נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מי חיבר את ספר תהלים ומתי?

במבט ראשון ספר תהלים, שהינו אוסף מזמורים העוסקים בנושאים מופשטים, אינו יכול לשמש נקודת משען היסטורית.

 

מי חיבר את ספר תהלים ומתי?

במבט ראשון ספר תהלים, שהינו אוסף מזמורים העוסקים בנושאים מופשטים, אינו יכול לשמש נקודת משען היסטורית. אך לא כן הם הדברים, ניתן להוכיח שספר תהלים נתחבר ע"י דוד מלך ישראל במאה העשירית לספירה! ניתן להוכיח כי ספר תהלים השתמש בתורה!

חוקרי בית ולהויזן האמונים על התיאוריות הבדיוניות של המצאת הכהונה, הלויה, וסדרי המקדש בימי הבית השני, מצאו להם כר נרחב לדרשנות בין פרקי תהלים. בודדו משפטים, מושגים, וקוצי קוצים, ועליהם בנו מגדלי תיאוריות הפורחות באויר. אך כשם שאין לדרשנות סוף, אין לה גם התחלה! אנו נתמקד באבחנות היסטוריות כוללות ומקיפות, ולא בקשירת כתרי אותיות.

לדוגמא נראה כיצד צ"פ חיות 'מפרש' את מזמורי תהלים בדרך היסטורית מדעית (מתוך פירושו לתהלים על מזמור קי'):

  • "דעת החוקרים החדשים כי יתבאר שירינו על אחד מנשיאי חשמונאים שהיו גם נשיאים גם כהנים.. חכם אחד מצא גם ראשי תיבות של שמען הנשיא לפנינו (שב פ"א, מטה פ"ב, עמך פ"ג, נשבע פ"ד) ולדעתו חובר לכבוד שמעון אחי יהודה המכבי עת הפקד לנשיא ולכהן גדול.. ולי שיטה אחרת בזה כי כפי שתראה בפירושינו לפ"ג אני מנסח בהררי קדש ומבאר הכתוב על המלחמה שהיתה בין יהונתן ובין הסורים עבדי דימטריוס בסביבות קדש אשר בגליל ואם כן לדעתי נתחבר השיר מאחר מרעי הנשיא אחר הנצחון הזה ואפשר שכבר עוררוהו לקבל עליו משרת מלך.. ואין להכחיש כי פסוק ה' לא יתבאר לא על שמעון ולא על יהונתן.. וכבר אין בידינו להסיר כל הקישויים", (נדפס בתוך "תנ"ך עם פירוש מדעי" לא. כהנא).

אם כך הם פניו של "פירוש מדעי" הקובע תקופות היסטוריות של חיבור ספרים ע"י ראשי תיבות ורמזי סודות, כיצד נצפה ממנו להוכיח איזו שהיא קביעה או 'להסיר קישויים'?

גרעין היסטורי לשירת דוד

אין ספק שתהלים הוא ספר המזמורים שהיו מושרים במקדש, וכל כולו מלא במושגים מוזיקליים המורים שהיה מושר ומנוגן לפי כללים קבועים וידועים.

קובץ השירים המושרים במקדש היה ידוע בימי שיבת ציון כקובץ שירי דוד ואסף:

"ויעמד את הלויים בית ה' במצלתיים ובנבלים וכנורות במצוות דוד.. ויעמדו הלויים בכלי דוד .. ועל ידי כלי דוד מלך ישראל.. להלל לה' בדברי דוד ואסף החוזה" (דה"ב כט).

אך השירה במקדש נהגה בודאי גם בימי הבית הראשון כפי שאומר חזקיהו המלך "ונגנותי ננגן כל ימי חיינו על בית ה'" (ישעיהו לח). וישעיה: "השיר יהיה לכם כליל התקדש החג" (ל כט). גם עמוס מזכיר כי בזמן הקרבת הקרבנות היו שרים ומנגנים בנבל (עמוס ה כג).

מציאותם של המשוררים בימי הבית הראשון עולה גם מן העדות בעזרא ונחמיה, בה מוזכר כי בין השבים לציון היו משוררים (נחמיה ז א, יג, ה, י).

ברור לחוקרים כיום כי מנהג השירה על הקרבנות יסודו בבית המקדש הראשון, וכל התיאור שבימי שיבת ציון, הוא כפשוטו, שחזור של מנהגי הבית הראשון. כפי שמתואר בדברי הימים.

  • השירה והנגינה נהגו מקדמת העתים בפולחן שבבתי מקדש והן ידועות לנו בתרבויות שונות ובזמנים שונים ובכלל זה בתרבויות המזרח הקדום.. הדעה שהשירה לא היתה חלק מן הפולחן המקדשי בימי בית ראשון ושהמשוררים לא נמנו על סגל הקבע של המקדש עומדת בסתירה לעדות מזמורי תהלים, מסורת דה"י ונוהג השירה הפולחנית שבמקדשים שבמזרח הקדמון וכל שכן שיש לדחות את דעתו (של ולהויזן) לגבי השוערים, שנמנו יחד עם המשוררים בין שבי הגולה ובכל שאר המקורות שמימי שיבת ציון ואילך, שכן מעצם טיבה של עבודת השוערים שהיא כרוכה במינוי ובמעמד רשמי במקדש (אנצ"מ ערך משורר עמ' 499 – 504).

עלינו לברר אם כן מה כלל הנוהג הזה של שירה על הקרבנות בימי הבית הראשון וכיצד נוסד.

והנה דברי הימים מיחס לדוד את יסוד השירה על הקרבנות, לא רק בתיאור חדוש המשוררים בימי הבית השני, אלא גם לאורך כל ההיסטוריה, כמו: "וישם יהוידע פקודות.. להעלות עלות ה' ככתוב בתורת משה בשמחה ובשיר על ידי דויד" (דה"ב כג יח).

תיאור זה הוא לכשעצמו הגיוני ומתקבל:

  • "בספר דברי הימים נמסר תיאור מפורט של תכנון מדוקדק של בנין בית המקדש מטעם דוד ושל הכנותיו הנרחבות בחמרים ובאנשים לצרכי מפעל זה וכן מיוחס לדוד ארגון הכהונה והלויה למשמרותיהן, חלוקת הלויים לשוערים ומשוררים התקנת השירה במקדש. תיאור זה לפרטיו דומה שהוא משקף מעמד של בית בנוי וקיים ושל משטר קבוע מדורות, לפיכך יש מניחים שאין זה אלא תיאור של מציאות מאוחרת, שמוצגת ע"י המחבר כהוראה מטעם דוד. אולם מסתבר יותר שתיאור זה נכון בעיקרו וביסודו שכן בשעת ארגון העבודה במקדש בתחלת ימי הבית השני מושתתים כל הסידורים על מסורת ידועה ומקובלת מדוד (עזרא ג י. נחמיה יב, כד, מה – מו). מסורת זו אף תואמת להפליא את רוחו של המלך ואת מגמותיו המשתקפות במעשיו הידועים לנו.. קרוב לודאי שהמלך ראה את עיקר תעודת ימיו האחרונים אחר שוך סערת מלחמות חוץ וסכסוכי פנים בהכנת בנין הבית.. (כמפורש בתהלים נא') השירה והנגינה כליוי לעבודת ה' כבר היתה ידועה בישראל (למשל בהעלאת הארון) והסדרתה בידי המלך המשורר אינה אלא טבעית" (אנצ"ע ערך דוד).
  • "עם העלאתה של ירושלים לעיר הקודש ולמרכזה הדתי לאומי של הממלכה תפסו מקום ניכר בחיי העיר הכהנים והלויים ששירתו בבית המקדש ועמהם המשוררים שאחד מתפקידיהם העיקריים היה בדברי האלהים להרים קרן (דה"א כה ה) ובמצלתיים נבלים וכינורות לעבודת בית האלהים ע"י המלך (שם)" (ערך ירושלים עמ' 799).

אך אין המדובר כאן רק בתיאור מתקבל. המקור ההיסטורי הראשון המזכיר שירה לפני המקדש גם הוא משל דוד: דוד הנהיג לפני ארון ה' בעלותו לירושלים שירה ונגון "בכל עצי ברושים ובכנורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים" (ש"ב ו ה).

דוד היה מיטיב נגן, אך גם משורר, ושירי דוד כבר היו למושג בזמן חבור ספר שמואל בו דוד מכונה "נעים זמירות ישראל" (שמואל ב כג א). דוד היוה ללא ספק המשורר הלאומי, כפי שנראה גם מדברי עמוס: (ו ה) "הפורטים על פי הנבל כדוד חשבו להם כלי שיר".

מאחר ואנו יודעים כי בבית המקדש הראשון נהגה שירה על הקרבן, ככתוב גם בתורה. וכי דוד הוא שיסד את סדרי בית המקדש, וגם ידוע כי דוד נחשב כמשורר הלאומי, בודאי ברורה עדות דברי הימים בכמה וכמה מקומות  כי השירה במקדש הונהגה על ידי דוד. אך האם השירים שבידינו שירי דוד הם?

והנה דברי הימים מדבר כבר על קובץ שירים של דוד ואסף, ז"א שהיתה כבר מתכונת שירים סדורה שמנתה את שירי דוד ואסף. וברור שהמשוררים שעלו מן הגולה, הכוונה לאלו שהיו רגילים ויודעים לשיר את השירים המקובלים וזו היתה עבודתם בעבר, כמו השוערים שעלו עמם. ולא רק בעלי חוש מוזיקלי. ומכאן ברור כי כבר בסוף ימי הבית הראשון היה קובץ שירי דוד ואסף[1] קבוע לשירוו על הקרבנות.

אין ספק כי בתקופה הפרסית כבר היה קובץ שירי דוד בשם תהלים ידוע וחתום:

  • "בספר בן סירא רומז המחבר בדבריו בשבח אבות עולם לכמה מספרי הכתובים ביניהם תהלים שהוא מיחסו לדוד (מז ח ט)". (אנצ"מ ערך כתובים).
  • בספר מכבים א' ז טז מצוטט פסוק מתהלים עט' בלשון: "כאשר כתוב".
  • דוד מוזכר כמחבר כל ספר תהלים במגלת תהלים מקומראן (מערה 11 דף כז).

אך הספרים ההיסטוריים מספרים לנו גם על השירים של דוד עצמם. שהרי ספר שמואל (ב כב א) מביא את שירת דוד "ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול", ושירה זו היא חלק מספר תהלים (תהלים יח, בשינויים קלים המעידים על קדמות ההקבלה). דוד מתואר בספר שמואל כמשורר בחסד: מובאת קינתו על שאול ויהונתן, וקינתו על איש בושת, הספדו על אבנר, תפלת דוד בהקשר לבנין המקדש, ושיר דברי דוד האחרונים.

יש משירי תהלים שיש לנו עדויות היסטוריות שלמות על השימוש בהם כשירי הודיה לאומיים לאורך כל התקופה: כך תהלים פרק קה' הודו לה' קראו בשמו וכו' מובא בדברי הימים (א טז) עם הפתיחה: "ביום ההוא אז נתן דויד בראש להודות לה' ביד אסף ואחיו הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילתיו". ובהמשך מובא גם מתוך תהלים צח'. גם ישעיהו הנביא יודע על שיר זה כשיר הודיה לאומי ואומר: "ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" (ישעיהו יב ד) והמשך דברי ישעיהו "כי נשגב שמו" -מתוך תהלים קמח'. פעם נוספת נזכר שיר זה בדברי הימים מימי יהושפט (ב כ כא): "ויועץ יהושפט אל העם ויעמד משררים לה' ומהללים בהדרת קדש הודו לה' כי טוב". ושוב בעזרא (ג): "והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה' על ידי דויד מלך ישראל ויענו בהלל ובהודת לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל". גם ירמיהו (לג י) מצטט משיר זה כמושר על הקרבנות: "עוד ישמע במקום הזה.. קול אמרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו מבאים תודה בית ה'". כך בספר בן סירא כבר נמצא חקוי למזמור זה.

הרי ברור מכל זה כי מזמור זה המיוחס לדוד היה שיר הודיה לאומי המושר על הקרבנות. ולהלן נראה את שימוש הנביאים בשירים רבים נוספים מתהלים.

כל הדמויות הקשורות בחיבור ספר תהלים, קשורות בדוד ובתקופתו: איתן והימן ממשפחת יהודה (מ"א ה יא) נזכרים כחכמים קודם שלמה, עליהם התיחסו גם משפחות משוררים (דה"א ו יח ועוד רבים), הם נמנים כמשוררים בבתהלים פח ופט, כשפט' הוא שיר על נצחיות מלכות דוד. וראה גם באנצ"מ ערך אסף כי המשוררים בני הימן נעלמים לגמרי לאחר ימי הבית הראשון . משפחת עובד אדום המשוררת (דה"א טו יח, ועוד רבות), היתה בקשר עם דוד (ש"ב ו י). המשורר אסף נזכר בכמה מקומות כחי בתקופת דוד (נחמיה יב מו: "כי בימי דוד ואסף מקדם ראשי המשוררים ושיר תהלה והודות לאלהים". דה"א טז: נתן דוד להודות לה' ביד אסף).

מן העובדה הזו שלא יוחס שום שיר בספר תהלים לאנשים שחיו לאחר ימי דוד, ברור כי ספר תהלים הוחזק לספר בן תקופת דוד. שאם לא כן היינו צריכים למצוא לפחות איזה שיר מאוחר אחד המתייחס למחברו. וכן נקל להבין כי קשה לשער שתעשיית השירים נמשכה ונוספו עוד ועוד שירים למתכונת שירי המקדש, אבל שמות של משוררים לא הוסיפו. אף שלא נשמרה הזכות דוקא לדוד, שהרי משוררים בני תקופתו נזכרים ונזכרים.

לפני שנבא לבדוק את תוכן השירים בכדי לראות אם ניתן להוכיח מי הוא מחברם, נראה שוב כיצד שירי תהלים היו מקור קדום שהשתמשו בו גדולי וקדומי הנביאים:

מקור היסטורי מובהק כספר מלכים כותב: "למען יקים ה' את דברו אשר דבר עלי לאמור אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם לאמר לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל" (מ"א ב). הבטחה המוזכרת גם בספר ירמיהו: "כי כה אמר ה' לא יכרת לדוד איש ישב על כסא בית ישראל (ירמיהו לג יח). והנה בספר שמואל לא מוזכרת כלל התניה כזו "אם ישמרו בניך את דרכם..", וברור שהמקור שעמד לפני מלכים וירמיהו כדברי דוד הוא ספר תהלים (קלב י): "לדוד.. נשבע ה' לדוד אם ישמרו בניך בריתי ועדתי זו אלמדם גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך". לשונו של ירמיה גם היא מוכיחה שלפניו עמד המקור מתהלים.

וכן ברור מדברי ירמיהו בכמה מקומות שהשתמש בבטויי תהלים. כך יוכיחו למשל שני משפטים ממזמור לא' בתהלים:

"בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם הציליני היה לי לצור מעוז לבית מצודות להושיעינו כי סלעי ומצודתי אתה הוציאני מרשת זו טמנו לי כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב אל אבושה כי קראתיך יבושו רשעים".

זעקה זו המתאימה כל כך לחייו של ירמיהו הנרדף, משולבת במקומות נרחבים מירמיה:

מחסי אתה (יז יז) ואל אבושה אני (יז יח) נתתיך לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת נחשת (א יח) כי כרו שוחה לנפשי (יח כ) מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ויכלו בבשת ימי (כ יח) כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב (כ י) יבושו המה ואל אבושה אני (יז יח).

בתהלים המדובר במשפט שלם, ובירמיהו בהשפעה של רסיסים. ומה שמוכיח זאת יותר מכל הוא סגנון תהלים המובהק הטבוע בפסוקים אלו, עליו נעמוד להלן.

כך גם הפסוק: שמעו זאת עם סכל עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו (ירמיהו ה כא) הוא בודאי פראפרזה של דברי תהלים המפורסמים: "עינים להם ולא יראו אזנים ולא ישמעו" (תהלים קטו), בעוד תהלים מתכוין ברצינות גמורה על הפסילים, ירמיהו לוקח משפט זה כפראפראזה על העם. ויחזקאל גם הוא אחריהם: "בתוך בית המרי אתה יושב עינים להם לראות ולא ראו אזנים להם לשמע ולא שמעו" (יחזקאל יב ב).

זעקת הנקמה של המשורר אסף: "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו" (תהלים עט). מובאת בירמיהו: "שפך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו כי אכלו את יעקב ואכלהו ויכלהו ואת נוהו השמו" (ירמיהו י), אך ברור כאן שירמיה מוסיף על השיר הוספות המקלקלות את משקלו, ושימושו אינו אלא משני.[2]

במקומות רבים נוספים ירמיה משתמש במזמורים אלו:

ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על פלגי מים ועל יובל ישלח שרשיו.. והיה עלהו רענן (ירמיהו יז יח).אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים.. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול (תהלים א א) -דמוי כזה נמצא כבר במ' אמנפופה.
כי הרויתי נפש עיפה וכל נפש דאבה מלאתי.. הקיצתי ואראה ושנתי ערבה (ירמיהו לא כד).כי השביע נפש שקקה ונפש רעבה מלא טוב (תהלים קז) "שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה' יסמכני" (תהלים ג) המלה הקיצותי נמצאת רק בתהלים.
ואף ישעיה השתמש בתהלים:
לעיני כל הגויים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו (ישעיהו נב י) אליך גוים יבואו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו (ירמיהו טז יט)וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו (תהלים צח ד) וישבו אל ה' כל אפסי ארץ וישתחוו לפניך כל משפחות גויים (תהלים כב ח).
"הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון ושאון לאמים כשאון מים כבירים ישאון לאמים כשאון מים רבים ישאון" (ישעיהו יז)"משביח שאון ימים שאון גליהם והמון לאמים" (תהלים סה, מזמור לדוד).

להלן נפרט על הקשר העמוק בין תהלים לישעיה, המתבטא במקומות רבים בישעיה.

מכל זה הוברר לנו כי השירה במקדש (המוזכרת גם בעמוס וישעיה, ומוכחת ממציאות המשוררים בגלות), המיוחסת ע"י דברי הימים לדוד מייסד המקדש, מתאימה ביותר לתיאורו של דוד ע"י עמוס וספר שמואל, כמשורר לאומי.

ומן הצד השני דברי הימים מזכיר קובץ שירים של דוד ואסף, ושירים מתוכו המקבילים לשירים שבספר תהלים שלפנינו, כך ספר מלכים, ישעיהו, ירמיהו, משתמשים בספר תהלים שלפנינו, וכן ספר שמואל מביא שירה של דוד הנמצאת גם בתהלים.

ומכיון שחלק מן השירים בתהלים מיוחסים לדוד באופן אישי, ומתייחסים למאורעות היסטוריים שהיו בימיו, וכן ברור שלפחות חלק מן השירים בתהלים הם משל דוד, כמו אלו שצוטטו ע"י הנביאים הקדמונים בשמו, אין סבה לשלול גם את המזמורים ההיסטוריים מתקופתם.

משפט כמו: "לדוד ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה.. הרודד עמי תחתי.. פצני והציליני ממים רבים מיד בני נכר.. הנותן תשועה למלכים הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה.. אשרי העם שככה לו" (תהלים קמד'). שייך בודאי למלחמות דוד.

כך אנו מוצאים: "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" (ג), "מזמור לדוד ביום הציל אותו ה' מכף כל אויביו ומכף שאול" (יח), "לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך" (לד, מאורע הנזכר בס' שמואל, "אבימלך" כנוי כללי למלך פלשתים המתבסס בין השאר על ספר בראשית), "לדוד בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע" (נא), "בבא דואג האדומי ויגד לשאול ויאמר לו בא דוד אל בית אחימלך (נב), בבא הזיפים ויאמרו אל שאול הלא דוד מסתתר עמנו (נב), באחז אתו פלשתים בגת (נו), בברחו מפני שאול במערה (נז), בשלוח שאול וישמרו את הבית להמיתו (נט), "מכתם לדוד ללמד בהצותו את ארם נהריים וארם צובה וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף" (ס), לדוד בהיותו במדבר יהודה (סג) משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה (קמב) ועוד. כל היחוסים האלו מתאימים למעשים הנזכרים בספר שמואל, ואין בהם גם אחד המשתייך למעשה הנזכר בדברי הימים, מה ששולל את הדעה כי הדברים נכתבו ברוח הבית השני.

מכיון שאלו יחוסים היסטוריים לכל דבר, שנוהגים רק בחלק קטן מן השירים, בספר שהיה קיים בימי הבית הראשון ובזמן שנהגו להשתמש בשירים אלו וכאלו על הקרבנות, בודאי אין שום סבה לשלול את אמיתותם, כמו כל שאר הספרים ההיסטוריים.

בירור התקופה בה נתחבר תהלים

כשאנו מנסים לצמצם את התקופה בה נוצרו המזמורים שהורו על הקרבנות בימי הבית הראשון. בולטת ראשית העובדה שישנם כמה וכמה מזמורים שאין להסתפק עליהם שאינם מאוחרים לימי דוד:

תהלים ס' מספר על מלחמה בפלשתים:

"לי גלעד לי מנשה ואפריים מעוז ראשי יהודה מחוקקי מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי עלי פלשת התרועעי מי יוביליני עיר מצור מי נחני עד אדום".

המלחמה בפלשת הסתיימה בימי דוד, ולמי יותר מתאים לומר "מי נחני עד אדום" מאשר לכובש ההיסטורי של אדום – דוד.

גם מזמור פג' שייך בצורה ברורה לימי מלחמות דוד:

"נועצו לב יחדו עליך ברית יכרתו אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים גבל ועמון ועמלק פלשת עם ישבי צור גם אשור נלוה עמם היו זרוע לבני לוט סלה עשה להם כמדין כסיסרא כיבין בנחל קישון נשמדו בעין דאר היו דמן לאדמה שיתמו נדיבמו כערב וכזאב וכזבח וכצלמנע כל נסיכמו"

עמלק ופלשת והגרים[1] עברו מן העולם לאחר ימי דוד. והנצחונות הגדולים השמורים בתודעת העם הם הנצחון על סיסרא ועל מדיין בימי גדעון, לא שום מאורע לאחר מכן!

מזמור סח' לאחר תיאור מעמד הר סיני תוך צטוט משירת דבורה (שופטים ה ה עי"ש):

"לדוד מזמור.. אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני מפני אלהים אלהי ישראל.. במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל שם בנימין צעיר רדם שרי יהודה רגמתם שרי זבולון שרי נפתלי.. מהיכלך על ירושלים".

אין מקום להזכרת השבטים בירושלים לאחר פיצול הממלכה.

גם מזמור קח' אין לו שום מקום לאחר פיצול הממלכה:

"מזמור לדוד.. אחלקה שכם ועמק סוכות אמדד לי גלעד לי מנשה ואפרים מעוז".

מזמור קלב' עוסק בתקופה בה ארון ה' מצא את מנוחתו בירושלים לקראת משכן קבע.

"שיר המעלות זכור ה' לדוד את כל עונותו.. אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי.. עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדי יער נבואה למשכנותיו נשתחוה להדום רגליו קומה ה' למנוחתך אתה וארון עוזך.. בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך כי בחר ה' בציון אוה למושב לו".

ויש אשר דוד מזכיר כי בית ה' בו זובחים על המזבח אינו אלא אהל, כפי שהיה בסוף ימי דוד לאחר העלאת הארון (תהלים כז):

"לדוד בקרב עלי מרעים לאכל את בשרי צרי ואיבי לי המה כשלו ונפלו אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתרני בסתר אהלו בצור ירוממני ועתה ירום ראשי על איבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה'".

בתהלים ישנם כמה מזמורים היסטוריים, הסוקרים את כל ההיסטוריה העברית. אך ראה זה פלא: כולם נעצרים בימי דוד, ואף אחד מהם אינו יודע לספר על נפלאות ונסי ה' וחסדיו שאירעו לאחר ימי דוד!

  • מזמור קלו' הודו לה' כי טוב וכו' אינו מתקדם לאחר כיבוש הארץ אלא "ויפרקינו מצרינו", והכוונה כנראה לנצחון דוד על אויבי הארץ מסביב.
  • מזמור קה מספר את ההיסטוריה החל מ"זרע אברהם עבדו בני יעקב בחיריו אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק לאמור לך אתן את ארץ כנען בהיותם מתי מספר..לעבד נמכר יוסף.. ויבא ישראל מצרים.. שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו.. שלח חשך ויחשך הפך את מימיהם לדם שרץ ארצם צפרדעים.. ויוציאם בכסף וזהב פרש ענן למסך ואש להאיר לילה.. ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו הללויה", ואיה חלוקת הממלכה? וגלות השבטים?[2]
  • מזמור קז' חוזר על כל הספורים וכולל עשרות פרטים וצטוטים מהתורה כמו "ויצמדו לבעל פעור" "ויעמוד פנחס ויפלל", המזמור כולו בא להראות את חטאי ישראל וענשם בכל דור ודור החל מדור המדבר, דרך ימי השופטים "לא השמידו את העמים.. וילמדו מעשיהם.. ויתנם ביד גויים וימשלו בהם שנאיהם וילחצום אויביהם ויכנעו תחת ידם פעמים רבות יצילם והמה ימרו בעצתם" [סוף הענין לקוח מספר שופטים] ומסיים ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם, וכל תקופת קריעת הממלכה חטאי העגלים והבמות גלות השבטים וגלות ישראל לא נזכרת כלל[3].

האם ניתן לתלות קטיעה היסטורית זו במקרה? (על המזמורים ההיסטוריים נמנים: מד, עז, עח, פ, פא, פג, צה, צט, קה, קו, קיד, קלה, קלו, ואף אחד מהם אינו יודע אירועים שלאחר ימי דוד).

על מזמור עח' כותב ליונשטם: "הרגשת בטחון כזה ביציבות שלטונו של בית דוד על ישראל כולו והשמחה ללא מצרים על מעבר ההגמוניה מיוסף אל יהודה.. הלך רוח כזה לא יתואר כלל אחרי התפלגות המלוכה שהכזיבה בדרך אכזרית את אשליותיו של המשורר. יתר על כן מחבר זה הרב את ריב יהודה נגד יוסף אילו ידע על התפלגות המלוכה ודאי וודאי לא היה עובר עליה בשתיקה, אלא היה מוקיע את פשיעתו של יוסף בבית דוד בחריפות יתרה", (מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, עמ' 28).

כאן אנו עוברים מן הוכחת הגרעין ההיסטורי של ימי דוד, לשלילת כל התיאוריות המאחרות את תהלים.

אם ננסה לבחון את האפשרות כי תהלים נכתב בימי הבית השני, נראה כי היא משוללת.

שום מאורע שלאחר גלות בבל לא נזכר בפשט המקראות של תהלים. הלא דבר הוא! בספר תהלים נזכרו עשרים ושניים עמים וממלכות, אך פרס ויוון כאלו אינם בשבילו.

רק מזמור אחד מדבר לפי פשוטו על גלות בבל, הלא הוא מזמור קלז', אבל גם הוא עדיין מצפה לגמול בבל, ומכאן כי נכתב לפני הכיבוש הפרסי[4]. מזמורים עד' ועט' הם קינות פורענות אך לא נזכר בהם כלל חרבן בית וגלות, רק חרבן במות "שרפו כל מועדי אל", מה שמוכיח כי הדבר היה בזמן שהבמות מותרות לפי השקפת החסידים: קודם בנין שלמה.

המלכות נזכרת בתהלים כמציאות קיימת פעמים רבות לאין מספר (ראה ב ה, כא י, סא ז, סג יב), ורבו בו מזמורי המלך (כמו יח כא מה עב), אך דבר אין בו על בטול מלכות בית דוד, ומכאן ברור כי כולו שייך לתקופת המלוכה. ורק כקוריוז נציג את הסברו של ולהויזן שהמלך שבתהלים מסמל את התיאוקרטיה.. ומדוע שלא נפרש לפי זה כי ההתנגדות למלוכה היא היא ההתנגדות לתיאוקרטיה? את מושגי תקופת החשמונאים בודאי אין למצוא בתהלים, כמו גזרות מלך רשע, העמדת שקוץ משומם., ויחוסו לתקופת הבית השני הוא אבסורד.

במזמור קלה' אנו מוצאים התלוצצות מעובדי אלילים והבוטח בהם: "פה להם ולא ידברו עיניים להם ולא יראו.. כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם", דבר שגם הוא אין מקומו בתקופת בית שני בו לא היתה שום התמודדות עם האלילות.

אך לא זו בלבד אלא שכל הרעיונות של נביאים אחרונים כלל אינם נמצאים בתהלים. למרות עיסוקו הרב של תהלים בחטאים ובחוטאים, אין כלל את הדגשת עליונות המוסר, אין בו את משא החטא המוסרי, את אי השמיעה של העם לדברי הנביאים, אין בו רמז לנבואות ולשירי אחרית הימים. הרשע היפוכו של הצדיק בתהלים הוא פורע וחומס נוכל ורודף בצע, ולא יהודי העובר על המצוות. אין בו את העיסוק בנושאי המדינה, למרות הזכרת הרשעים ומעלליהם פעמים רבות אין שום עיסוק בכהנים מלכים שרים וכו' שמרשיעים, אין את התקוה של מלא הארץ דעה, של איחוד ושלום כללי, לא מוזכר יום ה' ולא אחרית הימים, ואין את איום החרבן הרווח בנביאים אחרונים, או את הכמיהה לחידוש מלכות בית דוד.  (בחלק מן הדברים הרגיש כבר פרופ' קלויזנר, אנצ"ע ערך אחרית הימים. ובמפורש ערך תהלים עמ' 447: "אילו נתחברו רובם של מזמורי תהלים אחרי חתימת הקבצים של ספרי הנביאים, אי אפשר היה להסביר את היעדרם של נושאים אלו מהמזמורים").

מלבד מזמור קלז' אין שום זכר לכל האירועים או האישים שלאחר ימי ראשית המלוכה, ובודאי לא מקרה הוא שלא נותר בתהלים שום אירוע מפורש שניתן להצביע עליו כאירוע היסטורי שלאחר ימי דוד. וגם אלו המוצאים רמזים בשירים אחרים, מודים שבשירי דוד אין למצוא שום סימן איחור. והשירים המעטים היחידים שיש בהם רמזים כאלו, כולם בספר החמישי, המסודר לפי סדר השירה במקדש כדוגמת שיר המעלות וכו'.

  • "לפי שאין לכפור במהימנות ההיסטורית של המסורות על פעולתן של משפחות משוררים בימי בית ראשון ובמקומה של השירה המזמורית בעבודת האלהים בימי בית ראשון, יוצא שאין לשלול מראש את האפשרות שחלק גדול של מזמורי התהלים נתחברו כבר בתקופת המלוכה. גם מצד תוכנם ההיסטורי של המזמורים במקום שיש להם רקע היסטורי אין שום סבה לייחס את חיבורם לזמן מאוחר.. המאורעות המוזכרים במפורש הם מפרקי זמן קדומים ביותר, למן ימי האבות ועד תקופת השופטים (עח, פא, פג, צה, קה, קו, קלה, קלו) מכל מלכי ישראל רק דוד מוזכר בגופי המזמורים (יח נא, פט ד לו נ, קלב יא יז).. מטבעות הלשון המשותפות לנביאים ולמזמורי תהלים.. הנביאים שאבו אותם מספרות המזמורים של ימיהם", (אנצ"מ ערך תהלים עמ' 448).

לא רק שאין בתהלים מסממני התקופה הפרסית, הסגנים והפחות, ובודאי לא מסממני הבית השני המצויים בספרים החיצונים החיות והאופנים המלאכים והרקיעים הכסאות וההיכלות של מעלה, אלא גם את נבואות יום ה' הנמצאות כבר באחרוני הנביאים שבזמן הבית אין בו. בזמן הבית השני בלתי אפשרי היה לכתוב בלשון עברית טהורה כמו זו של תהלים:

  • "המחבר השתדל לחקות את הסגנון ואת הצורה הפיוטית של המזמורים שבספר תהלים אבל לא הצליח להגיע ואפילו להתקרב להם" (הרטום, הקדמה ל'חכמת שלמה').

כיום אין צורך לדון כלל בסברה המיושנת כי נתחבר תהלים בימי החשמונאים, שהרי הספרים החיצונים עוד מהתקופה הפרסית עמוסים בחיקויים לתהלים. ראה למשל טוביה פרק ג', פרק טז', ופירוש הרטום שם. העובדה שבמערות קומראן נמצאו 36 עתקים של ספר תהלים! בזמן שספר המכבים לא נמצא שם כלל ועיקר, מלמדת כי תהלים נתקדש הרבה קודם לספרים שנתחברו בימי החשמונאים. אנשי קומראן עצמם כתבו חיקויים לתהלים. וגם בספר חשמונאים (ב ב יט) נזכר כבר "ספרי דוד", וציטוט מתהלים (מכבים א ז טז)[5].

ב"תורה משמים" פרק 10 הוזכר ההבדל הברור בכתיבת שמו של דוד המלך. מתוך כ800 הופעות של השם "דוד" בתנ"ך, כל הספרים שנכתבו בזמן הבית מזכירים אותו אך ורק בכתיב חסר, וכל הספרים שנכתבו מתקופת הגלות מזכירים אותו אך ורק בכתיב מלא. והנה תהלים מזכיר את שמו של דוד אך ורק בכתיב חסר, מה שמלמד בצורה ברורה על תקופת כתיבתו [הבדל כתיב נוסף הוא בבטוי "דור ודור" בנביאים מלא (9) בתהלים חסר (12)].

שיקולי האיחור  נראים כך:

  • "מתברר כי מרבית החוקרים קובעים את עמדתם בענין זמנו של המזמור הבודד על פי עמדה מוקדמת באשר לזמנם של מזמורי תהלים בכללותם, ולא רק על פי הנתונים במזמור גופו. כך נקודת המוצא של אסכולה אחת היא, שכל המזמורים מאוחרים הם לחורבן אא"כ יש ראיות מכריעות שכנגד, ואילו אסכולה שניה קובעת כי כל המזמורים הם מימי בית ראשון אלא אם הוכח באופן חד משמעי ההפך מכך. פעמים רבות מכריעה גישה אפריורית זו אף כנגד ראיות לשוניות אוביקטיביות לכאורה. כשמוצאים חוקרים מן האסכולה הראשונה לשונות עתיקים במזמור הם מוגדרים כארכאיזמים, וחוקרים מן האסכולה השניה נוטים להגדיר לשונות מאוחרים כתוספות", [יאיר הופמן, יצי"מ באמונת המקרא,ת"א תשמג', עמ' 98].

ברור גם לחוקרים היום כי ליחוס תהלים לדוד ולתקופתו ישנן סבות היסטוריות מובהקות:

  • "מתוך שלא היו קורות הלשון העברית וקורות התרגום היוני לכה"ק ידועות למפרשים חשבו על פי קריאה שטחית כי אפשר הדבר שהרבה מזמורים בתהלים וכן גם פרקים שלמים בנביאים נתחברו בזמן מאוחר וגם בימי החשמונאים.. אולם בידענו עכשיו הרבה מן הספרות העתיקה האשורית והמצרית התגלו לנו מתוכה תפלות ומזמורים מזמן אלף שנה לפני סה"נ אשר בהם סגנון דומה ותמונות דומות וגם פסוקים שוים כמעט מלה במלה למה שנמצא בספרי הנבואה והמזמורים שלנו עד שאין ספק בזה כלל". (קמינקא, מחקרים במשנה ותלמוד ת"א תרצח').
  • "היום לאור ידיעתינו את השירה הדתית של שכני ישראל ואת הדמיון הרב במוטיבים ובמליצה שבין מזמורי תהלים ובין רעיהם במזרח הקדמון קרוב שנקבל את עדות המסורת ביסודה" (אנצ"ע ערך דוד). ראה למשל "הנבואה הקדומה בישראל" עמ' 55 על קירבה גדולה בין תהלים כט' לטקסטים אחרים שלא היו קיימים אחרי ימי דוד.
  • "כבר מזמן עמדו החוקרים על דמיונן המובהק של פיסקאות שיריות שבמכתבי אל עמרנא אל מזמורי תהלים", (ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה עמ' 26).

אך אין המדובר רק ביחוס גרעין, ובקירוב תקופה, אלא הרבה יותר מכך.

 תהלים – מהפכה רעיונית

ספר תהלים אינו יכול להיות רק קובץ שירים ש'הצטברו', מכיון שהוא הספר האחיד ביותר בתנ"ך. הוא לא רק ספר אחיד, אלא גם ספר המייצג מהפכה רעיונית, ספר המייצג גישה חדשה ומיוחדת לעבודת האלהים, גישה כזו שלפניו לא היתה, ואחריו אינה אלא כחיקוי והמשך, אך יצירה כשל תהלים ישנה רק אחת בכל ההיסטוריה המקראית!

החוקרים כבר הרגישו, כי ספר תהלים הוא שלב מכריע בעיצוב דמות העם, כשם שאמרו על יסוד השירה בידי דוד:

  • מסורת זו אף תואמת להפליא את רוחו של המלך ואת מגמותיו המשתקפות במעשיו הידועים לנו (אנצ"ע ערך דוד)

ועל תקופתה:

  • "בעקבותיהן של ההצלחות המזהירות בשדה הקרב ובעיצוב דמותה של מדיניות החוץ הגיעו שנות גאות כלכלית שגשוג תרבותי ויצירה רוחנית נעלה, שבאו על ביטויים לא רק בספרות המקראית הפרוזאית (היסטוריוגרפיה) והפיוטית (מזמורי תהלים) בלבד.." (אנצ"מ ערך א"י עמ' 709).

כך אמרו על דוד עצמו:

  • "דוד היה גם פייטן גדול קינתו על שאול ויהונתן מצטינת בעדינות ההרגשה ובעוז הביטוי וכן דברי קינתו על אבנר. מתקבל על הדעת שדויד שקבע וכונן את סדר הפולחן חיבר גם המנונות והודיות לצרכי עבודת אלהים ויתכן שכמה מזמורי תהלים חוברו בימי דוד" (אנצ"מ כרך ב' עמ' 638).

וכן הכירו חוקרים כי ספר תהלים משקף את מעמקי הנפש, בשונה משאר ספרי המקרא:

  • "הנביא מגיע לידי שיתוף פנימי פעיל, עד אשר כל תחומי חייו.. נעשים סמלים לשליחותו.. שלא כמשוררי תהלים שאצלם מוסב הסמל הלקוח מן הסביבה המוחשית על מצב נפשו הפנימי של המשורר" (אנצ"מ ערך נבואה עמ' 728).

ומענין כי רוב ההופעות של המלה "נפשי" בתנ"ך הן בתהלים (103 פעמים).

אך בכך לא מיצו את הרעיון שבתהלים, פרופ' גרינץ היטיב להבין כי יש קשר ישיר בין אישיותו של דוד ובין הרעיון שבספר תהלים:

  • "מדתו העיקרית והראשית של דוד היא דבקותו בה', אמונתו העמוקה בו ובחסדו, בטחונו הגמור בו, הרגשת עצמו כעבד ה' כעושה שליחותו ונושא יעודו.. הוא מכיר בחטא ומקבל בהכנעה עמוקה תוכחה ועונש, גדולתו ומלוכתו אינן בעיניו הישגים שהשיגם בכח עצמו ולא בזכות עצמו אלא חסד ה'.. שמו של דוד כעבד ה' וכמשורר אלהי קשור קשר בל ינתק בס' תהלים.. רובם המכריע של המזמורים המיוחסים לדוד הם מזמורי יחיד מובהקים, ויש מהם ההולמים להפליא את דוד, ואף רק את דוד בלבד" (אנצ"ע ערך דוד).
  • "ספר תהלים מתייחד בין ספרי המקרא בהיותו ביטוי עז של כמיהה לאלהים, לעולם האדם מדבר ויוזם ודבריו מופנים תמיד כלפי האל", (אנצ"מ ערך תהלים עמ' 452).

אין שירי תהלים סתם שירים המיוחסים לסתם מלך, זוהי השקפת עולם מעמיקה ויחודית המתבטאת אצל דוד בהיסטוריה שלו, ובשיריו, ללא יכולת ליצור הפרדה מלאכותית. דוד הוא שיסד את הדבקות האישית בה', דבקות בעָצמה כזו שלא נודעה מעולם לפניו, בתנ"ך כולו כמעט ולא נוכל למצוא משפטים של שירת היחיד הלירית לפני האלהים. דוד מביע את געגועיו, תקוותיו, פחדיו, כלות נפשו, ואהבתו היוקדת, ישירות לאלהים. ספר תהלים נותן משמעות חדשה למושג האמונה: אמונה חושית, בה האדם מתחטא לפני בוראו, משוחח עמו, מתלונן לפניו, ומשתוקק אליו בכל רגע ורגע. מלב משורר אשר כזה יצאה הגדרתו העצמית "ואני תפלה" (תהלים קט').

מדוד, שהיה "במערה תפלה" (קמב), "בלילה שירו עמי -תפלה לאל חיי" (מב) "תפלה לעני כי יעטוף" (קב). להתפלל את התפלה הזו (ש"ב ז' כז'). נלמדה הרשות לאדם להודות לאל באופן אישי על דברים אישיים, ועד היום שיריו -תפילותיו הם הבסיס המלולי לכל תפלה של אדם באשר הוא לאלהים. ואכן קודם דוד לא נזכר בשום מקור בתורה או בנביאים המושג הסתמי "תפלה". המקור הראשון למושג זה הוא בתפלת שלמה בעת בנין הבית "כל תפלה כל תחנה". עד אז לא נזכר אלא "ויתפלל" – בשעת צרה או פקוח נפש וכיוצא בזה. ואלו לאחר מכן אנו מוצאים את התפלה הסתמית, מ"תפלה לחבקוק" ועד "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".

דוד, האישיות המרכזית בתנ"ך, המכונה בכל מקום עבד ה', היה מופלא בענוותו, ביכלתו להודות על חטאו, "וחטאתי נגדי תמיד", וביכלתו  להרגיש את אלהיו בכל פעולה, גם מבלי להתנבא ולשמוע את דבר האלהים. (למרות שמסופר גם כי מלאך ה' התגלה אליו). כך: "שיויתי ה' לנגדי תמיד" (טז ח), ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני (עג כג), געגועים עזים לאל (כז ד, לט ח, מב ב-ג, סג ב, עג כו, פח ג, קל ה-ו) געגועים וכיסופין למקדש (ה ח, כג ו, כז ד, מב ג, פד ב והלאה).

השירים מתמקדים הרבה בקשר שבין איש פרטי לאלהים, כאשר צר לו הוא קורא: האזינה! (11 פעמים בתהלים) הטה אזנך (6) הבט (5) חנני (15 ועוד) הקשיבה (6) שמע, שמעה (14) ריבה ריבי (4) ודין את דיני (3). או בלשון שאלה: למה (10) על מה, עד מה, עד מתי, עד אנה, הלעולם, הלעולמים. השירים האישיים של "בהיותו במערה תפלה" הפכו לשירים לאומיים המושרים על הקרבנות, רק מסבה אחת: היותם שירי דוד משיח ה'. אין לכך שום הסבר אחר.

אחידות סגנונית

אך לא רק באחידות רעיונית מדובר, אלא גם באחידות סגנונית ברורה מאד. ספר תהלים טבע מערכת שלמה של מושגים ומונחים שאינם נמצאים בשום ספר מספרי התנ"ך אלא בו.

"תהלים" כשמו מייצג את ההילול לה', כך המושג "הללויה" שייך לתהלים בלבד (23 פעם), הללוהו (16 פעם), הללו את ה' (7 בתהלים 1 בירמיהו), באלהים הללנו, הללתיך, להתהלל, התהללו בשם קדשו, אהללנו, מהולל, יהללו את ה', כל צורת תפלה זו הממלאת את ספר תהלים עשרות פעמים ונמצאת בו בלבד, היא מאפיין בולט. ולא לחינם בדברי הימים עזרא ונחמיה מכונה השירה על הקרבן "הלול", ומתוך כך נוצר המושג "הלל", (דה"א טו ד, כג ה, כג ל, כט יג, כ כא, ל כא, טו לו, כה ג, דה"ב ה יג, ח יד, ז ו, כ יט, כג יג, כט ל, לא ב, עזרא ג י יג, נחמיה יב כד) המתייחס אך ורק לשירה על קרבנות. מה שמלמד שהשירה הנוהגת על הקרבן ומזמורי ההלל היו אחוזים זה בזה.

האחידות הסגנונית המוחלטת עליה נעמוד להלן, מוכיחה כי הספר אינו קובץ שירים אלא יצירה יחידנית של מחבר אחד, ומכיון שברור לנו כי הגרעין ההיסטורי של שירים אלו הוא דוד המלך, הרי ברור כי ספר תהלים כולו הוא יצירתו של דוד. אך אין זה שולל שנוספו בו מזמורים ממשוררי זמנו שהיו בעצה עמו ורוח קדשו הושפעה גם עליהם, כמו אסף ושאר משוררי תהלים. וכן אפשר עדיין להניח שנוספו בו אי אלו שירים בודדים, כמו שאנו רואים את מזמור קלז' על נהרות בבל שחז"ל ייחסו אותו לעזרא, וכן עט' שנאמר על החרבן הראשון ונסמך לשירי אסף הקדמון[6]. ואין הכוונה כאן אלא לקבוע את אחידות כלל הספר, עד שנצטרך הוכחה מכריעה להוציא פרט כל שהוא מן הכלל. ובודאי אין לחשוב שנכנסו שירים רבים בתקופה מאוחרת כפי שהוכחנו את קדמותו לעיל.

הלשון והתוכן חוזרים על עצמם פעמים רבות בספר תהלים. לא רק שהסגנון אחיד, הוא גם יחודי, כולל מטבעות לשון יחודיים וחוזרים על עצמם בצורה בולטת, ולכולם מכנה משותף אחד: בטוי רגשות כלפי האלהים, ורגשות אישיים ועמוקים בכלל, שמוש במטבעות לשון קדומים שאינם שבים בשאר הספרים, וחזרה מונוטונית של בטויים ותכנים.

סגנון זה משותף לכל שאר הדברים הנמצאים בתנ"ך בשם דוד המלך, כפי שנראה להלן, וזה מוכיח על הקשר הישיר בין תהלים לדוד המלך.

וכבר גונקל כתב:

  • "מזמורים אלו.. צמחו לבטח בתקופת המלוכה. עם זאת המזמורים המכילים אותן (-סימנים לתקופת המלוכה) אינם שונים ביסודם מאחרים השייכים לאותו סוג ספרותי. כך מסיקים אנו מהשוואה זו שהסגנון היה קיים כבר בצורה ספרותית ממוסדת בתקופת המלוכה ושהגלות לא ציינה מפנה, לפחות לא נקודת מפניה משמעותית, בתולדות השירה המזמורית", (הרמן גונקל, מזמורים לא ליטורגיים, פירושו לתהלים נדפס ב1967 בפילדלפיה, עמ' 26).

האחידות הסגנונית מעידה על חיבור אחד, ואין אפשרות לפטור אותה ב'סגנון מזמורי', שהרי סגנון שהתפתח ונהג במשך מאות שנים בהכרח לובש צורות שונות, בדיוק כשם שסגנון הנבואה ינק את צורתו מראשוני הנביאים והשתנה בכל דור ודור. לא כן סגנון השירות שבתהלים שכולו סגנון אחיד בעל ליטוש אחד.

כך גם 'נקי' תהלים מכל צורות הלשון המאפיינות את ימי הבית השני, ראה תורה משמים פרקים 10-11 ומבואי מקרא לגרינץ עמ' 79.

אוצר מלים[7]

ישנו אוצר מלים המיוחד רק לתהלים, שפה שלמה בה מתאר תהלים את רגשותיו כלפי האלהים, שפה שאינה בשום ספר אחר.

למלים המנויות כאן יש השוואות (שצויינו כאן) רק 1) לדברי דוד במקומות אחרים בתנ"ך, 2) לשימוש של נביאים במבנים של מזמורים, 3) ולפעמים למקורות אחרים מתקופת דוד, או לשירים  עתיקים בתורה.

להלן דוגמאות מן המלים ה"אישיות" המיוחדות לתהלים:

סגנון השירים: ספר תהלים הוא היחיד המשתמש בהטיות האופיניות של: "למעינו" "המעטרכי" "חייכי" מאחדות את הספר בצורה בולטת. המלה "למו" שהיא השמוש העתיק של "להם", בשירות התורה 6 פעמים, בתהלים 21, (ובחבקוק ב ז ע"פ תהלים מד יא. ראה להלן בקשר לישעיהו), וכן כל המלים: נדיבמו, מוסרותימו, עבותימו, אלימו, יבהלימו, הדיחימו, עלימו (3), פנימו, חלבמו, פימו (3), תשיתמו (5), פרימו, תפלטימו, שנימו (2), בתימו, הניעמו, הורידמו, ואינמו (2), שפתימו (3), ענקתמו, עינמו, ותשקמו, נסיכמו, יכסמו, אך ורק בתהלים, רבים מבטויי לשון אלו מופיעים בשירים העתיקים ביותר (למשל במזמור פג)! מה שמלמד על אחדות קדומה, ולא מאוחרת[8]. אפיני הוא גם השימוש:  יהודוך, יהוסף.

בטויי השירה: "בעטוף לבי" וכיו"ב בטוי מיוחד לתהלים (תהלים סא ג, קב א, קמב ד, קז ה, עז ד, קמג ד). מכתם (5). סלה (71, בחבקוק ישנו גם מזמור תהלים המשתמש בסלה). אזמר (בתהלים ובשירת דבורה). למנצח: "הלשון למנצח סתום וכבר נתחבטו בו התרגומים העתיקים" (אנצ"מ ערך מנצח) וזה אות כי אינו מימי בית שני. כלי הנגינה עשור נזכר רק בתהלים 3 פעמים.

מערכת פעלים מיוחדת בין האדם ואלהיו ישנה בתהלים: הללויה (ראה לעיל),

בָּטחו (4, 1 בשופטים), בטחתי (11) בתהלים בלבד."גֹמֳר" 5 בתהלים בלבד. "משגבי" (בתהלים 5 ובשירת דוד). "יודוך" (1 בתורה, ו7 בתהלים). עורה (5). עוזנו (10). המלה 'תהלה' על הטיותיה, למרות ששרשה כבר בדברים י כא, כמעט ואין בה שמוש חוץ מבתהלים כמה עשרות פעמים. המלה דרכך (ביחס להנהגת ה') רק בשמות לג, ובתהלים ארבעה פעמים. "ישועתך" (1 בבראשית 1 בשירת חנה, 12 בתהלים). "ישועות" (6 בתהלים 1 בשירת דוד שבשמואל). "שבר" במובן ציפיה (5 בתהלים 1 ברות). "מעשיך" (1 בתורה 8 בתהלים). "לנגדי" (1 בתורה, 3 בתהלים, 1 בחבקוק).

ההטיות הרבות של השורש עזר המיוחדות לתהלים: עָזרֵני (2), עזרתני, בעוזרי, עַזָרָני, עזרם, בעזרתו, לעזרתי (5), עזרתה (4).

הרגשת הרדיפה והאיום בעולם הזה: השורש "דך" "נדכה" וכדו' בתהלים בלבד 7. דחי (נפילה) בתהלים בלבד. תעזבני (5), אבושה (5, מצוטט בירמיה יז), יסובני – סבוני (4 בתהלים בלבד. יסובבני 2 במזמור שביונה) השורש "שוטני" וכיו"ב כשנאה של אדם לאדםם נמצא רק בתהלים 5 פעמים. אמוט רק בתהלים 6 ובשירת דוד.

ה' מתואר בכל שירי דוד כפודה פוצה מגן ומציל צור מבטח מושיע ומחסה וכו', וגם בדברי דוד בספרים האחרים אנו מוצאים "חי ה' אשר פדה את נפשי מכל צרה" (ש"ב ד ט, מ"א א כט), כמו "פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו" (תהלים כה כב) וכן: "פדה בשלום נפשי" (תהלים נה יט).

 

 

תהלים שירות התורה וישעיהו

והנה ישנם עוד מלים רבות השייכות למזמורי תהלים בלבד, אלא ששותף להם הוא ישעיהו הנביא. יחיד הוא ישעיהו מכל הנביאים שסגנונו קרוב לתהלים, ושניהם משתמשים במלים שאין אנו מוצאים אותן אלא בשירות העתיקות בתורה. בתהלים מלים אלו הן חלק מן הסגנון, ובישעיהו הן באות פעמים בודדות כהשפעה בלבד.

שמות ה' בתהלים וישעיהו: את השם "צור" לה' אותו אין אנו מוצאים אלא בשירי התורה ובשירות תהלים (1 בשירת בלעם, 7 בהאזינו  18 בתהלים. 2 בשירת חנה. 1 בחבקוק הלקוח מתהלים). אנו מוצאים מכל הנביאים רק בישעיהו, ובשני חלקיו (יז י. כו ד. ל כט. מד ח. נא א). הוא מתייחס גם ישירות לתהלים האומר "על אלהים ישעי וכבודי  צור  עזי" (תהלים סב), ואומר בתוכחה: "כי שכחת אלהי ישעך  וצור  מעזך לא זכרת" (ישעיה יז).

ה' נקרא "עליון" 21 פעמים בתהלים, 1 בישעיה, ו1 בשירת דוד שבשמואל. בתורה: בשירת האזינו, שירת בלעם, ובספר בראשית אנו מוצאים את הכנוי "אל עליון" 4 פעמים, המופיע גם פעם בתהלים.

כך גם השם "אל", ראה זמן כתיבת התורה 5, כי הוא שייך לתקופת התורה שרק בה אנו מוצאים אותו בצירופים רבים, והנה תהלים הוא הספר היחיד בו אנו מוצאים תכונה זו של צירופי שם זה (אל הכבוד, אל אמת, אל דעות, אל נקמות, אל דעות בשירת חנה, אל חיי, אל סלעי, אל שמחת גילי, אל ישראל, אל השמים, אל יעקב, הררי אל, ארזי אל. וכן בישעיה: אל ישועתי). וקל וחומר ההטיה "אלִי" האפיינית כ"כ לרוח תהלים נמצאת בתהלים 10 פעמים, בשירת הים, ולא בשום מקור אחר בתנ"ך.

הכנוי לה' 'עוזי' מיוחד לתהלים (3 פעמים), נמצא אותו עוד בישעיהו (מט ה) "ואלהי היה עוזי", [ירמיהו טז יט (בקירוב לשאר פסוקי התהלים שבירמיה) "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי", כנראה בעקבות תהלים (כח ז) "ה' עוזי ומגיני בו בטח לבי ונעזרתי"]

ה' נקרא "מלכנו" רק בתהלים (2) ובישעיהו 1.

את המונח "משיח" בהקשר למלך אנו מוצאים רק בתקופתו של דוד: דוד מכנה את שאול "משיח ה'" (ש"א פרקים כד' כו' וש"ב א טז. וכן שמואל ש"א יב') וכן נאמר: שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי (תהלים קלב יז). והמלה "משיחך" מופיעה רק בתהלים (פד י, פט לט, נב, קלב י, קה טו מצוטט בדה"י א טז) ובמזמור שבחבקוק (ג יג). המלה משיחו מופיעה בשירת דוד (ש"ב כב נא תהלים יח נא) ובשירת חנה (ש"א ב י) ותהלים (ב ב, כ ז, כה ח) ובפסוק המפורסם ישעיה מה א.

פסוקים בתהלים וישעיהו: ניתן להראות כי ישעיהו הוא זה שהשתמש בתהלים, כך קינת תהלים:

גפן ממצרים תסיע.. ותיטעה פינית לפניה ותשרש שרשיה.. למה פרצת גדריה וארוה כל עוברי דרך.. וזיז שדי ירענה (תהלים פ), הופכת בישעיהו למשל החרבן:

כרם היה לידידי.. ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק.. אני עושה לכרמי היה לבער פרוץ גדרו והיה למרמס.. כי כרם ה' צבאות בית ישראל (ה).

ברור כי תהלים פ' המציג את הכרם כאידיליה וללא שום הסבר לפריצת גדרו קודם לישעיה ה' המציג מצב חדש של איום בהריסת הכרם כעונש חורבן וגלות, שזהו האיום הרווח מתקופת הנביאים האחרונים בלבד. כן יחזקאל יט משתמש בדימויי תהלים פ' בצורה חריפה אף מישעיהו – שכן החרבן כבר אירע.

"כי לא שאול תודך מות יהללך לא ישברו יורדי בור אל אמתך" (ישעיהו כח), מזכיר את תהלים קטו: "לא המתים יהללו יה ולא כל ירדי דומה" יחד עם מזמור חנוכת הבית לדוד (ל) מן שאול נפשי חייתני מירדי בור.. מה בצע בדמי ברדתי אל שחת היודך עפר היגיד אמתך". המלה אמיתך במשמעות של האמת האלהית נמצאת בישעיהו בפרק זה בלבד, ובתהלים בשלשה עשר מקומות, מלבד זאת איננה נמצא בספרות הבית הראשון.

הפסוק בישעיהו: שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ (מב י) מורכב משני מקראות בתהלים: "שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים" (קמט א) "שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ (צו א). והבטוי שיר חדש אינו אלא בתהלים 6 פעמים ובישעיהו כאן.

תהלים (לה ט) "ונפשי תגיל בה' תשיש בישועתו", "שוש אשיש בה' תגל נפשי" (ישעיהו סא י).

"יעטו כמעיל בשתם" (תהלים קט) "יעט כמעיל קנאה" (ישעיה נט).

"הר מועד ירכתי צפון" (תהלים מח ג), "הר ציון ירכתי צפון" (ישעיהו יד יג). הכינוי 'הר מועד' עתיק ונמצא כבר באוגרית.

"עת רצון.. ענני" (תהלים סט יד) "בעת רצון עניתיך" (ישעיה מט ח)  – רצון בתורה 5 בתהלים 6, וירמיה ו כ מישעיה נא ו.

תהלים, מתאר את נסי ה' במדבר: ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים [קיד' ח'], וכן: "ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למצאי מים" [קז' לה'].ישעיה משתמש [בשני חלקיו] בביטוי זה כחזון עתידי: "והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים" [לה' ז']. אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים [מא' יח']

"כי מי אל מבלעדי ה' ומי  צור  מבלעדי אלהינו" (ש"ב כב לב דברי דוד) "אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין  צור  כאלהינו" (ש"א ב שירת חנה) "היש אלוה מבלעדי ואין  צור  בל ידעתי" (ישעיה מד ח).

המלה "אשרֵי" בודאי מקורה בתהלים, (תהלים 25, איוב 2, ישעיהו 2, משלי 5). כשישעיהו משתמש בה הוא כדוגמת תהלים:

"אלהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו" (ישעיהו ל יח) "כי יבער כמעט אפו אשרי כל חוסי בו" (תהלים ב יב).

"אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה" (ישעיהו נו ב) מתוך "אשרי האיש" הפותח את תהלים ומופיע בו 10 פעמים.

המלים המיוחדות של תהלים, הנמצאות בתהלים פעמים רבות, נמצאות בישעיהו בד"כ רק פעמים בודדות:

אבוש (4 בתהלים 1 בישעיהו)

אביר יעקב

אבטח (4 בתהלים 1 בישעיהו)

אויבַי (8 בתהלים, 1 בדברי הימים (א יד) מפי דוד, 1 בישעיהו, ו1 בשירת חנה). אודך (13, ובשירת דוד בשמואל).

אישים  

אמיתך (תהלים 13, ישעיהו 1).

אָפֵס (1 בתורה 2 בישעיהו 1 בתהלים).בִּטחו (4 בתהלים 1 בישעיהו, כנראה צטוט).

אשירה (1 בתורה 1 בשירת דבורה 8 בתהלים 1 בישעיהו).

אשרי 24 בתהלים 1 בישעיהו (שני חלקיו) 1 באיוב (1 במלכים לגבי שלמה המלך).

ברכו ה' בלשון צווי, (בשירת דבורה 2 בתהלים 9 בישעיהו 1)

גמול (תשלום גמול) והטיותיו בתהלים 5 ובישעיהו 5 (בשני חלקיו). יש לציין לירמיה נא ו ע"פ ישעיה נט יח ואיכה ג סד מתוך ישעיה ד יא.

זמרו (17 בתהלים 1 בישעיהו): "זמרו ה'" (ישעיהו יב ה) "זמרו ה'" (תהלים סח).

"יאמר ה'" כדבור בשם ה' (ישעיה 5 תהלים 1)

יבושו (תהלים 18, בישעיהו 10 (שני חלקיו) וכן במלכים (ב יט כו) מתוך דברי ישעיהו,  בשאר נביאים פעמים ספורות).

יקומון (ישעיה, תהלים, דברי דוד האחרונים וברכת משה).

כל היום, לא בסמיכות, (בתורה 3 בתהלים 25 ישעיהו 6 בשני חלקיו)

לאמים (10 בתהלים, 10 בשני חלקי ישעיהו, נמצא בכמה שירות עתיקות בתנ"ך)

מישרים, (6 בתהלים, 3 בישעיהו 2 חלקיו)

"מעתה ועד עולם" (5 בתהלים 2 בישעיהו)

משפטיך, כשהכוונה לחקי ה' והנהגתו, (דברים לג א, בתהלים 15 פעם, ובישעיהו 1).

"נגדך" כשהכוונה לה' (תהלים 6 ובישעיהו 1. גם כלפי אדם אינה אלא בבראשית 2)

נעויתי

נשגב.

סולו (2 בישעיהו 1 בתהלים).

עדי עד (תהלים 2 ישעיהו בשני חלקיו)

עזוז (3 בתהלים 2 בישעיה).

פצחו (1 בתהלים 5 בישעיה, בשני חלקיו).

פתן (3 בתהלים 1 בישעיהו, כן הצפעוני).

שבעתיים (2 בתהלים 1 בישעיה, ובתורה)

תבל (שירת חנה (ש"א ב), דברי דוד האחרונים (ש"ב כב), תהלים 14, איוב 3. ישעיהו 10 (שני חלקיו) ירמיהו 1  נחום 1).

תהו 10 בישעיהו (1 בכל חלק) 1 בתהלים 2 באיוב. 2 בתורה ובשמואל.

בידי ישעיהו היו מזמורי תהלים נוספים ככל הנראה, לעיל הובאו דברי ישעיהו "ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" (ישעיהו יב ד, הכוונה לתהלים קה) כשהמשך דבריו "כי נשגב שמו" -מתוך תהלים קמח'. והנה בתחלת דבריו מוזכר:: "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני", הפתיחה "ואמרת ביום ההוא" מראה כי גם כאן מדובר במזמור קיים.. והמלה "אודך" שנמצאת במזמור זה אינה בתנ"ך אלא בספר תהלים 14 פעמים ובשירת דוד שבשמואל, ובאיוב[9]. גם השורש "אנפת" נמצא רק בתהלים פעמיים ובתפלת שלמה. וכן "תנחמני" נמצא רק בתהלים ובאיוב.

גם ישעיהו כו האומר "ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה", משתמש בבטוי "בטחו בה'" הנמצא רק בתהלים. וכל המזמור כולו הוא סגנון דוד המובהק.

על הקשר ההדוק בין ישעיהו לתהלים ראה מאמרו של הרב ד"ר משה זיידל בסיני: ישעיה ותהלים

תהלים ישעיהו ואיוב

ישנו קשר ברור בין תהלים לאיוב, ואם כי אין להכריע בצורה ברורה נראה שאיוב משמש מקור לתהלים בדברים רבים. וכן ישעיהו יונק משניהם.

"ענן לבושו וערפל חתולתו" (איוב לח ט) "ענן וערפל סביביו צדק ומשפט מכון כסאו" (תהלים צז ב). תהלים נראה כמשתמש באיוב בתור פתיח.

תהלים קז' משתמש באיוב שלשה פעמים: "שופך בוז על נדיבים" (איוב יב כא, תהלים קז מ). "ויתעם בתהו לא דרך" (איוב יב כא תהלים קז מ). "ועלתה קפצה פיה" (איוב ה טו), "וכל עולה קפצה פיה" (תהלים קז מב).

וחוקרים קבעו:

  • "תהלים קז' וקלט' מיוסדים על שירת איוב" (אנצ"מ ערך ארמית).

"חולל אילות" (איוב לט א, תהלים כט ט).

"להלביש בשת" (תהלים לה כו, קלב יח).

"קדר הלכתי" (תהלים לח ז, איוב ח כב, ל כח).

"שית ממני ואבליגה" (איוב י כ) "השע ממני ואבליגה" (תהלים לט יג).

המלה רשעים נמצאת בתנ"ך בעיקר באיוב ותהלים (100 מתוך 130).

יש קשר גם בין ישעיהו לאיוב[10]:

"הרה עמל וילד און" (איוב טו לה) "הנה יחבל און והרה עמל וילד שקר" (תהלים ז טו) "הרו עמל והוליד און" (ישעיהו נט).

"עושה גדולות ואין חקר " (איוב ה ט. ט י) "לגדולתו אין חקר" (תהלים קמה ג) "אין חקר לתבונתו" (ישעיה מ כח) הבטוי "אין חקר" נמצא עוד פ"א בתנ"ך (משלי כה ג).

רק בתהלים (עד וכן קד) ישעיהו (כז) ואיוב (ג ח, מ כה) נזכר "לויתן", ורק בהם נמצא את המעשה המפורסם של מלחמה בין אלהים ללויתן.

איוב: "כי אז על שדי תתענג וישא אל אלוה פניך" (כב כו). "והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך" (תהלים לז), "אז תקרא וה' יענה.. אז תתענג על ה'" (ישעיהו נח), השורש להתענג אינו בנמצא עוד בתנ"ך מלבד בשלשה ספרים אלו (6 בישעיהו 2 בתהלים).

שמות ה': השם שדי שייך רק לתקופת התורה (תורה משמים פרק 10), נמצא בתהלים פעמיים ובאיוב 31 פעמים.

אוצר מלים משותף לאיוב

 

און (13 באיוב, תהלים 31, ישעיהו 16 (בשני חלקיו), ירמיהו 1, [בהושע לצורך לשון נופלת על בית אל, מצוטט בעמוס]).

אירא (1 בבראשית א, 8 בתהלים, 1 באיוב).

אנחתי (תהלים 3 איוב 2, י רמיה מה ג מתהלים ו ז)

אשורָי (צעדים, תהלים 3 איוב 1)

בסכֹּה (תהלים 2 איוב 1)

הודיעֵני (3 בתהלים 4 באיוב).

חלמיש (בנ"ך רק בישעיהו תהלים ואיוב).

יעטוף (בישעיה, באיוב, ובתהלים 2, וכן פעמיים ההטיה "התעטף").

פעלי און (3 באיוב 14 בתהלים 1 בהושע).

"סור מרע" (תהלים 4 איוב 1 משלי 2).

עוגב (תהלים 2 איוב 1, בראשית 1)

רפאים (מתים) רק בישעיה תהלים, משלי ואיוב.

צר (מצב של צרה) בשופטים 1 ש"א 2 ש"ב 2 – מפי דוד. תהלים 5, ישעיהו 1 איוב 1)

צר (אויב) (תהלים 5 איוב 2)

תאזרני (תהלים 3, באיוב "יאזרני" 1).

איוב הוא ללא ספק מן הספרים הקדומים במקרא, ובודאי לא יעלה על הדעת שספר שחובר בזמן בית שני הדן באריכות בלתי נתפסת בשכר ועונש, לא יעלה על דל שפתיו את הישארות הנפש, עולם הבא, גהינום, גן עדן, תחית המתים הנזכרת כבר בדניאל וישעיהו. (וכפי שהעירו כבר חז"ל ב"ב טז' שאיוב כפר בתחית המתים, ומובן מן הדברים כי כפר גם בהשארות הנפש, כמו שהבין גם מהרש"ם בשו"ת ח"ב רכד'. ומצודות דוד איוב לח').

ולו באמת היה מתחבר ספר שכזה בבית שני הוא היה מוצא את מקומו אחר כבוד בין הספרים החיצונים, שהפגמים שבהם קטנים בהרבה.

  • במערות קומראן בין שמונה מאות מגלות הכתובות בכתב אשורי נמצאו כ12 עתקים בכתב עברי קדום – של התורה ושל איוב בלבד (על מגלת ספר, בהוצ' האוניב' העברית י-ם, 1997. פרופ' ע. טוב).

ביחזקאל נזכר איוב כאישיות היסטורית יחד עם נח ודניאל. וקדמותו של איוב מוכחת מעצם העובדה שהתקבל כספר קדוש, למרות שהמשותף היחידי בינו ובין היהדות היא אמונה באל אחד, הוא עוסק בגויים מארצות הגויים, ואינו מכיר בכל מושגי היהדות, בפרט כשהוא עוסק בהתקפה ומלחמה עם האלהים, עי' גם איוב לו כו.

קדמותו של איוב היא מן המוסכמות:

  • "דעה זו (שאיוב משל היה) היתה המקובלת במחקר המקרא עד לדור האחרון שנתגלה בו השם איב גם ככינוי לאישים היסטוריים בארץ ישראל הקדומה לפנינו השתלשלות של מסורת המיוסדת על מעשה שהיה בימי משה רבינו בימי מסעי בני ישראל במדבר.. רוב הדברים שנכתבו (ע"י הבקורת) על הבעיה הספרותית (של איוב) מיוסדים הם על הבנה לקויה בעצם פשוטו של הספר, הואיל ולא נתבררו כהלכה הוראותיהן של מאות מלים ואף לא עמדו המפרשים על עצם תכונתה של לשון הספר.." (אנציקלופדיה מקראית ערך איוב). השם איוב נמצא בכתבי המארות כמושל בארץ שותו (ב. מזר, כנען וישראל עמ' 21).
  • אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם כנראה אישיות היסטורית ממש ולא ספרותית בלבד (אנצ"מ ערך אליהוא). ראה גם קויפמן כרך ב' עמ' 622 והלאה המוכיח את קדמות איוב מפרטים שונים, כגון שהכשדים אינם אלא שבט נודד בזמנו.
  • "השיקולים לאיחורו של ספר איוב מצד זרות הלשון וההתיחסות אל בעית הגמול אינם עומדים בפני הבקורת" (מבא למקרא, פרופ' ז. וייסמן יחידה 11.2.3).
  • "יחזקאל מזכיר את איוב כאחד מצדיקי עולם ביחד עם נח ודניאל.. ובכן היה איוב ידוע ליחזקאל ובני דורו כאיש צדיק קדמוני כמו נח וכמו דנאל הקדמון. הוא מתואר בספרנו כבעל מקנה ועבודה רבה כאחד האבות. הוא בעצמו מעלה עולות כמו האבות, והמטבע שבימיו היא קשיטה כמו בימי יעקב. חייו ארכו 140 שנה אחרי המאורע של הספר ובראשית המאורע היה אב לבנים שהיה לכל אחד מהם בית לעצמו, אם כן היה כמאתיים שנה במותו, היינו בגיל יותר גבוה מגילם של אבות ישראל במותם. הוא שייך אם כן לדורות שלפני ישראל", (מ.צ. סגל, מבא המקרא, עמ' 633, ראה גם שם עמ' 812 כי בבן סירא רמוז תוכן נאום איוב).

גם בעיני יוספוס (נגד אפיון) שייך איוב לכתבי הקדש ולא לכתובים, מה שמלמד על קדמותו בעיניו, (כן בן סירא מזכירו יחד עם הנביאים).

 

תהלים וספרים נוספים

ספר יונה, משתמש בצורה ברורה בתהלים, ותפלת יונה היא לקוט מפסוקי תהלים (יונה ב ג – תהלים קכ א. יונה ב ד – תהלים מב ח. יונה ב ה – תהלים לא כג. יונה ב ו – תהלים יח ה. יונה ב ח – תהלים קמב ד. יונה ב ט – תהלים לא ז. יונה ב י – תהלים קטז יד). על קדמות ספר יונה (שאישיותו מוזכרת במלכים) ראה תורה משמים פרק 13, ולהלן בפרק על שיר השירים בהערה.

המלה "שועתי" אופינית לדוד, (רק בשירת דוד ובתהלים 6) ואצל שני 'תלמידיו': ביונה (ב ג) ובחבקוק (א ב). בחבקוק אנו מוצאים גם "למנצח בנגינותי" שהוא השאלה מפתיחות מזמורי תהלים. "אגילה" רק בתהלים (2) ובחבקוק.

המקרא "למנצח לדוד.. הפקד עליו רשע ושטן יעמד על ימינו" נראה לכאורה כמטאפורה על חשבון נבואת זכריה "ויראני את יהושע הכהן הגדול והשטן עומד על ימינו לשטנו" (ג א). זכריה ראה את השטן האמתי בנבואה, והמשורר ממליץ כך על שונאיו. אך האמת הפוכה: בספרות הקדומה שטן אינו יצור שמימי אלא כל מפריע, רק מזכריה ואילך אנו מוצאים את השטן כיצור שמימי. זכריה ינק מתהלים. בדברי הימים א כא א יש רמז לכך (מה שאין במקבילה במלכים) ובחלק הספורי באיוב יש עלילה שלמה סביב השטן. אך בתורה ובנביאים ראשונים השטן נזכר 9 פעמים כ"מכשול", בדרך כלל אדם. בנביאים אחרונים איננו בכלל.

יש קשר ברור גם בין תהלים למשלי, בחרתי להתעלם ממנו כמעט כליל, מפני שהדיון על משלי מורכב, והוא נערך בסוף ימי הבית הראשון (אנשי חזקיה מלך יהודה חתומים על אחת המגלות המרכיבות אותו). קויפמן ח"ו האריך בהשוואות מסוגים שונים בין ספרי אמ"ת, [ובעמ' 297 עשרות השואות בין אמ"ת לישעיה, בשיטה שונה מזו שהבאנו, ונזכיר כאן כמה ציונים משלו: תהלים לז י. לז לה-לו. לט יד. קג טז. עם איוב ה ג. י יח. תהלים קז מ, מב. עם איוב ה טז. יב כא, כד. תהלים קיא י עם איוב כח כח. תהלים צא עם איוב ה יט-כד. תהלים ח ה. קמד ג. עם איוב ז יז. תהלים פח ט עם איוב יט יג, יד, יט]. יש לציין גם כי המלה "כסה" רק במשלי ובתהלים. איוב כח כח "יראת ה' היא חכמה". תהלים קיא יא "ראשית חכמה יראת ה'". משלי א ז "יראת ה' ראשית דעת חכמה". איוב טז ז, "ולפני גבעת חללתה" נמצא במשלי ח כה.

סיכום

ברור כי ישנו קשר ברור בין גרעין שירי דוד ההיסטוריים,  לכל השירים בספר תהלים. לכולם סגנון אחיד מאד, וכולם השפיעו על ישעיה הנביא, ועל עוד נביאים. מכאן עולה כי יש לייחס את ספר תהלים רובו ככולו לדוד המלך במאה הי' לפני הספירה.

כפילויות תהלים

בספר תהלים ישנם מזמורים כפולים: פרק יד ופרק נג הם שירים שוים בהבדלים קטנים בכל פסוק. פרק ע משולב באמצע פרק מ (פסוקים יד – יח). ניתן באמת לחשוב כי העורכים לא שמו לב שאין אלו אלא שני נוסחאות של שיר אחד שהשתבש, ונתנו אותם בשני מקומות שונים בספר, האמנם?

עיון בכפילויות מגלה כי אין זו אלא עוד אלמנט של האחידות הסגנונית, והמחבר משתמש במטבעות לשון קבועים, פעם ופעמיים ושלש.

יבשו ויכלמו מבקשי נפשי יסגו אחור ויחפרו חשבי רעתי (לה ד)

יבשו ויחפרו יחד מבקשי נפשי לספותה יסגו אחור ויכלמו חפצי רעתי (מ טו).

יבשו ויחפרו מבקשי נפשי יסגו אחור ויכלמו חפצי רעתי (ע ג)

זו בודאי אינה טעות ולא כפילות, זהו שימוש קבוע של דוד הנרדף בשירתו.

ואכן, מקראות רבים שבים על עצמם בתהלים ומשתלבים לתוך שירים שונים:

המלמד ידי.. למלחמה (קמד) מלמד ידי למלחמה (יח)

ה' צורי.. ומצודתי משגבי ומפלטי לי מגיני ובו חסיתי (קמד) ה' חזקי.. ומצודתי ומפלטי.. אחסה בו מכני.. משגבי (יח)

עמים תחתי (קמד, יח)

הט שמיך ותרד (קמד) ויט שמים וירד (יח)

ברוק ברק ותפיצם שלח חצית ותהמם (קמד) וישלח חציו ויפיצם וברקים רב ויהמם (יח)

שלח ידך ממרום.. ממים רבים (קמד) ישלח ממרום.. ממים רבים (יח)

אזמרה לך (קמד) לשמך אזמר (יח)

תשועה למלכים (קמד) ישועות מלכו (יח)

דוגמאות אלו נשלו מתוך עשרות פסוקים שבשני הפרקים (למזמור יח למעלה מחמשים פסוקים), אין כאן אלא חזרה על הסגנון, המשורר אינו נמנע מלשוב על משפטים שכבר ניסח בעבר בוריאציות שונות, והוא שב עליהם עוד ועוד, כל אלו אינם אלא אות לאחדות הספר ולכך שרוב השירים הם סגנונו של מחבר אחד.

כך השחוק באלילות ממזמור קטו (מפסוק ד עצביהם כסף וזהב.. עד פסוק יא), חוזר במזמור קלה' פסוקים טו – כ. יש קשר בין מזמור ק ומזמור צה. ראשיתו של מזמור עב עם ראשיתו של מזמור לא. ועוד רבים כאלו.

 תהלים והתורה

 מרובים מזמורי ההיסטוריה [ששלשה מהם הוזכרו לעיל] המצטטים את כל ההיסטוריה מתוך התורה בלשונה[11], רק נזכיר שהוכחנו את קדמותם מכך שההיסטוריה נעצרת אצלם בתקופת השופטים. וכן מזמורי התורה כגון קיט' המאריכים ומדברים על לימוד ספר התורה ומעמדו אצל המשורר[12]. כאן נזכיר ממזמורי דוד ומן המזמורים הידועים כעתיקים.

  • במזמורי דוד נזכרת התורה במפורש: "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (יט ח) "תורת אלהיו בלבו" (לז לא) " הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי" (מ ט).
  • תהלים לט יג: "לדוד.. גר אנכי עמך תושב ככל אבותי", בלי ספק הכוונה ל"גר ותושב אנכי עמכם" של אברהם (בראשית כג ד), וזוהי הכוונה "ככל אבותי". הבטוי "אנכי עמך" מיוחד רק לתורה (5 פעמים). ["גר אנכי" אפיני לדוד כמו "גר אנכי בארץ" (תהלים קיט) המשורר פעמים רבות על רדיפתו על ידי כל אויביו].
  • תהלים נא' "למנצח מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע.. תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין". כשהכוונה לדין התורה לטהרה על ידי הזאה באזוב [במדבר יט' יח']. הביטוי 'משלג אלבין' ביחס לחטא, מגיע גם לישעיהו א' יח': "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו".
  • מענין לציין את פירושו של יש"ר לתהלים נו' "למנצח אל תשחת" כי הוא מיוסד על הפסוק "אל תשחת עמך" (דברים ט), והכותרת "למנצח אל תשחת" באה לומר כי הוא מנוגן במנגינת הקריאה של אל תשחת בתורה, [למען האמת כבר רמוז פי' זה בילקוט שמעוני].
  • במזמור סח' מתואר מעמד הר סיני תוך צטוט משירת דבורה (שופטים ה ה עי"ש) "אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני מפני אלהים אלהי ישראל",
  • עוד במזמור סח (שעתיקותו נתבארה לעיל) "למנצח לדוד מזמור שיר יקום אלהים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו", ברור כי זוהי העתקה מלשון המקרא "קומה אלהים ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י לה) מקרא הנאמר ע"י משה "כנסוע הארון" ומתאים ביותר לתקופה שלפני בנין בית קבע לארון
  • במזמור עח' מוזכר 'ישכחו מעללי אל ומצוותיו ינצרו'.
  • המזמור הקדום פג' משתמש ב"יהודה מחוקקי", ע"פ ברכת משה "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק.." (דברים לג).
  • מזמור קג: לדוד יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו רחום וחנון ה' ארך אפיים ורב חסד ואמת.. לשומרי בריתו ולזכרי פקודיו לעשותם, העתקה מלשון התורה. "רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת" שמות לד ו.
  • תהלים קי לדוד.. נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק. בלי ספק הדבר קשור במלכי צדק מלך שלם (בראשית יד יח) אשר בירך את אברהם בבואו אליו.
  • תהלים קלה יד "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם" מתוך דברים לב לו. [השוה גם: תהלים פא י יז עם דברים לב יג עד טז. ותהלים פא טז עם דברים לג כט]. גם מזמור זה יודע את הנסים של יצי"מ וכיבוש ארץ סיחון ועוג ותו לא, וכן עוסק באלילות.
  • בתהלים קיח "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" – לשון התורה שמות טו ב.
  • מזמור קלג, "לדוד.. כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן זקן אהרן שירד על פי מדותיו", זהו תיאור משיחת אהרן המוזכרת בתורה: " ויצק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אתו לקדשו" (ויקרא ח יב). הכנוי "שמן הטוב" הוא כנוי השמן שהיה במקדש (מלכים מ"ב כ יג ומקבילה בישעיהו לט ב).

"במזמורים ההיסטוריים אנו מוצאים עיבוד שירי של ההיסטוריה למן תקופת האבות ועד כיבוש הארץ.. החומר ההיסטורי שאוב מספרי התורה ונביאים ראשונים, ולמעשה בלי ידיעה מוקדמת של ספרים אלו אי אפשר להבין את הרמזים שבמזמורים אלה", (אנצ"מ ערך תהלים עמ' 456).

"אין שום נימוק הכרחי – לא לשוני ולא אידיאולוגי – לייחוס מזמורי תורה אלו לתקופה מאוחרת, אף לא לתקופת שיבת ציון", (אנצ"מ ערך תורה עמ' 478).

ספר תהלים הינו חלק מן השלשלת ההיסטורית, ומצטרף לשורת העדויות על קדמות התורה ורוחה בישראל.

כדאי לראות גם את גישתו של ד"ר בני גזונדהייט לתהלים (ולמקרא בכלל), גזונדהייט איש מדע מפורסם וגם מתמחה במחשבת ישראל, מפתח גישה חדשה-ישנה בנושא, הרואה את הספר כולו כספר אחד מתוכנן, להלן סרטון אחד מתוך רבים מאד:

בגישה דומה הולכת ד"ר יעל ציגלר:

הערות:

[1]המלחמה היחידה עם ההגרים המוזכרת בתנ"ך היא מלחמת בני ראובן עם ההגרים בימי שאול דה"א ה' י', וכן שם יח' כב'.

"מזר מייחס מזמור זה על סמך הרקע ההיסטורי הכללי של תכנו לתקופה שלפני מלכות שאול" (אנצ"מ ערךישמעאל עמ' 904).

הכינוי "עמון" ללא הצירוף "בני עמון" נמצא בתנ"ך רק כאן ובש"א יא יא, לעומת 96 המקומות האחרים בתנ"ך. מה שמלמד על התקופה.

באופן כללי על סגנון מזמורי תהלים כותב א. קמינקא: נמצא דמיון להרבה מזמורים עתיקים מן המאה העשירית לפנה"ס ויש בזה כדי לקבוע שתהלים מימי דוד (מחקרים במשנה ובתלמוד).

בתהלים נז ה אומר דוד בברחו מפני שאול: "נפשי בתוך לבאים אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה", כנראה מדבר בשכירים הקרויים 'לבאים' יחידה צבאית שסמלה היה לביאה, ונודעים מהכתובות 'חץ עבד לבאת' – חץ של עבד האלה הלביאה. כתובות שנמצאו על חצים מהמאה היא' באיזור בית לחם, וכן מוזכרים ברשימת קשתים מאוגרית. (ב. מזר, כנען וישראל עמ' 186).

בתהלים פא ז נאמר: "הסירותי מסבל שכמו כפיו מדוד תעברנה", המציאות ההיסטורית טבעה רישומים בזכרון העם, הפסוק הזה משקף בנאמנות תמונות מצריות המתארות בין השאר דמות פועל הנושא על שכמו דוד גדוש חומר לח בעוד כפיו מחזיקות בו מלמעלה (ש"א ליונשטם, עדות ביהוסף, ארץ ישראל ה' עמ' 82).

[2]  גם ליונשטם כותב: "משורר מזמור קה' אינו יכול כמובן להתעלם לחלוטין מכך שה' הביא לפרקים גם רעות על ישראל אך מכלל תיאורו מתברר שלא שלח ה' רעות אלו אלא כדי להיטיב לעמו באחריתו משמע שרעות אלו נטולות הן כל משמעות עצמאית ואינן אלאא מעין מעבר הכרחי לטובות הבאות בעקבותן והרי אותה הנימה של הודיה גמורה שאין בצדה שום רמז לוידוי על חטא או צידוק הדין לא תתואר בנקל אחרי חורבן בית ראשון והיא משקפת מן הסתם את הלך הרוח של תקופה שלווה בימי בית ראשון", (מסורת יצי"מ בהשתלשלותה, עמ' 30. כפי שניתן לראות דבריו באים בהסתייגות, וגם בהמשך הוא מציין שאין זה שיקול מחייב וכו').

[1]דוד ואסף הם העיקריים, אך המשוררים אסף הימן וידותון מוזכרים גם הם בדברי הימים (א כה) כ"נבאים בכנורות בנבלים ובמצלתיים".

[2]וכן אפשר שהפסוק הקצר בירמיה "ויאמר ה' אלי אם יעמד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה שלח מעל פני ויצאו" (ירמיהו פרק טו) סומך על תהלים: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו קראים אל ה' והוא יענם" (תהלים פרק צט). עצם ההזכרה של משה ושמואל לבדם כמנהיגים דגולים, מוכיחה שהדברים נכתבו בימי דוד, שהרי בדורות שלאחר מכן היה מתאים להזכיר את הנביאים הגדולים כמו אליהו, ישעיהו, וגם את דוד עצמו.

[3]אמנם הפסוק האחרון מסיים "הושיעינו ה' אלהינו וקבצנו מן הגויים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללויה" ובתחלתו ניתן למצוא רמז לבקשה לקבוץ גלויות.

אך משפט זה אינו מגוף המזמור, אלא הוא סיום לפזמון בשעה שהוא מושר על ידי העם במקדש, וכן אנו מוצאים סיום זה בדברי הימים א טז לאחר שירת "הודו" מסויים: "ואמרו הושיעינו אלהי ישענו וקבצנו מן הגויים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך ברוךך ה' לעולם אמן ואמן ויאמרו כל העם אמן והלל לה'".

ברור כי לא ייתכן שהמשורר סיים את שירו בבקשה זו בצמוד לסיום "וינחם כרוב חסדיו ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם", בלא שום רמז למאורע נוסף חשוב כל כך הוא הגלות.

[4]יש שפירשו את שיבת ציון שבמזמור קכו' על תקופות הקודמות לבנין הבית השני, [שהרי הבטוי "שיבת ציון לתקופה זו נקבע מכח מזמור זה], ויש אסמכתאות לשיבה שאינה שייכת לגלות דוקא: באיוב "ה' שב את שבות איוב" (מב י) וכן שבתי את שבות סדום ובנותיה (יחזקאל טז) ועוד קודם החרבן נאמר כי אשוב את שבות הארץ כבראשונה (ירמיה לג יא) או ירמיה מח מז לגבי מואב ומט ו לגבי עמון, בכל המקומות האלו אין הכוונה לשבויים השבים אלא להארת פנים ושיבה למצב הראוי, וכן באיכה ב יד נביאייך חזו לך שוא ותפל ולא גלו את עונך להשיב שבותך. הלשונות "אז ימלא שחוק פינו", "אז יאמרו בגויים", "היינו שמחים", משאירות חומר למחשבהה בענינה של אפשרות זו. לקויפמן ח"ה עמ' 661 ברור כי שיבת ציון של תהלים אינה אלא ברכת האדמה לאחר בצורת ושממה, וכך הוא מביא מיואל ב כא שאחר הארבה תתברך האדמה ותשמח "כי הגדיל ה' לעשות", וכן בשיר היבול תהלים פה ב "שבת שבות יעקב". אך דומה שקויפמן שכח לציין את השיקול המכריע מכל: סיום השיר "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברינה נושא אלומותיו", מתפרש כפשוטו ללא פלפולים, שהרי גאולת ישראל לא באה ע"י זריעה או השקעה שלהם רק כמתנת האל ע"י הצהרת כורש. וכן: יונתן כהן.

[5]הנטיה בכלל לאיחור תהלים נשענה על ההנחה כי לא היתה ספרות חכמה בתקופה קדומה כ"כ, אך דוקא לענין תקופת ראשית המלוכה, אפשר שזו התקופה בה אנו מוצאים את ספרות החכמה יותר מאשר כל שאר התקופות, כדוגמת: הגם שאול בנביאים, משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, כבשת הרש, האשה התקועית, האשה באבל בית המעכה, חכמת שלמה ומלכת שבא "ותנסהו בחידות". עוד לפני כן אנו מוצאים את משל יותם, ורבות כיו"ב (ראה שופטים א ז, א טו, ה לא, ז ט, ח ב, ח יח, ח כא, ט ז, ט כד, ט נו, יד יב, יד יח, יד טו), ספר שמואל הוא הספר בעל המספר הרב ביותר של פתגמי החכמה המשובצים כמעט בכל דו שיח המתואר בו. גם כאן נלכדה הבקורת ברשת של חכמת יון כאלו כל פתגמי החכמה מקורם ביון, בזמן שהיתה ספרות חכמה עניפה במזרח הקדמון.

כל התיאוריות של הרקע לתהלים בימי הבית השני אינן צריכות דיון. הדרושים שנאמרו ע"י הבקורת על "ספר העניים", אינם מתאימים, שירים אלו אינם מזכירים עוני ממש כדוגמת לחם לאכול ובגד ללבוש רעב ועירום חורב וקרח קוצר רוח ועבודה קשה שעבוד ואדון אכזר, אלא רק עוני סמלי דרך ענוה והכנעה של המשורר לפני אלהיו. האויבים הם אויבים מדיניים ופוליטיים כדוגמת אויביו של ירמיהו, אין שום כהניות בספר תהלים לא פולחן ולא פעולות של כהנים כדוגמת הקרבה טהרה וכדו' אין שום מזמור המיוחס לכהן ולא נזכרת המלה כהן חוץ מבמזמור קי שהוא ממזמורי דוד ושם הכונה למלך. כל ההבחנות כי בראשית התהוותה לא היה באמונת ישראל יחס לפרט רק לכלל, אינן אלא בדיות, כל ספר בראשית היא היסטוריה של יחידים ופרטי פרטיהם בהתערבות האל, א"צ להזכיר את שמשון חנה ופנינה וכו' וכו'.

[6]מזמור קכב' מיוחס לדוד, אבל אפשר שרק חלקו הראשון הוא משל דוד. והוא אחד ממזמורי "ירושלים" (קטז, קכב, קכה, קכח, קלה, קלז, קמז) המרוכזים בספר חמישי.

[7]חלק מן ההשואות האמורות כאן, מתעלמות מספרים שידוע שנתחברו בזמן בית שני, מכיון שבתקופה זו חל עירוב לשונות, ומגמת שיבה אל העבר, וכאן אנו מודדים מאפייני לשון של התקופה שלמן ההתנחלות ועד סוף תקופת המלוכה, בלבד.

[8]ד"ר ש. ברקלי במבא לתנ"ך עמ' 62 כותב כי השירה במקרא שומרת על צורות קדומות כמו השימוש בכנוי הסופי מוֹ (צרימו) ובכנוי הסופי כי (מנוחיכי).. אך זהו סגנון מיוחד לתהלים.

[9]ומענין הכתוב הזה באיוב (מ יד) "גם אני אודך כי תושיע לך ימינך", לעומת "הושיעה לו ימינו" (תהלים צח).

[10]הקשר אינו רק דרך תהלים:

  • "וידיים רפות תחזק וברכיים כרעות תאמץ" (איוב ד ג) "חזקו ידיים רפות וברכים כשלות אמצו" (ישעיה לה ג).
  • "אזל מים מני ים ונהר יחרב ויבש" (איוב יד א), "ונשתו מים מהים ונהר יחרב ויבש" (ישעיה יט ה).
  • "ורבצת ואין מחריב" (איוב יא יט, ישעיה יז ב).
  • "נטה שמים לבדו" (איוב ט ח) "נטה שמים לבדי" (ישעיה מד כד).
  • מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן.. מי תכן את רוח ה' (ישעיהו מ יב) לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה (איוב כח כה) ותכן רוחות ה' (משלי טז ב. כא ב. כד יב).
  • תחת חטה יצא חוח ותחת שעורה באשה (איוב לא מ) תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס (ישעיהו נה יג).
  • "מר נפשי" נמצא רק בישעיהו (לח טו) ובאיוב (יז יא).

לאיוב ולישעיה משותף רב, ישנם 45 מלים המיוחדות רק לשניהם, אף שחלק מהם במקרה, ישנן בולטות ביותר, למשל: צאצאי (6 בישעיה בשני חלקיו, 4 באיוב), כביר (6 באיוב, 4 בישעיהו) "תהל אור". שניהם היחידים המדברים על אגמון (3 בישעיהו בשני חלקיו), עש (איוב 3, ישעיה 2), עכביש, אפעה (איוב 1, ישעיה 2), צבא, צניף, תקשיח, שוע, השע.

חוקרים "אובייקטיבים" יכולים לשים לב לעובדות, כי ספר ישעיה כולו קשור במסורת של ספר איוב, אך אין זה מחייב אותם להסיק מסקנות, אדרבה יכול הדבר לשמש אצלם כדוגמא חביבה כיצד אין להיחפז ולהסיק מסקנות מתוך הוכחות:

  • "מעניין לציין שהמלים האחרונות מתועדות בשני חלקי ספר ישעיה ובספר איוב, ובכך יש ראיה עד כמה יש להיות זהירים בהסקת מסקנות מרחיקות לכת ממציאות מלים משותפות מספרים שונים של המקרא", (פרופ' יאיר הופמן, מבא לספר ישעיה, בתוך: עולם התנ"ך, ישעיהו).

[11]מזמור קה מספר את ההיסטוריה החל מ"זרע אברהם עבדו בני יעקב בחיריו אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק לאמור לך אתן את ארץ כנען בהיותם מתי מספר..לעבד נמכר יוסף.. ויבא ישראל מצרים.. שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו.. שלח חשך ויחשך הפך את מימיהם לדם שרץ ארצם צפרדעים.. ויוציאם בכסף וזהב פרש ענן למסך ואש להאיר לילה.. ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו הללויה", ואיה חלוקת הממלכה? וגלות השבטים?

מזמור קז' חוזר על כל הספורים וכולל עשרות פרטים וצטוטים מהתורה כמו "ויצמדו לבעל פעור" "ויעמוד פנחס ויפלל", המזמור כולו בא להראות את חטאי ישראל וענשם בכל דור ודור החל מדור המדבר, דרך ימי השופטים "לא השמידו את העמים.. וילמדו מעשיהם.. ויתנם ביד גויים וימשלו בהם שנאיהם וילחצום אויביהם ויכנעו תחת ידם פעמים רבות יצילם והמה ימרו בעצתם" [סוף הענין לקוח מספר שופטים] ומסיים ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם, וכל תקופת קריעת הממלכה חטאי העגלים והבמות גלות השבטים וגלות ישראל לא נזכרת כלל .

[12]היחס לתורה בתהלים שונה מכל הצורה בה הוא מוצג בכתבי בית שני, בבית השני עיקר הענין בתורה הוא פירושה ותרגומה, מדרשה ולימודה, כמו בעזרא נחמיה ובן סירא ועוד רבים. ואילו בתהלים אין התורה אלא מקור אור והשראה דרך לקרבת האל, בתהלים לא מוזכר ספר התורה והכוונה היא לדברי התורה.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

9
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
3 Comment threads
6 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
5 Comment authors
מוטיאליהואצוות האתריעקבקובי Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
יעקב
Guest
Member
יעקב

באי ייב שבמצרים נמצאו פפירוסים של מזמורי תהילים בעלי נוסח אלילי …. שניים ממזמורים אלו לא נמצאים אצלנו היום בספר התהילים והשלישי שנותר הוא שונה בנוסח מהפרק הנוכחי. נשאלת השאלה :
מדוע השתנה הנוסח של המזמור השלישי מ500 לפנה"ס?
מדוע שני פרקי תהילים שלמים הוחסרו מתוך ספר התהילים?
מדוע אותם שני פרקים נכתבו בנוסח אלילי אם הם מיוחסים לדוד?
מקור:https://www.biblicalarchaeology.org/daily/ancient-cultures/ancient-near-eastern-world/egyptian-papyrus-israelite-psalms/

קובי
Guest
Member
קובי

א. הפסוק השלם: זְכֹ֤ר עֲדָֽתְךָ֨׀ קָ֘נִ֤יתָ קֶּ֗דֶם, גָּ֭אַלְתָּ שֵׁ֣בֶט נַחֲלָתֶ֑ךָ, הַר־צִ֝יּ֗וֹן זֶ֤ה׀ שָׁכַ֬נְתָּ בּֽוֹ. זה שלושה דברים מהעבר (זכר, קנית קדם, גאלת, שכנת) ולא מההווה.
עכ"פ זה הרבה יותר נוח לקריאה על תקופה שאין עוד שכינה בציון והמקדש במצב של חורבן כרוח כל המזמור ולמה לדחוק.
ג. יש לך מקורות על זה?

אליהוא
Guest
Member
אליהוא

אין תשובה לשאלה של קובי.

ולהזכיר, המזמור מתחיל ב'משכיל לאסף', אסף שחי בזמן דוד.

קובי
Guest
Member
קובי

שלום לכם,
המאמר זה יפה מאוד, ועדיין לא גמרתי עד הסוף, אך נתקלתי במשפט שכתבתם:

"מזמורים עד' ועט' הם קינות פורענות אך לא נזכר בהם כלל חרבן בית וגלות, רק חרבן במות "שרפו כל מועדי אל", מה שמוכיח כי הדבר היה בזמן שהבמות מותרות לפי השקפת החסידים: קודם בנין שלמה".

וממש לא הבנתי איך יכולים לומר על מזמור עד שהוא מזמן דוד:

א. זכור.. הר ציון זה שכנת בו (ב).
ב. שלחו באש מקדשך (ז).
ג. אין עוד נביא (י).

וכן רוח כל המזמור זה במצב חרבן המקדש שהיה כבר מזמן.