נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

לטיבו של מוסר אתאיסטי

ד"ר טרוי ג'ולימור, מרצה לפילוסופיה באוניב' קליפורניה, לא מצליח להבין מדוע אנשים רגילים לחשוב שמוסר ללא ציווי אלהי הוא סובייקטיבי, במאמרו 'אפשר בלי אלהים' (תרגום כאן), הוא מנסה לנתח את הטיעונים העולים בנושא, כמנהג מטיפים מסוגו, הוא נותן בפי הצד השני טיעונים גרועים המוצגים בצורה נלעגת, כדי שיוכל 'להפריכם', כך למשל:

"הטיעון האומר כי בהיעדר אל המעניש התנהגות רעה, אנשים יתפרעו, ישדדו, יאנסו וירצחו. קל מאוד לסתור טענה זו. אחרי הכול, ישנם אנשים רבים בעולם שאינם מאמינים באלוהים אבל אינם מתנהגים כסוציופתים... הסיבה להתנהגותם אינה טעות לוגית אלא האמונה – שאותה הם חולקים כמעט על כל מי שאינו סוציופת, ובכלל זה מאמינים דתיים – שישנו שפע של סיבות טובות לעשיית מעשים שאינם מיועדים לשרת את צרכיהם בלבד."

מאד קל להציג את הטיעון בצורה ביזארית, כאילו הוא טוען שאתאיסטים חייבים לשדוד לאנוס ולרצוח, ולהשיב בעדינות שהנה לנו במציאות שאתאיסטים לא חייבים להיות סוציופתים. מעצם המושג 'סוציופת' עולה שזו תופעה אנטי חברתית, ולכן לא מתרחשת בחברה נורמטיבית, בלי קשר לאמונה. גם שבטים פראיים או ציידים לקטים, לא עסקו ברצח ואונס בתוך השבט. אבל האם זה כל התחום המוסרי? לאנוס ולרצוח, או שאם אתה לא עושה את זה סיימת את חובך למוסר?

כיום ברור שאין חוק בלי מערכת אכיפה, אנשים במדינה משתדלים שלא לעבור על החוק, כי הם יודעים שזה יגרור קנסות, ענשים. אף חברה מתוקנת לא מדמיינת שניתן לקבוע חוקים, בלי מערכת אכיפה וענישה, ובני אדם פשוט יצייתו להם. לכן, במדה ומדובר על מערכת ערכים תובענית, הדורשת ויתורים בחיי היום יום, ולא רק לוותר על חויית הרצח או האונס, הרי שסביר שבלי מערכת אכיפה או הרתעה, זה לא באמת יעבוד.

עוד הוא אומר:

הטיעון שלפיו בהיעדר אל, דעות מוסריות יהיו סובייקטיביות לגמרי – לקוי גם הוא. התשובה הקלאסית לטיעון זה ידועה בשם "דילמת אותיפרון" על שמו של הדיאלוג הסוקרטי שבו אפלטון הציג לראשונה את הטיעון. נניח – כפי שאני משער שכולנו חושבים – שהריגת אדם חף מפשע מתוך גחמה אינה נכונה מוסרית. משום שמדובר במעשה לא ראוי, אלוהים, אם הוא קיים, בוודאי מסתייג ממנו. ובכן, האם המעשה שגוי בגלל שאלוהים מסתייג ממנו, או האם הוא מסתייג ממנו כי זהו מעשה שגוי? האפשרות הראשונה אינה מושכת ממספר סיבות. היא גורמת לאלוהים להיראות שרירותי: אם באמת אין דבר רע ברצח עצמו, עוד לפני האיסור האלוהית לעשותו, אז באותה מידה הוא יכול היה לאסור לבישת גרביים לבנים בחורף. ואם כללי המוסר של אלוהים הם שרירותיים, אז למה חשוב לציית להם? חוץ מזה, זה נראה לא רק בלתי סביר, אלא ממש מרושע, לחשוב שאין כל רע ברצח של חף משפע מלבד העובדה שצופה גדול ונורא מסתייג ממנו – כאילו שחשוב יותר לא להרגיז או להכעיס את האל מאשר לא לגרום נזק לקורבן תמים. האפשרות השנייה, אם כך, היא המועדפת: אלוהים מסתייג מרצח משום שרצח הוא דבר רע – ומכאן שרצח הוא רע שלעצמו, ואין צורך באיסור האל כדי להפוך אותו למעשה לא ראוי.

ג'ולימור שוגה כאן שגיאה מהותית, הוא לוקח את דילמת אותיפרון, שיש לה מקום בתפיסת העולם האלילית, ומשליך אותה על האל, שכלפיו אין לה מקום, הוא שואל: "האם המעשה שגוי בגלל שאלוהים מסתייג ממנו, או האם הוא מסתייג ממנו כי זהו מעשה שגוי?", התשובה היא לא א' ולא ב', אלהים ברא את העולם ואת האדם כך שישנם מעשים שליליים שיכולים להיעשות בו, והמטרה היא שהאדם יתגבר ולא יעשה אותם. השאלה של ג'ולימור מציגה את אלהים כבא לבקר בעולם, ולכן אי אפשר לייחס את הגדרת הרוע למבקר, אבל בורא העולם, הוא זה שברא את האפשרות של רע, והוא זה שמזהיר אותנו להתגבר ולא לבחור בה.  כלומר ההגדרה של המעשה כשגוי וההסתייגות הן לא שני דברים נפרדים שגורמים אחד לשני, וניתן לשאול מי גרם למי, אלא שני צדדים של אותה תכנית בריאה.

משל למה הדבר דומה, למתכנת שיצר אפשרות למחוק את התכנה, אך כאשר המשתמש בוחר באפשרות זו, מופיעה לו אזהרה. האם יש טעם לשאול מפני מה זה רע למחוק את התכנה? מפני שאדון מתכנת החליט לייצר כזו הודעה? מה רע בללכת נגדו?, ואם הבעיה בגלל המחיקה, בשביל זה לא צריכים את המתכנת? אלא שבלי המתכנת לא היינו יודעים איזה כפתור בדיוק עושה את הנזק.

בדילמה המקורית של סוקרטס, מדובר על החסידות כדבר שהאלים אוהבים, האלים אינם בוראי העולם והאדם, אלא רק יצורים רבי עצמה, והעובדה שהם אוהבים את החסידות (נניח), באמת לא הופכת אותה לחסידות, אלא רק לדבר נאהב. ואכן אם האלים אוהבים את החסידות משום שיש בה ענין עצמי, אכן אין צורך באלים, לא  מתנהגים בחסידות למענם, אלא רק הם אלו שגילו לנו זאת ברוב חסדם.

ולכן, גם בדילמה המקורית, אין בדילמה זו משום הפרכה לאמירה שהאלים מגלים לנו מה טוב, שכן מן העובדה שהרע הוא דבר עצמי ולא שרירותי, לא נגזר שבידינו לזהות תמיד מה טוב ומה רע ולקבוע מה יש לעשות.

ג'ולימור חוזר על הטכניקה של הקצנת הדברים כדי להגחיכם:

הרעיון שזה בסדר גמור לרצוח אנשים חפים מפשע אלא אם ישנו אלוהים, והוא האוסר על כך, אינו רק מאוד בלתי סביר אלא ממש לא מוסרי בפני עצמו. בעיניי, מחשבה כזו היא בעצמה סוג של כשל מוסרי.

האם מישהו טען שזה בסדר גמור לרצוח אלא אם ישנו אלהים? מצב קיצוני זה של רצח כ"כ מנוגד לטבע האדם, שכל אחד מאיתנו מסתייג ממנו ומבין שזה בתחום הרוע. אבל מה לגבי מליון שאלות מוסריות אחרות? אנשים שלא מאמינים במקור חיצוני למוסר, נוהגים לפי איך שמתחשק להם ונראה בעיניהם, ואנשים שמאמינים במקור חיצוני למוסר, מקשיבים לכללים שנקבעו ע"י מקור חיצוני, כי הם יודעים שאין להם דרך להגיע להכרעות בכל השאלות המוסריות.

אדם אתאיסט יכול לבחור לעשות מעשים מוסריים כמובן, הוא יכול להיות אדם טוב מטבעו שתענוג להיות לידו, רגיש ומתחשב, בין אם זה האופי שנולד איתו, ובין אם זה ערך שהוא החליט לאמץ, אבל זו בחירה שלו ורצון שלו, ולא ציות לדבר שהוא חייב, הוא פשוט רוצה בכך כי הוא חושב שזה טוב. זה מתאים רק למי שחושב שבכחו של האדם להגיע להכרעות בכל השאלות המוסריות.

אבל העובדה היא שאין בכחו של האדם להגיע לכך, אין שום הסכמה ושום דרך להכריע שאלות כאלו, ולכן אין מדובר במוסר שמחייב את האדם, אלא בבחירות שרירותיות.

לג'ולימור זה לא מפריע והוא כותב:

"פרטיקולריזם הוא לכל הפחות תזכורת רבת ערך לאפשרות שיום אחד אולי נפסיק בעצמנו להביט במוסר כעל מערכת מופשטת ומבודדת של דרישות ותביעות – סמכות חיצונית הניצבת בנפרד ומשיתה מגבלות על הקיום האנושי – ונראה בה מערכת של מחויבויות, התלהבויות ותשוקות שארוגות אל תוך חיינו".

ובקצרה, ג'ולימור לא מעוניין במגבלות, המוסר לא מגביל את הרצון שלנו, להיפך הוא נובע מהתלהבות ותשוקה, וזו אכן הגדרה נכונה למוסר אתאיסטי. משהו שאדם רוצה ונעים לו לעשות. נכון, לפעמים זה לא נעים באופן פיזי, כשאקטיביסטים ירוקים מנפצים זכוכיות ומשחיתים אסדות קידוח, זו עבודה קשה, אבל הרצון להשריש את הערך בו הם חפצים ומשתוקקים ואף ההתלהבות, הם החלק הנעים.

גו'לימור אומר:

"בני-אדם דתיים רבים נוטים לפקפק במוסר החילוני המודרני, בין השאר משום שהם אינם רואים אפשרות לסוג כזה של שילוב בין תיאוריה ומעשה, בין עקרונות מוסר ובין האופן שבו החיים מתנהלים באמת. תיאוריות כאלה מזניחות את האישי: הן מעניקות מעמד מועדף לשכל על פני הרגש, למופשט על פני המסוים, לציות לכללים על פני שיפוט אישי. ובכלל, יש להן מעט מה לומר – ולעתים הן נמנעות לחלוטין מלדבר – על מושגים מיושנים כאלה כמו אופי ומידות טובות".

וזה אכן נכון, העובדה שלומדים מוסר באיזו אוניברסיטה, לא משליכה שום דבר על החיים של בני האדם, אין שום קשר ישיר או עקיף בין עיסוק בתורות של פילוסופים יווניים או מתקופת הרנסאנס, לבין החיים עצמם וקבלת ההחלטות ביום יום. ראה גם: האם העיסוק בפילוסופיה של המוסר תורם למוסריות?

ג'ולימור מצדו משיב:

"אלה החדשות הרעות בנוגע למוסר החילוני. הבשורות הטובות הן שההערכה השלילית למדי הזו של מעלותיו ויתרונותיו מבוססת על פרספקטיבה היסטורית מוגבלת. תיאוריות המוסר החילוני הנפוצות ביותר מאז עידן הנאורות אולי אשמות בעיקר בהזנחת האישי – אבל ישנן תיאוריות שהן בבחינה יוצאות דופן מן הבחינה הזאת. תיאוריות כמו אלה של סמואל באטלר ודייוויד יוּם למשל, העניקו חשיבות לאופי מוסרי ולמעלות אישיות".

הבעיה משקפת מציאות אכן, אבל הפתרון  לדעתו שישנן תיאוריות יוצאות דופן שמעניקות חשיבות לאופי מוסרי ומעלות אישיות, ולכן מה? הרי הבחירה במוסר היא שרירותית וקשורה בתשוקות, למה שמישהו ישתוקק דוקא לאיזו תיאוריה יוצאת דופן? הבעיה היא לא מחסור בתיאוריות, אלא שבהיעדר גורם המצוה וקובע את המוסר ואת המוסרי, אין שום סיבה שהאדם יעשה משהו מעבר למה שנעים לו.

---

יוסף לברן, כותב בזוית אחרת, על סכנת המוסר הסובייקטיבי:

בזמן שבו רווחת התפיסה לפיה מוסר הוא עניין סובייקטיבי, עלינו לשאול את עצמנו מה משמעות הדבר. האם גישה כזו מרשה הפעלת שיפוט מוסרי כלפי תפיסותיהם של אחרים, או שהיא בהכרח מובילה לרלטיביזם מוסרי? האם חברה שבנויה על סובייקטיביזם מוסרי היא בהכרח חברה עם יציבות ושלום או דווקא חברה מסוכנת לחירות האדם? האם עלינו להמשיך לדחות על הסף גישות אתיות אובייקטיביות או שעלינו לבחון אותן לעומק?

לפני כמה ימים התפרסם על גבי במה זו מאמר של עידן ארץ, המציג עמדה אתית (או ליתר דיוק מטה-אתית) ולפיה המוסר הינו במהותו סובייקטיבי. מטרת המאמר הייתה להראות למה דווקא עמדה זו מובילה לאימוץ גישה חברתית ליברלית שבנויה על קונצנזוס רחב ככל האפשר. אני סבור שהנחת המאמר על אודות טיבו של המוסר היא שגויה, וממילא גם המסקנה. ברצוני להצביע על לא מעט כשלים, בעיקר פילוסופיים, שטמונים בדבריו של הכותב ובכלל בדברי רבים מאלה שמחזיקים בסובייקטיביזם או ברלטיביזם מוסרי.

הטיעון מן המחלוקת

בתחילת המאמר, ארץ מעיר על ההבחנה הקיימת בין תיאורים עובדתיים לבין ערכים שיפוטיים. לטענתו, הראשונים הינם אובייקטיביים והאחרונים הינם סובייקטיביים. על מנת לבסס זאת, הוא מביא שני נימוקים מרכזיים ועתה נעסוק בראשון:

רבים מהערכים הראשונים שילדים רוכשים הם ציות לגורמי סמכות חיצוניים, בין אם אלו יהיו הורים, מורים או אנשי דת. על כן, טבעי לחשוב שמוסר הוא אובייקטיבי מתוקף צו חיצוני או "התחייבות המציאות". אך כאשר אנו גדלים, אנחנו מבינים כי בניגוד לאשליה הזאת העולם הערכי אינו חד ממדי. כלומר, קיימים אנשים שונים המאמינים בערכים מובחנים ולהם גישות מוסר אחרות.

אם כן, הטיעון הראשון מבסס את הסובייקטיביות של המוסר על העובדה שאנשים חלוקים לגביו. דהיינו, אם המוסר היה אובייקטיבי, בני אדם היו אמורים להסכים עליו ומכיוון שהם אינם מסכימים עליו, הרי לנו שהמוסר הוא סובייקטיבי. מדובר בטיעון פופולארי מאוד אך גם לחלוטין שגוי וזאת מכמה היבטים.

ראשית, טיעון זה מתעלם מהעובדה שגם בתחום העובדתי-תיאורי קיימות מחלוקות משמעותיות מאוד. למשל מי רצח את קנדי? מה הפרשנות הנכונה לתורת הקוונטים? האם מדיניות רווחה מיטיבה עם העניים או פוגעת בהם? אלו מחלוקות שאינן עוסקות בשיפוטים ערכיים אלא בעובדות, ושם לא נמצא הסכמה גורפת. האם מהסיבה הזאת עלינו להסיק שהמציאות העובדתית אף היא אינה אובייקטיבית, מכיוון שבני אדם חלוקים לגביה?

אך נדמה שהנקודה החשובה יותר היא שטיעון זה מניח תמונת מצב מוטעית. הרושם שעולה ממנו הוא שבתחום המוסר, אין שום הסכמה ותמימות דעים ובני אדם חלוקים כמעט על כל דבר. אין זה נכון כלל ועיקר. למעשה, דווקא בתחום המוסר נראה שישנן הסכמות נרחבות וחוצות תרבויות וזמנים. למשל, אחת הדוגמאות שסובייקטיביסטים שונים מביאים היא הנוהג של אסקימואים להרוג את הילדים שלהם, מכאן שאצלם הערך המוסרי של שמירה על החיים שונה מאוד. אלא שהיסק זה גם הוא שגוי: הסיבה שהאסקימו הורג את הילד שלו אינה מפני שהוא מזלזל בחיים, אלא מפי שהתנאים שבהם הוא נתון כל כך קשים עד שהוא הגיע למסקנה שעל מנת ששאר הילדים יחיו, עליו להקריב אחד מהם. ייתכן מאוד שניתן לבקר את הערכתם של האסקימואים, אך אין בכך ראיה שהמערכת המוסרית שלהם זרה ממה שאנו רגילים לו.

יש כמובן מחלוקות מוסריות טהורות, אבל נראה שדווקא הן המיעוט של המיעוט. רבות מן המחלוקות המוסריות ה'מפורסמות', כגון הפלה או אכילת בשר, מבוססות דווקא על חילוקי דעות עובדתיים (האם העובר נחשב חי או האם בעלי חיים חשים סבל) ולא על חילוקי דעות שיפוטיים. וגם אם נמצא חילוקי דעות מוסריים ממש, אין זה צריך להאפיל על התמונה הברורה, שעל רוב הסוגיות המוסריות אנשים כן מסכימים. קשה מאוד יהיה למצוא מישהו שיטען ברצינות שאין בעיה להרוג אדם אחד בלי שום סיבה, לשקר או לא לקיים הבטחות. דווקא מכיוון שכל כך התרגלנו להסכמות המוסריות הללו אנחנו שוכחים שהן קיימות, ונוטים להתמקד דווקא במעט המחלוקות שכמובן זוכות להד גדול יותר בשיח הציבורי. אם כן, לא בעקבות ה'מחלוקות המוסריות' ניתן להסיק שהמוסר הוא סובייקטיבי.

הטיעון מן הרגרסיה

ממשיך הכותב:

מכיוון שקביעות ערכיות עוסקות בשיפוט המציאות ולא בתיאור שלה, אין להן שום עוגן במציאות הטבעית שניתן לומר עליהן בוודאות "זה נכון" ו"זה לא נכון", אלא הן מתנהגות יותר כמו אקסיומות בתאוריות מתמטיות, שהאדם מניח אותן ואינו נדרש לתת להן הסבר. כמו שאמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ': "ערך אינו ניתן להנמקה. זהו דבר לא רציונלי, איננו מבטא מציאות ואיננו מתחייב מהמציאות". האקסיומות הללו שונות מאדם לאדם, וקיימות קודם כל בראש שלנו. אם אדם ינסה להסביר מדוע הוא מאמין בערך מסוים, ניתן להמשיך ולהקשות עם שאלות "למה" נוספות, עד שאותו אדם ייאלץ להשיב "ככה" מכיוון שלא תהיה לו יכולת להסביר את האקסיומות הבסיסיות שלו.

הטיעון השני מביא כראיה לסובייקטיביות המוסר את העובדה שלא ניתן לנמק ערכים מוסריים. כל אמירה מוסרית תוביל לעוד אמירה מוסרית יותר יסודית שגם אותה לא נוכל לנמק. אלא שגם כאן, הטיעון שוגה קטגורית. ובכן, שאלת הרגרסיה האינסופית אינה מיוחדת לערכים המוסריים אלא רלוונטית לכל תחום ידע אנושי, גם העובדתי. אם נחזור, לדוגמה, לאמירה עובדתית כגון "השמש זורחת בבוקר" גם כאן נהיה עדים לאותה הבעייתיות. אם נשאל את האדם למה הוא חושב שהשמש זורחת בבוקר, מהר מאוד נגלה שגם לו יש לו מעט אקסיומות נטולי הנמקה. למשל, הוא מניח את עיקרון הסיבתיות, שאם הוא צפה בשמש זורחת בכל בוקר עד עכשיו אז הוא יכול לדעת שהיא תזרח גם מחר. אבל מדוע להניח את עיקרון הסיבתיות כפי שהקשה דייויד יום? וכי צפינו בעיקרון הסיבתיות ואנו יודעים בוודאות שהוא קיים? ברור שלא, ואף על פי כן – לא מפני חוסר הנמקה זה – אנו חושבים שהסיבתיות הוא מושג סובייקטיבי שאינו מציאותי.

למעשה, אם נתעמק נמצא שבכל תחום ידע אנושי קיימות אמונות ודעות יסודיות שאותן לא ניתן לנמק. האסכולה היסודנית (fondationalism) עסקה רבות בשאלות אלו, והראתה שלאדם יש הצדקה להחזיק באמונות יסודיות שהוא אינו יכול לנמק אותן. באותה מידה, לא חוסר ההנמקה בתחום המוסרי מאפשר להסיק שהמוסר אינו מציאותי או סובייקטיבי. ועוד נחזור לנקודה הזו להלן.

מוסר סובייקטיבי ושיפוט מוסרי

ארץ טוען שתפיסתו את המוסר אינה רלטיביזם, כלומר העובדה שהאדם חושב שהערכים המוסריים אינם נכונים או לא נכונים אינה מונעת ממנו להפעיל שיפוט מוסרי על הערכים של האחרים:

עצם העובדה שאין שום דרך להגיד שערך הוא "נכון" או "לא נכון" כאמירה עובדתית לא אומר שאי אפשר להפעיל שיפוט ערכי כלפי מערכות ערכים שונות, אפילו להפך. אצלי, למשל,  קיימת שנאה לפשיזם ולקומוניזם. הפשיסטים והקומוניסטים לא יסכימו איתי כמובן, ולכן הם בחרו בערכים שלהם ואני בשלי. למעשה, יכול להיות שהפער הערכי בינינו כל כך גדול שהוא יכול להיות מיושב רק בקלפי או בשדה הקרב, ואיני נמנע משיפוט תפיסות אלו לרעה על ידי הכרה בעובדה הזאת.

כאן מתגלה עוד כשל. השאלה אינה אם סובייקטיביסט יכול להפעיל שיפוט מוסרי אלא אם סובייקטיביסט שמפעיל שיפוט מוסרי פועל באופן רציונאלי ועקבי עם עמדותיו או שלא. זאת אומרת, ייתכן מאוד שעידן ארץ הסובייקטיביסט מפעיל שיפוט מוסרי כלפי הקומוניזם, אך אין זה אומר שיש לו הצדקה לעשות זאת. ולמען האמת, נראה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית ושאין לסובייקטיביסט עקבי בעמדותיו דרך להפעיל שיפוט מוסרי.

כדי להבין את הנקודה הזאת עלינו להבין מהו שיפוט בכלל ושיפוט מוסרי בפרט. בני אדם שופטים עמדה מסוימת כאשר הם מעריכים אותה מול המציאות האובייקטיבית. אם העמדה הולמת את המציאות האובייקטיבית, כי אז השיפוט יהיה חיובי, ואם העמדה לא תתאים למציאות, כי אז השיפוט יהיה שלילי. למשל, שני אנשים יכולים להתווכח אם השולחן העומד לפניהם מרובע או עגול ויהיה טעם לוויכוח, כי כל אחד מנסה לשכנע את השני שהעמדה שלו היא זאת שמתארת באופן מדויק יותר את המציאות האובייקטיבית של השולחן. לעומת זאת, שני אנשים אינם יכולים להתווכח על מה הוא הטעם הטוב ביותר של גלידה, וזאת מפני שההגדרה של 'טעים' תלויה בהערכתו של הטועם ואינה עומדת בפני עצמה. כלומר, במקרה של הגלידה אין מציאות אובייקטיבית שמולה ניתן לשפוט עמדה מסוימת, ועל כך נאמר: "על טעם וריח אין מה להתווכח".

הוא הדין לגבי השיפוט הערכי. כשבני אדם מתווכחים על סוגיה אתית, הם בעצם מנסים לברר איזו עמדה מוסרית נכונה, כלומר איזו עמדה מוסרית מתארת באופן מדויק יותר את המציאות המוסרית האובייקטיבית. התפיסה הסובייקטיביסטית או הרלטיביסטית שמכחישה את קיומם של ערכים מוסריים אובייקטיביים מעלימה את נקודת הייחוס המציאותית ההכרחית להפעלת שיפוט מוסרי. במובן הזה, סובייקטיביסט ליברל שמתווכח עם קומוניסט אינו שונה מאדם שאוהב גלידה בטעם וניל שמתווכח עם מי שאוהב גלידה בטעם שוקולד, דהיינו זהו ויכוח עקר וריק מתוכן שבהגדרה לא ניתן להכריע אותו.

מוסר סובייקטיבי ויציבות חברתית

ארץ מקדיש את סוף המאמר להתוויית שיטה חברתית שתתאים לגישה הסובייקטיבית למוסר:

דרך שנייה, היא לחתור לכך שערכי הקונצנזוס עצמם יהיו כמה שיותר רחבים, שגם אנשים עם עולמות ערכיים שונים מאוד יוכלו להזדהות איתם. בחברות שיש בהן דרישות ערכיות חמורות מאוד, כמו החברה החרדית או הקיבוצים, ניתן לראות שהן נוטות להיות חסרות יציבות, עמוסות פלגים ובסכנת פירוק מתמדת. לעומת זאת, חברה שיש בה דרישות ערכיות בסיסיות כמו "כולם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים כל עוד הם לא פוגעים באחרים" תיטה להיות חברה עם קונצנזוס רחב מאוד, מכיוון שגם אנשים שמגיעים מרקעים שונים ויש להם עמדות וערכים רחוקים מאוד יכולים להזדהות עם הערך הזה, לעומת ערכים ספציפיים יותר שבהכרח ידירו יותר אנשים מהקונצנזוס החברתי. חברה כזאת, שנקרא לה חברה ליברלית, תהיה יציבה ושוחרת שלום במידה רבה יותר מחברות עם עולם ערכים ספציפי יותר ונוקשה יותר".

על פניו, הצעה זו הגיונית מאוד אבל לא כל כך קשורה לסובייקטיביותו או לאובייקטיביותו של המוסר. גם מי שמחזיק בריאליזם מוסרי יכול להסכים שחברה שתנסה כמה שפחות לכפות ערכים מסוימים, יכולה להגיע ליציבות יתירה. אלא שיש בטענה זו גם אבסורד שנובע ישירות מהגישה הסובייקטיבית למוסר.

נדמיין חברה שדוגלת בעבדות, למשל. בחברה זו הקונצנזוס הרחב הוא שניתן לשעבד אדם נגד רצונו, וה"שוליים" הם אלה שסבורים שהדבר אינו מוסרי. לפי טענת הכותב, אם החברה תרצה לזכות ליציבות לאורך ימים, עליה להציע לכלל האזרחים שיטה שהם יכולים להתחבר אליה בקלות, אך במקרה שלנו ברור שהגישה "אל תפגע באחרים" אינה שיטה שכזו כי הרי היא סותרת את הקונצנזוס הרחב לפיו ניתן לשעבד אחרים. לפי סובייקטיביות המוסר, במקרה של חברה משעבדת דווקא הגישה החברתית שתזכה ליציבות היא זו ששמה במרכז את שעבוד האחרים. היא אומנם תזכה ליציבות אלא שרבים (העבדים) ייפגעו מאותה יציבות.

במילים אחרות, גישה סובייקטיביסטית למוסר שבה כל הערכים שווים (כי הם לא נכונים, ולא לא נכונים) אינה יכולה להבטיח שתמיד גישה ליברלית של "לא תפגע באחרים" היא זו שתביא יציבות לחברה. בהקשר הזה ראוי לשים לב לעובדה שרבים מן הגיבורים שהובילו מאבקים למען חירות וזכויות האדם במהלך ההיסטוריה, הם דווקא אלה שפעלו נגד הקונצנזוס מתוך אמונה שמערך הערכים שבו הם דוגלים נכון יותר ומצדיק לשלם את המחיר של ערעור על היציבות החברתית המעוותת שהשתרשה. גישתו של ארץ, השמה את יציבות החברה כערך נעלה (בכלל לא מובן איך זה מסתדר עם גישה סובייקטיביסטית שבה ערכים מסוימים לא יותר נעלים מערכים אחרים, אך נניח לזה) לא רק שסותרת את עצמה, אלא אינה מרשה לאדם הפרטי ליזום שום מאבק חירותי שקורא תיגר על הקונצנזוס החברתי.

ההמשך ניתן לקריאה במקור.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

7 מחשבות על “לטיבו של מוסר אתאיסטי”

  1. מאמר ארוך ,אמל"ק . שאלה אחת האם דתות הם באמת מוסריות? אם כן אתם בבעיה רצינית. האיסלאם רוצח ונלחם כבר מאות שנים, הנצרות התאכזרה ליהודים. והיהודים גם היו לא מוסריים( על פי ציווי) הבורא כשהם השמידו את כל מי שהיה בארץ ישראל. התנך מלא במלחמות והוצאות להורג של אנשים שקיבלו את הבורא או חיללו שבת. אז האם הדתות מוסריות? נראה לי שלא.

    1. מדוע אתה שואל 'אם דתות מוסריות'? אולי תשאל 'האם אומות מוסריות?' (רמז: התשובה לא, כי היו נאצים), או 'האם בני אדם מוסריים'? (רמז: התשובה לא, כי היה ג'ינג'יס חאן).
      לגבי עונש מוות ביהדות, עונש מוות הוא מוסרי בהחלט. השאלה על מי להחיל אותו היא שאלה ערכית. מי שחילול שבת אינו ערך בעיניו כמובן שלא יחיל עליו שום עונש.
      בכל מקרה אין שום ערך לטענה 'לא מוסרי' כשאין שום קנה מדה למדוד מה כן מוסרי ומה לא, אתה חופשי לקבוע בעצמך מה מוסרי ומה לא, וכך כל אדם אחר חופשי לקבוע לפי ראות עיניו וטעמו ואין לך שום זכות או יכולת לומר לו מה לא מוסרי ומה כן. להיפך, טענתך שאין להרוג על חילול שבת היא טענה לא מוסרית.

  2. אין דבר כזה "מוסר אתאיסטי"! אתאיזם לא מתעסק כלל במוסר, אלא אך ורק בחוסר האמונה בקיומו של אל.
    לכל אתאיסט יש מוסר שנבנה מהחינוך והידע שצבר בחייו. גם אנשי האמונה שמתהדרים ב"מוסר אלוהי", שכמובן כאתאיסט אני סבור שזהו מוסר אנושי עתיק, אינם פועלים ע"פ הרבה מהציווים ה"אלוהיים" בתרוצים שונים שהם קוראים להם "פרושים". למשל "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון ליהוה כל העשה בו מלאכה יומת" – אני לא רואה שדתיים עכשיו מעמיסים את כל החילונים והחוזרים בתשובה על רכבות ושולחים אותם לתאי הגזים.

    1. שלום ברוך
      נושא המאמר הוא לא מוסר הנובע מאתאיזם, כפי שכתבת אין דבר כזה, אלא מוסר שנבנה מחינוך וידע שצבר אתאיסט בחייו, השאלה היא האם חינוך וידע רלבנטיים למוסר, ואיך.
      'מוסר אלהי' זה ביטוי קצת פרובלמטי, כי יש כאלו שמבינים את המונח 'מוסר' כמשהו שקשור לתחושה שלהם, ולכן אין טעם לייחס את זה לאל, ועוד יותר בעייתי: האל אומר דברים שלא תואמים לתחושה שלנו. לכן יותר מתאים בעיני 'תכנית אלהית', אם אלהים אמר משהו, זו התכנית שלו, ויש סיבה וטעם מדוע הוא ציוה זאת, וזה יותר טוב לאנושות ולעולם מאשר התכנית האנושית.
      בנוגע לפרשנות התורה, שאתה מחווה דעה בנחרצות מה פירושים ומה תירוצים, אשמח לשמוע על ההכשרה שלך בתחום. התחום של פרשנות התורה הוא תחום שצריך לימוד לא פחות מכל נושא אחר, והעובדה שאתה אתאיסט לא צריכה לגרום לך לחשוב שזה נותן לך אוטומטית תואר בפרשנות תורה.
      שנה טובה ומתוקה.

  3. על מה מסתמכת ההנחה שלך שהתוכנית האלוהית טובה לאנושות? אולי היא טובה לאל אבל לא טובה לאנושות? לאקסיומה הזו שכל מה שהאל עושה הוא בהכרח טוב לאנשות אין כל ביסוס ראייתי. האל הביא מבול שהשמיד את האנושות ואני לא חושב שאף בן אנוש סבור שזה לטובתו. מה גם שאחרי המבול חזר העולם להיות מרושע לא פחות, אז מה הואיל המבול לאנושות?

    ישנו נסיון קבוע של דתיים להתחמק מתשובה ראויה, ע"י התרוץ הקבוע של "הכשרה". במקום לענות לטענה בצורה מכובדת, אתה מביע פיקפוק "בהכשרה" שלי ולכן הופך את הטענה שלי ללא ראויה. ובכן יש לי הכשרה מצויינת בקריאה. אני קורא את הכתוב וקורא את הפרוש, וכשהפרוש אינו מבוסס על ראיות, אז הוא תרוץ!

    1. מעדיף שלא להיכנס לפינה של 'תירוץ קבוע של דתיים' מול 'תירוץ קבוע של לא דתיים'.
      ההכשרה שלך מעניינת את הצופים, אך ורק במדה שאתה קובע קביעות חסרות נימוק, כדלעיל.
      או אז לא ניתן להסתמך אלא על ההכשרה שלך, שבודאי מהוה כיסוי ופניה אל הסמכות.
      ברגע שתתחיל להשתמש בנימוקים וטיעונים, ממש לא חשובה ההכשרה שלך, זה פשוט יוכיח שאתה מכיר את הנושא ואת הטקסטים ומבין את הצדדים השונים.
      לגבי השאלה מנין שהתכנית האלהית טובה לאנושות? התשובה היא שכך האל עצמו אמר, במדה ומשתכנעים שהתורה היא מסמך אלהי, מנימוקים כל שהם, כלול בזה גם דברי האל עצמו שהוא עושה את הדברים לטובת המין האנושי. יש גם נימוקים פילוסופיים לכך, שהרי במדה והאל הוא כל יכול, הוא לא צריך שנעשה לו טובות, הוא לא צריך לנסות לעבוד עלינו, כי רק מי שמוגבל וחלש צריך מניפולציות, מי שכל יכול פשוט עושה מה שהוא רוצה גם בלעדינו, או על אפינו וחמתינו, ולכן אין טעם להטיל ספק בכך.
      מה שכתבת שאף בן אנוש לא סבור שהמבול בא לטובת האנושות, צר לי לאכזב אותך, רוב האנושות מאמינה בקדושת התורה, ובמה כתוב בה, שהמבול בא לתקן את החטא ולהוליד עולם מתוקן יותר.
      הנחתך שאחרי המבול העולם חזר להיות מרושע לא פחות, נתונה לדיון והיא לא כל כך פשוטה. אחרי המבול התחיל תהליך של תיקון שרואים אותו באופן ברור כבר אצל אברהם אבינו, והוא ממשיך עד ימינו אלו.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *