נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ערכה האובייקטיבי של נבואה

מספר צפיות במאמר זה:93

הרב ד"ר יחזקאל (איזידור) אפשטיין, ראש בית המדרש לרבנים בלונדון, בספרו 'אמונת היהדות', מבאר את עיקרי האמונה בהתאם לידע הפילוסופי והמדעי של המאה ה20, בפרק השביעי הוא מדבר על הנבואה:

מכל האמור מסתבר, כי אם אמנם השכל וההתגלות הם שניהם עמודי הדת, הרי ההתגלות היא עמוד התווך. עניינה העיקרי של הדת הוא בהבטחת קיומו של קשר אישי בין האדם לאלוהים ודבר זה ניתן, כאמור, לבחינה רק על ידי נסיון אישי, שלגביו לא תוכל שום פילוסופיה לשמש תחליף.

כך הופכת ההתגלות להיות יסוד לכל דת חיה. ואם דבר זה נכון לגבי דת בכלל, .הריהו נכון, לפחות במידה שווה, לגבי דת ישראל, שהיא מקור כל הדתות הרמות. ואמנם, תוקפם של כל עיקרי היהדות מיוסד על העובדה, כי היא דת נגלית. היהדות :מלמדת, בי כל הידע על רצון ה׳ נבע מלכתחילה מתוך שורה של התגלויות אל אישים. ספר בראשית מלמדנו, כי נח נצטווה מפי הגבורה על מספר מצוות, שנתקבלו כיסוד החיים הדתיים והחברתיים לכל האנשים והעמים. אברהם זכה לכמה מגעים אישיים, שמתוכם למד לדעת את ריבונו כאלוהי כל הארץ ואת דרכו ׳לעשות צדק ומשפט. התורה עצמה, שעתידה היתה להעשות המנחה העליון בחיי הפרט והכלל של האומה, ניתנה לישראל בתיווכו של משה ״אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים״ (דברים ל״ד, י,). אף עם ישראל זכה להתגלות למרגלות סיני, שהכשירה אותו להבנת האלוהות באורח יחיד במינו. מטרתה של ההתגלות בסיני אל בני ישראל היתה לאשר לעיניהם את אופיה האלוהי של שליחות משה, אשר את דברי תורתו צריכים היו לקבל מאז ואילך ללא פקפוק. ״הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם״ (שמות י״ט, ט,) [1]. אמנם נכון הדבר, כי בעקבות משה נמשכה שורה ארוכה של נביאים, שבהשפעת המגע עם רוח הקודש היו מסוגלים לפרש את קורות הימים לאור התכלית המוסרית ׳האלוהית, ורוח ה׳ הוסיפה לדבר אל העם דרך שרשרת ארוכה של סופרים ומורים לתורה שבעל פה [2]. אך ההתגלות אל משה היא אשר אצלה סמכות לדברי המורים  והנביאים בישראל, ורק במידה שדבריהם עמדו על בסיס ״זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל״ (דברים ד' מ״ד) הוכרו כאמיתיים ומוסמכים 2א.

התגלות כחוויה פסיכולוגית פירושה התמזגות הדדית של מחשבת האינסוף האלוהית במחשבת האדם. ברגע שמניחים מציאותו של אלוהים אנושי חייבת ־המחשבה האלוהית למצוא דרכה לתוך מוחות אנוש מוגבלים. ולא עוד אלא, שההגיון מחייב לומר, כי בשחר ילדותו של המין האנושי, שעה שנבצר ממחשבת האדם להרקיע לבדה שחקי הרוח, היו בהכרח גילויים של כוח בספירות שלמעלה מן הטבע והתגלויות אלוהיות חד־פעמיות.

דוגמת העמוקות שבחוויות הנפש חייבת גם ההתגלות להישאר בבחינת מיסתורין. אף על פי כן אין כאן בשום פנים התערבות במהלך העניינים הטבעי, אם נייחד המחשבה לעצם ההוויה, הרי כל הבריאה אינה אלא התגלות פעילותו היוצרת של שכל העולם? וכל פעולותיה של הרוח האנושית המתבטאת במדע. אמנות או ספרות, הן במובן־מה התגלותו של אותו שכל עליון. ומכוחו של רעיון .בדומה לזה מצווה עלינו היהדות בראותנו חכם, יהודי או לא יהודי, לברך לאלוהים ״שחלק מחכמתו לבשר ודם״. ובהתאמה מלאה עם גישה זו אין היהדות, הרואה בהתגלות סיני הבסיס לכל תורתה בתחום הדת והמוסר כאחד, שוללת אפשרות של התגלויות אחרות וביאתם של אנשים שלא מישראל בסודה של רוח הקודש 3 כלום אין בלעם נחשב בעיני חכמי התלמוד כנביא בקרב אומות העולם ? ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה״ (דברים ל״ד, י,) — אבל באומות העולם קם — ומנו? בלעם״  ברם, דבר זה אינו מהווה סיבה מספקת לקבל ללא הרהור וחשד מסויים־ טענתו של מישהו על התגלות שזכה לה, קיימת תמיד תערובת של גורמים סובייקטיביים, כמו הרגשות, נטיות מוסריות, משפטים קדומים תורשתיים והשפעות. הסביבה, העשויים לעורר פקפוקים, אם סיפורו של איזה רב או חכם, קדוש או אפילו מקובל, כי אלוהים ניגלה אליו, אינו מיוסד לאחר הכל אלא על אשליה: עצמית. כדבריו של רבי יהודה הלוי, שהיו בוודאי מכוונים למוחמד ולמייסד  הנצרות: ״ואפשר שיתדמה לו   כאיש שמדבר עמו ושומע דבריו בנפשו        ובמחשבתו ואז יאמר כי הבורא דבר בו״3. אך אם יחיד, גם אם הוא גדול־ ומושלם, עלול להיות קרבן להזיות ותעתועים ולהאמין, כי ה׳ דיבר אליו, יקשה מאוד לומר, כי התודעה הקולקטיבית של עם שלם עלולה ליפול קרבן לאותם תעתועי־דמיון והזיות.

שיקול זה עצמו מעמיד את התגלות סיני מעל לכל נסיונות הרוח האנושית במגעה עם אלוהים. לא ליחיד בלבד דיברו הקולות בסיני, כי אם לרבבות מישראל שנאספו למרגלותיו. גם לא מן הענין הוא להתווכח, כי אין אגו רשאים לקבוע: שהבורא זיכה אומה אחת על פני אומות אחרות במגע מיוחד כזה. העובדה נשארת,. כי התגלות ה׳ באמצעות נפש האדם אינה מתחלקת בשוד. בין יחידים משה, ישעיה. ושאר נביאי ישראל, שאין להם אח, גאוני הדת הללו עומדים על מישור נבדל לחלוטין מזה ששוחרי האלוהים האחרים מצויים בו. ומה שמתייחס ליחידים נכון־ גם לגבי עמים. העובדה, שהעם היהודי נתייחד במשך הדורות בשל זיקתו המיוחדת לערכי רוח וניחן בחוש דתי בלתי רגיל, אינה ניתנת לערעור. כן אין להכחיש, כי מאורעות מסויימים בחיי העם, כמו אלה שליוו את מפלת הרודנות המצרית,. יכלו רק לעזור להגברתם וחיזוקם של כוחות הקיבול הרוחניים של העם היהודי במידה שאין דוגמתה. כיצד יכול מאורע לאומי להשפיע על גניוס של אומה אפשר להיווכח מתוך השיאים, שאליהם התעלתה הספרות האנגלית בימי ההתעוררות: של תקופת אליזאבת הראשונה. דומה בהשפעותיו היה נסיונם של ישראל לרגלי הר סיני. מפלת הרודנות המצרית יחד עם הגאולה הניסית שבאה בעקבותיה הולידה: בישראל התפרצות מופלאה של כוחות רוחניים, שלא היתד. כמותה מאז ושלדברי־ חכמינו ז״ל ״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ושאר נביאים״‘. [3] [4] [5]

אשר לאופיה של התגלות־סיני, הרי דבריו של רבי ישמעאל (מחכמי ארץ ישראל במאה השניה) בקשר לשתי הדיברות הראשונים, מאירים ביותר: ״אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו״.

דבר זה מקל במידה ניכרת על תפיסת מהותו של מעמד הר סיני. לפי רבי ישמעאל, שמעו בני ישראל רק את שתי הדיברות הראשונים מפי הגבורה, ואילו .את יתר הדיברות קיבל העם מפי משה. זוהי דרך אחרת של הביטוי לרעיון, כי מאורע לאומי־מיסטי זה בסיני, שהכשיר את ישראל להשיג את האלוהות בדרך ייחודית, הצטמצם, במידה שהדבר נגע לעם עצמו, בקשריו המיוחדים של אלוהים עם ישראל (כפי שמשתמע מן הדיבר הראשון) ובייחודו (כפי שמתאשר בדיבר השני). את יתר הדיברות קיבל העם ללא פקפוק באמצעות משה, ששליחותו האלוהית נתאשרה לעיניהם.

יש מי שירצה בוודאי לטעון, כי גם אם נניח שמאורע לאומי־רוחני כמו זה, שאירע בהתגלות־סיני, הוא אפשרי, היכן ההוכחה, כי אכן קרה הדבר בחיי ישראל? במלים אחרות, מהי העדות שבידנו, כי התיאור המקראי על מעמד הר סיני הוא היסטורי ואינו שייך לעולם האגדה והסיפור? כאן אין שיפוט חסר פניות עשוי להטיל ספק בטיב התשובה. מלבד מה שאי אפשר להביא בחשבון אמונה כזו שנתעוררה ועברה ללא עוררים, אלא אם כן היו לה סמוכים למעשה[6]. הרי ההיסטוריה של עם ישראל היא אחת העדויות החותכות ביותר לצדקתה של הנחה זג תולדות עמנו המופלאות והמפתיעות עשויות לחזק אמונתו של כל חוקר דת ישר ובלתי משוחד, כי אכן היתה ברית בין ה׳ וישראל — מאורע רוחני יחיד במינו — התגלות בחיי עמנו, שהולידה תוצאות נכבדות ביותר בהיסטוריה והפכה עם של עבדים עושי־לבנים במשך דורות לכוח המוסרי־רוחני־דינמי העצום ביותר, שראה העולם אי־פעם. ואמנם, כה מכרעת באופיה היא עדות היסטורית זו, עד כי הוכרה על ידי סופרים והוגים בני אסכולות שונות בפילוסופיה ובמחשבה. נסתפק .במתן דוגמה אחת מרבות ונביא דברי ניקולאי ברדייב, הפילוסוף הרוסי הידוע: ״היהודים — כתב הוא בספרו ״משמעותה של ההיסטוריה״ — מילאו תפקיד מרכזי בהיסטוריה. הם בראש וראשונה אומה היסטורית וגורלם משקף את עמידתם לעד של הצווים האלוהיים. גורלם טבוע יותר מדי בחותם ה״מיטאפיסי״ מכדי שיהא .ניתן להסברה במונחים מטריאליסטיים או היסטוריים פוזיטיביים זוכר אני כשניסיתי בצעירותי לאמת את השיטה המאטריאליסטית ההיסטורית. על ידי הדגמתה בגורלות עמים, כיצד התנפצה זו אל הענין היהודי, אשר גורל נושאיו נראה נעדר הסבר לחלוטין מנקודת מבט מטריאליסטית. ואמנם, לפי הקריטריון המטריאליסטי והפוזיטיבי, צריכה היתה אומה זו לעבור מזמן מן העולם. קיומה הוא תופעה מיסתורית ומופלאה, המעידה, כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזירה קדומה, העומדת מעל לתהליך ההסתגלות, שדוגלת בו השיטה המטריאליסטית ההיסטורית. קיומם של היהודים, התקוממותם נגד ההשמדה, עמידתם בתנאים מיוחדים במינם והתפקיד הגורלי שמילאו בהיסטוריה כל אלה מורים על היסוד המיסתורי והייחודי שבגורלם״[7] [8].

אם ניפנה מהתגלות סיני לזו של נביאי ישראל נמצא, כי לדבריהם אותו תוקף חוקי, אשר אינו מנת חלקה של שום דת אחרת. ״והראיה הגדולה על אמתתם הסכמת כל המין ההוא על הצורות ההם׳ — אומר רבי יהודה הלוי״. רעיון זה מפתח ו. סאנדיי במחקרו inspiration (השראה). ״אם נביא אי־כאן ונביא אי־שם — כותב הוא — נחשב כשלוחו של מקום, אשר שם דבריו בפיו, אין בכך הרבה מן המפתיע אך כאן רואים אנו שורה שלמה של נביאים, הנמשכת ממשה, מעמוס, מנתן, משמואל ועד מלאכי, ולכולם קבלה אחת. בפי כולם נוסה אחד — ״כה אמר ה״ ״היה דבר ה,״, ״שמעו דבר ה״ זהות זו בלשון מעידה על זהות בחוויה הפסיכולוגית שמאחוריה ? אך אם יחיד עשוי להיות נתון לדמיונות־־שוא, קשה לומר, כי מעמד שלם ברציפות כה מתמשכת עשוי לשגות בהם — ובפרט בדמיונות, שהשיטתיות מרובה בהם כל כך״[9].

יתירה מזו, אם נבדוק רבים מדבריהם של הנביאים נבחין, כי הם מכירים בניגוד שבין הרגשותיהם ורעיונותיהם העצמיים מצד אחד ובין תכליתו ומחשבתו של אלוהים, הכפויות עליהם. דבר זה מתגלה בבהירות בהתקוממותם של הנביאים נגד הקריאה האלוהית ובסירובם להענות לה, כמו גם בשיחות שהם מנהלים עם ה' בוויכוחיהם ובהתדיינויותיהם עמו, המשקפים את הרגשותיהם, שאלותיהם ותלונותיהם. דוגמאות כאלה חוזרות ונישנות בספרי הנביאים. די אם נזכור בהקשר זה את ישעיהו, עמום וירמיהו, כיצד העתירו לה׳ לבל תועמס עליהם שליחותו. הנביאים מכירים, איפוא, ברורות בשני הזרמים או הכוחות הנבדלים שבקרבם,. זרם רגשותיהם העצמיים והכפיה העליונה מצד ה' שהוא רבונם ומעביר מחשבתו־ ורצונו אליהם ועד ידם״ 12

הנביאים, באשר הם רואים עצמם כנתונים לרדיה ולבעלות, משתייכים למעמד מיוחד משלהם. דבריהם אינם יצירות שבהעדר עצמיות, כיצירותיהם של הפסל המוסיקאי והצייר, הם פרי השראה במובן המדוייק של המלה. יש בהם משהו שנאצל עליהם מן החוץ, משהו שכרוכה בו משמעות ברורה של נתינה13, אשר באמצעותו נענית הרוח האנושית לגילוי האלוהי, המנחה את האדם בדרכיו וחוקיו.

מנקודת ראות פסיכולוגית נשאר היחיד, אשר נחה עליו רוח ה' בבחינת מיסתורין כמו ההתגלות עצמה. חלק גדול ממה שהנביאים אמרו או עשו. עלינו לחפש מחוץ להם ולראות, כי הם נאנסו על ידי כוח מיסתורי, השוכן מעבד לפרגוד הטבע. המדרגה הקרובה ביותר לנבואה היא זו של הגניוס, וכמו הגניוס מכשילה גם הנבואה כל נסיון להסבירה בדרך הטבע. כשם ששקספיר היה מחונן. יותר מכל המשוררים ובטהובן יותר מכל המוסיקאים, כך היו נביאי ישראל מחוננים יותר מכל מורי הדת. בעזרת כוח מסויים, שאין לנו מושג עליו, היו הם מסוגלים לפרוץ מעגלי סביבתם הטבעית ולהבין דברים שלא הובנו על ידי אחרים־ ולראות דברים שלא נתגלו לאחרים. ובדיוק כשם שגניוס עשוי להתגבר על מעצורים התלויים בנסיבות וסביבה, עשויים לכך גם הנביאים, שכן גניוס אינו תכונת השכל אלא תכונת הנפש.

אסכולה מסויימת של פסיכולוגים, שאחד מנציגיה המובהקים ביותר היה־ ד״ד ויליאם בראון מאוקספורד, נוהגת להבחין בין מה שקרוי בפיה ״האני הנסיוני״ (empiric ego), כלומר האני השכלי, ובין ״האני הטהור״ (pure ego) הוא האני הנפשי. בעוד הראשון נשאר בתחום הפסיכולוגיה, הרי השני הוא מעבר לגבולותיה. שכן הפסיכולוגיה, כך סבורים, אינה תורת הנפש אלא מדע השכל׳ התהליכים השכליים בשעת התהוותם. הפסיכולוגיה עוסקת במבנה השכל וכיצד הוא מתפתח במשך הזמן, כיצד מתחיל התינוק את חייו כשהאני שלו מגובש בחלקו התורשתי במידה מסויימת. הילד יורש אינטרסים ונטיות מהוריו, כשם שהוא יורשי את מבנה גופו. הוא יורש כשרונות, מה שאופייני לאני השכלי, האני שהינו תוצאת של בסידן, של יחסי הגומלים בין האדם וסביבתו. אולם דבר אחד יש, שאותו איך הילד יכול לרשת. אין הוא יכול לרשת גניוס, כי הגניוס הוא תולדה של האני־ הטהור. אין הוא בא בירושה או בהשפעת הסביבה. אם ניקח את שקספיר, למשל; לא נמצא כל עדות לכשרון ספרותי גאוני אצל איש מאבותיו או בתולדות עמו. מקור הכשרונות המתגלים בגניוס אינו באני הנסיוני, בשכל, אשר הפסיכולוגים יכולים לנתחו, אלא באני הטהור, בנפש[10]. והיתר. זו תכונתם הנפשית המיוחדת של הנביאים, שהפכה אותם לגאוני הדת בהיסטוריה.

כמו הגניוס כך היתה גם מתת הנבואה שלהם בעיקרה כוח יוצר. הגניוס יוצר דברים חדשים, שלא היו קיימים לפני כן. לא תמיד אפשר להצביע היכן צפונה המקוריות, אך הסגולה ליצור משהו, שאפשר לקרותו חדש, הוא הקו המבדיל בין גניוס לכשרון. כשרון יכול להעזר בכללים ודגמים. גניוס יוצר כללים חדשים. הנקבעים לאחר מכן על ידי אנאליזה. ״תחילה באה היצירה — התגלות, סגולות אופי. הקמת החברה, יצירת אמנות. אחר כך באה התיאוריה — תיאולוגיה, תורת המוסר, מדע המדינה, תורת האמנות. הרי זה בדיוק כבעולמו של הקב״ה — תחילה הפרח, אחר כך תורת הפרחים, בוטאניקה. הגניוס מופיע כחלק מיצירתו הבלתי פוסקת של הכל־יכול״ [11]. המציאות קשה להבנה ולעתים קרובות היא כאילו נעדרת־ משמעות. אז מופיע הגניוס ובכוח יצירתו הוא מסייע בידינו לעתים קרובות לתפוס את משמעותה של המציאות. לאור השקפה זו היו נביאי ישראל ממשה ואילך הגאונים־היוצרים הגדולים ביותר בהיסטוריה. אם נעיין בתורתם, שעמדה בניגוד גמור לכל מגמות סביבתם ורוחות זמנם, ובהיקף השפעתה ועוצמתה, אי אפשר שלא נחוש בכוח היחיד במינו שפעם בהם, כוח, אשר יצר ערכים חדשים, המעידים על קרבתם למציאות יותר מכל אדם אחר[12]. ערכים אלה מהווים את תמצית היהדות: ובחינתם והדיון עליהם הם נושא הפרקים הבאים.

הערות (חלקי):

[1]    ראה רמב״ם, יד החזקה, הלכות יסודי התורה, פ״ח ה״א.

[2]     התורה שבעל פה (אשד התלמוד הוא בית גנזיה) היא אותה חטיבה במסורת היהודית, ששלשלת הרציפות שלה חוזרת ומגעת עד אנשי כנסת הגדולה, ומהם עד הנביאים,

ומן הנביאים והזקנים עד יהושע ולבסוף עד משה, שקיבל אותה מפי הגבירה. תפקידה הוא כפול. קודם כל היא מפרשת את המצוות שבתורה שבכתב, תוך מסירת תוכנן והגדרת היקפן. באופן כזה מהוה התורה שבעל פה חלק אינטגראלי והכרחי של התודה שבכתב, שכן בלי התורה שבעל פה אי אפשר לקיים את התורה שבכתב. כיצד תוכלנה, למשל, להישמר מצוות השבת שהתורה אלמלא התורה שבעל פה, המגדירה את המונח ״מלאכה״, מאירה ומבהירה התורה שבעל פה את מצוות התורה שבכתב עלרקע התנאים והנסיבות — בחברה, במשפחה ובכלכלה• הפרוזבול של הילל, שנועד להסדיר את פעולות שנת היובל בקשר לשמיטת חובות, הוא דוגמא למצוה מן התורה (דברים, ט״ו מט״ו ואילך), שנתבארה לאור התנאים שנשתנו. בתוך התורה שבעל פה,

עם כל הסמכות שניתנה לה, כלולות התקנות והגזירות הרבות שתיקנו חכמים אם בתורת ״סייג לתורה״ (דוגמת האיסור לטלטל כלי עבדה בשבת) או כביטוי לחסידות והקפדה על המצוות (כמו הדלקת נרות בחנוכה). T. H. Huxley דן בספרו Science and 1893) the Hebrew Tradition), מעמ׳ 363 ואילך, בעניין ״סייג לתורה״ וכותב:

״בהיות העולם האשר הינו, ספק הוא אם היו ישראל שומרים בשלמות על הזהב הטהור שבדת, שצרפו הנביאים לתועלת האנושות והעם העברי, אלמלא היו המנהיגים מסורים עד מוות אפילו לסיגים, בהם היה אותו זהב מעורב. מכל האירוניות המוזרות שבהיסטוריה, אולי המוזרה ביותר היא זו, שהכינוי פרושי רווח כמלת גנאי בקרב גלגוליה התיאולוגיים של אותה כת של נוצרים, אשר אלמלא רוח ההקרבה של הפוריטאנים הקדמונים ההם, לא היו הללו באים לעולם. הם, כמו ממשיכיהם ההיסטוריים, הפוריטאנים שלנו, היו שותפים לגורלם של החכמים המסכנים, אשר הצילו עדים״.

במאמרי The Rabbinic Tradition שבקובץ The Jewish Heritage הראיתי, כי את התורה שבעל פה מאפיינים — ההמשכיות ותוקף הסמכות, כמו גם השקפתה היסודית על אחדות הדת והחיים, שהפכה את היהדות לאורח חיים חדור יראת שמים ורוחניות, מבלי להינתק מעולם המעשה.

[3]    ספרי לדברים ל״ד, י,. ראה גם מדרש במדבר רבה, פרשה כ׳ בבבא בתרא, ט״ו ב׳,. נזכרים שבעה נביאים שנתנבא., לאומות העולם: בלעם ואביו, איוב, אליפז התימני, בלדד השוחי, צופר הנעמתי, ואליהו בן ברבאל הבוזי. ראה גם מדרש ויקרא רבה,. פרשה ב׳ ט׳.

[4]    כוזרי, מאמר ראשון, פ״ז. ראה גם ״מלמד התלמידים״ לרבי יעקב אנטולי (1199—1256), עמ׳ 192 : ״כי אלו האומות לא התפארו באחד מקדושיהם, או נביאיהם שעשה אותמז או מ פתים גלוים לעיני האוהבים והאויבים רק כל מופתיהם אשר יתפארו בם הם דברי מטמוניות וסתרים כי אמרו במקום פלוני, במערה אחת או בהר אחד, או ביער אחד אירע כך וכך ושם עשה הנביא מופתים״. אפילו שיבתו של ישו לתחיה, שהיא ענין מרכזי בנצרות, נתרחשה במעמד שלוש נשים בלבד, ביניהן מריה מגדלינה ש״גורשו ממנה שבעה שדים״ והתלמידים אשר ראו את ישו אחרי הצליבה היו מעטים מאוד. ראה י. קלוזנר, מישו עד פאולוס, כרך א׳ (1951) עט׳ 263 וכרך ב, עמ׳ 180.

 [6] העובדה, כי שום דת אחרת לא ניסתה לטעון כך היא הערובה הטובה ביותר לתוקף טענתם של ישראל בדבר ההתגלות בסיני.  ראה ״האמונות והדעות״ לרב סעדיה גאון בהקדמה (מהדורת סלוצקי, עמ׳ 12).

[7] (1936) Nicolas Berdyaev, The Meaning of History, עמ׳ 86—87. ראה גם ״חובות הלבבות״ לרבנו בחיי אבן פקודה, שער הבחינה, ה׳: ״ואם יבקש אדם בזמן הזה לראות מה שהוא דומה לענינים ההם (יציאת מצרים ומעמד הר סיני), יביט בעין האמת עמדנו בין האומות מעת הגלות וסדור ענינינו ביניהם עם מה שאנו בלתי מסכימים עמהם בסתר ובגלוי. והם יודעים בזה, כמו שהבטיחנו יוצרנו יתברך (ויקרא כ״ו, מ״ד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו' ונאמר (תהילים קכ״ד, א׳ ב׳) לולי ד׳ שהיה לנו יאמר נא ישראל בקום עלינו אדם״. נמלצים הם גם דבריו של רבי יעקב עמדין (1697—1776), שביטא אותו רעיון בסידורו ״בית יעקב״, סולם בית אל, ד׳ ע״ב (מהדורת ווארשה, עמ׳ 8): ״אנחנו האומה הגדולה שה פזורה, אחר כל שעבר עלינו מהצרות והתמורות אלפים מהשנים, ואין אומה בעולם נרדפת כמונו, מה רבים היו צרינו, מה עצמו נשאו ראש הקמים עלינו מנעורינו להשמידנו לעקרנו לשרשנו מפגי השנאה שסבתה הקנאה רבת צררונו. גם לא יכלו לנו לאבדנו ולכלותנו, כל האומות הקדומות העצומות אבד זכרם, בטל סברם סר צלם, ואנו הדבקים בד׳ כולנו חיים היום מה יענה בזה פילוסוף חריף, המקרה עשתה כל אלה. חי נפשי כי בהתבונני בנפלאות אלה גדלו אצלי יותר מכל ניסים ונפלאות שעשה השם יתברך לאבותינו במצרים ובמדבר ובארץ ישראל, וכל מה שארך הגלות יותר נתאמת הנס יותר ונודע מעשה תקפו וגבורותיו״.

 

[10]   ראה (1946) 158—157 ,w. Brown, Persosality and Religion. הגניוס אינו כפוף גם להגבלות הזמן. מוצארט מספר לנו בדבריו על אחת הקומפוזיציות שלו, כי היא היתה במוחו קודם שהעלה אותה בכתב. הוא שמע את כל התווים ביחד. לדבריו היתה זו חוויה נפלאה, שכמתה לא אירעה לו שוב. ראה וו. בראון, שם, עמ׳ 149: ״מוצארט מתאר כך את אופן יצירתו: תהילה באים קטעים ופירורים ומתחברים בהדרגה במוחו, ואז מתחממת הנפש לקראת העבודה והדבר גדל יותר ויותר. ״ואני מפתח זאת ביתר הרחבה ובהירות ולבסוף הדבר נעשה כמעט גמר במוחי, אפילו אם הוא קטע ארוך, עד שאני יכול לתפוס את כולו בבת אחת במחשבתי, כאילו היה ציור נפלא או אדם כליל־יופי; באורח זה איני שומע אותו כלל בדמיוני ברציפות — כדרך שיבוא בוודאי לאחר מכן — אלא כולו כאילו בבת אחת. הרי זה חג נדיר! כל היצירה ותעשיה מתהוה בקרבי כבחלום עז ונהדר׳ אך הטוב מכל הוא שמיעת הדבר כולו בבת אחת״. מובא על ידי וויליאם ג׳ימם בספרו Principles of Psychology, (1890), עמ׳ 255. וראה כוזרי, מא ט.״ רביעי, ה׳, בו נאמר על הנביאים, כי הם מסוגלים לראות שפעת דברים ״ברגע אחד״.

[11]  (1933) N. Soderblom, The Living God, עמ' 356.

[12]  המגמה, שהיתה מקובלת בין חוקרים מודרניים׳ לראות בנביאים אנשי אכסטאזה בלבד, נדחתה מפני הערכה רצינית יותר של המעלות האינטלקטואליות והגניום הדתי שלהם. ראה (1950) Th. J. Meek, Hebrew Origins מעN' 176 ואילך.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *