נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

שאלה: שכר ועונש

שאלה: רציתי לשאול אתכם שאלה בדבר הטענה על שכר ועונש בעולם הבא, כפי שראתי במאמרו של שחר ע. המחקר כיום יודע שהטענה על שכר ועונש בעולם הבא היא מאוחרת וכלל לא נכונה ע”פ התנ”ך, אלא רואים משם דווקא להפך, ונותן דוגמאות רבות לכך. אני יצטט חלקים הקשורים לכך ממאמרו שנמצאים במאמר יותר גדול על גלגול האמונה בגלגול נשמות:

גלעד.

תשובה: שלום גלעד, למרבה הצער מאמרו של שחר ע. רצוף טעויות, אתה מצטט אותו בתור ‘המחקר כיום’, בעוד לא מדובר במחקר, אלא בקובץ הגיגים של מישהו שאינו מתמצא כל כך בנושאים שהוא מדבר עליהם. נצטט ממנו ונראה.

על פי התורה, בשעה שהמת יורד אל קברו, הוא נכנס לתחום המשותף לכל המתים- לשאול[ב], עולם צללים תת-קרקעי הדומה מאוד להאדס היווני[ג] ולעולם המתים המסופוטמי[ד]. השאול הוא מקום בו אין קיום ואין ממנו חזרה: ‘כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא-יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי-בוֹר אֶל-אֲמִתֶּךָ'[ה], ‘כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ, בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה-לָּךְ'[ו], ‘ מַה-בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל-שָׁחַת, הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ'[ז], ‘נֶחְשַׁבְתִּי עִם-יוֹרְדֵי בוֹר, הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין-אֱיָל.בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ'[ח], ‘לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ, וְלֹא כָּל-יֹרְדֵי דוּמָה'[ט], ועוד.

פותח ב’על פי התורה’ ומביא פסוקים מתהלים, בתורה אין שום תיאורים של השאול, ואילו דוקא בתהלים המתאר את השאול יש תיאורים ברורים של שכר לצדיקים ועונש לרשעים:

בתהלים מודגש כי הרשעים הם הבאים לשאול, ואילו הצדיקים מצפים להיות בחיק ה’ לנצח. בפרק טז: “לדוד… לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת תודיעיני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח”. תהלים מט: “לבני קורח… כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו ועזבו לאחרים חילם… כצאן לשאול שתו… אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה אל תירא כי יעשר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל..”. יש גם יסורים בשאול כפי שמובא בתהלים קטז “מצרי שאול מצאוני”, השאול לא נתפס כאפיסה. “ואחר כבוד תקחני… כלה שארי ולבבי… וחלקי אלהים לעולם”. (תהלים עג כד). אבל שמואל הנביא לא סבל יסורי שאול, ממקומו הוא ידע את עתידו של שאול, והחזרתו לעולם הזה היתה ‘הרגזה’. ראה גם במלכים א כב א על הרוח שהתנדב לצאת להתעות את הנביאים.

בישעיהו יד מתוארת קבלת הפנים למלך בבל בשאול: “שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך, עורר לך רפאים כל עתודי ארץ הקים מכסאותם כל מלכי גוים, כלם יענו ויאמרו אליך גם אתה חלית כמונו אלינו נמשלת”. ואיוב יודע את הגורל המצפה לו בשאול: “למה לא מרחם אמות… כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי, עם מלכים ויעצי ארץ הבונים חרבות למו, או עם שרים זהב להם… שם רשעים חדלו רוגז ושם ינוחו יגיעי כח יחד אסירים שאננו לא שמעו קול נוגש. קטן וגדל שם הוא ועבד חפשי מאדניו”.

הנביא ישעיהו (סו) מדבר במפורש על אש השורפת את הרשעים לאחר מותם: “פגרי האנשים הפושעים בי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה”.

על פי המקרא, עולם המתים הוא לאמונה המקראית העתיקה עולם ללא אלוהים. כל הנשמות מגיעות על פי התנ”ך אל השאול, ללא הבדל צבע, גזע, מין, או רמת צדיקות, כי בתנ”ך אין אזכור לגן-עדן או גיהנום כמקומם של הצדיקים או החוטאים. כולם מגיעים לשם, צדיקים כרשעים.

העובדה שכולם מגיעים לשם, לא אומרת שזה מקום ‘ללא אלהים’, להיפך, כל אחד מגיע לגורלו.

בספר בראשית, מסרב יעקב לתת לבניו לקחת את בנימין למצרים בטענה ‘כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה'[י], ובספר מלכים דוד מצווה את שלמה להוריד את שיבתו של שמעי בן גרא בדם שְאוֹלה[יא]. ישנו אף תיאור על ירידה לשאול בפועל. כך בספר במדבר, עונשה של עדת קורח היה ‘וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ'[יב].

ומה זה מוכיח? שהאמינו שיש חיים לאחר המוות בשאול, זה לא אומר שאין שם שכר ועונש. זו קביעה שרירותית של שחר.

גם בספרים המאוחרים יותר המקרא לא מכיר באפשרות של שכר ועונש אחר המוות (למעט במקרה בודד שעליו ארחיב), אין משפט לנשמות ו’הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר-כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם'[יג].

קהלת מדבר על שכר גשמי בעולם הזה, ועל זה הוא אומר שאין טעם לעסוק בבנינים גשמיים כי כבר לא יוצא מהם שכר אחרי המוות. ומסקנתו היא סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור. לגבי שכר ועונש בשאול ראה בפסוקים שצוטטו לעיל.

 מכיוון שאין משפט ואין גמול, אין מדורים שונים למתים, וכולם נמצאים יחד בשוויון: ‘כִּי-עַתָּה, שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט; יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי עִם-מְלָכִים, וְיֹעֲצֵי אָרֶץ; הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ… שָׁם רְשָׁעִים, חָדְלוּ רֹגֶז; וְשָׁם יָנוּחוּ, יְגִיעֵי כֹחַ, יַחַד, אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ; לֹא שָׁמְעוּ, קוֹל נֹגֵשׂ. קָטֹן וְגָדוֹל, שָׁם הוּא; וְעֶבֶד, חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו'[יד].

איוב אכן לא האמין בשכר אחר המוות, כפי שאמרו חז”ל. אם כי אין באמת ראיה מהפסוק לנושא זה, שכן לא נאמר כאן שאין גמול, אלא שכולם מגיעים למצב של המוות וכולם נמצאים בשאול, הרשעים אינם יכולים לרגוז ולכעוס על אחרים, והעבד חפשי. אבל מעבר לזה אין כאן מידע.

מאחר ואין על פי המקרא שכר ועונש לאחר המוות, העבריים הקדמונים האמינו בשכר ועונש בחיים עצמם. פרק כ״ח בספר דברים למשל, מפרט על השכר שהאל ייתן לאלה ששומרים את מצוותיו ואת העונש שישית על אלה שאינם, הכל בחיים האלה.

העובדה שהתורה מבטיחה בעולם הזה, לא אומרת שאין כלום בעולם הבא. מטרת התורה היא להבטיח חיים טובים ונכונים כאן בעולם, ולא חיי סבל כאן תמורת מה שיכול להיחשב כ”הרוצה לשקר ירחיק עדותו”.

בתפיסה זו יש קושי — לפעמים החיים מזמנים אסונות לצדיקים גמורים ושגשוג לחוטאים גמורים. סוגיה זו לא נעלמה מעיני הקדמונים — כל ספר איוב מוקדש לה, ומסקנתו היתה ‘אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ; הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה וכו”[טו], כלומר – נסתרות דרכי השם ובני אדם לא יכולים להבין את שיקוליו.

גם זה נכון.

אפשר לסכם כי כל המתים מגיעים לפי המקרא לשאול, שם רוחו תישאר לנצח – ‘וְאִישׁ שָׁכַב, וְלֹא-יָקוּם, עַד-בִּלְתִּי שָׁמַיִם, לֹא יָקִיצוּ; וְלֹא-יֵעֹרוּ, מִשְּׁנָתָם'[טז]. על פי השקפת העולם המקראית, חיי האדם הם חד פעמיים וסופיים, לא ניתן לשוב אל עולם החיים, ואין כל קיום לנשמה לאחר המוות.

הסיכום מגוחך, ברור שאם כולם מגיעים לשאול ו”שם רוחו תישאר לנצח” הרי שיש קיום לנשמה אחר המות. איוב לא האמין בתחית המתים, אבל נביאים אחרים כן האמינו. איוב לא היה נביא, והספר נכתב ללמוד ממנו לקח.

לקראת סוף ימי בית שני התחילה להתקבל אמונה חדשה- אמונה בהשארות הנפש,

חוזר על השגיאה בה סותר את עצמו, אם יש שאול וכולם נמצאים שם זו האמונה בהישארות הנפש. אמונת הישארות הנפש קדמה בהרבה למתן תורה ונמצאת אצל כל העמים וגם מוכחת הרבה פעמים בתורה בדיני האוב ודורש אל המתים ובנביאים במעשה של שמואל, ראה בהרחבה כאן.

היקיצה מן המוות מתוארת בכל המקרא (למעט בפסוק בודד בספר דניאל) כבלתי אפשרית: ‘מֵתִים, בַּל-יִחְיוּ, רְפָאִים, בַּל-יָקֻמוּ'[יז], ‘כָּלָה עָנָן, וַיֵּלַךְ, כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל, לֹא יַעֲלֶה'[יח], ‘ וְאִישׁ שָׁכַב, וְלֹא-יָקוּם עַד-בִּלְתִּי שָׁמַיִם, לֹא יָקִיצוּ וְלֹא-יֵעֹרוּ, מִשְּׁנָתָם'[יט]. מת הוא מת הוא מת.

חבל שהכותב לא קרא קצת בנביאים לפני שהוא קובע קביעות נחרצות, ישעיהו הנביא אומר  (כו יט) “יקומו מתיך נבלתי יחיון הקיצו ורננו שוכני עפר”, ויחזקאל אומר “וידעתם כי אני ה’ בפתחי את קברותיכם”, הוא מביא שוב ושוב מאיוב וטוען שזה ‘כל המקרא’, בעוד איוב שהיה מאד קדום (ויש אומרים בזמן מתן תורה ממש) באמת לא ידע מרעיון תחית המתים.

אמנם יש התייחסות לאלוהים כמחיה מתים, לדוגמא ‘אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה'[כ], ‘יְהוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל'[כא], ‘לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב'[כב], אבל במקומות אלה מתכוונים להצלה של אלה החשובים כמתים – לא מתים בפועל, וההתייחסויות הן אלגוריות בצורה פיוטית וכדרך שירה, אם קוראים פסוקים אלה בהקשר הכולל של הפרק.

זו קביעה שרירותית של הכותב, אין בהקשר של הפרק שום דבר שילמד על כך שמדובר במטאפורה, להיפך, נאמר במפורש “מוריד שאול ויעל”, כלומר יש יציאה מן השאול. זה לא חד סטרי. הדוגמא השלישית היא כמובן לא קשורה לנושא ולא עוסקת בתחית מתים אלא בהצלה ממוות, אבל אי אפשר להשתמש בה כדי לסרס את המובאות הקודמות.

 לאחר הקץ לא תיתכן תחיה, גם לא על פי כתובים אלה[כג]. בשני מקרים מתוארת תחיה של מת: אלישע מחיה את בנה של השונמית[כד] ואיש מת שהושלך בחיפזון לקברו של אלישע וקם על רגליו[כה]. מדובר בסיפורי ניסים הבאים להאדיר את הנביא, וברור כי אין הכוונה שטבע האדם לקום לתחיה, או שתחיית המתים היא תשובתם למוות.

אבל זה מוכיח שהנפש קיימת באיזה שהוא מקום ושתיאורטית היא יכולה לחזור. ולא כפי שמניח כותב המאמר.

מחברי הסיפורים מניחים, כי גם אלה שקמו לתחיה ימותו ככל האדם. המקום היחיד בו אמונה כללית בתחית מתים קיימת, הוא בספר מאוחר פסידו-אפיגרפי אפוקליפטי, הלוא הוא דניאל: ‘וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם'[כו]. לפי פסוק זה, המתים ממתינים למשפטם או לגורלם. הם לא מתים, הם “ישנים”. מדובר בחידוש עצום, שכן הדבר סותר את עקרון ה’שאול’ המקראי שהיה ידוע ומקובל בכל המקרא,

אין שום סתירה לעיקרון השאול, והכינוי ‘ישנים’ לא סותר זאת כלל. המתים בשאול וה’ הוא מוריד שאול ויעל כפי שאמרה גם חנה בשירתה. וכמו שהראינו לעיל זה לא המקום היחיד בתחיה כללית אלא גם בישעיהו ויחזקאל.

את העובדה שהישארות הנפש היא מהאמונות הבסיסיות בתורה ובנביאים, הראינו במאמר: הישארות הנפש.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

12
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
8 Comment threads
4 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
7 Comment authors
גלעד קפלןגלעד קפלןגלעדגלעדגלעד Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
גלעד קפלן
Guest
Member
גלעד קפלן

אתה מעלה פה פרשנות יצרתית שכך השכר הוא דווקא בלעתיד לבוא ולא בעולם הנשמות.
אך לא כל משמע מדברי הרמב”ם, אומנם כן תוכל ככה ליישב את המקראות כמו של בלעם, המשפט של סוף קהלת, דניאל ועוד.

אבל נראה לי שרוב אם לא כל פרשני ימי הביניים לא היו מקבלים זאת.

גלעד
Guest
Member
גלעד

יוצא מפה שאתה מודה שאתה כופר באחד מי”ג עיקרי האמונה של שכר ועונש?
נראה מכל הפסוקים הללו שהבאת גם במאמר שהפנת שלא קיים מציאות של גן עדן וגיהנום, אלא קיים שאול ומי שלא נמצא בשאול – נכרת וכו’.
האם אני צודק? או שקיים פסוק שמדבר על דברים רעים (ופס’ נגדי שמדבר על דברים טובים) שקרו שם.

גלעד
Guest
Member
גלעד

אבל סוף סוף אמירה כמו “‘כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ” היא קצת יותר משמעותית.
לשיטתך היה צריך לכתוב זאת בצורה מאוד שונה…
לא מפריעה לך התייחסות הזאת למוות כמקום ללא תכלית ומעש? מקום “שאין בו אלוקים” (אין במוות זכרך).

גלעד
Guest
Member
גלעד

אני מקבל את הטענה שלך על הישארות הנפש בעולם הבא, לא על זה דיברתי. דיברתי על שכר ועונש בעולם הבא. ובזה לא ברורה לי הנקודה הממש יסודית הזאת. לדבריך, למה בתנ”ך כל הדמויות הצדיקות הם כל כך מפחדות מהשאול אם קיים גן עדן? למשל ציטטת את יעקב שאמר “וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה”. הרי הוא היה צדיק אז מה הוא צריך לחשוש מזה? כך גם דוד אמר בתהילים “‘כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא-יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי-בוֹר אֶל-אֲמִתֶּךָ'” “‘כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ, בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה-לָּךְ'” ” מַה-בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל-שָׁחַת, הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ’ וכן למשל נאמר “לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ, וְלֹא כָּל-יֹרְדֵי… Read more »