נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

סקירת ספר: למה המדע אינו באמת ספקני מול המטריאליזם

ספקנות היא כנראה מותג מבוקש, אבל יש ספקנים ויש ספקנים; בעוד רוב הספקנים הנם למעשה מטריאליסטים מושבעים, המפנים את ספקנותם באופן מגמתי כלפי כל מה שחורג מהחומר

 

סקירת ספר: למה המדע אינו באמת ספקני מול המטריאליזם

מאת: משה רט

ספקנות היא כנראה מותג מבוקש, אבל יש ספקנים ויש ספקנים; בעוד רוב הספקנים הנם למעשה מטריאליסטים מושבעים, המפנים את ספקנותם באופן מגמתי כלפי כל מה שחורג מהחומר, אלכס צאקיריס הוא ספקן מסוג אחר. צאקיריס הוא בעל הפודקאסט המצליח “סקפטיקו” (Skeptiko.com – עם K ולא עם C, לא להתבלבל), המוקדש למחקר מדעי העוסק בתודעה, בנפש ובתחומים הנחשבים “על-טבעיים”. לאורך השנים ראיין צאקיריס מאות מדענים, פילוסופים ומחברי רבי-מכר מהשורה הראשונה. את הסקפטיות שלו הוא מפנה בעיקר כלפי אותו מטריאליזם שהספקנים המצויים מקבלים כהנחת יסוד, והוא משתמש בידע ובניסיון הרב שצבר כדי לחשוף את מערומיה האינטלקטואליים של אותה גישה. ספרו “Why Science is Wrong… About Almost Anything” מוקדש כולו למטרה זו.

אל תתנו לשם הפרובוקטיבי של הספר להטעות אתכם. כפי שמציין ד”ר רופרט שלדרייק בהקדמה שצירף לספר, המדע צודק לגבי הרבה מאד דברים, וגם צאקיריס אינו מכחיש זאת. מטרתו אינה לתקוף את החשיבה המדעית עצמה, אלא להפך – לשחרר אותה מהדעות הקדומות המטריאליסטיות והרדוקציוניסטיות הנצמדות למדע האמיתי כמו תולעים טפיליות. זאת הוא מנסה לעשות באמצעות כליו של המדע עצמו.

הבעיה היסודית של המדע הנוכחי, טוען צאקיריס, היא שהוא מפחד פחד מוות מהתודעה האנושית. הוא אינו מוכן לראות בה משהו החורג מהמסגרת המוכרת והמסודרת של חומר, אנרגיה וחוקי טבע. זאת משום שאילו יכיר בכך שהתודעה אינה רק תופסת את המציאות החיצונית, אלא עלולה גם להשפיע עליה בדרכים שונות – יתערער כל הבסיס למחקר המדעי. לעולם לא נוכל לדעת האם הממצאים שלנו משקפים את המציאות האובייקטיבית שנמצאת שם בחוץ, או שמא הם מושפעים מהתודעה שלנו. לכן כאמור מכחיש המדע את ייחודה של התודעה האנושית, ורואה בה במקרה הטוב הפרשה של המוח, ובמקרה הרע אשליה בלבד. עד כמה שזה נשמע מופרך, לא מעט מדענים ופילוסופים טוענים שלמעשה אין בכלל דבר כזה תודעה, אלא זו אשליה שאינה שונה מהזייתו של אדם החושב שיש לו סנאי בתוך הראש (רק שאם אין תודעה, לא ברור מי בדיוק חווה את האשליה זו…). כך או כך, גישת המיינסטרים המדעי היא שהאדם הוא למעשה רובוט ביולוגי נטול בחירה חופשית, שהיקום הוא חסר משמעות, ושכל מה שקיים הוא החומר בצורותיו השונות.

אלא שהמסקנה הזו, טוען צאקיריס בצדק, היא אבסורד בלתי נסבל. אם יש דבר שאנחנו יודעים אותו בבירור, הרי זה שאנחנו לא רובוטים ביולוגיים ושהיקום אינו חסר משמעות. זה פשוט לא נכון! אף אחד לא חי ומתנהג כאילו זו האמת, אפילו אותם מדענים ופילוסופים הדוגלים בטענות אלה. גם הם דבקים בערכי מוסר מסוימים, מייחסים משמעות לדברים כמו אהבתם לבני משפחתם, ונוהגים כאילו יש להם שיקול דעת ובחירה חופשית. מדוע אם כן לאמץ גישה אבסורדית ומדכאת שכזו? האם היא מתבקשת מתוך המחקר המדעי – או שמא היא מהווה הנחת יסוד חסרת בסיס המתלווה אליו ללא הצדקה?

וכאן מפשיל צאקיריס את שרווליו ופונה להוכיח בצורה המדעית הברורה ביותר שהתודעה אינה סתם אשליה או הפרשה של המוח, ושיש באדם וביקום יותר מסתם חומר חסר משמעות. לאורך הספר הוא סוקר תחום אחר תחום של מחקר מדעי פורץ דרך בסוגיות שהמיינסטרים המדעי נרתע מלעסוק בהן. הוא מראיין אנשי מדע ותיקים בעלי שם וניסיון, שחקרו באופן הביקורתי והמוקפד ביותר נושאים כמו חוויות סף מוות, מדיומים, טלפתיה, חיזוי עתידות וריפוי באמצעות אנרגיות. הספקנים חושבים שהם חכמים גדולים בכך שהם מכירים את ההטעיות והאשליות השונות שגורמות לאנשים להאמין בדברים מעין אלה; אבל אותם מדענים מכירים אותן לא פחות, והם נקטו באמצעי הביקורת הזהירים ביותר ולקחו בחשבון את כל הגורמים המטעים בשעה שביצעו את ניסוייהם. הם עבדו עם המעבדות המתקדמות ביותר ופרסמו את מאמריהם בכתבי עת מדעיים שעברו ביקורת עמיתים. לא מדובר בתימהונים פעורי עיניים המחפשים בכוח אישור לאמונתם; במקרים רבים אותם מדענים לא האמינו כלל בקיומן של תופעות אלה לפני שהתחילו במחקר. חלקם אפילו הקפידו לשתף במחקר רק עוזרים ספקנים ובלתי מאמינים, כדי לשלול כל הטיה מוקדמת. למרות זאת, הממצאים היו חד משמעיים: לא היה מנוס מלהכיר בכך.

קחו למשל את הנושא של חוויות סף מוות. כל ספקן מצוי שקרא משהו באינטרנט יודע להכריז בבטחה שיש להן הסבר ביולוגי פשוט, ושהן אינן יותר מהזיות של מוח גוסס. אבל לא זו דעתם של חוקרים רבים שחקרו ביסודיות את הנושא במשך שנים רבות. למעשה, טוען צאקיריס, כל חוקרי חוויות סף המוות אותם הוא מכיר השתכנעו שיש קיום לתודעה בנפרד מהמוח – למרות שחלקם לא האמינו בכך לפני כן! הוא מביא את מחקריהם של סם פרניה, ג’פרי לונג, פים ואן לומל ואחרים, שבחנו וראיינו מאות אנשים שחוו סף מוות, ושללו נחרצות את ההסברים המקובלים לתופעה. יש תיעוד של אנשים שמסרו מידע חזותי שלא היה באפשרותם לראות; של עיוורים מלידה שבזמן החוויה “נפקחו עיניהם” וראו כאחד האדם; של אנשים שחוו חוויות סף מוות בעודם תחת הרדמה כללית, בה המוח אינו אמור להפיק שום פעילות כזו; של ילדים בני שלוש שלא אמור להיות להם שום דימוי מוקדם של העולם הבא. הדמיון המשותף בין כל אותן עדויות הוא מובהק, וכך גם ההבדל בינן לבין סוגים שונים של הזיות הנובעות מסמים, פגיעה גופנית וכדומה. ההסברים הטבעיים לתופעה נבחנים ביסודיות ונשללים בזה אחר זה. המסקנה המתבקשת מהנתונים היא חד משמעית – יש קיום לתודעה בנפרד מהמוח.

נו, אז למה המיינסטרים המדעי לא מקבל זאת? צאקיריס פונה למדענים ופילוסופים מטריאליסטיים לקבלת תגובותיהם, והתמונה המתקבלת מביכה ביותר. רבים מהם לא טורחים כלל לקרוא את החומר; “אין לי צורך להתעמק באסטרולוגיה כדי לדעת שהיא לא נכונה”, היא אחת התגובות השכיחות. בין אלה שכן קראו והגיבו, חושף צאקיריס סדרה ארוכה של שגיאות בסיסיות, סילופים במודע או שלא במודע, הסתמכות על מאמרים קודמים ולא מעודכנים, ומגמתיות מובהקת שלפעמים מודים בה אותם מדענים ללא בושה. במילים אחרות, כל אותן האשמות שספקנים נוהגים להפנות כלפי המאמינים.

וחוויות סף מוות הן כאמור רק תחום אחד. לאורך הספר מתוארים ניסויים מוקפדים נוספים שנעשו בתחומים אחרים, כמו למשל בחינת מדיומים שנערכה לא סתם עם סמיות כפולה, אלא עם סמיות מחומשת, והפיקה תוצאות יוצאות דופן; כלבים שידעו מתי בעליהם חוזרים הביתה למרות שלא היתה להם כל דרך לדעת זאת (וכן, נשללו הסברים כמו שגרה קבועה, רעש המנוע או הריח, מדובר בחוקרים מקצועיים); בעלת כישרון שסייעה למשטרה בלמעלה מ-300 מקרים ומסרה מידע מדויק על מעשי פשע שלא היתה לה כל דרך לדעת; עכברים שנרפאו מסרטן לאחר טיפול בריפוי אנרגטי, ועוד. שוב, כל ספקן מצוי ידע לומר לכם מיד איפה בוודאי נמצאת ההטעיה (עוד לפני שבדק!), ולשלוף את הכשל המתאים מרשימת הכשלים הקבועה שלהם – אבל ברבים מאותם מקרים הוזמנו ספקנים מקצועיים לשטח לבחון בעצמם את הדברים, ולא הצליחו לגלות שום הפרכה. מה שלא הפריע להם להכחיש אחר כך את העובדות ולטעון שבעצם הם כן הפריכו את המקרה. אז או שצאקיריס משקר במצח נחושה ומעוות את כל העובדות, וגם עורך את ההקלטות המתפרסמות באתר שלו כך שישקפו את העמדות הרצויות לו – או שמתברר שמדענים וספקנים גם הם בני אדם, גם להם יש דעות קדומות והטיות חשיבה, אינטרסים אישיים ואידיאולוגיות למיניהן, זיכרון סלקטיבי ושיפוט מוטה, וגם הם אינם חסינים מפני אותם כשלים שהם אוהבים לחשוף אצל אחרים. צאקיריס אף מצטט ספקן ידוע שהודה שלגבי בתחומים מסוימים, כמו ראייה מרחוק ותפיסה על חושית, ההוכחות שנמצאו לקיומם היו מתקבלות ללא פקפוק בכל תחום מחקרי אחר – אלא שבמקום להסיק מכך שאותן תופעות אכן קיימות, הוא מסיק שכנראה בתחומים הללו צריך להציב סטנדרטים עוד יותר חמורים להוכחה… העיקר שלא יצטרכו להודות במציאות שאינה מתאימה להשקפתם המוקדמת (וראה טענה דומה לזו ממש במחקר על כוחן של תפילות לרפא שמביא הרב מיכאל אברהם בנספח לספרו “אלוהים משחק בקוביות”).

המוטו של סקפטיקו הוא: “Follow the data – wherever it leads!”. הי, זה בדיוק מה שאנחנו עושים! יזדעקו הספקנים ומדעני המיינסטרים. הרי אחד מהדברים שהמדע מתפאר בהם הוא גמישותו ונכונותו לשנות את דעתו ולקבל כל תוצאה שהיא, ובלבד שתתבסס על ממצאים רציניים ומוצקים. נו, אומר צאקיריס, גם אני כשהייתי נאיבי בתחילת דרכי האמנתי בכך. אבל פעם אחר פעם מתברר שיש דוֹגמות מהן המדע אינו מצליח להשתחרר, גם כשהנתונים חובטים בפרצופו. מדענים המנסים לערער את הפרדיגמה עלולים לזכות בתגובה בלעג, קלס ורדיפות, כמו אלה שהיו מנת חלקו של ד”ר איגנץ זמלווייס, אותו רופא בן המאה ה-19 שגילה שרחיצת ידיים מונעת העברת זיהומים. אם מישהו בוחר להאמין שהממסד המדעי מושתת כולו על מדענים אובייקטיביים, פתוחים ונטולי דעות קדומות, שרק בקשת האמת היא נר לרגליהם, ושאם הם לא מאמינים במשהו אז ודאי שהוא לא נכון – שיהיה לו לבריאות, רק שייקח בחשבון שאפילו הקתולים אינם מתייחסים בכזו יראת כבוד נאיבית לכנסייה שלהם…

“למה המדע טועה” מהווה קריאה מעניינת ומהנה ביותר, ובהחלט מספק חומר שימושי למאמינים וחומר למחשבה שנייה לספקנים. אולם לדעתי החיסרון העיקרי שבו הוא עצם הבחירה לשחק באותו מגרש של המדע ולנסות לנצח אותו על פי כלליו שלו. כמובן שאם מצליחים לעשות זאת, מה טוב; אלא שבפועל, זה גורם לדיון להתדרדר למקומות קטנוניים כמו האם צאקיריס דייק בפרטים, האם הוא ציטט נכון את המקורות, האם הוא מבין בכלל מה זה מדע, והאם המחקר שהוא מתאר באמת נעשה לפי כל הנהלים הדרושים וכן הלאה, עד לפסים אישיים של עלבונות והכפשות, כפי שניתן לראות בנספח שהוא מביא בסוף ספרו ובביקורות עליו ברשת. בסופו של דבר, הכל חוזר להנחות היסוד: הרוצה לפקפק ימצא תמיד מקום לפקפק, ומי שלא רואה את האבסורד באמונה לפיה האדם הוא רובוט ביולוגי, כנראה לא ישתכנע באמצעות השכל הישר. יתכן אמנם שבסופו של דבר המחקרים הללו יובילו לשינוי פרדיגמה כללי במדע; אבל בינתיים, הגישה הרצויה לדעתי היא להכיר בכך שלא כל דבר אפשר להוכיח – ואף על פי כן אפשר להאמין. יתכן שאפשר למצוא ליקויים אמיתיים או מדומים בכל המחקרים הללו, ולהפקיע מהם בכך תוקף של הוכחה מדעית. אף על פי כן, הכמות המצטברת של ממצאים דומים בתחומים רבים, הופכת את האמונה באותן תופעות על-טבעיות לרציונלית והגיונית. כדי לדעת משהו צריך להוכיח אותו מעל לכל ספק סביר; כדי להאמין בו באופן רציונלי, מספיק שתהיינה מספיק ראיות נסיבתיות התומכות בו. במקום לשחק אפוא במגרש הצר של המדע, בו המטבע הקביל היחיד הוא הוכחות מסוג מאד מסוים, יש לצאת למרחבים הפתוחים של החיים, בהם האמונה היא מטבע שימושי ועובר לסוחר די והותר. המחקרים והממצאים השונים יכולים לחזק את האמונה, גם אם אינם מצליחים להפוך אותה לידיעה. ואז אפשר לשבת בשלווה ולחכות למדענים שיסיימו את החקירות שלהם, בלי להיות תלויים באישורם הסופי. פשוט להאמין.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of