נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מנפצי המיתוסים: חנוכה כותבים בק' ופך השמן – המצאה של ליכודניקים

כמדי שנה בשנה, קם לו 'גיבור' תורן, ומשתדל לנפץ את המיתוסים של החג, הפעם חנוכה. הגיבור שלנו להיום הוא עמית ארד, שכתב רומן על תקופת מרד החשמונאים, ולדידו, הספרות היפה (או הלא יפה) הינה ההיסטוריה האמיתית:

"ארד מסתמך על מחקר ממושך שערך אודות תקופת המכבים. הוא יצא לשטח כדי להשוות אתרי קרבות לחיבורים קדומים, התעמק במחקרים – והגיע למסקנות שגם אותן, כנראה, לא ילמדו בשיעורי חגים בחמ"ד: המתייוונים לא היו עובדי אלילים, הרקע למרד החשמונאי היה בכלל חברתי-כלכלי, ובכלל, חז"ל עצבו את חנוכה כרצונם – כולל נס פך השמן" (מתוך הכתבה 'מנפץ המיתוסים').

 כאן נגמר שלב ההוכחות, מחקר ממושך, ביקורים בשטח, והתעמקות במחקרים, והופ: ארד יודע מי רשע ומי לא צדיק, למה היה מרד, וכמובן שלא היה נס פך השמן.

הלינק שולח אותנו למחקרו של ד"ר אורי אמיתי תחת הכותרת "המכבים והיוונים היו בקשרים מצויינים":

"מחקר חדש של ד"ר אורי אמיתי מאוניברסיטת חיפה, מערער את האתוס המוחלט של מכבים-נגד-יוונים, ומגלה כי החשמונאים היו הרבה יותר פרגמטים ממה שציירו לנו חז"ל. מילא שניצחונותיהם (והפסדיהם) של המכבים הושׂגו מול הממלכה הסלאוקית, ששכנה במקום שבו שוכנות כיום סוריה ועירק – אבל החשמונאים גם עמדו בקשרים מצוינים עם הממלכה היוונית, ספרטה".

ובכן, לא מדובר במחקר חדש המגלה את אמריקה, אלא בהתכתבות המתועדת בספרי מכבים, האתוס שכולנו גדלנו עליו נבנה ע"פ ספרי מכבים בין השאר, מה שחידש אורי אמיתי, שהוא מאמין להתכתבות זו, ובכן יפה לו. אבל אין שום קשר לאתוס של מכבים נגד יוונים, המכבים לא התנגדו ליוונים מטעמי גזע, אלא מטעמים של התנגשות תרבויות כאשר היוונים בקשו לכפות את תרבותם, העובדה שבשלב מסויים יהודה כרת ברית עם ספרטה כנגד הממלכה הסלבאקית, היא חלק מהסיפור המקורי, ולא משנה כהוא זה את התמונה ההיסטורית הידועה. המכבים נלחמו נגד הממלכה הסלבקית היוונית ונסיונה לכפות את דתה על היהודים.

מענין לציין שבכתבה המלונקקת נשאל ד"ר אמיתי: "כיצד יכלו הגננות שלנו – וחז"ל – לטעות בצורה כה גסה בין יוונים לסורים", וכך גם ארד במאמר ניפוץ המיתוסים כותב: "בגלל שהתרבות השלטת הייתה יוונית, השתרשה הטעות ולפיה המכבים ניצחו את היוונים, אלא שמדובר בממלכה הסלאוקית".

בעוד ברור שהממלכה הסלבאקית למרות ששלטה על איזור המזרח התיכון היתה ממלכה יוונית לכל דבר שליטיה היו חלק מיורשיו של אלכסנדר, אבל כושר ההבחנה המיוחד הזה נעלם כשהוא קובע ש"הם עמדו בקשרים מצויינים עם הממלכה היוונית ספרטה", והרי ספרטה ואתונה היו ממלכות נפרדות לגמרי, בעלות אופי שונה, שנלחמו ביניהם במלחמות קשות ומרות (מלחמות הפלופונסים). ובכן, ברצון הכתב המלומד – היוונים שבסוריה הם לא יוונים אלא סורים, ומי שחושב אחרת הוא טועה בצורה גסה, וברצונו – הספרטנים גם הם יוונים בשעת הצורך.

(בלינק של ארד יש הטעיה, אורי אמיתי מבין שאין כאן שום טעות, והממלכה הסלבקית היתה יוונית לכל דבר, שפתה ותרבותה היו יוונית, וכל מנהליה ומנהיגיה היו יוונים, אבל ארד נשאר בשאלה…)

"מה שחז"ל 'שכחו' לספר בתפילת 'על הניסים', הוא שאחרי הקרב הרביעי הגיע הקרב החמישי ליד בית צור, שבו המכבים הפסידו, הצבא הסלאוקי כבש את ירושלים, המכבים נסוגו – והמתייוונים חזרו לשלטון במחוז יהודה"

ואולי הכתב הנכבד 'שכח' לספר שאחרי הקרב החמישי בו נסוגו המכבים באופן זמני, נצחונם הושלם והממלכה החשמונאית נכונה. בניגוד לכתוב, המתיוונים לא חזרו לטמא את המקדש, עיקר החג הוא על טיהור המקדש והעבודה, שוב לא מונה כהן גדול מתיוון, ועבודת האלילים הוצאה מן המקדש. הנסיגה הצבאית לא נוגעת לעיקר הסיפור.

המשפט

"חז"ל התייחסו אל הניצחונות של המכבים רק כ"נס", ולא כשיטת לחימה מחושבת וגאונית"

מראה על הבנה יתירה בתיאולוגיה, כאילו שאם המכבים היו גם בעלי אסטרטגיה כל שהיא, זה מבטיח את נצחונם, מצד אחד טוען ארד ששכחו לספר שהיו כשלונות, מצד שני הוא טוען שאין שום סיבה שיהיה כשלון, הרי היתה להם שיטת לחימה מחושבת וגאונית, לא צריכים נס, זה הטבע שהם ינצחו…

לארד יש עוד פנינים אותם מצא בשטח מן הסתם בזמן המחקר הממושך:

"ארד אומר כי המיתוס של שושלת מסירת התורה שבעל-פה, מעלים ומבטל את תפקידם ההיסטורי של הכהנים שהיוו את ההנהגה הרוחנית האמיתית, ומבסס – באמצעות התורה שבעל-פה – את סמכותם של הרבנים ("החכמים")".

ומי קובע מי "ההנהגה הרוחנית האמיתית"??? כמובן ארד, באיזה שלב הכהנים היו "הנהגה אמיתית"? האם הכוונה לצדוקים? הלא על זה בדיוק נטוש הויכוח מי צודק, בתקופות קדומות יותר ברור שלכהנים היה תפקיד מרכזי במסירת התורה, החל מעזרא הכהן, ועד שמעון הצדיק, יוסי בן יועזר, ואף יוחנן כהן גדול בתקופתו הראשונה. וכמובן הכהנים מורי התורה המוזכרים בנביאים רבות.

ושוב מספר ארד היסטוריה בדיונית:

"רק אחרי חורבן הבית השני, כאשר הכהנים איבדו סופית את מעמדם – הפך הממסד הרבני לחזק ולדומיננטי, וזאת היהדות המוכרת לנו עד ימינו".

אין שום תיעוד על מעמד כהנים כמורי הוראה, ממלחמות החשמונאים ואילך, במאתיים וחמשים השנים האלו נמסרו לנו שמות הנשיא ואב בית הדין שבסנהדרין הרבנית, לצדוקים שהיו קשורים בכהונה לא היה מעמד עצמאי, אלא הם היוו חלק מויכוח ציבורי.

וקביעה פסבדו-היסטורית נוספת:

"הטעות הנפוצה שלימדו את כולנו בגן, היא שהמתייוונים עבדו אלילים, אלא שהמתייוונים היו למעשה כמו החילונים של היום".

זו לא סתם קביעה, יש מאחוריה לינק, טרחנו ובדקנו את המקור המכובד, ובכן: יאיר לפיד קבע "אנחנו החילונים מתיוונים וגם הרמב"ם היה מתיוון", כאן נגמר המחקר… טוב יאיר לפיד מפורש אחד, מאלף מקורות היסטוריים אחרים, מספרי מכבים המתארים את מזבחות האלילים שהקימו היוונים, והשיקוץ בבית המקדש, ועד מדרשי חז"ל ומקורות אגדה המזכירים גם הם את האלילות שניסו היוונים לכפות. אין בדבר שום חידוש מיוחד, היוונים במאה השלישית לפנה"ס היו עם אלילי, וברור שכפיית התרבות שלהם כללה גם את האלילות, ולא רק שיעורים במדעי הרוח.

ועוד ניפוץ מיתוס:

"אנטיוכוס לא היה הדמות הרעה בסיפור"

מדוע?

"בירושלים שלט הכהן הגדול חוניו, בנו של שמעון הצדיק. אחיו יהושע, שבחר בכינוי היווני יאסון, פנה לאנטיוכוס והבטיח כי אם ימונה לכהן הגדול, הוא ידאג ליותר מיסים שייגבו מהעם. אין לי ספק שלא מדובר ביוזמה של איש אחד, אלא שיאסון ביטא את קולם של המתייוונים

מתברר שבשנת 171 לפנה"ס, כהן מתייוון בשם מנלאוס עשה ליאסון את אותו התרגיל. מנלאוס הציע לאנטיוכוס סכום כסף משמעותי, ובעזרת סיוע צבאי הוא מונה לכהן גדול במקום יאסון שהודח, ומיד לאחר מכן הזניק את המיסים שהוטלו על העם.

"זה קו פרשת המים", אומר ארד. "באותו רגע נופלת שושלת בית צדוק לאחר כ-900 שנים, ועימה היהדות הכוהנית. יאסון היה נציג המתייוונים אך עדיין היה מבית צדוק. מנלאוס הוא כבר שלטון המתייוונים לכל דבר, חסר סמכות רוחנית, חילוני, מנותק מהעם, מרשה לעצמו להעלות את המיסים בלי חשבון. יוקר המחיה זינק והעם התקומם".

ובכן, ההיסטוריון הדגול יודע מתוך סיורים בשטח מה היה, העלאת מסים, אנטיוכוס לא היה רשע, לא היו גזרות דת, לא הכריחו יהודים לעבוד אלילים, כל המתואר בספרי מכבים לא היה ולא נברא, מנין? משום שמנפץ המיתוסים מתעלם מזה, גם כן מחקר.

ולשאלה:

אז יהודה המכבי לא היה פנאט דתי?

משיב ארד:

"אני לא רואה במכבים פנאטים. מהמקורות ההיסטוריים עולה כי לא פחות משלוש פעמים הוא הגיע להסדרים עם השלטון הסלאוקי".

וואו! שאוב היישר מעולם המושגים של נאורי זמננו, וכי אם הוא הגיע להסדר עמם זה אומר שאין הוא פנאט דתי? רק ליברלים יכולים להגיע להסכמים מדיניים? והלא ברור שכל הסכם כזה עיגן בתוכו את זכותם של היהודים לעצמאות דתית, שזה היה מוקד המלחמה.

ויש עוד חיזוק לכך שהמלחמה היתה מלחמת מסים:

"בכלל, באותה תקופה אין עדות לכתות קיצוניות בעם. פרופ' רחל אליאור, שעל ספריה ומאמריה הסתמכתי בספר, טוענת כי המגילות הגנוזות של האיסיים הן לא של כת שולית, אלא זו היהדות המקורית שהודחה וזזה הצידה. הזעקה שעולה מהמגילות היא של הכהנים שהודחו".

מדהים! לאן כבר יכול להגיע 'מחקר' הבנוי על הזיותיה של אליאור, בכל מקרה, נניח שאין עדות לכתות קיצוניות בעם, האם זה שולל את התיאור המסורתי של דתיים שנלחמו נגד גזרות שבאו לעקור את הדת? פשוט שטות.

ההתעלמות מכל המקורות לא מפריעה לארד לציין שהוא הסתמך כמובן גם על ספרי מקבים א' ומקבים ב'… לא ברור באיזה מובן הוא מסתמך על מקורות שכל דבריו באים להכחיש אותם. בנוסף הוא אומר:

 "ארד המבסס את ספרו על מקורות היסטוריים, טוען גם כי פך השמן הוא מיתוס בלבד. "בספרי מקבים א' ו-ב', במגילות מדבר יהודה, בספר דניאל – בכולם אין שום זכר לפך השמן. הסיפור נולד במקורות חז"ל מאות שנים לאחר מכן".

גם אם נתעלם מהטעות המגוחכת של שרבוב ספר דניאל, ששייך לתקופה הפרסית ולא באמת מתאר את כל התקופה ההלניסטית. כל עיקרה של טענה לעוסה זו הושמעה ע"י מנפצי מיתוסים בני המאה היט', העובדה שמקור מסויים אינו מזכיר משהו לא מוכיחה שהוא לא התרחש. מגילת אנטיוכוס, הסכוליון למגילת תענית, ובריתא בתלמוד הבבלי מזכירות את נס פך השמן. מן הסתם בזמן קיום ממלכת החשמונאים, החג היה טבעי ולאומי על כינון הממלכה, ורק באבוד ממלכת החשמונאים העמידה ההלכה את החג על הנקודה שיש בה מימד נצחי, על כך שה' רצה את מלחמת בניו וסייע להם לטהר את המקדש, דבר שיש לזכרו גם כאשר הממלכה שקמה באותו זמן כבר לא קיימת. נר חנוכה מוזכר הרבה פעמים במשנה, וכן הכינוי 'חג האורים' המוזכר ביוספוס ועוד מקורות קדומים מוכיח שהדלקת הנר היתה חלק ממנהג החג כבר בזמן הבית. סביר שבזמן קיום המקדש נס כזה לא נתפס כדבר ראוי לציון מיוחד כ"כ, המשנה מספרת על עשרה נסים קבועים שנעשו במקדש, ואחד מהם הוא שהנר המערבי היה דולק כל הזמן, כלומר מדובר בענין תמידי לפי חז"ל, רבי חנינא סגן הכהנים העיד על כך בבריתא. סימנים אותות ומופתים מלוים את כל הספרות באותו זמן, ואין בהם דבר מיוחד הראוי לציון בכל המקורות. מצוות הדלקת הנרות נקבעה כהלכה רק ע"י הלל ושמאי לפי שאלתות דרב אחאי גאון (מירסקי, בדרשת חנוכה).

למי שמתעניין בסגנונם וטעמם של מנפצי המיתוסים בדורות הקודמים, ראיתי מצוטט מתוך ש' אליצור, ("פיוטי חנוכה: סמל מול ריאליה", ימי בית חשמונאי, בעריכת ד' עמית ואחרים, ירושלים תשנ"ו, עמ' 307): "שתיקתם של המקורות המדרשיים והפייטניים כאחד יש בה כדי ללמד, שבארץ ישראל אכן לא ידעו את העניין בעת הזאת", כמובן ששתיקה  אין בה כדי ללמד שלא ידעו, שכן אפשר שהדבר לא היה חשוב ומרכזי. גם האותות שנראו בשמים קודם החורבן מוזכרים בתלמוד ואצל יוספוס, אבל לא במקורות אחרים, ואין זה מוכיח שלא ידעו, אלא רק שלא היה חשוב בעיניהם לציין את הדבר.

גינצבורג (גנזי שכטר עמוד 476) בדה מליבו כי הסיבה לכך שניסי חג החנוכה אינם נזכרים במקורות  ארץ ישראל היא, מפני שחג החנוכה לא נשמר בארץ ישראל אלא בבבל, שהוא מקום עובדי האש שניסו לבטל את החג והם מסרו את נפשם עליו. ולדבריו לא ידעו החכמים הארץ ישראליים מהו פשר החג, שאלו "מאי חנוכה".

מיותר להוסיף מלה מול תיאוריות טפשיות כאלו, וכי חכמי א"י לא ידעו על נר החנוכה המוזכר רבות במשנה? וכמובן שלצורך התיאוריה נעשית הבריתא 'מאי חנוכה' ארץ ישראלית, בעוד החוקרים האחרים מתעקשים שהיא בבלית…

לא משנה מה התוכן והרמה של מנפצי המיתוסים, זה תמיד IN לפתוח מאמר במלים "לא נעים לי להפריע לכם באמצע סופגניית הצ'ייסר שלכם, אבל יש מצב שבקרוב תצטרכו להיפרד ממנה. הסיבה: ההצדקה הפופולרית לצריכת המאכלים המטוגנים בחנוכה, הלא היא נס פך השמן, עתידה להיעלם מהציבוריות הישראלית", ומה שקורה הוא שבחינוך הממלכתי דתי כבר לא מלמדים על נס פך השמן.

מומלץ גם להאזין לריאיון של ההיסטוריון אריה יצחקי על דלותם של מכסחי המיתוסים:

"אנחנו בדור של הכחשה", אומר יצחקי הרואה בניפוץ מיתוס החשמונאים עוד אחד ממסכת ארוכה של מאמצים להכחיש ולנפץ כל מה שקדוש וערכי בעיני העם היהודי. "יש לנו מכחישי מקרא שטוענים שלא היו דוד ושלמה, יש מכחישי שואה יהודים ושאינם יהודים, יש מכחישי מלחמת העצמאות, יש מנפצי מיתוס טרומפלדור ומיתוס הגבורה של בר כוכבא ויש גם מנפצי מלחמות המכבים".

יצחקי מספר על שורה ארוכה של דוקטורים, פרופסורים, היסטוריונים וארכיאולוגים המנסים לטעון שדווקא המכבים היו הרבים ואילו הסלוקים שלחמו נגדם היו המעטים. יצחקי מספר על כתבה שבה הרב הרפורמי יורם מזור, אב בית הדין של התנועה הרפורמית, כותב שהסיפור המוכר לכולנו רחוק מהאמת "כרחוק הנס מהמציאות".

לדבריו לא היה פך שמן והכול אגדות של התועמלנים החשמונאים. אחריו הופיע פרופ' דורון מנדלס מהאוניברסיטה העברית בירושלים והוא כותב מאמר מדעי על סמך מקורות יווניים ובו הוא קובע שאנטיוכוס לא כפה את דתו על היהודים, אלא הסתפק בכך שהיהודים יעזבו את דתם ולא יקיימו ברית מילה, לא ישמרו את השבת ויהפכו לעובדי אלילים, קביעה מעט תמוהה שכן אם אלה דרישותיו של אנטיוכוס הרי שהמשמעות היא כפיית דת מצידו, אך עבור הפרופסור הדברים שונים בתכלית.

יצחקי מוסיף ומצטט מתוך מאמר של ד"ר יחיעם שורק, אמירות בוטות כלפי מתתיהו ובניו. במאמר זה מכונה מתתיהו כקנאי קיצוני פסבדו סהרורי שגרר את העם למרידה באקט של שיסוף גרונו של מתייוון יהודי שהעז להביע בפומבי את דעתו התיאולוגית, "הוא הופך את מתתיהו ובית חשמונאי למין ארגון דאע"ש שכורתים ראשים ומשספים גרונות למי שמבקש את חופש הביטוי", אומר יצחקי

על יהודה המכבי כותב שורק שהוא משך אחריו מחפשי אקשן צעירים קנאים נלהבים "יעני נוער הגבעות" ומותיר אחריו בשדה הקרב חללים רבים, משפחות קנאיות שכולות. זאת תוך שהוא דוחה הצעות שלום הלנסטיות משום שריח הדם הקפיץ את האדרנלין שבו ובליבו מנטרה קסומה לכבוש ולהתנהג באכזריות כלפי האוכלוסייה ההלנסטית האזרחית ומטעמים אישיים ביקש לכפות עליהם את היהדות או לטרנספר אותם. כך, מסביר יצחקי, מבקש הדוקטור המלומד לתאר את ההיסטוריה באופן מעוות ואת מסקנות העיוות להשליך על הפוליטיקה והמציאות העכשווית.

עוד מצטט יצחקי גם מתוך דבריו של פרופ' מאיר בר אילן מהמחלקה ליהדות באוניברסיטת בר אילן שהתייחס לקרב שבו אלעזר נכנס מתחת לפיל של המצביא ההלניסטי ותקע את חרבו בבטן הפיל. פרופ' בר אילן מתבסס על ספר חיצוני, מגילת אנטיוכוס, ומתוך כך הוא מגיע למסקנה שאלעזר הגיע בכלל בלילה לחניית הפילים ונפל לתוך בור פרש הפילים וטבע שם וכל הסיפור אינו אלא אגדה חשמונאית.

מוסיף יצחקי ומספר על מי שהוא מגדיר כ"המכחיש המקצועי", פרופ' בצלאל בר כוכבא מאוניברסיטת תל אביב, מומחה לצבאות ההלניסטיים ש"עסק בקרבות המכבים והפריע לו נושא הרבים נגד מעטים". יצחקי מספר כי טענתו של פרופ' בר כוכבא היא שלא יכול להיות שצבא קטן יעמוד מול הצבא האדיר שעיקרו ה'פאלנקס', גוף אדיר יכולת של לוחמי חי"ר משוריינים בעלי חניתות ענקיות ששום צבא בעולם לא עמד מול כוח ההסתערות שלהם ולטעמו לא יתכן שצבא קטן של 3000 איש עמדו מול כוח המונה עשרת אלפים או חמישה עשר אלף איש, וממילא מכאן מתברר לטעמו שליהודה היו עשרות אלפי לוחמים. "הוא ביסס את התזה שלו על הקרב שבו נהרג יהודה המכבי, קרב אלעשה. כל הפרשנים וההיסטוריונים מסכימים שהקרב הזה היה בין רמאללה להר בעל חצור. הם מזהים את המקום בחורבה ערבית בדרום רמאללה ושמה 'אל עאשי' ואת המקום שחנו היוונים באל בירה שהיא המשך של רמאללה. מדובר בשטח רמתי לחלוטין ואם באמת זה היה שם זה לא יתכן שעל שטח קטן כזה יעמוד הכוח היווני הענק ולכן מבחינתו הכול בלוף. פלאנקס יכולים לפעול רק בשטח שטוח ולא בערוצים או מדרונות. הם לא יכולים לפעול באזור שבין רמאללה להר בעל חצור".

ממשיך יצחקי ומספר על המחקר שערך הוא עצמו בשטח ובספרות והמסקנות שאליהן הגיע, מסקנות הפורכות את ניסיון ניפוץ מיתוס יהודה המכבי. הוא מזכיר בדבריו כי ספר מכבים א' נכתב ביוונית עתיקה ותורגם תרגומים שונים תוך שהחוקרים מאפשרים לעצמם חירות רבה מדי כולל הזזת פסוקים.

"גיליתי שהמקום לא נכון. אל עאשי זה לא אלעשה. אל עשה זה מקום שמופיע בדברי הימים באזור של מוצא שממערב לירושלים. יצאתי לשטח וגיליתי ששם יש מקום שנקרא 'חירבת אל עוש' ואני עולה במעלה נחל כיסלון עליון שזה בין מבשרת לבית צוריק, ליד מושב בית נקופה, ומוצא חירבה ושם אני עושה סקר בשנת שמונים ושלוש ומגלה שכל החרסים מתקופה הלניסטית. זהו אתר מהתקופה החשמונאית. שם אין מקום להסתערות של פלאנקס. שם יכולים 800 לוחמים להילחם בפלאנקס שלא יכולים להסתער", קובע יצחקי ומציין כי המציאות שהתבררה גם על סמך המקורות התנ"כיים הייתה שהיוונים חונים באזור שבין רמות לקריית יערים, חירבת אל ביאר, וזהו אזור מבותר שבו אין סיכוי לפלאנקס לפעול. מאבק זה נמשך פרק זמן ארוך מאוד עד שבסופו של דבר היוונים ניצחו "כי היהודים היו מאוד מאוד מעטים, אבל הם היו גיבורים ומעטים שבראשם גאון צבאי שמגמד את כל גאוני המלחמות של העולם העתיק".

מוסיף יצחקי ומספר כי גם תיאור קרב אמאוס על ידי פרו' בר כוכבא ואחרים נעשה באופן בלתי נכון ומתוך הזזת פסוקים בעוד ספר המכבים נכתב על ידי אדם מבית חשמונאי שהשתתף בקרבות ומתוך התיאור ניתן לראות עד כמה הדברים מדוייקים וכאלה שנכתבו מתוך היכרות השטח והאירועים.  "הפרשנים עשו לעצמם חירות בהתאם לדעות הפוליטיות שלהם", אומר יצחקי וקובע כי מדובר בניסיון לקעקע את המיתוס מתוך אג'נדה האנטי ציונית ואנטי יהודית.

כעת ממליץ יצחקי וקורא לבתי ספר שדה, בעיקר כאלה המזוהים עם ההתיישבות כמו בכפר עציון ובעפרה להכיר את הסיפור הבדוק כפי שהוא מציג אותו ולא להסתמך על מקעקעי והמנפצים המגמתיים של המיתוסים היהודיים. "אני מזמין אותם ומוכן לעשות להם השתלמויות בשטח כדי שידעו שהמכבים היו גיבורים ואמיצים וניצחו מעטים מול רבים את הצבא החזק ביותר של אותם ימים".

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *