האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

'מדע' מגוייס, בכל זוית ובכל פינה

צוות האתר

צוות האתר

שיתוף ב print
הדפס מאמר

המדע, שבמקור פותח כדי להקל על האדם להתמודד עם הטבע, ולנצל אותו לטובה ולברכה. משמש כיום גם כקרדום לחפור בו, בעוד תחומים רבים ושונים, כל המעוניין לקדם אג'נדה, לא צריך להתאמץ כדי לתת לה רקע ותוקף 'מדעי',  ובמחשבה שניה, גם אם צריך להתאמץ, זה משתלם… כשאתה מנפנף בדבריו של פרופסור או באיזה דף שכתוב עליו 'מחקר' יש לזה הילה דתית, לא צריך יותר.

אז סיכמנו: "סימילאק – בגלל המדע"!

עידן לוי, באפוק טיימס, ובבלוג הירוק, מספר על 'משבר המדע', המתגלם במדע המגוייס למלחמת חרמה במי שיציג דעה המטילה ספק בכך ששונית אלמוגים ספציפית, לא ניזוקה, והיא בסדר גמור…

המדובר בריף השונית הגדול של אוסטרליה, בשנת 2009 פרסם המכון האוסטרלי למדעי הים מאמר במגזין  Science במאמר נטען כי לאחר יציבות של מאות שנים, החל משנת 1990 צניחה דרסטית של 15% בקצב צמיחת האלמוגים, וזה כמובן יען כי "התחממות גלובלית".

ד"ר פיטר רייד, עשה מעשה שלא ייעשה, הוא בדק את הנתונים, וגילה שהם פשוט שגויים ורשלניים, ועל כך שילם מחיר כבד, כך מתאר עידן לוי:

"המאמר נתקל בספקן כבד משקל מתוך ארגון AIMS – ד"ר פיטר ריד, מחוקרי הריף הוותיקים והבכירים. ד"ר לפיסיקה אוקיינוגרפית עם וותק של מעל 36 שנה, ומרצה חבר באוניברסיטת ג'יימס קוק (JCU) אשר פרסם קרוב למאה מאמרים ומחקרים שונים על הריף. ריד ניסה לשחזר את התוצאות המחקר על בסיס הנתונים הגולמיים של עמיתיו מ-AIMS. בשנת 2013 ריד וצוותו פרסמו כי מצאו מספר טעויות מתודולוגיות בתהליך ניתוח הנתונים. הממצאים המתוקנים מראים כי אין שינוי בקצב גידול האלמוגים שנבדקו מאז שנת 1600. יתרה מכך, במסגרת טווח הטעות, ייתכן שיש האצה בקצב הצמיחה של האלמוגים בעשרות השנים האחרונות! תמונה הפוכה מתוצאות שפורסמו במקור. מגזין Science קיבל את התיקון למאמר ופרסם אותו.

חדשות נפלאות? לא לד"ר ריד. הפרכותיו של ריד לא התקבלו בברכה בקרב עמיתיו למקצוע והנהלת JCU, אשר החלו לנסות לבודד אותו, להכפיש את שמו, ולמנוע ממנו להשמיע את דעתו המקצועית שהריף בריא, והקונצנזוס על הידרדרותו המהירה אינו נכון.

ריד ראה את חובתו כמדען לצאת כנגד מה שהוא מכנה 'מדע גרוע ורשלני', גם אם מדובר במדענים עמיתים, ואפילו כאלה מתוך מוסד המחקר אליו הוא מקושר. הוויכוח על מצבו של ריף השונית איננו קוריוז אקדמי, אלא דיון ציבורי בעל השלכות כבדות על פרנסתם של עשרות אלפי חקלאים אוסטרלים, וכן הקצאת מיליארדי דולרים של כספי ציבור (בין היתר כמענקים ישירים לארגוני מחקר והאוניברסיטאות המנפיקים את המאמרים הקודרים).

ריד המשיך להפריך בהצלחה תוצאות מחקרים נוספים – בין היתר מחקרים רבים שטענו כי משקעים וזיהום שמקורם משפכי החקלאות של צפון קווינסלנד פוגעים באלמוגי הריף. מחקרים אלו הובילו להצעות להחלת רגולציה דרקונית שהייתה פוגעת בחקלאות החוף באופן אנוש. על פי ריד – אין התכנות פיסיקלית לכך שריכוז בעל משמעות של זיהום חקלאי יגיע אל הריף, שנמצא במרחק של 100-150 ק"מ מקו החוף, ורובו נמצא נגד הזרם משפכי הנהרות. טענה זו חייבת להיות מגובה בממצאים פיסיקאליים ומדידים ממשקעי השונית – ואלו לא קיימים.

באשר לטענות על התחממות גלובלית  – אלו אינן מבוססות במחקר על פי ריד. ידוע כי שוניות אלמוגים שרדו שינויי אקלים קיצוניים לאורך מאות אלפי שנות קיומן, והתחממות מתונה יכולה רק להטיב להם. העובדה היא כי אותם זני אלמוגים משגשגים במיוחד דווקא במים חמים הרבה יותר: אינדונזיה, תאילנד, פפואה גינאה, ולאורך הים האדום. אזורים חמים משמעותית ביחס לריף האוסטרלי. הטענות על השפעת התחמצנות האוקיינוס על אלמוגים הופרכה בניסויים ושחזורים מספר פעמים – כולל מאמרים שפורסמו במגזין נייצ'ר.

אירועי הלבנה (Bleeching) ותמותה רחבה אכן קורים בריף כחלק מתהליכים מחזוריים או כתוצאה של אירועי קיצון טבעיים – סופות ציקלון ותהליכי התחממות מהירים הנוגעים לתופעת אל נינו. סופות ציקלון שחולפות מעל שטח הריף מרחיפות מיליארדי טונות של משקעים אשר מכסים את האלמוגים, וזורעות הרס נרחב. זה אירוע השקול לשריפת יער. אך אלו תופעות בעלות השפעה קצרת מועד והאלמוגים מתחדשים תוך שנה או שנתיים – ואין קשר ביניהן לבין התחממות גלובלית. לטענת ריד – מצבו של הריף מצוין, ולמעט אנטארקטיקה, זוהי המערכת האקולוגית המבודדת והשמורה ביותר בכדה"א.

ריד מרבה לדבר חולשתו של תהליך בקרת איכות על המדע היוצא ממוסדות המחקר. לטענתו תהליך ביקורת העמיתים, הינו שטחי וחסר אמינות. כמו כן, המדע עליו מבוססת מדיניות לעיתים איננו מאומת ואיננו ניתן לשחזור – ויכול להיות שגוי בהרבה מקרים. הוא מציע להקים מערכת חוץ-אקדמית עצמאית לטובת בקרת איכות של המדע הנוגע לריף השונית – בדומה לביקורת אודיט על מוסדות כלכליים. כלשונו – "לא היינו רוצים לטוס במטוס שלא מתרסק רק חצי מהזמן – אבל במקרים רבים אנחנו מבססים מדיניות על מדע שעובד רק חצי מהזמן".

באוגוסט 2017 התראיין לתוכנית טלוויזיה ואמר את הדברים הבאים:

"הבעיה הבסיסית היא שאנחנו כבר לא מסוגלים לסמוך על הארגוניים המדעיים כמו המכון למחקר ימי של אוסטרליה (AIMS), והמרכז למצוינות מדעית לחקר אלמוגים (גוף מדעי אוסטרלי בכיר). הרבה מהמדע שיוצא ממוסדות אלו איננו נבדק, מבוקר או משוחזר. זה מצער מאד, משום שאנחנו צריכים לסמוך על המוסדות המדעיים שלנו – והאמת היא שאני לא חושב שזה אפשרי כיום."

הדברים חוללו סערה גדולה – והתחילו את שרשרת האירועים המטרידה שהפכה את סיפורו של ריד לאחד המאבקים החשובים ביותר שקיימים היום על טיבו של המדע והחופש האקדמי.

לאחר שידור הריאיון, זומן ריד לשימוע משמעתי לנשיא אוניברסיטת JCU. נאמר לו כי הוא צפוי להיות כפוף לסנקציות, תחת טיעון תקנוני של חוסר קולגיאליות ופגיעה בשמו של המוסד. הוא נדרש לאשר מראש כל מילה ושקף בהרצאותיו מול מפקח מטעם האוניברסיטה. ריד הוזהר לא לשתף איש בהאשמות ובסנקציות המשמעתיות כנגדו, וכי הפרת צו השתיקה יכולה להוביל לפיטוריו. עו"דים מטעם JCU סרקו את כל התכתבויות המייל הפרטיות שלו בחיפוש אחר חומר מפליל – והגישו סה"כ 26 האשמות נוספות כנגדו, רובן על הפרת צו השתיקה. מספר חודשים לאחר תחילת הפרשה ריד פוטר מ-JCU. בשום שלב האוניברסיטה לא הציגה טיעוני נגד לטענותיו המדעיות של ריד, אלא טענה שהוא מנוע מלומר אותן.

ריד החליט לתבוע את מעסיקו לשעבר בטענה כי פיטוריו בלתי חוקיים ודריסה גסה של החופש האקדמי. לצורך מימון הוצאות המשפט הקים קמפיין גיוס המונים, אשר גייס רבע מיליון דולר בתוך ימים ספורים מאלפי תומכים ברחבי העולם. המשפט נפתח ב-2019, פסק הדין הוכרז בספטמבר של אותה שנה. השופט פסל את כל 26 טיעוניה של JCU כנגד ריד, קבע כי הסנקציות והפיטורים נעשו באופן בלתי חוקי, ופסק לטובת ריד פיצויים בסך 1.2 מיליון דולר. פסק הדין קובע כי ראוי שבמידה וישנה התנגשות בין חופש אקדמי לתקנונים מוסדיים – החופש האקדמי גובר. להלן מספר ציטוטים מתוך דברי השופט:ֵ

"כלשון הביטוי, האוניברסיטה "תקפה את האיש ולא את הכדור". באופן מדהים האוניברסיטה לא הבינה את המושג של חופש אינטלקטואלי. זוהי תוצאה מצערת כי אנשים מסוימים עשויים להרגיש מושמצים, נעלבים, כואבים או נסערים בחיפוש אחר האמת. קולגיאליות אינה תמיד אפשרית כאשר דעות מנוגדות לחלוטין מתנגשות בשם המדע… לכן חופש אינטלקטואלי הוא כל כך חשוב. הוא מאפשר לאקדמאים להביע את דעתם ללא חשש מפעולות תגמול. זה מאפשר לצ'ארלס דרווין להשתחרר מאילוצי הכנסייה והבריאתנים. זה מאפשר לאלברט איינשטיין להשתחרר מהמגבלות של הפיזיקה הניוטונית. היא מאפשרת למין האנושי להטיל ספק בקונצנזוס המקובל, בחיפוש הבלתי פוסק אחר ידע ואמת. זה, בבסיסו, מהות קיומם של ההשכלה והמוסד האוניברסיטאי."

האם זהו סוף הסיפור, וניצחון מזהיר לחופש האקדמי? לא כל כך מהר.

אוניברסיטת JCU גייסה את מיטב עורכי הדין במדינה וערערה על פסק הדין לערכאה פדרלית בטענה כי הפיטורים היו חוקיים. לטענת JCU עמדותיו המדעיות של ריד אינן כלולות תחת הגנת חופש אקדמי, אלא 'דעותיו בלבד'. JSU טענה כי ריד פעל בניגוד עניינים, ומתוך אג'נדה נגד עמיתיו. בית הדין קיבל את הערעור כי לא הייתה עבירה על החוק, שהוגדר באופן אפור, ופסק לטובתה של JCU במה שכונה "יום שחור לחופש האקדמי באוסטרליה".

ריד ממשיך במלחמתו, והכריז כי יערער לבית הדין העליון של אוסטרליה – אשר הודיע כי יסכים לדון בעתירתו. המשפט צפוי להיפתח בקיץ 2021, במה שמכונה כבר 'משפט הקופים' של אוסטרליה. קמפיין מימון ההמונים שפתח הגיע ליעדו תוך כמה ימים, וגייס קרוב ל-800 אלף דולרים מרחבי העולם. בינתיים הוא ממשיך להרצות בעולם על חופש אקדמי, ומיסוד בקרת איכות שיטתית במוסדות מדעיים. ריד מקדם הצעת חוק להקצעת 1% מתקציב המחקר הלאומי של אוסטרליה לטובת מחקרי שחזור.

הפרשה החלה סביב שאלות מדעיות כבדות משקל – האם ריף השונית הגדול גוסס או משגשג? האם התחממות גלובלית וחקלאות החוף גורמים לנזקים סביבתיים כבדים ויש לפעול נגדם? אלו כמובן שאלות חשובות ביותר. אך מה שהחל כדיון מדעי לגיטימי, הפך למשפט ששם על הכף את הערכים היסודיים של המדע המודרני כולו. האם הערכים של חופש אקדמי ומלחמת רעיונות עדיין מקודשים באקדמיה המודרנית? אנו חיים בתקופה בה חופש הדיבור תחת מתקפה, ואנו רואים כיצד המדע הופך לכלי אידאולוגי לקידום אג'נדות פוליטיות וחברתיות. מדענים מדברים בשם המדע כולו, ומכריזים על 'קונצנזוס' בניסיון למנוע את הדיון על תחומי ידע שלמים, תוך כדי השתקה מגמתית של מתנגדים, ביטול ורדיפה בריונית של דעות ספקניות.

משפטו של פיטר ריד הוא קרב דויד מול גוליית. בקיץ הקרוב עיניהם של כל שוחרי האמת יהיו נשואות אל שופטי בית המשפט העליון בקנברה, אשר יכריעו האם המדע ישאר מקדשה של חקר האמת, או ממסד סגור שבו מותרת רק דעה אחת".

עד כאן עידן לוי, והנה הסיפור מכלי ראשון:

הבעיה של מדע מגוייס, היא לא רק במקרה של איזו אג'נדה אופנתית, היא בעיה מהותית, שהולכת וצוברת נפח מפלצתי. בקרב הציבור הנאור הולכת ומשתקעת הדעה, כי אם אדם בחר לעסוק בנושא מסויים, יש לו עליונות על פני אחרים. בלי תלות בנתונים או בטיעונים,  ולכן יש לו זכות לכפות באלימות או בדרכי כפיה אחרות את הדעה שלו על הרבים.

על כך עומד רן ברץ, במאמרו ב'השילוח', 'המיתוס המסוכן של הדרג המקצועי', נביא כמה קטעים מדבריו:

שירות המדינה צמח מתוך תפיסות הרואות במומחה המקצועי אדם נטול-פניות והטיה הראוי לעצב את המדיניות הציבורית. במבחן המציאות, המומחיות כושלת, הניטרליות נעדרת והפקידים מנהלים את המדינה כחפצם…

אחרי רקע מפורט, היסטורי ופילוסופי, מגיע ברץ להשקפות הכופות את עצמן בימינו:

דוקטרינת דול מציבה ארבעה מיתוסים מרכזיים ביחס למגזר הציבורי; אלה הם מיתוסים רווחים ומתמידים כדוֹגמה דתית בתעמולה הבירוקרטית מאז ימי הגל. שניים מהם נוגעים למקצועיותו של הדרג הפקידותי, ושניים להיעדר הטייתו.

(1) מיתוס המומחיות. ב"מומחיות" אני מתייחס כאן לפן האינטלקטואלי, בעיקר בכל הקשור לסוגיות מדיניוּת הנשענות על דיסציפלינות מתחומי מדעי החברה. הבנתם האינטלקטואלית העמוקה כביכול של הפקידים בתחומי עיסוקם, היא המסמיכה אותם לתת המלצות מחייבות בענייני מדיניוּת.

(2) מיתוס המקצועיות. ב"מקצועיותו" של הדרג הבירוקרטי אני מתייחס להכשרתו וכהונתו הארוכה של הפקיד, שב"דוקטרינת דול" מעמידה אותו כבעל (א) יכולות ביצוע מצויינות ו-(ב) שיקול דעת מקצועי העולה אפילו על זה של מקבילו בשוק הפרטי.

(3) מיתוס האובייקטיביות. האמונה בדבר ה"אובייקטיביות" של הדרג הפקידותי מתייחסת לטענה שהוא חף מאינטרסים עצמיים, ולכן אין בהמלצותיו חשש להטיה של קידום עצמי. רק טובת הכלל לנגד עיניו.

(4) מיתוס הניטרליות. הניטרליות נוגעת לאמונה בדבר חוסר הטייתו הפוליטית-אידיאולוגית של הדרג הבירוקרטי.

בעמודים הבאים אדון באמונות הללו בזו אחר זו, תוך התייחסות לכמה מקרי מבחן מובהקים הנוגעים לבירוקרטיה הישראלית…

מיתוס המומחיות:

"אף אחד ממדעי החברה לא יכול לנבא משהו ששווה שקל. זה לא רק בכלכלה אלא גם במדע המדינה, בסוציולוגיה. ניסינו לתת תחזיות, וזה לא עבד". כך התבטא ב-1985 סיימור מרטין ליפסט, פרופסור ידוע למדע המדינה וסוציולוגיה בסטנפורד, שהיה נשיא האגודה האמריקנית למדע המדינה.

הפקולטות למדעי החברה, שקמו במאה ה-19, הושתתו בין היתר על ההנחה שהן מכשירות אנשים לתפקידי ממשל בירוקרטיים ובכך מביאות תועלת למדינות המממנות אותן. לימוד ענייני החברה באופן "מדעי", סברו המייסדים של הדיסציפלינות הללו, מגבש ידע מתקדם, באיכות מחקרית גבוהה, שהוא רלוונטי בתחומי הפעולה המעניינים את המדינה. האקדמיה מייצרת למדינה פקידים במעמד של "מומחים", שיעזרו לה לעצב מדיניוּת.

אכן, במובן מסוים כל אקדמאי וכל פקיד הם מומחים במה שהם עושים. אלא שהטענה הזאת נכונה באופן כללי לכל עיסוק. גם הפרופסור לספרות אנגלית הוא מומחה, גם נהג הרכב הממשלתי הוא מומחה, וכך גם רואה החשבון והכלכלן. הסיבה לכך היא שמומחיות היא דבר מורכב. יש בה היבט טכני, היבטי ניסיון, ידע תחומי (הפרופסור לספרות מצטט את שייקספיר, רואה החשבון יודע לספק מאזן) וכישורים. אבל הסיבה לכך שמדעי החברה סבורים שהם רלוונטיים בכל הנוגע להמלצות מדיניוּת איננה רק הדברים הללו, אלא במיוחד ידע מסוים מאוד שמדעי החברה מתיימרים לאחוז בו: ידע בעל תוקף מדעי.

מדעי החברה נוסדו תחת ההשפעה ההיסטורית של הצלחת מדעי הטבע, בתקופה שבה האמינו רבים שאפשר יהיה להגיע במקביל לידע חברתי מדעי. זו רק שאלה של "מתודה מדעית". משום כך מדעי החברה מתנהגים ונראים כאילו הם מדעי הטבע. יוקרתם האקדמית עומדת על הידמותם למדע: הם אוספים תצפיות, משתמשים בכלים ונוסחאות מתמטיים, בונים מודלים מורכבים, מפרסמים בכתבי-עת עם ביקורת עמיתים, ובחלק מצומצם ממדעי החברה גם עורכים ניסויים. לכן, הם טוענים, המחקר שלהם מקנה הבנה טובה יותר, מדויקת יותר, מדעית יותר, בכל הנוגע לתהליכים חברתיים בתחומים שונים.

הבעיה היא שאלו הן פרוצדורות. גם אסטרולוגים או קוראים בקפה יכולים לעמוד בהן, אם יהיו מתוחכמים דיים. אין בעיה לבנות מודל סטטיסטי מתוחכם שינתח את דפוסי שאריות הקפה בכוס ויתאים אותם לניבויים עתידיים שונים. מה אם כן המבחן, שיכול להבחין בין האסטרולוג לפיזיקאי? בין השרלטן למדען?

התשובה היא שמהתיאוריה המדעית נגזרת סדרת ניבויים הנבחנת בניסוי מבוקר. ברור לכול שבניגוד לתיאוריה פיזיקלית מוצלחת, אם הניבוי של המודל האסטרולוגי המתמטי יהיה ספציפי הוא ייכשל (או יצליח רק באופן מקרי). מדעני הטבע, אם כן, מנסחים כללים שמהם נגזר ניבוי של תופעה עתידית שטרם נבחנה, וצדקתה נבדקת בבחינה אמפירית, לרוב בניסוי מבוקר כהלכה. כך שהמומחיות של מדעי הטבע נקבעת בסופו של דבר על ידי הטבע, לא על ידי העמיתים ששופטים אותם.

הנקודה המרכזית, אם כן, היא שמדעי הטבע תלויים באופן הכרחי ביכולתם לספק תחזית ולבחון אותה. רק כך מקבלת התיאוריה המדעית את הערך המיוחד שלה. ולכן גם אם בתחומים אחרים יש ידע רב, הבחנות מעניינות, תיאוריות מרתקות, והם בהחלט מעשירים אותנו, את הבנתנו ואת מחשבתנו – כמו תיאוריות רבות במדעי החברה – הם לא נחשבים למדעיים.

את הדרך הארוכה הזו – שהיא כמובן רק קצה קצהו של הדיון במדע ובפילוסופיה של המדע – עשינו כדי לשאול את השאלה הביקורתית הבסיסית ביותר ביחס לכל דיסציפלינה עם יומרה מדעית: עד כמה ביכולתם של מדעי החברה לעמוד במבחן התחזית?"

ובאן, לא נלאה את הקורא, התשובה הידועה מראש היא 0, לא רק מדעי החברה, אלא כל המדעים הלא מדוייקים, אינם מקבלים שום היזון חוזר מן המציאות, שום מחקר לא הוכיח שטיפול פסיכולוגי עוזר, שום ניבוי לא הוכיח את מדעי ההתחממות, ה'מדעים' האלו ודומיהם, מנותקים מן המציאות, בנויים על מודלים פורמליים ותו לא.

ברץ מצטט את אחד המומחים ששאל את עצמו איך אף אחד לא צפה את קריסת בריה"מ?

השקעתי מחשבה רבה בניסיון להבין את הקהות המקצועית הזו, ולא הגעתי לתשובה מדויקת. נראה סביר שבעיקרו של דבר כישלון בעלי-המקצוע להבין את המצוקה הסובייטית נעוץ באדישותם לגורם האנושי. בשל רצונם לחקות את הצלחת מדעני הטבע, ששיפוטיהם "נטולי ערכים", הפוליטולוגיה והסוציולוגיה הפכו ליותר ויותר מכניות, בנו מודלים ונסמכו על סטטיסטיקות (שרבות מהן זויפו), ותוך כדי התהליך, איבדו מגע עם מושא מחקריהם – ההומו ספיינס המבולגן, שסותר את עצמו ואיננו צפוי. כל מי שבילה שעה בשוטטות ברחובות מוסקבה, העיר העשירה ביותר בברה"מ, בעיניים פקוחות, היה משליך את הסטטיסטיקות המגוחכות של ה-CIA, שהציגו את צמיחת התל"ג הסובייטי ואת רמת החיים בברה"מ ככמעט חצי מאלו האמריקניים. שיחה עם אזרחים סובייטיים בראש פתוח הייתה מגלה שמראית העין של תמיכה רחבה במשטר הייתה כוזבת. אבל עדויות כאלו נדחו באופן כללי כ'אנקדוטליות' ולכן לא ראויות לתשומת-לב רצינית.

ועל כך מוסיף ברץ:

הערה נוספת של פייפס ראויה למחשבה: "המעטים שכן חזו את נפילת הקומוניזם היו כמעט ללא יוצא מן הכלל חובבנים, בדרך כלל מהצד השמרני. הם בחנו את המצב בלי יומרה ל'מדעיות', הפעילו שכל ישר והתייחסו לגורמים מוסריים שהמומחים נמנעו מהם בקפדנות".

פייפס מסכם את מאמרו החשוב כך:

בכל הנוגע למקצועות מדע המדינה וסוציולוגיה, אם יש להם תביעה להיחשב כדיסציפלינות מדעיות, כפי ששמותיהם מרמזים, הם בוודאי חייבים לנקוט ביקורת-עצמית נמרצת כדי לקבוע מה לא עבד. עד כה, הם נכשלו בכך. ניתוח-שלאחר-המוות מתודולוגי שכזה הוא חיוני, אחרת הם יעשו טעויות דומות בעתיד. קהילת המודיעין הלאומית תלויה מאוד באקדמיה למתודולוגיה אנליטית, ונוטה לשכפל את מסקנותיה. לכן, טעויות אקדמיות עלולות, באופן עקיף, להשפיע באופן מזיק מאוד על העצות שניתנות למקבלי ההחלטות וכתוצאה מכך על המדיניות שהם נוקטים

שוב נדגיש, מדובר באירוע ההיסטורי החשוב ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. אירוע שטלטל והפך את העולם. המשאבים שהושקעו בהבנה, מחקר ומידול של התהליכים בברה"מ היו עצומים ומתקדמים ככל האפשר. מי שנחשבו למומחים הגדולים בעולם, לחזית ה"מדע", הוצבו למשימה. אך כגודל ההשקעה והיומרה – כך גודל הכישלון.

מסתבר שמישהו ניסה לכמת את ההצלחה של ענפי ה'מדע' האלו:

לעתים רחוקות קורה ואחד מאנשי מדעי החברה מפנה את הזרקור הדיסציפלינרי הביקורתי ואת כלי העבודה של מדעי החברה לעבר מדעי החברה עצמם. פרופסור פיליפ טֶטלוֹק, מדען מדינה מאוניברסיטת פנסילבניה, הוא אחד מהם, ולזכותו רשומה הבחינה היסודית ביותר של יכולתם של בעלי היומרה למומחיות במדעי החברה לחזות אירועים עתידיים.

במשך 20 שנה, בין 1984 ל-2003, ערך טטלוק תחרויות חיזוי ענפות. הוא אסף כמעט 300 מומחים מתחומים שונים, אקדמאים, אנשי ממשל, עיתונאים וכד', וביקש מהם לתת תחזיות כלליות במגוון תרחישים פוליטיים וכלכליים בתחומים שונים, כולל אלו שבהתמחותם. למשל, טטלוק ביקש מן המומחים לבחור בין שלוש תוצאות אפשריות ביחס לעתיד כלשהו, כמו לגבי כלכלה של מדינה כלשהי: האם הם צופים צמיחה, סטטוס קוו, או שקיעה.

בסה"כ בחן טטלוק מעל ל-80 אלף תחזיות – והתוצאות היו קודרות מאוד. הניבויים בטווח של שנים ספורות היו כמעט שקולים למזל, או במילים אחרות, לא ניכרה בהם שום מומחיות או מקצועיות, גם בתחומי המומחיות (לכאורה) של נותני התחזית. הם היו משיגים תוצאות טובות יותר לוּ היו קובעים ששלוש התוצאות שמכסות את תחום הניבוי אפשריות באותה מידה.

טטלוק כותב: "התחזיות של מומחים בתחום הידע שלהם לא היו מוכוונות ומובחנות יותר מאשר של מסיגי-גבול חובבנים … בכל הנוגע לידע, אנו מגיעים לנקודה של תשואה שולית פוחתת לתחזית באופן מטריד". יתר על כן, אולי עצוב מעט לשמוע, אבל ככל שהחוזה היה אדם בעל פרופיל ציבורי גבוה יותר, כך התחזיות שלו נטו להיות גרועות מהממוצע, או במילים אחרות, ה"מומחיות" שלו הייתה להיכשל בתחזיות.

ממצא מרתק נוסף של טטלוק נוגע לפער הביטחון העצמי של ה"מומחים". אף שכמעט לא הצליחו בתחזיותיהם יותר מחובבנים, המומחים (בעיני עצמם) נהנו מביטחון עצמי גדול. כאשר ביקש מהם טטלוק לנמק את הבחירות שלהם, ל"מומחים" היו הסברים ענפים ומורכבים הרבה יותר מאשר לחובבנים. אבל כשבוחנים את התוצאות המעשיות, מתברר שהסיפורים האלה היו הטיה, יומרה לידע – שלא לומר הונאה עצמית.

אם כן, ה"מומחים" במדעי החברה נשמעים טוב. יש להם ז'רגון, תיאוריות, סטטיסטיקות ומודלים, והרבה מאוד ידע בתחום המחקר שלהם. אבל מבחינה מעשית, אין להם שום יתרון בתחזיות על פני הלא-מומחה.

המסקנות של טטלוק אמורות להיות מטלטלות. לדבריו,

בעידן של היפר-התמחות אקדמית, אין שום סיבה להניח שהכותבים בכתבי-עת יוקרתיים – מדעני מדינה מכובדים, מומחים בתחום מחקר, כלכלנים, וכד' – יותר טובים מעיתונאים או קוראים קשובים של הניו-יורק טיימס בפירושם של מצבים מתפתחים … הכישורים האנליטיים העומדים בבסיס התהילה האקדמית לא תורגמו ליתרון בחיזוי ותרגילי עדכון-אמונות … אם התוצאות הללו מייצגות את המצב האמיתי, אין זה מפתיע שיש כל כך הרבה סלידה בקרב אקדמאים בכירים מתרגילי חיזוי (הגישה ההפוכה מזו שהייתי מצפה לה לוּ סברו שיש להם יתרון באלה).

מומחיות בתחומי מדעי החברה, אם כן, עד כמה שהיא אמורה להיות מדעית, היא פיקציה, אומר ברץ, והוא אף מתאר שהפיקציה מנופחת במודע:

ואומנם, לפני זמן רב הוכיח חוקר יווני, פרופ' ספיירוס מקרידקיס, העוסק בהערכת תחזיות, כי מודלים מורכבים רבים ונחשבים בתחום אינם מצליחים לנבא טוב יותר ממודלים פשוטים. הגילוי הזה, שנדחה בתחילה, חזר על עצמו שוב ושוב, בהיקפים הולכים וגדולים של מחקר, עד שנאלצו לפרסמו ולהודות בו. אבל מקרידקיס גילה את מה שכל שאר מבקרי מדעי החברה גילו: ההתאמה למציאות לא מעניינת. מפתחי המודלים המורכבים ממשיכים לפתח אותם, והם הופכים ליותר ויותר מסובכים, אף שהם אינם טובים יותר במאומה. הסיבה היא שהסיבוך נהפך בפני עצמו למדד למומחיות ומיומנות אקדמית, וכמו הז'רגון המלאכותי והביטחון העצמי המופרך, הוא משמש במדעי החברה כתחליף למבחן האמיתי של מודל מדעי: הצלחה בניבוי.

בהמשך מראה ברץ שגם מיתוס המקצועיות ומיתוס האובייקטיביות, חסרי כל בסיס, אנשי המקצוע המקבלים קביעות אינם יותר מקצועיים וגם אינם אובייקטיביים, ומכאן הוא מגיע ל'כשל האקדמי':

השפעתה של האקדמיה על עיצוב תודעת הפקידוּת גוברת והולכת בכל העולם, וגם בארץ. כל עובד בעמדה בינונית ומעלה בשירות המדינה הוא בעל השכלה אקדמית, לא פעם מתקדמת, בדרך כלל בתחומי החברה והרוח. את עיקר ההבנה והכלים בנוגע לעיסוקם רוכשים הבירוקרטים באוניברסיטה.

בתיאוריה, לא אמורה להיות בכך בעיה. האקדמיה אמורה להיות מקום שבו נחשפים למגוון דעות. הסטודנט למדעי החברה והרוח אמור לצאת עם הבנה עשירה של הבדלי המדיניוּת בין הצדדים השונים של הוויכוח הפוליטי, והבנה של מרכיביהם הערכיים והאידיאולוגיים. חידוד העמדות דרך ניגודיהן אמור להפרות את המחשבה, להפוך אותנו לאזרחים טובים ונבונים יותר, ובין השאר להבהיר שהחלטות מדיניוּת הן במידה רבה שאלות פוליטיות של העדפה וערכים, בעלות פנים מורכבות.

למעשה, ההשכלה הגבוהה עברה רביזיה חריפה בעיקר החל בשנות ה-90, והיא רחוקה היום מהאידיאל הזה מרחק שמיים וארץ. אם יש דבר שמאפיין את האקדמיה בימינו, הרי זו דווקא ההטיה הגדולה וחסרת-התקדים לטובת השמאל הפרוגרסיבי.

שלושה חוקרים אמריקנים (לנגברג, קוויין, וקליין) פרסמו בספטמבר 2016 מחקר שבדק את ההתפלגות הפוליטית של הסגל בחמישה חוגים בכל אחת מארבעים האוניברסיטאות המובילות בארה"ב. הם מצאו את היחס הטוב ביותר בין דמוקרטים לרפובליקנים בחוגים לכלכלה, שבהם על כל 4.5 דמוקרטים היה רפובליקני אחד. בחוגים למשפטים היחס היה 8.6 ל-1; בפסיכולוגיה 17.4 ל-1; בתקשורת 20 ל-1; ובהיסטוריה 33.5 ל-1.

הממוצע הכללי שמצאו החוקרים היה 11.5 דמוקרטים על כל רפובליקני, כלומר, יותר מ-91% של חברי הסגל היו משמאל. בכמעט 40% מהמחלקות שנבדקו לא נמצא אפילו רפובליקני אחד. והחדשות הגרועות ביותר עוד לפנינו: זה הממוצע על פני כל הגילים של הסגל; ככל שהסגל היה צעיר יותר, כך המספרים היו מוטים יותר. במילים אחרות, הרע ביותר עוד לפנינו. גם מחקרים אחרים מצאו ממצאים דומים,וגם בישראל מעט המחקרים שנעשו העלו הטיה דומה.

ג'ונתן היידט, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית ואתיקה באוניברסיטת ניו-יורק (ודמוקרט), סיכם זאת בטענה שהאוניברסיטאות הפכו ממוסדות 'מחפשי אמת' למוסדות של 'צדק חברתי'. לדבריו, "בתחילת שנות ה-90, היחס הכולל של שמאל-ימין באקדמיה, ביחס לכלל המחלקות, היה שניים לאחד… עד 2005 היחס השתנה לחמישה לאחד… אם מסתכלים על הליבה – מדעי הרוח והחברה, למעט כלכלה – זה קרוב יותר ל-10 ל-1 או 20 ל-1. במילים אחרות, הקול הימני, הליברטריאני, והשמרני-חברתי, נעלם באופן יסודי בין 1995 ו-2005".

כל פקיד בכיר, בארץ כמו בכל מִנהל בעולם המערבי, עובר אינדוקטרינציה פוליטית חריפה, המלבישה את הפרוגרסיביות בלבוש של "מומחיות", "מקצועיות" ו"אובייקטיביות". הסטודנטים חיים במוסד שבו העמדות הפרוגרסיביות נחשבות ל"ניטרליות", נבונות וצודקות. זה נכון בארץ, וזה נכון בבית-הספר למדיניות בהארוורד, שאליו נשלחת הפקידות הבכירה בישראל בכספי קרן וקסנר (שערורייה בפני עצמה, שלא נרחיב עליה כאן).

הפרוגרסיביות נחשבת לאבן הבוחן של החוכמה בקרב האנשים המשכילים שמלמדים מדיניות באוניברסיטה. מושגים בסיסיים ושנויים במחלוקת פוליטית חריפה ועמוקה לא נלמדים ככאלה, כמה שמכונה “essentially contested”, אלא כבעלי פתרון רציונלי, פרוגרסיבי להפליא. במעמד צד אחד מצדיקים את מדיניוּת השמאל כמוצלחת, מוסרית, רציונלית, מובנת מאליה, מקצועית, מומחית – ולכן ניטרלית. אם בכלל דנים במדיניוּת שבה תומך הימין, מרשיעים אותה ככושלת, אם לא כאכזרית.

נוסף על כך, בלב האידיאולוגיה החדשה הזו, לפחות בבתי-הספר שעוסקים במדיניוּת, עומדת כהנחת יסוד הטענה שאת ענייני המדיניוּת צריכים לנהל – ניחשתם נכון – "מומחים", "מקצועיים", "אובייקטיביים", וכעת גם: "ניטרליים". במילים אחרות, זוהי פילוסופיה פוליטית המצדיקה את הבירוקרטיה בהוראתה המילולית: שלטון הפקידים.

הצלחתה של אינדוקטרינציה תלויה בכך שהיא לא נחשבת לאינדוקטרינציה; לפחות מי שיבחן את הדברים בקרב הנציגים הבכירים של הבירוקרטיה הישראלית, יגלה שהטריק הגדול של האקדמיה – עובד לא רע בכלל. מתוך האינדוקטרינציה הזו יוצאים לחברה לא רק סוכני בורות, אלא גם כל הפקידים הבכירים בשירות המדינה.

ההצלחה מתבטאת בכך שגם פקידים שאולי מצביעים ימין בקלפי, סבורים שכפקידים עליהם לקדם מדיניות שהיא פרוגרסיבית במהותה. הרי אותה הם למדו כ"ניטרלית". הפקידים בהווה ולעתיד יוצאים ממערכת ההשכלה הגבוהה עם מערך שלם של מחשבה פוליטית וערכית, סט של כלי מדיניות, וז'רגון שעוזר להם להיחשב כ"מומחים", "מקצועיים", ו"אובייקטיביים", שרק מקדמים מדיניות "נכונה". מבחינה ארגונית, אין להם שום אינטרס להיות ביקורתיים כלפיה או לנסות להשכיל את עצמם מעבר לדיפלומה האקדמית.

כך קונה האידיאולוגיה השמאלית אחיזה אינטלקטואלית במוסדות המדינה בארצות המערב בכלל ובישראל בפרט. האקדמיה מייצרת שכבה בירוקרטית מועצמת, מוטה מאוד לשמאל באופן לא מודע, המיישמת את ערכיה וחולשת על נדבכים מרכזיים בעיצוב המדיניוּת הלאומית, על חשבון נבחרי הציבור ובחירת העם.

בעולם דמוקרטי תקין, מדיניוּת מוצעת במסגרת מצע מפלגתי, על מנת לקבל הסמכה מהבוחר ליישומה. בישראל, שבה האקטיביזם השיפוטי מכונה "דמוקרטיה מהותית", אין פלא לגלות תפיסה דומה של "בירוקרטיה מהותית". בהתאמה, על פי עיקר האידיאולוגיה של אנשי המִנהל הציבורי, "בירוקרטיה פורמלית" היא מושג מיושן, שלפיו הפקידוּת צריכה ליישם את המדיניוּת שקובעים נבחרי הציבור. התקדמנו מאז ל"בירוקרטיה מהותית", המוסמכת מטעמים מוסריים, מקצועיים, אובייקטיביים וניטרליים לקבוע ולקדם את המדיניוּת בעצמה. אם השר מתנגד, היא מייאשת אותו במקרה הטוב, מחליפה אותו במקרה העוד יותר טוב, ואם צריך – גם לוקחת אותו לבית המשפט, כדי לקבל פסיקה "מהותית".

אנו בדרך כלל מודעים לאקטיביזם הפקידותי הזה בעיקר בזירה המשפטית, אבל בפועל הוא רווח בכל המשרדים ומוסדות המדינה. הפקידים שם פשוט נהנים משילוב של חוסר תשומת לב ציבורית עם מַעטֵה סודיות מִנהלית שמקס ובר לא היה מסוגל לחלום עליה. לצערי הרב הם גם נהנים, נקודה עצובה במיוחד, מחסות מיניסטריאלית.

נסכם. האידיאולוגיה של שירות המדינה כוללת ארבעה מרכיבים מרכזיים, ארבעה מיתוסים. דיוננו הראשון עסק במומחיות בתחומי מדעי המדינה, ומצא שאדם עם שכל ישר והיכרות עם הנתונים מגיע למסקנות והמלצות מדיניוּת לא פחות טובות – ולא פעם אף טובות יותר – מאשר "מומחים" בתחומי מדע החברה. השני בחן את המקצועיות של שירות המדינה, ומצא כי בירוקרטיה ממשלתית סובלת מבעיות מהותיות שפוגעות בהכרח במקצועיותה, הן מבחינת תפקודה המעשי, הן מצד איכותה. השלישי בדק את האובייקטיביות של שירות המדינה, והעלה חשד כבד לכך שלמעמד החדש, הדרג הפקידוּתי, לא רק שיש אינטרסים עצמיים והוא שחקן בזירה הציבורית, אלא הוא גם מממש אותם ללא היסוס על חשבון טובת הציבור. אחרונה בחנו את הניטרליות הפוליטית שהפקידות מייחסת לעצמה, ומצאנו שבעקבות "בגידת האינטלקטואלים" באקדמיה, השקפות השמאל הפרוגרסיבי נלמדות ומופנמות כלא-מוטות, וכך הן מחלחלות לתחומי קביעת המדיניוּת של המִנהל הציבורי כמדיניות ה"נכונה" היחידה.

המדינוֹת המודרניות הן הישויות הפוליטיות העשירות, החזקות והמורכבות ביותר בהיסטוריה. הן גובות אחוזים אדירים מהתוצרים הלאומיים הגדולים מאי-פעם. למִנהלים הציבוריים יש תחומי אחריות חסרי תקדים בגודלם, ועוברים דרכם סכומי עתק (שחלקם הגדול יוצא על עצמם). הפקידים הציבוריים מטפלים בהיקפים ותקציבים גרוטסקיים שהאזרחים נכפים לספק בזמן שהתוצאות הנדרשות מהן לא ברורות, יש להם שפע סמכות ללא אחריות, הכללים המגדירים את הצלחתם שרירותיים, והם אחראים על עצמם ללא כל פיקוח ממשי.

הקטעים האלו הינם אפילו לא תקציר של המאמר הארוך מבית ד"ר ברץ, אבל הם מספיקים בכדי להבהיר את הבעיה שלנו.

אם נשוב לנושא שלנו, מחקר המקרא, בשבועות האחרונים התפתחה פרשת דרשוביץ, זה טען כי המגילה  שרצה למכור מוזס שפירא לפני יותר ממאה שנים, שנקבעה ע"י שלש ועדות בלתי תלויות כמזוייפת, אינה מזוייפת אלא מייצגת שלב קדום יותר של ספר דברים. (זה חיבורו של דרשוביץ).

הבה ונשים לב לאיזורי הנוחות של ה'מחקר הבלתי תלוי', בשלהי המאה ה19, כאשר איחור המקרא היה הנחת יסוד פשוטה, ברור היה לכל החוקרים למיניהם, שעותק קדום של המקרא במערה, הוא בודאי זיוף, אחד החוקרים באותו זמן כתב אף: "הזיוף הוא כה חצוף עד שכלל אין צורך בכימאי שיבדוק אותו ", (מצוטט אצל בר אילן, להלן, עמ' 5).

במאה ה21, כאשר אנו יודעים שהיו גם היו עותקים רבים וקדומים מאד של המקרא, במערות ים המלח, פתאום חל מפנה: מדובר בעותק קדום עוד יותר, טקסט ששרד מימי הבית הראשון מהמאה ה7! אבל הוא מוכיח את תורת התעודות, כי מדובר בנוסח 'יותר קדום' של ספר דברים… בפראפרזה ניתן לקבוע: 'ה'ממצא' כה חצוף ומתאים לנו, עד שכלל אין צורך לשקול להפריך אותו'.

העותק המקורי לא נמצא, המסקנות מגיעות על סמך העתקים ששרטט לכאורה הזייפן, אבל באופן לא מפתיע, פינקלשטיין כבר מחזיק-מחרה אחרי פרח הכמורה הצעיר דרשוביץ, לדבריו, עד שלא יוכח שמדובר בזיוף, יש להניח כי זו הגירסא הקדומה של ספר דברים…

הסכנו עם קיומן של מגילות עתיקות במערות ים המלח, הקשורות בכתות פורשות ומתבודדות באזור, במקומות מסתור רחוקים מאד מאד מרגל אדם בהקשר של רדיפות הרומאים. האם זה אומר שנקבל בן רגע, ב'קליק' אקדמי מרהיב, את הרעיון שנשארו מגילות מקראיות גם מימי חזקיהו המלך, עוד ארבע מאות שנים לפני המגילה הכי קדומה במגילות ים המלח? כולל עמי עבר הירדן, גלות בבל, וכל האירועים האחרים שעברו בינתיים, כל זה לא מצריך אפילו דיון? לא כשמדובר בממצא הראשון המוצע כחיזוק לתורת התעודות מאז היווסדה…

כאן כבר הבאנו את תגובת קנוהל, ותגובת הרב בן נון, אבל תגובה הרבה יותר מפורטת כתב מאיר בר אילן, בביקורתו על דרשוביץ, בר אילן אמנם לא מדבר במפורש על האג'נדה, כי הוא מסתפק בכך שהוא מראה בצורה בולטת את חוסר המקצועיות והחורים שהמאמר של דרשוביץ עשוי מהם, במקום אחר (ויכוח מול מספרי האוכלוסיה המינימליסטיים של ברושי) הוא כותב:

ברושי אף ייחס לי חוסר יושרה, או היעדר של אתיקה אקדמית, בקובעו כי אני נושא פנים בביקורתי לעמיתי למחלקה באוניברסיטה, אליו אני מתייחס בסלחנות, בעוד שאני נוקט קו תקיף יותר כנגד אחרים. אין לי אלא לומר כי טענה זו נראית בעיני חמורה מקודמתה, ובניגוד לה, קל לי להכחיש את הדברים. עיון במאמרי הביקורת שלי (שלא כולם התפרסמו מסיבות ידועות), יראה כי לא נשאתי פנים לאיש, בין אם ביחס לעמיתיי למחקר ובין אם ביחס לאחרים. היעדרה של אתיקה אקדמית יש לייחס לא לי, ולא למוסד האקדמי בו למדתי ולימדתי במשך עשרות שנים, כי אם למוסד אחר. שם המוסד, וההוכחות למשוא הפנים האקדמי הנוהג בו, יפורסמו בהזדמנות אחרת.

עד שתגיע ההזדמנות, פשוט ניתן לבר אילן לדבר בעד עצמו, כמה משפטים מתוך הביקורת שלו:

דרשוביץ אינו מבצע השוואה שיטתית של הטקסט המקראי מזה לעומת הטקסט של המגילה של שפירא מזה, על מנת לבחון באופן עצמאי את משמעות ההבדלים שבין הטקסטים השונים. למעשה, אין דרשוביץ מגיע לביקורתו הטקסטואלית כשהוא חסר-פניות, אלא הוא מגיע מצויד עם הביקורת הגבוהה ביחס לספר דברים, ואיתה בלבד, כאילו שביקורת זו היא המפתח הבלבדי להבנת השוני בין טקסטים.

כלומר: אין כאן אפילו לא נסיון להשוות בין המגילה לספר דברים, כדי לנסות להסיק מסקנה מהיחס בין הטקסטים, יש כאן רק השוואה בין המגילה לחלק מהתיאוריות שהועלו על ס' דברים, מעט מהרבה.

בכך הודף החוקר את הדיון הבלשני מפני הדיון הפילולוגי, המבוסס על הביקורת הגבוהה של הטקסט, ומראה כי, לדעתו, שיט המחקר שלו היא חזות הכל, אף כי, כמי שבקי בתולדות המחקר של המגילה, הוא לבטח יודע שכל הלשונאים הסכימו כי העברית של הטקסט אינה קדם –מקראית… כאילו בא וטען ששיטת המחקר שלו כה אמינה עד כי כל אנשי הלשון אמורים לכתוב מחדש את תולדותיה של השפה העברית המקראית, בהתאם למסקנותיו

ועוד:

מתוך שכנוע עצמי עמוק בשיטת המחקר שלו, אין דרשוביץ נפנה לבחון שאלת-יסוד פשוטה והיא: האם יצירה ספרותית כלשהי נתונה היתה אך ורק לתהליכי עיצוב ועריכה בהם היצירה הספרותית הלכה והתרחבה (בבחינת: 'כל הקצר – קודם'; מטבע-לשון שנטבע עבור סדר-מלים), או שמא התקיים תהליך הפוך, שיצירה ספרותית אחת תוליד יצירה ספרותית אחרת הקצרה מקודמתה… דרשוביץ כלל לא שאל את עצמו האם יתכן שהתהליך הספרותי הניכר בין שני הטקסטים לא היה אלא הפוך, כלומר, אולי המגילה של שפירא נוצרה כקיצורו של ספר דברים, ובהכרח מאוחרת לו.

יש לציין, כי אם נפנה אל הממצאים, אין לנו שום ממצא מקראי של שלב קצר קודם, ויש לנו הרבה ממצאים של תקציר מאוחר, במגילות ים המלח, דבר הלמד מענינו. לא רק תקצירים יש במגילות, אלא גם שילוב חפשי של פסוקים, שיבוץ, הרחבות, אך הכל במסגרת שכתובים לצרכים אישיים או כיתתיים, אין שם נסיון לכתוב את הספר מחדש, להחליף את הספר הקודם. אין שום ראיה בכלל לשלבים בחיבורו של ספר, שהיה להם קיום בפני עצמם (כלומר, לא תוך כדי עבודתו של המחבר, שבודאי כתב את הספר בשלבים). בר אילן אינו יכול לכתוב זאת, כי הוא מתוקף תפקידו חייב לתת מקום לכל תיאוריה שנאמרה ע"י עמיתיו לתואר.

דרשוביץ טוען שבמגילת שפירא חסרות מלים 'כהניות' ששובצו בספר דברים, על כך אומר בר אילן:

הרי כאן פלפול ישיבתי בגלגולו האקדמי: מגדל קלפים, שאין קיומו אלא כהררים התלויים .(Q=V=>D : בסמלים) בשערה. בנוסף, דרשוביץ כלל לא בחן את האפשרות שמא הטקסט הגדול של ספר דברים, טקסט בן 14,306 מלה קוצר בכוונת מכוון, וממילא כל טענותיו, נכונות כשלעצמן – שבמגילה של שפירא לא ניכרות התוספות המשוערות נופלות מאליהן. כך למשל, אם נניח שספר דברים קוצר לכדי 2000 מלה, כמספר המלים המוערך – D- ב P של במגילה של שפירא (בשל ליקויים בכתב היד), הרי שמבחינה סטטיסטית גרידא (ודרשוביץ נעזר באביו שהוא מומחה לסטטיסטיקה), הוסרו לערך 86% מהטקסט המקורי, ובדרך זו נעלם חלק ניכר מהמלים הכוהניות, אותן רואה דרשוביץ כתוספות מאוחרות בספר דברים. כלומר, לא רק שדרשוביץ מרבה בתיאוריות, ולא רק שאין הוא בוחן תיאוריות חלופיות, אלא שהוא מסתפק בתיאוריו בלבד, מבלי לספק כל הוכחה פוזיטיבית.

וגם בהנחת היסוד הבסיסית יש חסר:

לא זו אף זו; דרשוביץ מציג את המגילה של שפירא כקצרה ביחס לספר דברים, ועובדה זו נכונה בכללה, אלא שאין היא מתארת את המצב לאשורו. במהלך הטקסט של המגילה ניכר כי פרק כז (פסוקים יא-כו) בספר דברים, בו מתואר טקס הברכות והקללות בהר עיבל ובהר גריזים ב 283- מלה, מתואר במגילה של שפירא לערך ב 340- מלה, והואיל ודרשוביץ הביא בספרו את הטקסט של המגילה של שפירא, והוא רואה ביחס המספרי של המלים בין שני טקסטים את חזות הכל, הוא אמור היה להכריז – עוד בטרם ייבחנו המלים בטקסט – כי ספר דברים קדם למגילה של שפירא, לפחות, בחלק הזה של הברכות והקללות.

בר אילן מאריך להוכיח לפי דרכו את זמנה של המגילה וכי שמשה בטקסים ליטורגיים, ואין תיאוריה זו חשובה לענינינו, למרות שהיא גובשה ע"י הדרג המקצועי, נסתפק בביקורת על שיטת העבודה הלקויה של דרשוביץ:

הדיון הלשוני במגילה אינו דיון אקדמי נטול-פניות כי אם, אדרבא, דיון חדור-מטרה: להוכיח שהמגילה היא מימי בית ראשון. לדוגמה, הדיון בצירוף הלשוני 'יבעל עם כל בהמה' מדגים כיצד סומנה המטרה מראש, ולאחר מכן נעשה ניסיון לשכנע שהחץ פגע במטרה, קרי: הכל כשר כדי להוכיח שהמגילה היא מימי בית ראשון.

באשר לארמית, הדיון בהתכווצות הדו-תנועה מתעלם מכך שבספר דניאל ידועים לנו לפחות 20 מקרים מעין אלו. בנוסף על כך, הרי שביחס למלה 'החירותיך' (משורש חר"ר המופיע בעברית כשם עצם, אך לא כפועל), נעלם מעיני הכותב התרגום המיוחס ליונתן על בראשית טז,ה: 'חררית אמתי' = שחררתי את שפחתי, וכן בנוסח שטר שחרור עבדים שהביא ר' אליעזר בן נתן בפירושו על גיטין: 'חררית ושחררית יתך' . ברור, אפוא, כי קביעתו של דרשוביץ (עמ' 129), כי אין בטקסט סימני איחור בהשפעת הארמית – אינה נכונה .

כללו של דבר, עיקר טיעונו של דרשוביץ, לפיו המגילה של שפירא קדמה לספר דברים, נסמך על השערות מופרכות, תוך שימוש במתודה לא נכונה, ובכלל זה מלחמה נחרצת, גם אם בסתר המדרגה, בבלשנים שדחו עמדה זו .

למסקנתו הגיע החוקר מבלי לשקול השערה חלופית, תוך הענקת בלעדיות לביקורת המקרא הגבוהה, אך מבלי להתחשב בתורת הסוגות ובעיצוב הספרותי של הטקסט. לא זו אף זו; הדיון במגילה נעשה מבלי-דעת מקבילות ספרותיות אשר יידונו להלן ויוכיחו באופן נחרץ את הנטען כאן מבחינה מתודולוגית גרידא: אין שחר לטענה כי מוצאה של המגילה של שפירא הוא בימי בית ראשון.

אכן מדע מגוייס!

 

5 3 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
1 תגובה
Inline Feedbacks
View all comments
נוריאל עזרא
נוריאל עזרא
3 months ago

מרתק!

1
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x