רגילים אנו שחוקרי מוח, על פי דרכם, תופסים את האדם כיצור ביולוגי, תחום עיסוקם הוא המיפוי של החלק הפיזי המוחשי שבחיי המח (או הנפש) שלנו. פילוסופים לעתים קוראים תגר על כך, כפי שניתן לראות למשל במאמרים כאן, בהרבה מקומות נגענו במגבלות ובסתירתיות של הרדוקציוניזם (למשל במאמרים כאן), אבל כעת נכיר חוקר מח, שהתמחה בנוירוביולוגיה, התוקף בחריפות את הרדוקציוניזם של מדעי המח, ואף רואה אותו כחלק מתהליך – שהוא מתאר בצורה די מפחידה – אוניברסלי בתרבות המערבית.
בספרו ‘לא על המח לבדו’, טוען עתריה שהרדוקציוניזם נכשל, כפי שמתואר בתקציר הספר:
חוקרי מוח רבים טוענים שכל עולם החוויות העשיר שלנו אינו אלא פעילות מוחית גרידא – ובמילים אחרות: איננו יותר מאשר מוח בצנצנת. בספר זה נטען כי מסקנה זו אינה מבוססת: אנו רחוקים מלהבין באיזה אופן מייצרת הפעילות המוחית את החוויה הסובייקטיבית. אין זו בעיה טכנית, התלויה במגבלות טכנולוגיות בלבד או בכמה ניסויים נוספים, אלא פער הסברי בלתי ניתן לצמצום. גם אם נדע את כל מה שיש לדעת על המוח, עדיין לא נוכל לעשות רדוקציה של החוויה הסובייקטיבית לפעילות מוחית. יש המגדירים בעיה זו כבעיה הקשה בחקר התודעה. אכן, הניסיון להסביר את החוויה הסובייקטיבית במסגרת מדעי הטבע מציב לפני מדענים ופילוסופים תהיות הנוגעות למגבלות המדע. בספר זה נדונות בין השאר השאלות הבאות: האם התודעה מחריגה את האדם מהטבע? איזו פיזיקה, אם בכלל, יכולה להסביר את התודעה? והאם נבין אי פעם את החוויה האנושית?
בניגוד לגישה המקובלת היום, התזה המרכזית בספר זה גורסת שאנחנו לא סך הפונקציות שהמוח מסוגל לבצע. מטפורת המחשב, שעל פיה המוח אינו אלא מחשב שמריץ פונקציה מסוימת, חסרת כל בסיס. כדי להבין את החוויה הסובייקטיבית יש לחזור לגוף שפועל בעולם ונאחז בו. האדם הוא קודם כול, ולפני הכול, ספוּג בעולם, וכך יש לבחון אותו.
בנושא זה האריכו רבים, וגם באתרינו ישנם מאמרים רבים על הנסיונות להסביר את התודעה, עתריה מכריז שהוא עוסק בבעיה עתיקה, אבל טוען גם טענות חדשות, בין השאר: אם התודעה היא מעצב ההתנהגות של האדם, הרי שהמעצב אינו מסתכם במח אלא גם בתנאים וסביבה, כלומר, העולם עצמו הוא חלק מהתודעה של כולנו, אני במקום א’ איננו אותו האדם שאהיה אני במקום ב’!
את התיאוריה הזו הוכיח עתריה ע”י מחקר מצבים של בדידות וניתוק קיצוניים, החל משבויי מלחמה, וכלה בסגר מחמת הקורונה… (כאן הוא מספר על הנושא, בריאיון רדיו).
כאן הוא מסביר את זה לירון לונדון:
בסקירה של דרור פוייר, נכתב:
אבל למעשה, הוא טוען, “אין שום הוכחה לזה שהאני נמצא בתוך המוח. מה שבאמת יש זה שכל חקר המוח לא התקדם תיאורטית מילימטר מאז דקארט של המאה ה-17 ומהמשפט ‘אני חושב משמע אני קיים’. כל מה שחקר המוח עושה זה לחפש את האני בתוך הפעילות המוחית. הם לא מצאו, והם גם לא ימצאו אותו, מהסיבה הפשוטה שאין מה למצוא”.
“לא על המוח לבדו”, ספרו של עתריה, שיצא בהוצאת מאגנס לפני כשנה, נכנס חזיתית בגישה המדעית הנפוצה בקרב חוקרי המוח, שלפיה הכול – העולם, החוויות והזיכרונות – הוא בסך הכול פעילות מוחית, ואם רק נבין איפה בדיוק זה קורה ואיך, ואם רק נצליח לייצר מחשבים חזקים מספיק, נוכל ללא ספק להעלות את התודעה האנושית כקובץ אל תוך המחשב, לגבות אותה ואף להוריד אותה אל תוך גוף אחר – צעיר, בריא ויפה יותר מן הסתם…
לעולם לא נצליח, טוען עתריה, להעלות את התודעה האנושית למחשב ובטח לא להוריד אותה לאדם אחר. ולא בגלל מכשולים טכניים, אלא בזכות התכונה המהותית ביותר של האדם: היותו גוף שפועל בעולם ונאחז בו…
אתה טוען שלא תיתכן תודעה במחשב ויוצא נגד הגישה הפסיכולוגיסטית. אתה יכול להסביר לי מה הקשר?
“לא יעזור שום דבר – גם אם אדע עליך הכול, לעולם לא אדע איך זה מרגיש להיות דרור. יש משהו אינהרנטי ובלתי חדיר. במובן הזה הסובייקטיביות שלי רדיקלית, בטח אל מול המהפכה הפסיכולוגיסטית שעושה רדוקציה ואומרת: נתייחס אל הבן אדם כאל נתון או סדרה של נתונים במדעי הטבע.“חוקר מוח לא יסמוך עליך שתאמר מה אתה מרגיש, הוא ירצה לראות מה קורה במוח. הנוירונים יספרו סיפור מעניין, אבל הם לעולם לא יגידו לי איך זה מרגיש להיות דרור עכשיו. לעולם לא”.
בספר אתה שופך קיתונות של אש על ה-fMRI (הדמייה תפקודית של המוח) כדרך להבין את התודעה. אין שם אמת?
“אין. מה מראה לי ה-fMRI? במקסימום, תנועה של מגנטיות באזורים שונים במוח באיחור ניכר ממה שקורה במציאות, ואני מפרש את זה. זה לא צילום של מה שקורה במוח, זו פרשנות סטטיסטית של תהליכי זרימת דם במוח, ולפיה איפה שיש יותר דם יש יותר פעילות. נו, אז מה? אני יכול להראות קורלציה גם לפעילות בקיבה”.אז אתה מבטל את כל זה?
“לא מבטל, רק אומר שה-fMRI לא מספר לנו אמת על האני. מהתחלה לחקר המוח הייתה שאיפה להיות מכונת אמת. הם רוצים שיהיה אפשר לסרוק אותך ולחשוב את המחשבות שלך. מה הסיבה שאפשר לחשוב שיש קשר בין ה-fMRI לבין מה שקורה לך בתודעה? מה, הרנטגן אומר משהו על האופי שלך? ברישום האק”ג אפשר ללמוד משהו על הרגשות שלך? ברור שלא. מה שהוא עושה, בעיקר, זה לספר לך על איך המוח שלך מתנהג כשהוא בתוך ה-fMRI…
עד כאן, טיעונים נכונים ומוכרים, ואפשר כבר לגלות שעתריה התמחה בפילוסופיה של המדע… אבל בהמשך הריאיון, חושף עתריה את התיאוריות שבאו לידי ביטוי בספר שבכתיבתו השתתף: ‘העידן הפוסט אנושי’ (2016).
בספר הזה, עושה עתריה לרדוקציוניסטים המודרניים, את מה שהם אוהבים לעשות למאמינים, לספק איזה תהליך פסיכולוגי שמסביר איך הגיעו לשגיאות המגוחכות האלו:
“תקלוט משהו אדיר: המשפט הידוע ‘אני חושב משמע אני קיים’ של דקארט נולד בלילה שבו הוא שהה לבדו בגרמניה, בליל שימורים במהלך פסטיבל מקומי. הוא היה מבודד, היו לו חלומות וסיוטים ורעיונות – ושם נולדת תרבות המערב, כתוצאה של בידוד מהעולם. מה ה-fMRI אומר לי? כלום, רק משחזר את המצב הקרטזיאני של בידוד מהעולם – כאשר הדבר הכי מרכזי בחיים שלנו הוא שאנחנו חלק מהעולם”…
“ברגע שהמילה הראשונה בחשיבותה בחשיבה ובתרבות המערבית היא ‘אני’, ועזוב מה שבא אחר כך – משם נגזר הכול”, אומר עתריה, “האני במרכז, הרדיפה אחר האושר וכו’. גם הסולידריות באה מהמקום של האני. אבל כשהאני במרכז, מגיעים גם התלישות והניהיליזם וחוסר המשמעות.
“ואני לא מאשים את דקארט בשואה, כן? אבל המחנות הם לא תוצאה מקרית של תרבות המערב. גם היטלר וגם הקומוניזם הציעו חזרה מהבידוד של האני אל ההמון, להפוך אותך לחלק ממשהו גדול יותר. הלכו נגד הסוליפסיזם הזה”.
בצורה מאד חדה וחותכת, הוא מציג את הקשר בין הגישה המערבית החדשה, ובין האלימות והניתוק מהאנושיות, זהירות תמונות קשות:
את הדברים הוא כותב בצורה יותר מעודנת, במאמרו באלכסון:
“הגיע הזמן לחדש את הנאורות: הריצה העיוורת אחר המדע והטכנולוגיה עלולה לעלות לנו באנושיות…
מדינת ישראל, פרויקט אוטופיסטי ומקום של אמונה יוקדת, שואפת להגשים את חזון בנוסח בייקון ולהפוך למעצמה טכנו-מדעית. אלא שבתחילת המאה השבע עשרה בייקון לא ידע את מה שאנחנו יודעים היום על הפרויקט הטכנו-מדעי. לאחר אושוויץ, שניים מההוגים החשובים במאה העשרים, מקס הורקהיימר ותאודור אדורנו, שני יהודים גרמנים שהיגרו לארצות הברית, וחשבו על עצמם עד סוף חייהם כפליטים, הבינו שיש לחשוב מחדש על פרויקט הנאורות – הנאורות, במסווה של ניסיון לשלוט בטבע, מפתחת שליטה באדם עצמו. הטכנו-מדע, שהצטייר בחזונו של בייקון כמסוגל להוביל לאוטופיה, הפך את השליטה באדם לא רק לאפשרית אלא גם לממשית ומאיימת. התוצאה, כך הבינו הורקהיימר, אדורנו ורבים אחרים, היא דיסטופיה. אבל אין דבר צפוי יותר מאשר לעבור מחזון אוטופי למציאות דיסטופית. לומר שאושוויץ היא תוצאה ישירה של ״הכלי החדש״ או של הנאורות יהיה ברברי לא פחות מלכתוב שירה אחרי אושוויץ ובנאלי לא פחות מלחשוב על מהנדסי רצח העם היהודי כעל טכנאים גרידא. על הרקע הזה אבקש לחזור לישראל של המאה העשרים ואחת.
עלינו ליצור עולם שבו אפשר לסלוח ולקוות, עולם שהתשובה לשאלתו של לוי ״הזהו אדם?״ אינה מחרידה אותנוהשאיפה להפוך לאומת הייטק אין פירושה להיות שותפים להרס האנושות, אולם הסכנות קיימות והן מגיעות לשיאן כשמציבים חישוב במקום מחשבה, ובלהט המרדף אחרי החדש מוכנים לבעוט במסורת, כאשר מאמינים שבכוחה של טבלת אקסל לומר לנו משהו עמוק על המציאות, כשבוחרים תמיד באו-או ומתחמקים מהתמונה המורכבת. הסכנות הופכות למוחשיות כאשר מכחישים את הקשר העמוק שבין אמונה למדע ולטכנולוגיה.
ארבע מאות שנים חלפו, המודל של בייקון הצליח מעל לכל שיעור, אך לסיפור הטכנו-מדעי יש צדדים אפלים, ולכן, בד בבד עם החינוך הטכנו מדעי האמיתי חובה לשמר, ואסור להזניח ולו לרגע, את החינוך היהודי – לא חייבים, כמו בייקון, להאמין באלוהים, אבל ראוי לכל הפחות להכיר ביכולת של טקסטים יהודיים להתמודד עם סוגיות מוסריות קשות. שילוב המחשבה היהודית עם הטכנו-מדע יאפשר לנו ליצור עולם שאינו אוטופי או דיסטופי וגם לא הטוב שבעולמות האפשריים, אבל לפחות כזה שבו אפשר לסלוח ולקוות, עולם שהתשובה לשאלתו של לוי ״הזהו אדם?״ אינה מחרידה אותנו.
אכן חומר למחשבה
עטריה אינו ‘מומחה בחקר המוח’. אם אמנם היה מומחה, היה טורח להדגיש את ההבדל העקרוני בין פעולת המחשב לזו של המוח. למעשה, במאמר הזה ובעוד הרצאות ששמעתי, הוא מסתייע בהנחות שגויות, מסתמך על ‘עובדות’ לא מוכחות, ואינו סותר כלל את התובנה של מומחי מוח אמיתיים, בכירים ממנו, שהתודעה היא תוצאה של פעילות מוחית.
פרופ’ עתריה התמחה בנוירוביולוגיה
לגבי ההנחות השגויות והעובדות הלא מוכחות וכו’, זה נשמע מאד מעניין
למה שלא תיתן איזו דוגמא קטנה?