים להודות, החוקרים עשו מאמץ רציני לערער את השקפת עולמם של הנבדקים, ככל שמחקר יכול לעשות. פרט שולי: בשם המדע, שני המחקרים היו מפוברקים וכך גם מאמרי הביקורת וההערכה עליהם.

שתי הקבוצות – תומכי עונש המוות ומתנגדיו – דיווחו על שינוי קל בעמדותיהם לכיוון המחקר שקראו. לאחר קריאת המחקר הראשון מיתנו המצדדים בעונש המוות מעט את תמיכתם והמתנגדים התחזקו מעט בדעתם. תגובה זהה בכיוון ההפוך נרשמה לאחר קריאת המחקר השני. אלא שלאחר שקראו תיאור מפורט יותר של שני המחקרים ומאמרי הביקורת עליהם, חזרו כמעט כולם לעמדתם המקורית ואף התחזקו בה. הסיבה, גילו החוקרים, נעוצה בכך שמי שבחנו את נתוני ההערכה והביקורת בחרו להתרכז דווקא בפרטים התומכים בהשקפת עולמם והתעלמו כמעט מכל פרט המתנגד לה. התוצאה הסופית של התרגיל הייתה בלתי נמנעת – קיטוב בעמדות שתי הקבוצות. ההטיה שלפנינו מתרחשת מדי יום ביומו כאשר עובדות חדשות מתפרשות באופן המגייס אותן לתמיכה בהנחות ובציפיות קיימות. מחקרים אחרים מאירים צדדים נוספים בדרך שבה אנו מעבדים מידע, כמו הנוהג להשלים מידע חסר על פי נטיות לבנו. באחד מהם התברר כי נבדקים ששודכו באינטרנט לבני זוג פוטנציאליים נטו לחבב אותם יותר ככל שקיבלו עליהם פחות מידע…

סדרה ארוכה מדי של מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות על ידי חוקרים מוערכים מכרסמת באמינותה של הקהילה המדעית ומבהירה מדוע איננו ממהרים לאמץ את תוצאותיהם של מחקרים מעודכנים. את אבן הקלע הראשונה בחומת היושרה של החוקרים הטיל דניאל פנלי מאוניברסיטת אדינבורו בשנת 2009. הוא ערך סקר השוואתי מקיף (meta analysis) ששילב בין 21 מחקרים שונים שכל אחד מהם בדק בנפרד את טכניקות המחקר של חוקרים בענפי מחקר מגוונים. סיכום הממצאים חושף תמונה עגומה של האתיקה המאפיינת חלק מהמחקר המדעי. בממוצע הודו 1.97 אחוזים מהחוקרים כי פברקו, עיוותו או שינו נתונים או תוצאות לפחות פעם אחת, וכ-33.7 אחוזים הודה בשימוש בטכניקות מחקר בעייתיות אחרות. פנלי מצא כי התופעה שכיחה יותר, באופן יחסי, במחקר הרפואי ובכזה הקשור לפיתוח תרופות. ואמנם, מחקר שפורסם בשנת 2010 בכתב העת Annals of Internal Medicine ובדק 546 ניסויים רפואיים שונים, גילה כי הסיכוי שלמחקר שמממנת תעשיית התרופות יהיו ממצאים חיוביים גדול ב-70 אחוז מהסיכוי שמחקר במימון ממשלתי יסתיים בתוצאות כאלה. הסיכוי שלמחקר שמממנת תעשיית התרופות יהיו ממצאים חיוביים גדול ב-70 אחוז מהסיכוי שמחקר במימון ממשלתי יסתיים בתוצאות כאלה

שנתיים מאוחר יותר הגיעה עבודתם של ג'וזף סימונס ועמיתיו מבית הספר למנהל עסקים על שם וורטון. בגיליון אוקטובר 2011 של כתב העת Psychological Science הם התייחסו לקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לבסס השערות של מחקר התנהגותי בסיוע כלים סטטיסטיים. כותבי המאמר גורסים כי גמישות באיסוף הנתונים מאפשרת הצגת ממצאים כמובהקים גם כשאינם כאלה. לטענתם, החוקרים נהנים מ"דרגת חופש מחקרית" המאפשרת להם להוכיח כמעט כל תיאוריה. הם חופשיים להחליט, בין השאר, על גודל המדגם, מתי להפסיק את איסוף הנתונים ועל אילו תצפיות קיצוניות לוותר, ולעתים הם אפילו מגדירים את השערת המחקר אחרי שבוצע. ניהול נכון (כלומר, לא נכון) של שלב איסוף המידע יכול להגדיל במידה ניכרת את הסיכוי לקבל ממצא מובהק מבחינה סטטיסטית הגם שאינו מוצדק מדעית (ממצא מובהק מוגדר כממצא שהסיכוי שהתקבל במקרה, ולא בגלל ההסבר שהציעו החוקרים, אינו עולה על חמישה אחוזים).

כדי להוכיח את טענתם ארגנו החוקרים מחקר משלהם בו השמיעו לקבוצת נבדקים את השיר "כשאהיה בן 64" של החיפושיות. והתוצאות המפתיעות: נבדקים שהאזינו ל"כשאהיה בן 64", ולא לשיר אחר שהושמע לקבוצה אחרת, היו צעירים בשנה וחצי בקירוב מאלה שהאזינו לשיר האחר. שימו לב, לא "הרגישו צעירים יותר", אלא ממש צעירים יותר. קסם סטטיסטי הגובל בגילוי מעיין הנעורים האגדי. כיצד זה קרה? ובכן, סיבה אחת נעוצה בעובדה כי החוקרים בדקו את "השפעת ההאזנה לשיר" על מספר רב של משתנים, אך בחרו לדווח רק על המשתנה האחד שהצליח לעמוד במבחן המובהקות הסטטיסטית (המשתנים הרבים האחרים שהופיעו בשאלון לא הוזכרו). אך חשוב יותר, במחקר ההדגמה שערכו כותבי המאמר הם בדקו את הנתונים המצטברים לאחר כל עשר תצפיות ועצרו בנקודה הנוחה ביותר עבורם – זו שבה, באקראי לחלוטין, פער הגילים הממוצע בין אלה שהאזינו לחיפושיות לבין חברי קבוצת הביקורת היה הגבוה ביותר.

שנה מאוחר יותר, בכנס האיגוד האמריקאי למדעי הפסיכולוגיה (APS) שהתקיים במאי 2012 בשיקגו, נעו המשתתפים בכיסאותיהם בחוסר נוחות כאשר הפסיכולוגית לסלי ג'ון, מבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד, הציגה את המחקר שערכה עם עמיתים והתבסס על תשובותיהם של יותר מאלפיים חוקרים מאוניברסיטאות מרכזיות בארה"ב. אלה נענו לאתגר של מילוי שאלון, גם אם אנונימי, שהתחקה אחר הנושאים הרגישים ביותר של ניהול המחקר המדעי בתחום המחקר הפסיכולוגי.

החוקרים לא ניסו לאתר פברוק נתונים, פלגיאטים או הפרות גסות אחרות של הקוד האתי המדעי. מחקרם התרכז דווקא בתופעה שהם העריכו כבוטה פחות אך נפוצה ומזיקה הרבה יותר: "פרקטיקות מחקר מפוקפקות" (Questionable Research Practices) שפורטו בשאלון. אלה כללו את ההחלטה להמשיך לאסוף נתונים אחרי שהנתונים שכבר נאספו לא סיפקו את המובהקות הרצויה, אי-דיווח על כל המשתנים התלויים שנבדקו במחקר אלא רק על אלה שאימתו את ההנחות וגם את ההחלטה שלא לכלול נתונים מסוימים לאחר בחינת השפעת החלטה זאת על תוצאות המחקר. מקבלי השאלון התבקשו לציין באופן אנונימי אם השתמשו באחת או יותר מפרקטיקות אלה אך גם, כאמצעי בקרה, להעריך את השיעור הכולל של הפסיכולוגים המעורבים בשימוש בהן.

ממצאי המחקר הפתיעו גם את החוקרים ש"ראו כבר הכול" במחקר המדעי. בסך הכול הודו יותר משליש מהמשתתפים כי עשו שימוש באחת או יותר מפרקטיקות המחקר המפוקפקות באחד או יותר ממחקריהם. התופעה לא פסחה על שום תחום של המחקר הפסיכולוגי, ממחקרי מוח ועד למחקרי אישיות.

אבן הבליסטרה האחרונה הוטחה בחומה המתפוררת של אמינות המחקר באוגוסט השנה כאשר כתב העת המכובד Science דיווח על מחקר נוסף בסדרה המביכה. קבוצה בינלאומית של 270 חוקרים מחמש יבשות ניסתה לשחזר את תוצאותיהם של מאה ניסויים שפורסמו בשנת 2008 בשלושה מכתבי העת הנחשבים ביותר בתחומם והצליחה לשחזר רק 36% מהתוצאות המקוריות. הגם שאי היכולת לשחזר מחקר אינה הוכחה חותכת לאי אמינותו היא בהחלט קוראת לבירור נוסף. המחקר נמשך שלוש שנים בהנהגתם של בריאן נוסק מאוניברסיטת וירג'יניה ועמיתים ותוצאותיו מעוררות סערה בקהילת החוקרים גם היום. חלק מהתגובות קורא להכיר בעובדה הכואבת כי חלק ממדעי ההתנהגות אינם מדע מדויק, כפי שהיו רוצים אולי להיחשב, ולאמץ שיטות מחקר אחרות בתחומים כאלה בהתאם להבנה זאת…

בריאן נוסק, שהוביל את המחקר האחרון שהוזכר לעיל, ניסה להסביר כי הקושי שמצא בשחזור המחקרים נעוץ בכללי הקידום של העולם האקדמי. מי שזוכים לקידום הם אלה שמחקריהם מתפרסמים בפועל ורצוי בכתב עת נחשב. אלא שלא כל הממצאים שווים בסיכוייהם להתפרסם: ממצאים חיוביים יועדפו באופן גורף על פני ממצאים שליליים, ממצאים חדשניים על פני אישור ממצאים קודמים והחשוב ביותר: על הממצאים לטוות סיפור מחקרי פשוט ללא קצוות פרומים. כולן סיבות מצוינות העשויות להביא חוקר "על סטרואידים" ליפות סיפור מחקרי העשוי להתרחק לעתים ממה שקרה בפועל במעבדה.

חשוב להבין גם כי על אף שיש שוני בין אמות המידה שעל פיהן פועלים עורכי כתבי העת ואלה שעל פיהן פועלים עורכי העיתונות המסחרית, שתי הקבוצות חולקות נטייה אחת חשובה: הכמיהה לחומר חדשני ומעניין. לשתיהן אין עניין לחזור ולדון בנושא שהוצג קודם כחדשני ומעניין, כאשר מידע חדש אינו עולה בקנה אחד עם הפרסום המקורי. בשנת 2010 פרסם הפסיכולוג המוערך דריל בֶּם מאמר בכתב עת מכובד ונחשב, שהראה עדויות לפרה-קוגניציה אנושית. בם טען, לא פחות ולא יותר, כי משתתפי המחקר שלו הוכיחו יכולת לחזות את העתיד. המחקר היה בנוי כהלכה ותוצאותיו מובהקות, אך חוקרים רבים לא השתכנעו. מקצתם ניסו לשחזר את המחקר האקזוטי שאם היה נכון היה חוסך להם ולכולנו שנים ארוכות של עמימות ואי-ודאות מתסכלת בכיוון שאליו נושאים אותנו חיינו. קבוצת חוקרים אחת לפחות הגישה את תוצאותיה השליליות לאותו כתב עת שפרסם את מסקנותיו של בם אך הוא דחה את ההצעה
כשהעורך הצהיר במפורש: "איננו מפרסמים לעולם מחקרים המשחזרים מחקרים אחרים." כשם שעיתון יומי אינו שש לפרסם תיקון לידיעה שכבר פרסם, כך גם עורכי כתבי העת המדעיים אינם ממהרים להודות בפומבי שבשיקולי העריכה המקורית שלהם חסְרה הספקנות המדעית הראויה.

אם נקבל את ממצאיהם של סימונס, פנלי, ג'ון, נוסק ועמיתיהם, נבין כיצד השערות מחקריות עשויות לזכות לאישוש סטטיסטי בלתי מוצדק. אם, בנוסף, נזכור גם כי עורכי כתבי העת המקצועיים להוטים לפרסם "ממצאים חדשים ומפתיעים", נוכל להבין כיצד מאמרים כאלה המציגים לפעמים ממצאים בלתי מבוססים מיתרגמים לנראות מדעית וציבורית ניכרת…

בהמשך המאמר כותב בורק:

כמות בלתי ניתנת לעיבוד

הפיזיקאי האנגלי דרק דה סולה פרייס גילה כי מספר המאמרים המדעיים בתחומי המחקר השונים מכפיל את עצמו מדי  15 שנה…

מחקר חדש שערכו פרופסורים מאוניברסיטאות בפינלנד ובארה"ב מצא כי הזינוק במספר המחקרים המדעיים שמתפרסמים מונע ממדענים להצליח לעקוב אחרי כל המחקרים בתחום התמחותם, וכתוצאה מכך נגרם נזק של ממש לעולם המדעי. "גידול מעריכי במספר המחקרים המדעיים הולך ומקשה על חוקרים לעקוב אחרי כל הפרסומים הנוגעים לעבודתם", נכתב במחקר שכותרתו 'דעיכת תשומת הלב במדע'. "כתוצאה מכך, כמות תשומת הלב שניתן להקדיש לכל מחקר בהכרח פוחתת במהירות".

החוקרים בדקו את 'אורך החיים' האקדמי של מחקרים על סמך בדיקת פרק הזמן שחולף מפרסומו הראשוני של מחקר ועד לחשיפת השיא שלו, וכן את הירידה ההדרגתית במספר מראי המקום שבהם מוזכר המחקר, וגילו כי 'אורך החיים' של המחקרים הולך ומתקצר. הדעיכה הופכת ליותר ויותר מהירה, עדות לכך שחוקרים 'שוכחים' כעת יותר בקלות מחקרים מאשר בעבר", נכתב במחקר. "מצאנו שהדבר קשור לגידול מעריכי במספר המחקרים שמתפרסמים, אשר בהכרח מאיץ את קצב התחלופה של המחקרים, מכיוון שלחוקרים יש יכולת מוגבלת לעקוב אחרי הספרות המדעית. מדענים הזהירו בעבר מפני השפעות העידן הדיגיטלי, ובכלל זה הצמיחה החדה בכמות המידע, על התרבות ועל המוח האנושי. עם זאת, המחקר הנוכחי הוא העדות הראשונה לכך שמהפכת המידע גובה מחיר גם מעולם המדע.

בשנת 2012 פרסם סמואל ארבסמן, מתמטיקאי יישומי מאוניברסיטת הרווארד ומומחה למדידה וניתוח מידע מדעי, ספר שבו הוא מציע לקוראיו את התובנה על פיה גם למה שנראה כאמת מדעית חדשה ובלתי ניתנת לערעור זמן השפעה קצוב. בדומה לזמן שבו לוקח למחצית האטומים של איזוטופ רדיואקטיבי להתפרק ולהפוך ליסוד כימי אחר, כך גם לגילוי מדעי חדש זמן מוגבל שבו הוא עדיין משפיע על התחום שבו התפרסם. על פי חישוביו של ארבסמן, מאמר בכתב עת מקצועי מאבד חצי מההשפעה שלו (הנמדדת במספר הפעמים שבהם הוא מצוטט אצל אחרים) בתוך 10 שנים. כך הופכים מחקרים מדעיים שזכו לכותרות אך לפני שנים מועטות, ועל פיהן ממתיקים מלאכותיים מסרטנים, לדינוזאורים דם קר ומיעוט התלמידים בכיתת לימוד הוא גורם המפתח להישגיהם בלימודים, ללא רלוונטיים או שהוחלשו במידה ניכרת.

לצד הגילויים האחרונים משמרת הרשת גם חומרים המסרבים להישטף לאסלת הפסולת המדעית גם כשברור שהאמת המדעית שהם מציגים אינה מעודכנת יותר.

ג'ון איונידיס, פרופסור למחקר רפואי, היום באוניברסיטת סטנפורד, בחן 45 מאמרים רפואיים שזכו לציטוט נרחב בעבודותיהם של אחרים והופיעו במגוון כתבי עת בשנים 2003-1990. שם המאמר שמסכם את עבודתו ושזכה לפרסום רב אומר הכל: "מדוע רוב המחקרים שמתפרסמים שגויים". לדעת איונידיס, המתבסס על ניתוח כמותי מעמיק של הנושא שעל הפרק, הסיכוי שממצאי מחקר יהיו מוטעים גדול מהסיכוי שיהיו נכונים. סיכוי זה גדל כאשר התחום שבו הוא נערך אינו משופע במחקרים מלכתחילה, כאשר קיימים אינטרסים כלכליים מאחורי המחקר, כאשר החוקרים מתחרים ביניהם כדי להשיג תוצאות בעלות משמעות סטטיסטית, ובעיקר כאשר קיימת גמישות רבה מדי בתכנון הניסוי. כל אלה מפורטים ומשעממים מדי מכדי להידחק לכותרת העיתון המבשר על סיכון בריאותי חדש שהורג אותנו ברכות או סוג מזון מוכר שהתגלה לפתע כמציל חיים.

מי שיחפש מפלט ברשת יגלה שגם מנועי החיפוש אינם מצוידים היטב כדי לגלות את זמן התפוגה של האמת המדעית. לצד הגילויים האחרונים משמרת הרשת גם חומרים המסרבים להישטף לאסלת הפסולת המדעית גם כשברור שהאמת המדעית שהם מציגים אינה מעודכנת יותר. כך הופכת הסקפטיות האנושית למגן היעיל ביותר מפני שיטפון הגילויים המדעיים שתקשורת צמאה לחדשות ממהרת לפרסם, אך לא לעקוב אחריהם. כך אנו גם חוסמים את השפעתו של מידע חדש על עמדותינו.

טיעון הקשקשת – תקף כנגד כולנו

בלוגר אחד מתלונן במאמרו 'הפואטיקה של הבולשיט':

"קשה להימלט מהתחושה שהעולם שלנו הולך ומתמלא בדברי שטות וקשקשת אינסופית. נכון שהמציאות שלנו היתה תמיד עמוסה בחומרים מן הסוג הזה, אבל נראה כי העלייה שחלה בשנים האחרונות ברמת האינטנסיביות של הרשתות החברתיות הגבירה את כמויות החארטה וה-בְּלָה בְּלָה למימדים אדירים. האם יכול להיות שאנחנו מתקרבים למה שאפשר לכנות: מסה קריטית של בולשיט? ואם כן, מה לעזאזל אפשר לעשות?

אחד מהראשונים שדיבר בעת המודרנית על המגע האנושי, או על מה שנהוג גם לכנות "תרבות הבולשיט" הינו הפילוסוף האמריקאי פרופסור הרי ג. פרקנפורט. פרנקפורט שהושפע לדבריו מפילוסופים כגון עמנואל קאנט, רנה דקארט ולודוויג ויטגינשטיין, טען כי הבולשיט הוא אחד ההיבטים היותר בולטים בתרבות האנושית. בשנת 2005 הוא פרסם ספר על התיאוריה של הבולשיט, ובעיקר, על המהות והמשמעות שלו בתחום התקשורת שבין אנשים. נראה כי הפילוסוף האמריקאי נגע בעצב חשוף והספרון בן 67 העמודים שהוציא הפך לבסט סלר של ממש.

בראיון שנתן ל-ניו יורקר, קבע פרנקפורט כי הבולשיט נמצא בכל מקום, וזו תופעה שאנחנו לוקחים אותה כמובנת מאליה. אנחנו גם סמוכים ובטוחים שיש לנו יכולת לזהות את הבולשיט, הוא מציין,  ולכן אנחנו לא מתיחסים אליו כמזיק, אבל לא כך הוא. לא נוכל לדעת מה ההשפעה האמיתית של הבולשיט עלינו עד שלא נבין מה זה בדיוק. זו הסבה, על פי פרנקפורט, שאנחנו צריכים תיאוריה של הבולשיט.

האויב של האמת. הבולשיט, לדבריו, ניתן להגדרה בערכים של אמת ושקר. הבולשיטר מדבר ומנסה לשכנע אנשים מבלי להתייחס לאמת שבדברים. זאת, בניגוד לשקרן המועד שמודע לאמת אבל מנסה להסתירה. את אנשי הבולשיט לא מעניין כלל אם הקשקושים שלהם אמיתיים או לא, אלא רק האם השומעים שלהם השתכנעו? ולכן, על פי פרנקפורט, הבולשיט הינו אויב גדול יותר לאמת מאשר השקר.

"אדם רטוב אינו מפחד מהגשם". צוות חוקרים מאוניברסיטת ווטרלו באונטריו קנדה בראשותו של גורדון פניקוק (Pennycook) לקח את נושא הבולשיט לכיוון מעשי יותר. המחקר שלו מתייחס לכל אותם ציטטות וטקסטים נבובים שהם לכאורה מכילים משמעויות עמוקות ונסתרות. הוא ריכז אוסף של אמירות חסרות תוכן שהיו מורכבות ממילות באזז (Buzz words) וציטטות מנופחות, וביקש מאנשים לדרג מ-1-5 את מידת העומק שיש בהם. דוגמא למשפט כזה הוא המשפט הפותח את הפיסקה.

עיקרון האסימטריה של הבולשיט. בשנת 2013 ניסח מתכנת איטלקי בשם אלברטו ברנדוליני (Brandolini) את עיקרון האסימטריה של הבולשיט. העיקרון הזה שנודע גם כחוק ברנדוליני, קובע כי כמות האנרגיה הנדרשת להפריך את הבולשיט גדולה בסדר גודל אחד מאשר לייצר אותה. את מידת התסכול הגדולה שבאה לידי ביטוי בחוק הזה מבטא יפה הפתגם העממי המוכר: אבן אחת שזורק טיפש למים אלף חכמים לא יצליחו להוציא!…

דודה הומאופתית. מה עושים? תשובה אפשרית מציעה בימים אלה אוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, ארה"ב. הם פתחו שם השנה קורס חדש המכונה: בולשיט בעידן הביג דאטה. יזמי הקורס, קארל ברגסטרום וג'ווין ווסט מסבירים באתר הבית שלו כי "העולם רווי בבולשיט והמטרה היא ללמד כיצד לאתר אותו ולנטרלו". עוד הם מוסיפים שם כי לדעתם, איתור נכון של הבולשיט חיוני לקיומו של משטר דימוקרטי ליברלי. כאשר תסיימו את הקורס הם מבטיחים, תוכלו להשמר מהזיהום של הבולשיט, לזהות אותו בכל רגע שתתקלו בו, להבין את מהותו, וגם לספק לדודה ההומאופטית ושוחרת הקריסטלים, או לכל דוד שהוא גזען מצוי, הסבר נגיש ומספק לכל העניין. נהיה מאד מופתעים, הם אומרים, אם בסיום הקורס לא יסתבר לכם שקורס הבולשיט שלקחתם כאן יימצא כתוכנית היותר שימושית ויותר פרקטית מכל אלה שלמדתם במהלך לימודי הקולג' שלכם". עד כאן קטעים.

כמובן שהכותב שם משתמש בטיעון ה'בולשיט' לקדם את האג'נדה שלו, אבל הטיעון הזה לא יכול להיות מוגבל, המציאות היא שאפשר להציף מי שרוצים ולאיזה כיוון שרוצים במסות של חומר, אי אפשר למדוד נכונות לפי ריבוי העיסוק בנתונים, או נוסחאות מחקרים וגרפים, לא פלא שהכותב מסיים: "היי! לצערי הוספתי כאן עוד קצת חומרים שמצטרפים למסת הבולשיט של העולם. אבל מה לא עושים לטובת הביג-דאטה".

איך זה עובד?

איך זה עובד? עודף ידע מנטרל יכולת לקבל החלטות.

אין המדובר רק בתחומי ידע והשכלה, אלא גם מערכת המשפט, האמורה לעשות צדק, קורסת מעודף מידע וסעיפי מידע. עו"ד אביגדור פלדמן, בריאיון ל'מי שמדבר' בינואר 2008, התבטא כך:

"המשפט הוא משחק השקר, החיים שלי הם נשף מסכות.. המערכת לא יודעת לעשות צדק.. המשפט אינו נותן סיכוי לאיש.. מי שמזוכה זה במזל, באותה מדה אפשר לעשות הגרלה לקחת אלף נאשמים ולהטיל בגורל שני זיכויים.. חיי המשפט מבוזבזים הרבה כח מושקע לשוא.. אנחנו עוסקים בשקר.. הפרקליט אינו מחפש אמת ואינו מוצא אותה.. כשאני מקבל על עצמי לקוח, אני בוחר לייצג את השקר שלו. מוסיף לו מהתבונה שלי ומהאסטטיקה שלי. שקר צריך להיות אסתטי.. אין דבר שמרעיל את הנשמה יותר מהשקר.. לעתים קרובות אני מתעב את המקצוע ושואל את עצמי מה אני עושה שם.. חיי הפרקליט הם חיים מבוזבזים חיים שאין בהם תוחלת, ללא תועלת".

ידוע, שתוצאת המשפט, חייב או זכאי, תלויה במדה רבה בסכום שיש לאדם לשלם לעורכי הדין. אם מדובר בענין מורכב, ינצח הצד שלקח את עורך הדין המוצלח יותר. זה שידע לשלוף לטובתו את הנתונים המתאימים.

פירוט מדעי של הבעיה הזו נמצא במאמרו של הפרקליט המפורסם יעקב וינרוט: "את מי מעניינות עובדות" (אודיסאה 8, עמ' 8 בPDF). בו הוא קובע כי ישנו מרחק עצום בין הליך בירור העובדות בבית המשפט לבין חשיפת האמת.

העובדה שכמה חוקרים בדרגת פרופסור חקרו שאלה מסויימת ופרסמו את ממצאיהם בכתב עת מכובד, אינה אומרת שאכן מסקנתם אמיתית באופן חד משמעי, אנשים יודעים זאת, ומתייחסים בהתאם. מצד אחד, אי אפשר ולא נכון לבטל את הסמכות והערך של המדע, ומן הצד השני משתמשים במה שמתאים ומשתלב לידוע למערכת. חלק מהערכת כל מחקר חדש היא מקדם הידע והתפיסה של החברה.

כך מתייחסים חלקים גדולים באקדמיה, לכל תעשית המחקרים הפרא רפואים. מחקרים אלו מבוצעים בחלק גדול מהמקרים בידי אנשי מדע, מדווחים בבמות מכובדות. אבל הגרעין האקדמי הקשה, מניח שמחקרים אלו בנויים על הטיית אישור ושאר טעויות שכיחות במחקרים. זו הנחת יסוד, שלא מתרשמת ולא מתבלבלת מנתונים שמוצגים בצורה של מחקר, ליבוביץ' כותב: "כיצד יכולים בני אדם המוחזקים שפויים בדעתם, ונוסף על כן אקדמאים, להציע לדון בפראפסיכולוגיה?" (רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ' עמ' 490). מבחינת אנשים כדוגמת, הצעה של נושא לדיון גובלת בחוסר שפיות.

וכשיוצאים מהתחום הרפואי והמדעים המדוייקים, ועוסקים במדעי הרוח, כדוגמת פסיכולוגיה, היסטוריה, על אחת כמה וכמה שאין לצפות למחקר אובייקטיבי. המחקר משלב את עצמו בהשקפת העולם ובהנחות היסוד.

גם אם הגישה לשאלות היסוד היא מושפעת מיסודות חברתיים, הרי שקשה מאד לערער עליהן, שכן כל המחקר מושתת ומחובר אליהן. ההצטברות של כמויות מחקרים כה גדולות, מקשה מאד על האדם הפשוט לשאול: האם יכול להיות שכל זה לא נכון? פשוט סתם, מאות ספרים, אלפי מחקרים, הדגמות ותכניות טלויזיה, סרטים ואנימציות, הכל נעשה לפי הנחה מסויימת? כל הנחה חברתית תוכל להיתמך בכמות גדולה של חומר, לפי עקרון הטיית הפרסום. כל חברה אוגרת מציגה ומפרסמת, את הנתונים שקרובים לליבה ולרוחה.

אין פלא שחברה שלמה נסחפת כמו עלה נידף אחרי מובילי דעת קהל, כפי שראינו במדינת ישראל, מדינה שלמה עודדה את ראה"מ שרון מקריאות מהיציע, לביצוע ההתנתקות. הנתונים והמחקרים שהראו את סכנת הצעד, וחוסר ההגינות שבו, טבעו בים של חוקרים ואנשי אקדמיה שהשתמשו בכלים מתחומם
הם לקידום המהלך. לאחר מספר שנים הודו רובם שהצעד היה שגוי. מה שלא מנע מאותם מובילי דעת קהל להוציא מדינה שלמה ל'מחאה חברתית', כאשר מאות אלפים השתכנעו שהסטודנטית בת ה20 העומדת ליד הרמקול, היא המשיח שיושיע אותם מצרותיהם. ואם זמרת מסויימת העיזה להעיר שלא כל כך גרוע כאן, היא הושפלה והותקפה ברמות כה קשות, והציבור קיבל כל זאת בהבנה.

אין להתפלא שרוב האקדמיות האירופאיות ומוסדות האו"ם, יודעים 'נתונים' ו'מחקרים' המראים כיצד בישראל פוגעים בפלשתינאים, וכיצד השואה וה'נכבה' הם אירועים מקבילים. כל עוד ישנו צד שמתאים להשקפת העולם של חברה מסויימת, וביכלתו לשלוף נתונים אין קץ, מחקרים וסקרים, דוחות וכתבות, תמונות וסרטים, החברה לא תשים לב לאיזה תהומות הזוים היא עלולה להידרדר.

גם כשהנתונים ברורים, הסקת המסקנות היא תלויית תרבות. טקסים דתיים של שבטים שונים, שמדי פעם מביאים לפציעה, נתפסים בזעזוע כמעשה פרימיטיבי ומסוכן. ואילו צילומי סלפי, שמסתיימים במקרים רבים בנפילה ומוות ('מחקר חדש קבע' לא מזמן, שצילומי סלפי מפילים יותר חללים מנשיכת כרישים), הם טקס חביב, שאף אחד לא מעלה על דעתו לבטלו עקב הסיכון הכרוך בו.

אם גם בתחום הרפואי, שנראה כמעשי ובעל השלכות מציאותיות, התגלו כשלים כה מהותיים במערכת המחקר. ברור שבכל תחום ותחום קיימת ההטיה, המזרימה את המחקרים בהתאם ליכולת העיכול של הקהל האקדמי והחברה בכלל.

המדע מטבעו יכול להיות מגוייס לכל מקום שתשלח אותו החברה, בגרמניה של שנות השלשים, קבוצה גדולה ומוערכת של אנשי מדע, סיפקו שורה של טיעונים מדעיים ליחודיותו של היטלר ושיטתו, ביניהם היה הפילוסוף המפורסם היידגר, המסמכים המזעזעים קושרי הילת המדע לראש היטלר והמפלגה הנאצית, נמצאים בספר "הפרופסורים של היטלר" (הוצ' יאווה נ"י 1947). מה שקביל בעיני החברה, קביל גם בעיני המדע. יחד עם הבנאליות של הרוע, קיימת הבנאליות של הטמטום, בה עסקו אלפי אנשי מדע בכירים בגרמניה הנאצית, באופן מדעי ואקדמי. ראה עוד בספרו של מילר "מדע קטלן" (סקירה על הספר) המתאר את הפעילות האקדמית והמדעית של הגרמנים בשיתוף פעולה מלא עם התיאוריות הנאציות ועם הפעולות הנאציות (וגם: נאציזם, הצידוק האידיאולוגי והמדעי).

"אנחנו מעדיפים לשתף בדברים שקל יהיה לקבל עבורם אישור והסכמה מחברינו מאשר לשתף בדברים שאנחנו יודעים שהם אמיתיים. אנחנו משתפים בחומרים שמתעלמים ממציאות רחבה יותר, שמשתפים במידע באופן סלקטיבי או שהם פשוט שקריים. המידע המוטעה כל כך נפוץ עד שהוושינגטון פוסט הפסיק לפרסם את הטור שבודק עובדות באינטרנט כי נראה שלאנשים פשוט לא אכפת אם החומר אמיתי…." (שון בלנדה)

עודף ידע, מסרס כל יכולת להגיע להכרעה בשאלות מהותיות. כל אדם הינו בעל השתייכות חברתית כל שהיא, והמושכלות הראשונים של החברה, אינם עולים אצלו לדיון, וכי אדם אחד יכול להטיל ספק בתקפותו של ענף מחקר שלם?

כדאי לזכור את כל זה, כשאנו פוגשים סט של מסקנות וגישות המייצגות 'ענף מחקר שלם', אל לנו להימנע מלהעמיד את הנחות היסוד בכור הביקורת ההגיונית, ולא להירתע מ'לפסול ענף שלם', מה שקובע זה ההגיון והנסיון, ולא נטייתם של אלפי אנשים או מאות אקדמיות.

להמשך: עודף מידע ועודף מושגים פומפוזיים מתכון לטירוף

הוספה:

עודף מידע ואקדמיה אינם מושגים חופפים, האקדמיה היא גוף שמטמיע נורמות וצורת חשיבה מסויימת, בלי קשר לעודף או חסר במידע, ראה: עיוותי חשיבה דוקא באקדמיה?

בנוגע לספר 'הפרופסורים של היטלר', המוזכר לעיל, יש לציין לתיאורו של דניאל גולדהגן (מתוך הספר 'תליינים מרצון בשירות היטלר', הוצ' ידיעות אחרונות 1998), המראה כיצד האקדמיות היו אחד הגופים שקידמו את הנאציזם:

"אוניברסיטאות נשטפו יותר מכל גוף אחר בגל האנטישמי שסחף את החברה הגרמנית בכללה. בתקופת ויימאר הפגינו ארגונים וגופים סטודנטיאליים בכל רחבי המדינה את האנטישמיות המפעפעת שלהם. אוניברסיטה אחר אוניברסיטה ראו את השתלטותם של כוחות לאומניים, פולקיים ואנטישמיים על אגודות הסטודנטים שלהן, וכוחות אלה השיגו לעיתים קרובות רוב של שני־שלישים עד שלושה־רבעים מכלל הנציגים. רבות מן האגודות האלה אימצו ״סעיפים אריים״, שקראו להדיר יהודים הן מארגוני הסטודנטים והן מן הלימוד באוניברסיטאות או להגביל מאוד את מספריהם. בשנת 1920, לדוגמה, אישרה ועידת האוניברסיטה הטכנית של האנובר את הקריאה לסלק ״סטודנטים ממוצא יהודי״ מאגודת הסטודנטים הגרמנים. שר המדע, האמנות והחינוך העממי של פרוסיה איפיין ב״1920 את עוינות הסטודנטים והמרצים ליהודים ואת התקנות הרבות שתיקנו להפלייתם לרעה כ״גאות עצומה של מגמות אנטישמיות באוניברסיטאות שלנו״. חודשים אחדים קודם לכן, ציין מקס ובר במכתב כי ״האווירה האקדמית נעשתה ריאקציונרית עד מאוד, וכן גם אנטישמית קיצונית״. בחלוף עשר שנים החמיר המצב באורח קיצוני, כאשר רבים מארגונים אלה קיבלו על עצמם בשמחה את הנהגתם של סטודנטים נאצים, וליגת הסטודנטים הנאציונל־סוציאליסטים הגרמנית זכתה באמונם של מרבית הסטודנטים בגרמניה ובאוסטריה. המרצים, שבעצמם לא היו חסינים בפני המודלים התרבותיים הרווחים על היהודים, ביקרו רק לעיתים רחוקות את האנטישמיות הגזענית שהיתה לנורמה שגורה בקמפוסים. גם ההיסטוריון הדגול פרידריך מיינקה, שהיה ליברל ודמוקרט, נוגע באנטישמיות. " (עמ' 93).

"ב־1 ביוני 1933 נשא התיאולוג הפרוטסטנטי וחוקר המקרא החשוב, גרהארד קיטל, הרצאה פומבית בטיבינגן שהוקדשה  ל״בעיית היהודים״(״Die Judenfrage״). בהרצאה, שראתה אור בדפוס מאוחר יותר, הוא התווה בבירור את עיקריה של תבנית תפישת היהודים בהכרה התרבותית הגרמנית, שהתפתחה במאה התשע־עשרה והגיעה עתה לשלטון יחד עם הנאצים. מתוקף מבנם הגזעי, הוא קבע כאמיתה שאין עליה עוררין, היו היהודים בחזקת גוף זר בגרמניה. ובמקום שהאמנסיפציה וההתבוללות יכשירו את היהודים להשתלבות בחברה הגרמנית, הן סייעו להם לזהם את דמו ורוחו של העם הגרמני באורח הרה־אסון. ומה עשוי להיות ה״פתרון״ ל״בעיה היהודית״? קיטל שקל ועיין בארבע אפשרויות. פתרונות כמו הציונות, הקמתה של מדינה יהודית בארץ־ישראל, הוא דחה כלא מעשיים. הוא דחה את אפשרות ההשתלבות, מאחר שההשתלבות היא כשלעצמה רעה גדולה הטומנת בחובה את זיהום הגזע. וחשוב מכול, הוא דן במפורש בהשמדה כ״פתרון״ אפשרי: ״אפשר לנסות להכרית [auszurotten] את היהודים [בפוגרומים]״. מאחר שעדיין לא העז להעלות בדעתו השמדה שיטתית בחסות המדינה, עיין קיטל ב״פתרון זה במתכונת הפוגרום, והסיק לפיכך כי ההשמדה אינה מעשית, שכן אינה בגדר מדיניות בת־ביצוע. קיטל הסתפק אפוא ב״פתרון אלימינציוניסטי של הזרה (Fremdlingschaft), היינו: הרחקת היהודים מן העמים המארחים אותם. עצם עיונו הפומבי של תיאולוג בולט זה ברעיון השמדתם של היהודים כבר ביוני 1933 – כלאחר יד, ללא עיבוד או הצדקה של ממש וכעניין שבשגרה בדיון על ״פתרונות״ ״הבעיה היהודית״ – חושפת את קטלניותה של האנטישמיות האלימינציוניסטית שרווחה כבר באותה עת ומעידה עד כמה שגרתי נראה הדיון בה לגרמנים מן השורה בגרמניה של שנות השלושים המוקדמות", (עמ' 132).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *