לחץ לגירסת הדפסה

אחרי שלמדנו יחד פרשת השבוע לאורך כל החורף, והתפללנו יחד להצלחת המלחמה באוייבינו העומדים עלינו לכלותינו. אנו נאלצים לשוב לשולחן הדיונים, תחת שמש הקיץ הקופחת, צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה…

שאלה: אפשר  להתייחס למאמר של גור זיו, "כיצד הפך יקו"ק לריבונו של עולם", שמראה שעל פי המחקר האמונה הישראלית התפתחה בהדרגה מאמונות אליליות.

תשובה: גור זיו לא 'מראה' ודבריו אינם 'מחקר', הוא מספר סיפורים, שנתייחס אליהם בסמוך בהרחבה. אמנם, כדי להבין את האמור, חובה לקרוא את המאמר: 'למה מחקרי אלוהות הם קשקוש', בו הראינו כי המקצוע המכובד של 'מחקרי אלוהות', מסמן מטרה של 'התפתחות' ו'אבולוציה' בבסיס של אמונה לאומית, בעוד אין ולא היה תהליך כזה, בשום אמונה לאומית או דת. עשויים להיות שינויים והתפתחויות של פרטים, וזה ממש מרתק לעקוב אחריהם, או לפחות לספר סיפורים בתחום, אבל העיקר חסר מן הספר: דתות לא נולדות באבולוציה אלא ברבולוציה. וכאשר הן נולדות, יש שינויים אולי בפרטים, מכאן ואילך הן יכולות להתעצם, או להיכחד, אבל לא להפוך למשהו אחר.

מופעים שניתן לראות בהם דמיון ל'התחלות', שקדמו לדת, כמו גם סטיות שהתקיימו במקביל לדת – אינן אבולוציה. אם ניקח לדוגמא את הנצרות, יש שמוצאים 'התחלות' בכתבי כתות ים המלח, וידוע לנו גם על סטיות שהיו במקביל לזרם המרכזי בנצרות, אבל אין אלו תולדות הנצרות. הנצרות התחילה בתקופה מוגדרת בה התגבשו עיקריה, וכך היא התייצבה, כל השינויים והרפורמות והמאבקים, הם א': מתועדים, ב' עוסקים רק בפרטים. אין לשום דת תולדות סודיות של אבולוציה מתמשכת. השימוש בפסבדו-התחלות, או בסטיות, הוא הטעיה.

ולכן גם בנוגע ליהדות, ההצבעה על דברים שאולי דומים לשם ה' או לאופי האמונה שלו, לפני מתן תורה, אינם סוג של 'התפתחות'. בדיוק כמו שכל תנועה רעיונית אינה מקורית במאה אחוזים, לכל תנועה מדינית, סוציולוגית, פילוסופית, אמנותית, הגותית, קדמו התחלות ורמזים, לפעמים בדור קודם, ולפעמים אלף שנה קודם. לעתים המייסדים והמהפכנים היו מודעים להתחלות האלו, ואולי אף ציינו להן, ולפעמים לא היו מודעים. אך זו אינה התפתחות ולא אבולוציה.

המשמעות של השימוש במונחים אלו היא מהותית. כשמדברים על אבולוציה, מתכוונים לשלול אפשרות של 'בריאה', כלומר, לא היה איזה רגע של יסוד הרעיון, של מהפך, של שינוי ממצב בו הרעיון לא קיים, למצב בו רעיון מרכזי ומקיף מושלט על קבוצה או על עם. וזו טעות היסטורית, נסיון לטשטוש המציאות.

אם ניקח לדוגמא את התנועה הציונית, הרי ברור ש'התחלות' היו גם היו תמיד, עם ישראל תמיד שאף לגאולה, לעלות לציון, לשנה הבאה בירושלים, רבים מגדולי האומה ופשוטיה עלו לארץ ישראל וניסו להיאחז בה, לכל אורך הגלות. ועדיין, יום אחד הוקמה התנועה הציונית, אחרי כמה שנים של דיונים ונסיונות לנסח מצע ספציפי. לתנועה הזו היו מייסדים, היא התגבשה במפגשים ובקונגרסים ידועים, והיא גיבשה תכנית מוגדרת להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. למרות הויכוחים, הדעות השונות, ואפילו הצעת אוגנדה. זו היתה מהפכה. לא אבולוציה. להתכחש לזה – זו הטעייה היסטורית.

כמובן שגם בתחום הציונות, כמו בעוד הרבה תחומים אחרים, נמצא גם נמצא, חיבורים, מאמרים, וסקירות, העושות את מלאכת גור זיו (וכמובן רבים אחרים, מאז המאה ה19, ראה מאמרינו הנ"ל), ומראים שבעצם לא התחדש כלום, מנסים להציג קו אבולוציוני רציף עם קפיצות צפויות. המטרה של המאמרים האלו היא אידיאולוגית, בלי קשר לזה שאכן מרתק לקרוא על התחלות, ומסקרן לשמוע על ויכוחים וסטיות.

לא נכון יהיה לומר שכל המהפכות והתנועות בתולדות האנושות התרחשו באותה צורה, וברור שהיו מהפכות שההתחלות הביאו אותן בצורה הדרגתית, כמו למשל המהפכה המדעית, אך גם לזו, שלבים מוגדרים ומתועדים. ברור שגם אריסטו תרם להתפתחות החשיבה המדעית, ותרומתו הצטברה והיתה בעלת משמעות גם עבור קאנט ופרנסיס בייקון, כך גם ליאונרדו דה וינצ'י, ועוד דמויות רבות הקשורות בהתפתחות תפיסת הטבע שלנו. אך המדע המודרני התגבש בצורתו הנוכחית, בזמן ידוע, ועל ידי אנשים ידועים. למרות ה'אבולוציה' שקדמה לו.

לתורת פרויד אפשר להצביע על מקורות שונים, ואפילו בזוהר ובספרי החסידות כידוע, אבל בסופו של דבר כל ההתחלות האלו היו חלק מספרות קבלית או מסורתית, ופרויד גיבש אותן למקצוע טיפולי. איינשטיין הושפע מארנסט מאך, אבל איינשטיין גיבש את ההתחלות האלו לתורת היחסות ששינתה את פני המדע. וכך הלאה.

גם אם היינו מסתכלים על האמונה היהודית כיצירת אנוש לחלוטין, אין בהצבעה על 'התחלות' בכדי לסרס את המהפכה, את זמנה, ואת אופיה. ובפרט שרוב ככל ה'התחלות' שמתאר גור, או אחרים שקדמו לו, הן דברי הבל חסרי כל בסיס.

הנה דוגמא מתוך המאמר:

יתכן כי מקורו של "שם האל" יקו"ק נמצא בכתבים העתיקים ביותר בעולם – האפוסים השומריים של גילגמש. באחד מחמישה אפוסים, הגיבור-מלך גילגמש נוסע להר האל כדי להרוג את החיה. שמה של החיה בשומרית הוא "הוּאָוּאָה" (“Huwawa”). בהגייה עברית יה-הווא. האם זה עשוי להטריד? כן, למי שיש לו אפילו עניין קלוש בדת, זה אכן מטריד מאד, שכן זה עשוי להראות שהאל העברי יקו"ק אינו הבורא העליון ביותר של היקום, אלא להיפך, החיה. בגרסה אחרת, על אותם לוחות קיש (Kish tablet), גילגמש הורג את "שור השמים". סביר להניח שהוואווה והשור הזה הם אותה דמות מיתולוגית, כלומר הסמל האסטרולוגי של מזל שור.

מה אמור קורא אינטלגנטי לחשוב על קטע מגוחך שכזה? האם משום שהנושא הוא כביכול מחקר על האמונה היהודית, מוצדק יהיה לשטות בקוראים? לכתוב קטע שלא היה עובר אישור בעבודת נסיון של מכינה לבגרות?

וכמו שאומרים בסטנדאפ: מה השטויות האלה?

חיפוש קל בתרבות העולמית יניב כמות אינסופית של הברות שרמת הקשר שלהן לשם הויה הוא כמו של 'הואואה', חצי מהמלים בסינית ובקוריאנית… ועוד אלפי שמות, מקומות, בעלי חיים, או סתם קריאות. נו באמת. איך אדם שפוי מסוגל לכתוב אחרי האסוציאציה הטפשית הזו את המשפט: "למי שיש לו אפילו עניין קלוש בדת, זה אכן מטריד מאד, שכן זה עשוי להראות שהאל העברי יקו"ק אינו הבורא העליון ביותר של היקום, אלא להיפך, החיה", זה 'עשוי להראות'? זה 'מטריד'? זה אפילו לא קשקוש.

אבל הבעיה המרכזית היא לא באסוציאציה הטפשית והחסרת כל היגיון או ביסוס אטימולוגי, אלא בהבנה השגויה, כי בהנחה שהיינו מוצאים בעלילות גלגמש חיה ששמה הוא 'יקוק', זה 'עשוי להטריד'. ומדוע? כל עוד האמונה הישראלית היא מהפכה שקובעת כי 'יקוק' הוא האל האחד והיחיד בורא השמים והארץ ושולט בכל הברואים, מדוע רלבנטית ה'עובדה' שבשומר, אלפיים שנה קודם לכן, האמינו כי 'יקוק' הוא חיה? אין זה 'שלב' באמונה הישראלית, ואפילו אם היה לנו קשר אטימולוגי, היסטורי, ורצף תרבותי, אין בכך בכדי ללמד כלום ושום דבר על האמונה הישראלית.

ולכן, גם אם היו לנו עובדות היסטוריות, שבימי שלמה המלך, לדוגמא, היו אנשים בישראל, שחשבו כי 'יקוק' הוא חיה כל שהיא, גם הן אינן רלבנטיות לאמונת ישראל המקורית, הן סטיה. יתכן שהן משמרות תפיסה מהעידן השומרי, שעברה גלגולים תרבותיים שונים דרך עמים אחרים, כתות, או אפילו קבוצות בתוך עם ישראל, או שהן מניפולציה מאוחרת, אבל הן לא מוכיחות כלום על אמונת ישראל המקורית. אם מחפשים הוכחה, או אסמכתא, מה היתה האמונה המקורית, סביב איזה דגל התגבש עם ישראל, שום טקסט כזה לא מהווה הוכחה ואפילו לא  משהו דומה.

המקורות המקראיים מכילים כמות גדולה מאד של תיעודים מתקופות רבות ושונות, ובהם יש כנודע תיעוד נרחב לסטיה קדומה שימיה כימי מתן תורה: הצגת אלוהי ישראל בדמות של עגל, אך האם זה 'מוכיח' שמדובר בשלב קדום לאמונה? שהיא התפתחה ממנו? לא, בדיוק כמו שמתואר בתורה, משה הטיף לעבודת אלהי ישראל בלי שום תמונה ומסכה, והיו בעם שהתעקשו שלא לציית לו, אם על סמך מסורת בידם מאבותיהם, או על סמך אמונה עזה שהושפעה מהמצרים או מכל אומה אחרת. אך האם אמונתו של משה 'התפתחה' מאמונת העגל? אין לכך שום זכר, ואין שום סיבה לחשוב כך, ובודאי לא לטעון שזה מחקר. בממלכת ישראל עבדו את אלהי ישראל בדמות עגל, ובממלכת יהודה לא, ממלכת יהודה לא 'התפתחה' מישראל'.

ובכן, הסיפור על 'איך נהפך יקו"ק  לריבונו של עולם', אינו מחקר, אינו נסמך על נתונים, ונוגד כל מה שידוע לנו על הופעתן של דתות, אידיאולוגית, תנועות חברתיות, וכל כיוצא בהן.

הנסיון להציג את כל האסוציאציות הבלתי מבוססות, הסטיות, ואוסף הקישורים המלאכותיים, הוא ענין אידיאולוגי, שבא להגחיך את האמונה, לא ללמד אותנו כביכול פרק בהיסטוריה. זו מגמה עתיקת יומין שפתגמה הוא: הכה את האידיאולוגיה השנואה עליך באצטלא של 'חקירת תולדותיה'.

שורש הויכוח בין מאמינים למכחישים, הוא עכשווי ורלוונטי מאד, הוא קשור לויכוח החוצה את החברה המערבית וגם הישראלית בימים אלו ממש, כיצד לחיות את חיינו כעם, ולאור אלו ערכים. הפניה אל הפסבדו-היסטוריה, והעיסוק בכביכול ממצאים מלפני אלפי שנים, הם כסות עיניים לויכוח האמיתי, איך יחיה עם ישראל בארצו בשנת 2024.

מאמרו של גור זיו הוא דוגמא לכך, שכן הכותב אינו מסתיר את ההקשר, חציו השני של המאמר עוסק בלהראות עד כמה האל היהודי כביכול אינו מוסרי, ומשפט הסיום הוא: "נראה שיקו"ק מעולם לא רצה שהאדם יתעורר ויהיה לו אותו מצפון כמו הישויות האלוהיות והוא רק רצה לשמור אותנו כעבד בור במקדשו היבשתי". זו השקפתו של הכותב, וחבריו לדעה, על הציבור האמוני: "עבדים בורים במקדש היבשתי", ואת הדעה הזו הוא בא לחזק, על ידי פסבדו-מחקר על 'תולדות' האמונה באל היהודי.

ובכן, השאלה היא לא האם האמונה היהודית היא שיקוף של החיה 'האו האו' מעלילות גילגמש, אלא שאלה ערכית, לאור אלו ערכים ראוי לנו לחיות, ובזאת אני מזמין את הציבור הקדוש לכינוס ביום שלישי הקרוב בישיבת דרך ה' בגבעת שאול, (רחוב אבן דנאן), בנושא: "מה תרומת היהדות לעולם בימינו"? הכינוס יתחיל בשעה 12:00 ויימשך עד שעות הלילה.

וכעת נחזור לגור ולמאמרו.

המאמר ארוך מאד, ואני אצטט כל קטע שהקורא עשוי לחשוב כי הוא מכיל טיעון, ואתייחס אליו.

במציאות, השם יקו"ק היה קיים כבר לפני משה, שמאמינים כי חי במהלך המאה ה-13 לפנה"ס. מסקנה זו מבוססת לא רק על עדויות ארכיאולוגיות, אלא גם על כתבי הקודש עצמם. את השם יקו"ק, אחרי הכל, ניתן למצוא בספר בראשית. באותו ספר מסופר לנו גם שאנשים התחילו לקרוא בשמו של יקו"ק עוד בימי אנוש, שחי הרבה לפני משה. וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יקו"ק. (בראשית ד, פסוק כו).[1]

אכן, מתוך כלל התיאורים בתורה, עולה כי מה שנאמר למשה 'ושמי ה' לא נודעתי להם', אין פירושו שהשם לא היה ידוע וקיים, אלא שהוא לא התגלה לאבות, אברהם יצחק ויעקב בשם זה, ההתגלויות לאבות פותחות ב'אני אל שדי', או 'אני אלהי אביך', ומכאן עולה כי משמעות דברי ה' בהתגלות למשה היא, שהשם יקו"ק מתאים להתגלות לעם שלם שה' הוא אלהיו, ולא בהתגלות ליחידים, כגון האבות.

מה ההבדל? זו שאלה תיאולוגית עמוקה, ונאמרו בה דעות שונות, אמנם ההסבר הפשוט הוא, ששם הויה משמעותו שהאל הוא מעל ומעבר לכל המציאות, ועם זאת מנהל את כל ההויה, כפי שכותב גור במאמרו, יש קשר הדוק ל'אהיה אשר אהיה', תמיד נמצא, תמיד הווה, תמיד היה, וזה הבסיס של האמונה הישראלית, שאלהי כל הארץ מתמקד בעם ישראל, ומנהל את העולם לפיו. זה מה שבאה ההתגלות למשה ללמד, שלא כמו בימי האבות, שהאל היה אישי, הוא דאג  לאברהם באופן אישי, וכן ליצחק וליעקב, אבל העולם לא הסתובב סביבם, הוא לא כופף את כל ההוייה בשביל התפקיד של אברהם, זה התחיל רק ביציאת מצרים, כאשר עם ישראל קיבל את התפקיד המרכזי להורות את הדרך לאנושות.

ההסבר הזה אינו מושלם, והובא כאן רק כדי לשבר את האוזן, שלא להשאיר את הנייר חלק, היות ונגענו בנקודה תיאולוגית. אך נושא המאמר אינו תיאולוגי אלא היסטורי.

בניגוד למה שמביא גור בשם ה'מאמינים' שמשה חי במאה ה13, מבחינה היסטורית לפי התיארוך המסורתי משה היה במאה ה15 לפני הספירה (כפי שכותב גם גור עצמו באופן סתירתי, בהמשך המאמר: "כתובת מצרית המתוארכת לתקופת שלטונו של פרעה אמנחותפ השלישי, שמאמינים כי חי בערך בתקופתו של משה. הכתובת מכילה את הביטוי "שסו של יהו"". שם מתאים לו  למר גור, לצורך ה'מחקר', לדחוף את משה במאה ה15, וכאן התאים לו להציבו במאה ה13 כדי שיהיה אחרי התיעוד המצרי לשם 'יהו'), ובכלל אין תיעוד של שם הויה, מימי האבות, אברהם יצחק ויעקב. התיעוד המשוער של השם 'יהו' כאלהיהם של נודדים שמיים, הוא מתקופת היות ישראל במצרים.

זה מעלה את השאלה: היכן (ומתי) נוצר לראשונה פולחן יקו"ק? זו שאלה לא פשוטה למענה. הפרופסור לתאולוגיה לואל ק. הנדי (Lowell K. Handy) אומר שאפילו לא צריך לטרוח, רוב המסורות הדתיות חוזרות כל כך אחורה בזמן, שכל מידע עליהן הופך כל כך מקוטע עד שהוא כמעט לא קיים. חלק ניכר מהמחקרים הזמינים בנושא גם סובלים מהטיית אישוש, כאשר מחברים עושים הכל במאמץ לחבר את מקורות הדתות האברהמיות לרקע התרבותי, האתני או הדתי שלהן. מאמינים מסוימים עשויים לטעון שחקר "לידתו" של אלוהים כמבנה חברתי הוא כשלעצמו מעשה של חילול השם. אבל לרוב, מחקרים כאלה מגיעים ממקום של עניין ולא מחוסר אמונה.

כמובן, שלפי גור, הטיית אישוש קיימת רק למחקרים מסוג אחד, שהרציונל שלהם הוא להימנע מחילול השם, ואילו ה'מחקר' שלו אינו סובל משום הטיה, הוא התגלמות המתודה של הסקת מסקנות אנליטית מנתונים… הבה ונראה, האם אכן דבריו הם 'ממקום של ענין', או שהם באמת 'חוסר אמונה', או יותר פשוט: אכן, רצון לחילול השם. אדם שכותב בסיום מאמרו: "ניכר שהאל העברי יקו"ק הוא דמות מלחמתית, רצחנית ומושחתת ושיש לו טינה גדולה לאנושות", אכן רוצה לחלל את השם. ועל מי שאינו שותף להזיותיו, הוא משליך את האנטיתזה של עצמו: "מפחדים לחקור משום שזה חילול השם".

לפני כ-3,200 שנה, האימפריות הגדולות סביב הים התיכון והמזרח התיכון קרסו לפתע. המצרים נסוגו מכנען וממכרות הנחושת של תמנע שבנגב, גולשים בחזרה אל גדות הנילוס. ובשממה הצחיחה של דרום כנען, צומח כוח חדש. על מכרות תמנע השתלטו שבטים נוודים למחצה, שהקימו פרוייקט כרייה שגימד את התעשייה המצרית הקודמת. הממלכה המדברית החדשה הזו תשאיר את חותמה על המבנה הראשי בתמנע: המקדש המצרי של חתחור, מגנת הכורים. המאסטרים החדשים ניפצו את דמותה של האלוהות המצרית – הותירו את השברים להימצא על ידי ארכיאולוגים יותר מ-3,000 שנים מאוחר יותר – והקימו מעל החורבות מקדש אוהלים, אם לשפוט לפי שרידי בד עבה בצבעים אדום וצהוב שנמצאו שם בשנות ה-70. שם הם סגדו לאל חדש, כזה שלא היו לו שם או פנים נראות לעין. יתכן כי אל הכורים הזה היה לא אחר מאשר האלוהות הידועה בארבע האותיות העבריות יקו"ק, שיהפוך לאלוהי היהודים, ובהמשך, אלהי הנוצרים והמוסלמים.

אכן, אלו הם הנודדים העבריים, האדומים או המדיינים, ככל הנראה פלגים מביניהם, שלפי המסורת הם בניו של אברהם אבינו, ואכן הגיוני למצוא אצלם את אמונת היחוד. אך בכל השרידים המיוחסים להם לא נמצא שם הויה, הסיפור  עשוי היה להיות סיפור יפה דוקא, 'יתכן כי אל הכורים הזה היה לא אחר מאשר האלוהות הידועה בארבע האותיות העבריות יקו"ק, שיהפוך לאלוהי היהודים, ובהמשך, אלהי הנוצרים והמוסלמים', תודו שזה יתכן יפה…

מה שכן, בכתובות המצריות כנודע מוזכרים 'שסו של יהו' בגירסאות שונות, שמתפרש ככל הנראה על נודדים שמיים שהאמינו באל הויה, ואכן סביר שמדובר בבני אברהם, או באלו שהושפעו מהם.

יתכן כי מקורו של "שם האל" יקו"ק נמצא בכתבים העתיקים ביותר בעולם – האפוסים השומריים של גילגמש. באחד מחמישה אפוסים, הגיבור-מלך גילגמש נוסע להר האל כדי להרוג את החיה. שמה של החיה בשומרית הוא "הוּאָוּאָה" (“Huwawa”). בהגייה עברית יה-הווא. האם זה עשוי להטריד? כן, למי שיש לו אפילו עניין קלוש בדת, זה אכן מטריד מאד, שכן זה עשוי להראות שהאל העברי יקו"ק אינו הבורא העליון ביותר של היקום, אלא להיפך, החיה. בגרסה אחרת, על אותם לוחות קיש (Kish tablet), גילגמש הורג את "שור השמים". סביר להניח שהוואווה והשור הזה הם אותה דמות מיתולוגית, כלומר הסמל האסטרולוגי של מזל שור.

עידן מזל שור היה בין 4320 לפנה"ס עד 2160 לפנה"ס, בדיוק בתקופה של התרבות השומרית. בהריגת השור, גילגמש שם קץ לעידן מזל שור, וקיבל את עידן מזל טלה האיל. מילים אלו עשויות להזכיר לכם את הסיפור המקראי על שבט דן, שהואשם בסגידה לעגל זהב. מנקודת מבט זו, משה כעס מהעובדה הפשוטה שעידן מזל שור למעשה הסתיים, ושבני דן היו צריכים כעת לעבוד את טלה האיל במקום זאת.

כאן אנו מגיעים לעידן רחל אליאור, שהצעידה את המדע בזינוק גדול קדימה… אם תהיתם מדוע משה כעס על חטא העגל, זה מאד מובן, הוא כעס על שבט דן (?) שעידן מזל שור הסתיים בשנת 2160 לפני הספירה, כלומר כשבע מאות שנים לפני מתן תורה לפי הדעות הכי מקדימות, ולכן בני דן היו 'צריכים' לעבוד את טלה. משה כעס שהם עובדים לעגל ולא לטלה, תודו שזה כעס מוצדק והגיוני ומתאים בול למקורות…

המסמך ההיסטורי הראשון המצביע על קיומו של פולחן יקו"ק היא כתובת מצרית המתוארכת לתקופת שלטונו של פרעה אמנחותפ השלישי, שמאמינים כי חי בערך בתקופתו של משה. הכתובת מכילה את הביטוי "שסו של יהו". השסו היו שבט נוודים שחי בצפון ערב. יהו, לעומת זאת, היה שמו של מקום שנמצא אי שם באזור ההוא. היסטוריון הדתות ההולנדי קורנליס טיילה (Cornelis Tiele), שחקר את השסו, הציע שמקור פולחן יקו"ק אינו בארץ כנען, כפי שמתואר בתנ"ך, אלא אומץ על ידי הפרוטו-ישראלים באמצעות קשר מתמשך עם תושבי חצי האי ערב. ההשערה שלו, ההשערה המדיינית-קינית, לא נתמכת רק בעדויות ארכיאולוגיות. ביציאת מצרים, יקו"ק מתגלה למשה בזמן שהוא נמצא בחברת הקינים הנודדים.

בניגוד לאמור כאן, שסו אינו שם של שבט נודדים ספציפי, אלא כינוי רחב לשמיים נודדים, 'שוסים' בלשון המקרא, אין שום אסמכתא או מקור לכך שיהו היה 'שמו של מקום שנמצא אי שם באזור ההוא', למרות התיאור המאד ספציפי… זה הוא דרוש הבנוי על המערכה. אולי זה היה שבט ספציפי, אולי זה היה שם של מקום ספציפי, ואולי הישראלים לקחו את זה באמצעות פרוטו-קשר מתמשך. פרצופו של 'מחקר'.

כאמור לעיל, אפילו אם באמת יה"ו היה שם של מקום, של חיה, של אליל, אצל איזה שהוא עם קדמון, זה חסר משמעות לתולדות האמונה הישראלית. מקביל לטענה שהמונח 'ציון' שימש כשם של חרק באינדונזיה, הרבה לפני שהרצל הגה את הציונות, ושמגן דוד היה סמל של הבונים החפשיים מאתיים שנה לפני הדגל הישראלי. מה זה משנה? בסופו של דבר, מייסדי הציונות לקחו את המונח 'ציון', אחרי כל השימושים הראשונים שלו, במידה והיו, וקבעו אותו כשם להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, כל השאר לא מעלה ולא מוריד. וכך גם המגן דוד, מאז שנקבע בדגל הישראלי, המשמעות שלו מאד ברורה. המשמעויות הקודמות במידה והיו לא משנות כלום, ואינן איזה רצף של התפתחות, 'מחרק אינדונזי – למדינה'.

ה' התגלה למשה כשהוא היה במדבר סיני, על הר סיני, הוא אכן רעה אז צאן של מדיינים, אבל אין שום זכר להשפעה תרבותית של המדיינים, משה לקח אשה ממדיין, כשם שיצחק ויעקב לקחו אשה מחרן. למשה מתגלה אלהי אבותיו, אברהם יצחק ויעקב, ומצווה אותו להמשיך את מסורת האבות. אפילו אם היינו יודעים שיתרו כהן מדין הכיר באלהות בשם יה"ו, ואפילו אם היה כתוב במפורש בתורה, שהוא גילה על כך למשה, ורק אחר כך היתה ההתגלות בהר סיני, מה המשמעות של זה? נניח שבני אברהם הכירו את אלהי ישראל עוד לפני שהיה עם ישראל, האם זה יוצר במשוואה 'אבולוציה'? זה סותר את הסיפור על ההתגלות? על יציאת מצרים? מתן תורה? כלום ושום דבר. נסיון לספר סיפור חילופי אלטרנטיבי, ולשקע בו אלמנטים של 'חילול השם'.

 מיהו יקו"ק באמת? ללא ספק, מקורו וזהותו של אל היהודים הם נושאים אפופי מסתורין. לפי התנ"ך, יקו"ק הוא האל היחיד שברא את השמים והארץ ואף אחד אחר אינו כמוהו. עם זאת, בניגוד לטענות התיאולוגיה היהודית-נוצרית המסורתית, חקר המקרא המודרני מגלה סיפור אחר. במציאות, המונותאיזם היקו"קאי היה המצאה מאוחרת למדי בתולדות העם העברי ומקורו במאה ה-7 לפנה"ס על פי הקונצנזוס האקדמי. למעשה, האלוהות המקראית מתחילה את חייה בתנ"ך בשם אל ולעיתים בצורת הרבים אלוהים, ומאוחר יותר מאמצת את הכינוי יקו"ק כשהיא מתייצבת בפני משה בפעם הראשונה בהר חורב. במילים אחרות, יקו"ק אינו שם אישי אלא תואר אלוהי שניתן לתרגם כ'היוצר את הקיים' או 'היוצר'.

בהיעדר טיעונים, פונים אל ה'קונצנזוס' הדמיוני, מדוע אתה חושב כך? לא יודע, אבל כבר ערכנו הצבעה… הכותב:  "חקר המקרא המודרני מגלה סיפור אחר. במציאות, המונותאיזם היקו"קאי היה המצאה מאוחרת למדי בתולדות העם העברי ומקורו במאה ה-7 לפנה"ס", נושא את שם המחקר לשוא, שום מחקר לא מגלה סיפור שהמונותואיזם 'הומצא' במאה ה7, אין זה אלא סיפור בדים, מיתוס אלטרנטיבי, ותו לא.

הכתוב בקטע הנ"ל: "על פי הקונצנזוס האקדמי. למעשה, האלוהות המקראית מתחילה את חייה בתנ"ך בשם אל ולעיתים בצורת הרבים אלוהים, ומאוחר יותר מאמצת את הכינוי יקו"ק כשהיא מתייצבת בפני משה בפעם הראשונה בהר חורב. במילים אחרות, יקו"ק אינו שם אישי אלא תואר אלוהי שניתן לתרגם כ'היוצר את הקיים' או 'היוצר'", אינו קונצנזוס אקדמי, אלא התיאור הפשוט בתורה, בימי האבות השתמשו ב'אל' וב'אלוהים' (ועוד שמות), והחל מימי משה, אחרי ההתגלות בהר חורב, משתמשים בעיקר בשם הוי"ה. איך זה קשור למאה ה7? האם מתן תורה התרחש במאה ה7?

אל נחשב לאלוהות הגבוהה ביותר של הפנתיאון השמי הקדום ונערץ כאבי כל האלים יחד עם בת זוגו אשרה. צאצאיו האלוהיים, הידועים כבני האלוהים, כללו אלים שמיים כמו בעל, כושר וחסיס, עשתורת ומות. צאצאים אלה של הזוג האלוהי אל ואשרה יהפכו מאוחר יותר למלאכים הסוררים, בני אלוהים: "וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" (בראשית ו, ב)

אכן, ההכרה בעליונות של אל, לא היתה נחלת אבות האומה הישראלית בלבד, כפי שמתואר בתורה, גם אנשי הסגולה בימי קדם הכירו בו, ומלכי צדק מלך שלם היה כהן לאל עליון. לאומות במזרח התיכון הקדום, היה ידוע על אבי האלים בשם אל, אלא שדמותו לא היתה ברורה  ובהירה כפי התיאור המקראי היודע כי אל עליון הוא קונה שמים וארץ והשליט הבלעדי. אצל חלק מאומות אלו, לפחות לפי כתבים מסויימים, הוא נתפס באספקלריה אלילית מצויה. כל זה לא רלבנטי כלל לאמונת ישראל כפי שהתייסדה במתן תורה. זה סיפור על 'התחלות', המקביל למה שידוע לנו כבר מן התורה.

בדרך כלל כשאנו מדברים אסטרולוגית, לכל אל יש כוכב לכת, למשל ארס מייצג את מאדים, קרונוס מייצג את שבתאי אצל היוונים בעוד שבטקסטים ההינדיים האל בריהספאטי (Brihaspati) מייצג את צדק, האל שסטה (Sastha) מייצג את שבתאי וכן הלאה. כוכב הלכת של האל העברי תמיד היה שבתאי, כך נאמר שהעבריים היו תמיד מתפללים לשבתאי מלכתחילה. בהשקפה זו היהדות תמיד הייתה כת שבתאית שהאל שלה הוא לא אחר מאשר אל/קרונוס ולכן אנו. לא ניתן להוכיח לחלוטין את הקשר בין קרונוס לאנו שכן קרונוס מגיע מהמיתוסים היווניים ואנו מהמיתוסים השומריים. אבל בהתבסס על כוכב האל, מאמינים שכולם זהים, אך אי אפשר לקבל זאת בוודאות. לדוגמה, כוכב הלכת של לורד בריהספאטי ולורד וישנו הוא צדק אבל שניהם שונים.

כמה מרתק, כשמדברים אסטרולוגית לכל אל  יש כוכב לכת, אבל לאלהי ישראל אין כוכב לכת, כי האמונה הישראלית לא דיברה מעולם אסטרולוגית. והנסיון 'לחקור' את תולדותיה באמצעות השלכה של אלילות, הוא אפילו לא סיפור טוב, הוא אנכרוניזם נלעג. דבריו של גור: "כוכב הלכת של האל העברי תמיד היה שבתאי, כך נאמר שהעבריים היו תמיד מתפללים לשבתאי מלכתחילה", הם העתקה של התעמולה האנטישמית ההלניסטית-רומאית, 'כך נאמר', והיכן נאמר? בכתבי יובאנליס, שסיפר לנו גם כי בתוך קודש הקודשים יש ראש של חמור, וכן שהיהודים מתפללים לעננים, הולכים יחפים בשבתות, וכו'. אין שום מקור עברי שמתאר כי כוכב הלכת של האל העברי היה שבתאי, אין בכלל שמות לכוכבים בעברית הקדומה, ומדובר בפרוטוקולים של זקני רומא, שהופכים ל'מחקר' באדיבותו של חוקר דגול בן המאה ה21.

כולם יודעים שהיום הקדוש של האל העברי הוא שבת. שבת אהובה באופן מהותי על האלוהות הקדומה מרס-קרונוס. למרות ששפות כמו ספרדית ויוונית מודרנית אימצו את המילה Sábado/sabbato שמשמעותה הידועה ביותר היא "יום המנוחה", היום השביעי בשבוע (שבת) נקרא Diēs Saturnī או "יום שבתאי" בלטינית, לכבוד קרונוס ביוון הקלאסית.

'כולם יודעים', גם יובנאליס, גם אפיון, גם דיודורוס, גם מנסיאס… כל נושאי עלילות הדברים על היהודים מן התקופה ההלניסטית, שלא היה להם שמץ מידע על האמונה העברית אלף שנים לפניהם, נהפכו ל'מקורות מידע' אצל סופר בור בן זמננו…

בדת השמית אל היה מיוצג על ידי דיסק שמש, לעתים קרובות עם כנפיים שמרכזן הכיל כוכב מחודד. בספר עמוס אנו קוראים שהאל לו סגדו העברים היה מיוצג על ידי מעין כוכב: "וּנְשָׂאתֶם, אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם, וְאֵת, כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם–כּוֹכַב, אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, לָכֶם." (עמוס ה, כג). כמו כן, האל השומרי אנו היה מיוצג על ידי אותו כוכב מחודד בתוך דיסק שמש.

ובכן גם זה מחקר, עמוס שהוא נביא של אלהי ישראל, הפותח את נבואתו ב: ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו, ומונה את פשעי יהודה וישראל, 'על עזבם את תורת ה', דורש מהעם לא ללכת לבית אל ולעבודת העגלים, מזכיר לגנאי את עבודת האלילים שנטו אחריה חלק מישראל. אבל בעיני זיו גור עמוס מתאר את 'האל לו סגדו העברים'. הבנת הנקרא של ממש.

אגב לא היתה 'דת שמית', היו אמונות משותפות לעמים ולשבטים שמיים, בעלי דתות שונות.

מכל אלה מה שאנו מבינים הוא שביקו"ק, גם התכונות של אנו וקרונוס נכללו באל והפכו ליקו"ק. מכאן רצו עובדי יקו"ק לברוא אל שלם מתוך אדון המלחמה, אל הכריה אל. אז הם שינו את שמו של אל ליקו"ק והפכו אותו למה שנקרא אלוהים אחד.

בשום שלב לא הובא שום נתון שניתן "להבין" ממנו, את הרעיון המגוחך שהעברים הכירו תכונות של אנו או של קרונוס, שהעברים ידעו משהו על אל המלחמה, שהיה קשר לאל הכריה, אין אפילו קצה חוט אחד קטן ורמז אומלל לכל הסיפור. יש רק נתון אחד: העברים עברו לאלהים אחד מאז קבלו את התורה. אלו שעזבו את התורה כהגדרת עמוס, עבדו לאלהים אחרים, ביניהם גם כוכבים ומזלות שומריים.

מדיניות הערפול (obscurantism) של יקו"ק אינה עוצרת שם. תורת משה אוסרת על כל סוג של ידע רוחני, החל מקסם וגילוי עתידות ועד לתקשורת עם רוחות או ישויות בין-ממדיות (ויקרא יט, כו; יט, לא; דברים יח, י-יב). מדוע פחד יקו"ק כל כך עד שהוא אסר על אנשים לתקשר עם ישויות בין-ממדיות? התשובה עשויה להיות שיקו"ק פחד מכך שלבני אדם יהיה קשר עם אלי אבותיהם וכך ידעו את האמת על זהותו האמיתית.

כאן כבר פורש הכותב האינטלקטואל את הרקע התרבותי שלו, המילה Obscurantism שימשה כמילת גנאי של נאורים במאה ה18 כנגד השמרנים,[2] זיו גור, משליך אותה, בחוסר טעם בולט, על איסורי כשפים ביהדות. מבחינתו להסביר את האיסור בדרך הגיונית, כהתנגדות למאגיה, לא בא בחשבון, ברור שזה פחד של אלהי ישראל, כלומר, של מישהו שכביכול המציא אותו, והפחד היה 'שידעו על זהותו האמיתית', כמה צולע ורופף! אם יעסקו בכשפים או יעלו באוב, אזי ידעו שבאמת הוא היה פעם חיה אצל גילגמש. כמה טפשי! פרצופו של מחקר.

היסודות הקדומים לעבודת יקו"ק אינם ברורים דיים. לפי ההשערה המדיינית-קינית בחקר המקרא, מקורה באלוהות דרומית שנסגדה באזור הר שעיר על ידי שבטים של מדייניים, עם נודד שמטבע הדברים לא השאיר אחריו כתבים, וייתכן שכונה על ידי המצרים בשם "שסו יהו" או "שסו יקו"ק". לפי ההשערה, יתרו המקראי – כהן גדול המקריב קורבן לאלוהי ישראל, וחותן משה – מייצג השפעה מדיינית זו.

ובכן, שכחנו ששסו זה שבט בדרום ערב, ושיהו זה אולי שם של מקום, לא נורא. מחקר צריך להיות פתוח לשינויים גם בתוך עצמו.

המדיינים שבספר שמות, אינם באיזור הר שעיר, הם מאות קילומטרים דרומה, הם באיזור הר חורב, באיזור סיני, אין שום קשר לאדום. אין בתורה שום זכר להשפעה מדיינית, כפי שהזכרנו לעיל. וגם לו היה קשר כזה, הוא חסר משמעות להבנת האמונה הישראלית מראשיתה.

כמו כן, במספר מקומות בתנ"ך מצוין יקו"ק בצורה שניתנת להתפרש בכך שהיה לו מוצא דרומי. כך בספר דברים: ”יקו"ק מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן“, בשירת דבורה: ”יקו"ק בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם“. ובספר חבקוק:  ”אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה“. כל השמות המקומות קשורים באזור שבין סיני עד הנגב וצפון ערב.

ובכן לדעתו של גור (בעקבות עדר 'חוקרים' מהמאה ה19) הפסוקים האלו מתכוונים לכך שהישראלים העתיקו את אמונת ה' מסיני שעיר ופארן, אך אין אף פרשן קדום או מודרני שיסכים ל'פרשנות' כזו של השירה, הביטויים האלו מתארים התגלויות של ה', שהופיע באש ובענן מול מחנה בני ישראל בהיותם במדבר סיני. לא מדובר בהופעה מכיוון דרום, להיפך, כשנמצאים במדבר סיני, הופעה משעיר היא מצפון, הופעה מתימן היא ממזרח, מיקומו של הר פארן אינו ידוע, אבל יתכן בהחלט שהוא נמצא ממערב, ומשמעות השירה היא שהאל הופיע מכל הכיוונים, האש והענן נראו מעל ראשי ההרים הרחוקים ולאט לאט התקרבו. כל הכיוונים חוץ מדרום, שכן מדרום לסיני נמצאת – מצרים, מרכז עבודת האלילים, האל לא הגיע משם.

בקריאה בין השורות, התנ"ך מכיל רמזים המצביעים על זהות מקורית של יקו"ק כאל מטלורגי. בתנ"ך, הופעתו של יקו"ק מלווה בדרך כלל בתופעות דומות לתופעות געשיות. כשהוא יורד על הר סיני למסור את התורה, ההר מתפרץ באש, פולט לבה ועננים בליווי רעידות אדמה וסופות רעמים: "וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. (שמות יט, טז-יט)

בימי קדם, אלוהויות מטלורגיות כמו הפייסטוס היווני או המקבילה הרומית שלו, וולקן (Vulcan), היו קשורות לתיאורים געשיים – המשקפים מקרוב את העשן, האש, הסיג השחור והמתכת האדומה המותכת שנוצרת בתהליך ההיתוך. מטאפורות פואטיות בכל התנ"ך מתארות את יקו"ק כאלוהות לוהטת הגורמת להרים להוציא עשן: "יקו"ק הַט־שָׁמֶיךָ וְתֵרֵד גַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ:" (תהלים קמד, ה). וממיס אותם: "מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ" (ישעיהו סג, יט). בדיוק כמו צורפים המתיכים עפרות כדי להשיג נחושת ומתכות אחרות. למעשה, בתהילים יקו"ק מצטייר ככבשן אנתרופומורפי: "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ." (תהילים יח, ט)

תכונותיו המטלורגיות של יקו"ק הוצגו גם בעמוד האש והעשן שבאמצעותו הוא מדריך את העברים במדבר: "וַיקו"ק הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם–לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה" (שמות יג, כא)

ובענן המלווה את ביקוריו באוהל מועד גרסה פשוטה יותר של המשכן שם משה מדבר פנים אל פנים עם אלוהים: "וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה. וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ" (שמות ל”ג, ט-י)

כמה הבלים! וכי זו קריאה בין השורות? יותר כמו כרייה של טקסטים.

אין שום קשר וזכר למטרולוגיה, האש היא אמנם מרכיב מרכזי בהתגלות האל, אבל לא מסיבות של מטרולוגיה, התכת ברזל, וכדו', ה' מופיע באש בסנה, וכך בהרבה התגלויות אחרות שלו, מלאכים עולים השמימה בלהב אש. לאש יש משמעות סמלית עמוקה בלי שום קשר לכבשן מתכות שהוא קישור מאולץ לעיסוק של אדומים בתמנע.

וולקן היה אל שעסק במתכת ותואר כיושב בלב הרי געש, אכן, אבל אלהי ישראל לא קשור למתכת ולא להרי געש. התגלותו היתה באש, ובין תיאורי גבורתו הרבים והשונים, נמצאים גם תיאורים של מעמד הר סיני, כיצד ירד באש וכל המדבר רעד ונמס. אבל התיאורים מכילים גם את גבורתו על הים, על התנין, על הלויתן, על הגשמים, קולו יחיל מדבר, יחולל איילות, ועוד שורה שלמה של כל תופעות הטבע, אין שום זכר ורמז למטרולוגיה, או לשולט על האש יותר מאשר על תופעות אחרות. להיפך, הוא קונה שמים וארץ ושולט על הכל, צורת ההתגלות שלו היא באש, שזו הצורה האלמנטרית של מציאות גבוהה יותר, שסותרת את המציאות הפיזית. הסנה בוער ואיננו אוכל. ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אי אפשר להתקרב.

את עמוד הענן הופך גור לעמוד עשן, המתקשר אצלו לגעש ומטרולוגיה, ולא היא. עשן הוא צורב ומחניק את העיניים והנשימה, התגלות ה' היתה בענן מים, לא בעשן, ענן זה מכונה 'ערפל' בנביאים, זה הוא ענן נעים כמין מסך המסתיר את מקום גילוי האלוהות. ולא עשן המפייח ומזיק ובלתי נסבל.

לתיאור האוהל הזה יש קווי דמיון יוצאי דופן למקדש בתמנע, מה שמצביע עוד על כך שלפני 3,000 שנה, ייתכן שהמקום הזה הוקדש לעבודת יקו"ק.

אכן יש דמיון לשיטת בנית המקדשים הנודדים בזמן מתן תורה, מה שמוכיח את קדמות ואותנטיות התיאור שבתורה.

עדויות תנ"כיות נוספות לבסיס מורחב הזה של סוגדים ניתן למצוא בספר שמות, שבו ממלא יתרו תפקיד מפתח, חותנו של משה, המתגורר בסמוך להר האלוהים (המכונה לחילופין חורב וסיני). יתרו הוא זה שמוביל בעקיפין את משה לפגישתו הראשונה עם יקו"ק ליד הסנה הבוער. והוא זה שחונך את אוהל מועד בקורבן ומכריז על ששחרר את העבדים העבריים ממצרים: "כִּי-גָדוֹל יקו"ק מִכָּל-הָאֱלֹהִים" (שמות יח, ז-יב)

יתרו לא מתגורר בסמוך להר האלהים, משה יוצא מארץ מדין לרעות צאן ומגיע לאיזור הר האלוהים, להיפך משה משלח את חותנו והוא חוזר אל ארצו. יתרו לא 'מוביל בעקיפין את משה' לפגישתו הראשונה, למרות שהצאן היה צאנו. יתרו לא חונך את אהל מועד ואין רמז לכך שביקר בו, הוא נבנה כשנה אחרי עזיבתו של יתרו. יתרו אכן מכריז כי גדול ה' מכל האלהים, והוא מתואר כאדם שמגיע מדת אחרת מכיון ששמע על מעשי ה', ומרוב שהמעשים גדולים ונפלאים הוא מוכרח להודות כי גדול ה' מכל האלהים, שזה חלק מהאידיאל של יציאת מצרים, שהעמים יכירו בגדולת ה'. אין שום זכר  ורמז לכך שיתרו 'מלמד' את משה על האמונה הזו, ומשמעות הדברים להיפך, שיתרו מגיע ומוכרח להודות בה.

אבל חותנו של משה אינו עברי, הוא מתואר לחילופין ככהן מדייני: "וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ–כֹּהֵן מִדְיָן" (שמות ג, א). וקיני: " וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים" (שופטים א, טז) כעת, על פי התנ"ך, המדיינים היו צאצאים של מדיין, בן נוסף של אברהם, מה ששוב תומך ברעיון של קיומה של משפחה מורחבת של עמים יקו"קאים. הקינים, לעומת זאת, הם שבט צאצאי קין ומתוארים כחיים בין כל עמי הלבנט ומתמחים במלאכה ובעיבוד מתכת, מה שמהווה עדות נוספת לכך שהתגלמותו הראשונה של יקו"ק הייתה כאל מתכת.

הקינים אינם צאצאי שבט קין, אין שום רמז וזכר לכך, לפי התנ"ך ברור שקין שחי יותר מאלפיים שנה קודם לכן נכחד הוא וזרעו. דמיון השם בין 'קיני' לבין 'קין' אינו מלמד שום דבר, הקינים הם אחד משבטי המדיינים ותו לא. הם לא מתוארים כמתמחים בעיבוד מתכת, ואין שום זכר לכך שהתגלמותו של ה' היתה כאל מתכת, מיתוס אלטרנטיבי גרידא, המתאים לספר בחג המולד סביב האח, ואילו אנחנו בעיצומו של הקיץ, מוטב לבכות את התמוז.

במילים אחרות, יקו"ק תמיד היה כינוי הקשור לאלוהות הקדמונית אל בדת השמית הקדם-מקראית. לכן, יקו"ק ואל היו תמיד אותה ישות. על פי הטקסטים הכנעניים, אל ניהל את האסיפה האלוהית יחד עם בנו בעל, אך הוא תמיד שמר על מעמדו כאל העליון. שניהם היו אלים לוחמניים שהפולחן שלהם כלל קורבנות אדם. לשניהם היה כינוי אב והם תוארו כאלים מבוגרים. ההתייחסויות ליקו"ק בתנ"ך כמו בא בימים ששיערו היה לבן כמו צמר טהור: "וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא, כָּרְסְיֵהּ שְׁבִבִין דִּי-נוּר" (דניאל ז, ט). "הֶן-אֵל שַׂגִּיא, וְלֹא נֵדָע; מִסְפַּר שָׁנָיו וְלֹא-חֵקֶר" (איוב לו, כב) זהים לתיאורים של אל בטקסטים האוגריים.

יש אכן דמיון לשוני בביטויי השבח וההערצה במקראות, לביטויים שהיו מקובלים אז בעולם, אבל הדמיון מסתיים ברמה הלשונית. האל הכנעני היה באמת אב, היתה לו אישה, הוא שכב עימה, ונולדו לו ילדים. אלהי ישראל מכונה אבינו בלשון מטאפורית כאב של האומה הישראלית ותו לא. אכן הנביא עשוי לראות דמות המדברת אליו בשם האל, יש מן הנביאים שכינוה 'מלאך', ויש שלא פירשו, אבל זו דמות הבאה בחזון, דניאל לא חשב שאלהי ישראל הוא איש זקן הקיים במציאות, אלא 'נראה לו כשופט בעל שיבה', כפי שאמרו חז"ל, התיאור שם הוא של ישיבת כיסאות למשפט, וה' הוא השופט.

אל היה מיוצג על ידי כוכב מחודד בתוך דיסק סולארי עם כנפיים בדת הכנענית, והאל לו סגדו היהודים היה קשור לכוכב במקרא: "וּנְשָׂאתֶם, אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם, וְאֵת, כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם–כּוֹכַב, אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, לָכֶם" (עמוס ה, כו)

חוזר בשנית על אותה שגיאה נלעגת, עובדי האלילים, גם בזמן עמוס, וגם בזמנים אחרים, לא מייצגים את 'האל לו סגדו היהודים', להיפך, מדובר על 'אלהיכם', על האלוהויות שלקחו עובדי האלילים מהפנתיאון של הגויים באיזור.

מי היה קרונוס? קרונוס היה שמו היווני של לא אחר מאשר אל המלחמה הרומי מרס. בדיוק כמו אנו-אל במזרח התיכון, מרס-קרונוס במיתולוגיה הים תיכונית היה הטיטאן הבכיר ביותר בפנתיאון, אדון כס השמים, גוזל הכתר שהביס את אביו למען עליונות ועריצות חסרת רחמים. זהה לאל בדת השמית, מרס-קרונוס היה אל הקציר והחקלאות ונחשב גם לאבי הזמן, שכן אל נודע בתור 'אב השנים' ו'עתיק הימים' בטקסטים השמיים הפרה-ישראלית ובחלק מספרי התנ"ך. חוץ מזה, מרס-קרונוס היה אל אכזר והפולחן שלו התאפיין בהקרבת קורבנות אדם. זה מסביר מדוע אנו מוצאים כמה שרידים של מנהג קורבנות האדם בפולחן היקו"קאי בטקסטים של ההיסטוריה הראשונית של התנ"ך. הסמלים העיקריים של מרס-קרונוס היו החרמש, הצלב והירח החסר.

בהחלט מרתק ללמוד שוב על המיתולוגיה היוונית או הכנענית, איך זה קשור לאמונה הישראלית? אם היו ישראלים שהקריבו קרבנות אדם, הם חטאו בכך, ולא ינקו זאת מהאמונה הישראלית, שכן אין זכר בתורה ובדברי הנביאים לציווי כזה, ולהיפך, התורה מזהירה בכל תוקף מקרבנות אדם.

מחקרים ארכאולוגיים, מקראיים וחוץ-מקראיים עדכניים הובילו חוקרים הפועלים בתחום מקורות הדת הישראלית לטעון באומץ ובביטחון למדי שהאל המקורי של ישראל היה למעשה האלוהות הכנענית אל. איך בדיוק זה קרה אתם שואלים? ראשית, השם ישראל אינו שם יקו"קאי. אל הוא שמה של האלוהות הנמצאת בשם ישראל. למעשה, הסיפור האטיולוגי המסביר את מקור השם ישראל מתרחש בבראשית לה, ט-טו, שם יעקב מקבל את השם הזה באמצעות ברכת אל שדי.

אומץ וביטחון זה חשוב, מה שצריך זה גם טיעונים או אסמכתא. אם כי כשמספרים סיפור בדיוני, חשוב לשמור על הביטחון העצמי.

מי היה אל? ולמה הוא בכלל מוזכר בתנ"ך מלכתחילה, שלא לדבר על אלוהי ישראל במסורות הספרותיות הישנות יותר של בראשית? הידע שלנו על אל מגיע בעיקר מקורפוס של לוחות שהתגלה בשנת 1929 בעיר העתיקה אוגרית, עיר-מדינה מרכזית מהאלף השני לפנה"ס הממוקמת בחוף הצפוני של סוריה, ראס שמרה של ימינו. הלוחות האוגריים הם העדות הטובה ביותר לדת ולפרקטיקה הדתית הכנענית, ובכך גם "לרקע שממנו יצאה דת ישראל, ולאמונות הכנעניות שהיא חלקה, אימצה, התפשרה ולעתים דחתה". הספרות האוגרית מתארת את אל בתור האלוהות הריבונית של הפנתיאון הכנעני. הוא מכונה לעתים קרובות "אבי האלים", "המלך הנצחי" ו"בורא כל היצורים החיים". כינויו האחרים של אל כוללים: "האל החביב, הרחום", "השור", "חסר הגיל" ו"אב השנים". הוא מתואר כמזוקן, ומתגורר באוהל או במשכן, שכסאו מונח על כרובים. הוא אלוהי הברכות והבריתות.

ניתן אפוא להוכיח, כפי שטענו פרשנים רבים, שבני ישראל הראשונים סגדו למעשה לאל באמצעות כינויו 'יקו"ק'.

ניתן להוכיח? האם כשמספרים סיפור אלף פעמים זה נהפך להוכחה? הכנענים הכירו באל עליון, מתוך אספקלריה אלילית, הישראלים ראו את האל העליון כקונה שמים וארץ, והחל מימי משה השתמשו באופן קבוע בשם יקו"ק. ישראלים השתמשו בביטויים כמו 'אל רחום' אבל לא בכינויים כמו 'השור' או 'אבי האלים', אלא 'אלהי האלהים', הוא יצר את הכל במאמר, ולא ילד ילדים.

תהליך הטמעות זה מוצג בדרך כלל הפוך בספרות התנ"כית: את יקו"ק עובדים באמצעות כינויו של אל: שדי, עולם ועליון. בניגוד למסורות המקראיות הללו המצביעות על הטמעות בין יקו"ק לאל.

הפוך ממה? מהסיפור שהמצאת? התנ"ך מתאר בדייקנות היסטוריה שאנחנו יכולים ללמוד רק אחרי מאות שנות מחקר, ואף אדם במאה השביעית או החמישית לא יכל לדעת אותם. כל היסטוריה משוחזרת או משוכתבת היתה מתחילה בשם המקובל לאלהי ישראל, התורה מתארת את מה שידוע לנו שהיה, שבזמן האבות השמיים הכירו בעליונותו של 'אל' או 'אל עליון', ומימי משה התחילו להשתמש בכינוי 'יקו"ק'. נכון הדבר שהעמים השמיים לא בהכרח הכירו ביחוד ה' ובמהות עליונותו, אבל האבות ובהמשך בני ישראל הכירו.

ישנם קטעים אחרים המעידים לכאורה על כך שיקו"ק היה אלוהות נפרדת ועצמאית בתוך מועצת אל. "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי חֵלֶק יקו"ק, עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ח-ט) זהו אחד מאותם קטעים תנ"כיים נדירים המשמרים לכאורה שריד מתקופה מוקדמת יותר בדת הפרוטו-ישראלית שבה אל ויקו"ק עדיין הוצגו כאלים נפרדים: יקו"ק היה רק אחד מאלוהי מועצת אל. נראה כי מסורת זו מגיעה מהמסורת הכנענית הקדומה יותר.

לא יזיק למר גור להחזיק עורך, שיעבור על הטקסטים לפני פרסומם, שכן בקטע זה לא מוזכר בכלל אל, אלא רק יקו"ק. מן הסתם הוא התכוין לגירסה חילופית של המגילות הגנוזות, אבל אין לקחת גירסה כיתתית ולטעון שהיא קטע מקראי קדום. במקרא אין שום זכר לכך, לא כאן ולא בדוגמאות לכאורה המובאות בהמשך.

קטעים מקראיים אחרים מאשרים מחדש את ההשקפה הארכאית הזו של יקו"ק כאלוהים במועצת אל: "אֱלֹהִים, נִצָּב בַּעֲדַת-אֵל" (תהילים פב, א) "מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַיקו"ק בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַיקו"ק כָּבוֹד וָעֹז." (תהילים כט, א) "וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ יקו"ק אַף אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדֹשִׁים: כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיקו"ק יִדְמֶה לַיקו"ק בִּבְנֵי אֵלִים:" (תהילים פט, ו-ז)

עדת אל הם המלאכים המתאספים, חכמים דרשו זאת גם על הדיינים, אבל גם במובן הכי פשוט מדובר על 'בני האלהים', פמליא של מעלה. וכך מוכח מן הצירוף 'עדת אל', מדובר בקבוצה, לא בדמות. וכך לגבי 'בני אלים', מכיון שמדובר בלשון רבים, לא יתכן לקשר ל'אל עליון' המקראי, מדובר על מלאכים, בני האלהים המוזכרים בספר איוב.

לכאורה, נראה שיש מספיק ראיות בתיעוד המקראי התומכות בטענה שכאשר יקו"ק הפך לאלוהות הלאומית העליונה של בני ישראל, הוא החל לסלק את הדימויים, הכינויים ומרכזי הפולחן הישנים של האל אל. תהליך ההטמעה הזה אפילו שינה את המשמעות הלשונית של השם אל, שמשמעותו מאוחר יותר הוא פשוט "אלוהים", כך שיקו"ק זוהה אז ישירות כאל – כך ביהושע כ"ב, כב: "אֵל אֱלֹהִים יקו"ק אֵל אֱלֹהִים יקו"ק".

איזה סלט, איך קשורים לכאן 'מרכזי פולחן ישנים'? יש מספיק ראיות למה? מעבר למה שכתוב מפורש בתורה, שאל שהוכר בימי האבות, הוא מי שהוכר בהמשך כאלהי ישראל, והוא מי שברא את העולם, אין שום ראיה לסיפור נוסף. הזיהוי של אל עם יקו"ק ברור בתורה באינספור מקומות, ולא צריכים להגיע עד יהושע.

ראויה לציון גם העובדה שבניגוד לאל הבעל, אין בתנ"ך פולמוס נגד אל, וכל מרכזי הפולחן הישנים של אל, בירושלים, בשכם ובבאר שבע, הוסמכו מאוחר יותר ליקו"ק. מכיוון שהרוב הגדול של הנרטיבים הפטריארכליים המדברים על מקדשים ומזבחות לאל נמצאים בממלכה הצפונית, כמו בית-אל ושכם, ומצד שני, נראה שטקסטים מקראיים רבים מאשרים את מוצאו של יקו"ק בנגב הדרומי, השערת החוקרים הנוכחית היא שפולחן אל בצפון ויקו"ק בדרום התמזגו בסופו של דבר.

אין פולמוס מכיון שברור בתורה שמדובר באותה ישות, שההיכרות עמה העמיקה במתן תורה. אין שום רמז לכך שירושלים או שכם היו 'מרכזי פולחן' של אל, נכון שאברהם ויעקב קראו בשם ה' במקומות אלו, אבל זה לא הופך את המקום למרכז פולחן. שכם וירושלים, היו קדושות לישראלים כל אחת בזמנה, גם בבאר שבע נראה שהיתה במה ישראלית (או שמא מדיינית) שנגנזה בזמן חזקיהו, כך או כל אין שום רמז במקורות לכך שאי מי בתקופה הישראלית הכיר בהבדלה המלאכותית בין 'אל' לבין 'יקו"ק'. אין שום בסיס להבדל בין צפון לדרום, הכל דרוש על המערכה, נביאי הצפון ונביאי הדרום ראו את עצמם כנביאי יקו"ק בכל שלב וזמן, ואין שום זכר, אפילו לא הקטן ביותר שבצפון קראו לאל בשם אחר או עבדו עבודה אחרת. היו תקופות שבצפון היתה עבודה זרה יותר מצויה, אבל היתה זו סטיה מן האמונה, ולא משהו שמלמד על האמונה הישראלית.

מיהו יקו"ק? כמו מיתוסים עתיקים של המזרח הקרוב מאותה תקופה, הספרות המקראית הקדומה ביותר מתארת את יקו"ק כבעל תכונות ייחודיות בניגוד לתכונות כלליות. הוא מיוצג כאל סערה שצועד לקרב לצד כוכבים וכוכבי לכת כדי להגן על ישראל מפני אויבים. איטרציה דמוית לוחם זו של יקו"ק עשויה להסביר את ההתנהגות האכזרית וההפכפכה שהוא מפגין בתנ"ך, שהיא רחוקה מאד מאלוהות טובה.

שוב, סיפור בדים, שום מיתוס של המזרח לא מתאר את יקו"ק, ובודאי לא כאל סערה. האזכור החוץ ישראלי היחידי הוא בהקשר של השסו במצרים, ובהקשר של האשרה בשתי כתובות מאיזור המאה ה10 ומייצגות כנראה את סטיית הע"ז בהידרדרות ישראל.

לאורך הנרטיב של התנ"ך, אלוהים מוצג ללא הרף כאל מלחמה. כאשר משה מוציא את בני ישראל ממצרים, בני ישראל הצוהלים שרים לאלוהים, ומכנים אותו "איש מלחמה": "יקו"ק אִישׁ מִלְחָמָה יקו"ק שְׁמוֹ". ניצחון האלוהים בנרטיב יציאת מצרים הוא המאבק בצבא פרעה והבסתו – מאפיין של ספרות אל המלחמה הקשורה גם להשערה המדיינית-קינית בדבר מוצאו של יקו"ק כאל מלחמה מאזור ערב. כאשר בני ישראל נכנסים לכנען, יהושע הוא מנהיג המלחמה ורוב פקודותיו של אלוהים ליהושע ולבני ישראל הינן מיליטריסטיות במהותן, מה שמקדם את התיאור של אלוהים שהגיע בירושה ממשה ויציאת מצרים.

שוב כריית ציטוטים, ה' הוא גם איש מלחמה, אבל לא רק, הוא מוצג כהכל, כקונה שמים וארץ, כמנהל את הגשמים, את הים וכל אשר בם, כאחראי לזון את כל הבהמות, הוא לא 'מוצג ללא הרף כאל מלחמה', זה ביטוי יחידי שנזכר כאשר באמת הוא ערך מלחמה מול מצרים. לגבי ה'פקודות המיליטריסטיות' שקשורות ל'אקיבוש', אין לנו אלא לגחך…

מצרים, המעצמה הבכירה בדרום הלבנט באותה תקופה, פשטה בקביעות ובזזה כפרים ואדמות כנעניות. ישנן כתובות על אובליסקים מצריים עתיקים המתפארים בניצחונותיהם על כנען וישראל. רוב המבקרים ההיסטוריים מאמינים כי נרטיב יציאת מצרים, על אף שהוא מנופח, מתאר קהילה כנענית פליטה הבורחת ממצרים ונכנסת – לראשונה בחייהם כצאצאים של כנענים משועבדים – לאדמות אבותיהם.

שוב, 'רוב המבקרים ההיסטוריים', לא שיש לי מושג למשמעותה של הקטגוריה הזו, עשו הצבעה והחליטו לספר סיפור. גם כן מחקר.

כאשר כוחם של המצרים נחלש, בעקבות פלישת עמי הים, נשלטה ישראל על ידי השופטים – שהיו למעשה מצביאים. נרטיב השופטים הוא סיפור מלחמה, לא רחוק מסיפורי יציאת מצרים ויהושע המאוחרים. מה שמתחילים להבין הוא שהנרטיב ההיסטורי של התורה המאוחרת ושל התנ"ך המוקדם רווי במלחמה. סיפורי המלחמה מתחילים לחרוג מהמסורות הקדומות (הפטריארכליות) והעתיקות יותר שבעל פה, ומהמסורות הנוודיות שהן בדרך כלל חלק מהמקור האלוהיסטי (שם אלוהים כאל ונגזרותיו הרבות). ישראל עדיין אינה ממלכת התהילה התנ"כית שלה. זה בא אחרי ספר שופטים.

ובכן, כפי שידוע לנו כיום, ספר שופטים מתאר מציאות היסטורית, תקופה בה מצרים היתה חלשה וישראל לא היתה צריכה מלך, די היה במנהיגים מקומיים להצילם מה'שוסים' המקומיים. אף מזייף מאוחר לא יכול  היה לדעת זאת. כל מה שכתוב כאן מעבר  לזה,  הוא סיפור מעוות, על נרטיב רווי במלחמה, שמתאים להקראה אצל נטורי קפלן וכדו', ולא לנסיון אמיתי לחקר טקסטים. אין בכלל 'מקור אלוהיסטי' במחקר של ימינו, זה מושג ארכאי שאין לו מקום בחקר המקרא המודרני.

שבטי ישראל הצפוניים סובלים שוב ושוב מפלישות ומתקפות. זה מה שמניע אותם לחפש מלך. בשמואל א' מתוארת משיחתו של שאול, מנהיג צבאי, ומסופר על כמה ממעלליו בטרם נפל מחסדו של אלוהים. כאן נכנס דוד מלך יהודה ואבי שלמה. גם דוד, בסיפור המקראי, נראה כאיש מלחמה דרומי (יהודאי) שהוכנס לשירות כדי לעזור לשאול. שמואל א ו-ב, על פי חוקרים מודרניים, מכבדים את זכר מסורת הלוחמים הצפוניים (שאול) אך משבחים את דוד על היותו הדמות שאיחדה את שבטי ישראל הנבדלים תחת ממלכה אחת. עלייתו של דוד למלכות היא דרך מלחמה. "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו". הסיפורים המפורסמים ביותר של דוד סובבים סביב ענייני צבא: דוד הרג את גוליית, דוד נואף עם אשת חייל (בת שבע, אשת אוריה החתי), וכיבוש ירושלים של דוד. איחוד ישראל הוא באמצעות מלחמה.

שוב הטעות של המאה ה19, להציג את שבט בנימין כצפוני, 'הלוחמים הצפוניים – שאול', הניחא לולהויזן וחבריו שלא היה להם שמץ איך נראית ארץ ישראל. אבל ב2024? שאול חי ופעל במזרח בנימין בצמוד לירושלים, נבי סמואל, גבעת שאול, הרמה, כל אלו כיום צמודים לירושלים ומוכרים לנו, שבט בנימין היה חלק בלתי נפרד מממלכת יהודה, ולא מהממלכה הצפונית. אפילו כשמספרים סיפור בדים, צריכים להתאים איכשהו לרקע.

בהתחשב בכך שהנרטיב המאוחר מיציאת מצרים לדוד מתרכז בהקמת ממלכה מאוחדת בירושלים, שמקדשה מוקדש לאלוהים, עלינו לשאול מיהו האלוהים הזה שממלכת ישראל המאוחדת סגדה לו ונזקפת לזכותו הופעתה על הבמה הבינלאומית. (מוביל לנישואים עם בנות מצרים, פניקיה ואחרות)? ההשערה על יקו"ק נשענת על הכרה בדגש המלחמה בסיפור הגיבוש.

אל לא היה אל מלחמה. הוא פשוט היה ראש הפנתיאון הכנעני. בהתחשב בכך שהדמויות העיקריות שלנו ביציאת מצרים המאוחרת דרך הכיבוש ועליית דוד הם אנשי מלחמה, סביר להניח שהם התפללו ליקו"ק, אל המלחמה. יהושע היה לוחם. השופטים היו לוחמים. שאול היה לוחם. דוד היה לוחם. כלוחמים, האלוהות העיקרית שלהם הייתה אל המלחמה. מאז השיג דוד עליונות וירושלים הפכה לבירה, דוד החליף את איש המלחמה היריב שלו מהצפון, שאול, ועזר לאחד את הפוליטיקה החברתית והתיאולוגיה הישראלית באמצעות בנו, שלמה, שהזמין את בניית מקדש שלמה.

כל הסיפורים על מלחמה ומיליטריזם, הקשורים לאיזו אג'נדה ווקית מטופשת ולא מציאותית, כאילו שבמזרח התיכון של אז ניתן היה לשרוד בלי להילחם באויבים השונים (גם בזמננו לא ניתן… אבל  אין מערבין הזיה בהזיה). כך או כך למיין את אנשי התנ"ך לפי 'היו לוחמים' ו'לא היו לוחמים' ובהתאם לאג'נדות של 2024, זה אפילו לא מגוחך. 'סביר להניח שאנשי מלחמה התפללו ליקו"ק אל המלחמה'… צחקתי בקול, סיפורי בדים של העת החדשה.

הקדשת בית המקדש ליקו"ק הגיונית. שלמה הוא בנו של מלך מצביא, דוד. כדי לכבד את ההשגחה של האלוהים שאיפשר את הממלכה הזו, יקו"ק הופך לאלוהות הראשית של עם לוחם שממלכתו התבססה דרך עניינים צבאיים. השינוי בפולחן ליקו"ק מוביל לפירוק וסינתזה של מקורות האל ולדחייתם של האלים האחרים שלא מילאו תפקיד בגיבוש ישראל (בעל, אשרה וכו').

אתם רואים ילדים, עם קצת גמישות הכל מסתדר, שלמה אמנם לא נלחם בשום מלחמה, ואיך יכול להיות שעבד את יקו"ק? אבל יש תשובה, הוא בנו של מצביא… ואין קץ להבלים. יש לנו פירוק, יש לנו סינתזה, יש הכל מהכל.

השערת אל המלחמה קמה לתחייה במידה רבה מאז סוף שנות ה-90. בניסיון להתחקות כיצד הפך יקו"ק לאלוהות היחידה של פולחן ישראל/יהודאי, לפחות בחצר המלוכה, ההסתמכות על הנרטיב המקראי היא המפתח. והנרטיב המקראי, כפי שמאמינים ומבקרים מכירים כאחד, הוא אחד שבמרכזו מלחמה. יציאת מצרים מלאה באלימות. יהושע מלא באלימות. שופטים מלא באלימות. שמואל א ו-ב מלאים באלימות. במילים אחרות, מלחמה היא שהובילה ליצירת ישראל המאוחדת עם הכת המרכזית בירושלים, עיר שנכבשה על ידי דוד, שבנו, בן למסורת מלחמתית ארוכה, מקדיש את בית המקדש ל"אלוהי אבותי". (יקו"ק). מכיוון שממלכה זו נוצרה באמצעות מלחמה, האלוהויות האחרות (כלומר אל, אך גם הבעל והאשרה) הופכות ללא רצויות. עורכים, בעקבות הרפורמות הדויטרונומיסטיות, בזים לשאר האלים שלא היו חשובים להיווצרות ישראל/יהודה. כך הבעל והאשרה, הבולטים ביותר, הופכים לאלילים לפולחן יקו"ק בירושלים.

התקדמנו, יציאת מצרים מלאה באלימות, לא פלא שחיילי צה"ל כל כך אלימים כלפי הפלשתינאים הענוגים. איך וכיצד ניתן היה לנהוג באלימות כלפי המצרים, שבסך הכל רצו לקיים את זכותם האלמנטרית להשמיד להרוג ולאבד, להשליך ליאור, לקצץ ראשים ולאנוס וכו'? לו היה אז בית דין בהאג, ברור שאלהי ישראל היה הנתבע הראשון, על האלימות הבלתי מידתית שנקט כלפי המצרים התמימים, במקום לשלוח להם סיוע הומניטרי? ואיפה היה אז בג"ץ?

וכמובן משפט הסיום הכל כך היסטורי ובנוי על הנרטיב המקראי: "כך הבעל והאשרה, הבולטים ביותר, הופכים לאלילים לפולחן יקו"ק בירושלים", מה? לא שמעתם על זה? אולי כי לא חקרתם מספיק, לא כל אחד מוכשר להיות חוקר.

כאשר הופיעו מדינות לאום לראשונה בלבנט במהלך תקופת הברזל המאוחרת, הווסאלים של אל קודמו בהיררכיות המיתולוגיות שלהם. כמוש מילא תפקיד חשוב בממלכת מואב, משום שבמקור מואב הוקצתה לו על ידי אל. אותו דבר קרה למִלְכֹּם ולקוס, שהיו האלים של בני עמון והאדומים, בהתאמה. יקו"ק, כאמור, הפך לאל הראשי של ישראל. עליונותו של יקו"ק בישראל לא נותרה ללא עוררין. כאשר מלך ישראל אחאב התחתן עם הנסיכה הלבנונית איזבל במאה ה-8 לפנה"ס, הכוהנים היקווקים נרדפו באכזריות בעוד יקו"ק עצמו הוחלף בבעל ובאשרה. אולם, בסופו של דבר, האמונה ביקו"ק התגלתה מושרשת מדי מכדי להימחק: שושלת אחאב הודחה ואיזבל מתה כשהושלכה מהחלון. פולחן יקו"ק חזר חזק מתמיד. כוחם הוחזר והכוהנים גינו רשמית את הסגידה לאלים כוזבים אחרים. אלילי הבעל והאשרה הושמדו. עם הזמן, תכונותיהם הוטמעו ביקו"ק, שזכה לכינוי אל שדי.

סיפורים סיפורים… שימו לב לסיום: "עם הזמן, תכונותיהם הוטמעו ביקו"ק, שזכה לכינוי אל שדי". במקום להכיר בכך שהתורה משמרת את הסדר ההיסטורי, ומתארת את השימוש באל ובאל שדי רק בימי האבות, משום שהם משקפים באמת תקופה קדומה, מניח גור שהטקסטים בוודאי מאוחרים, וההסבר מפותל ומעוקל: תכונותיהם הוטמעו עם הזמן, ממש משכנע. במציאות אין שום תכונות והטמעת תכונות, אלהי ישראל בכל המקורות המקראיים, החל מהראשונים ביותר ועד האחרונים, הוא בורא שמים וארץ אלהי האלהים וכל יכול אין לו שום הגבלה ואין לו צורך בשום תכונה ספציפית, כל הסיפורים האלטרנטיביים, הם מיתוסים גרידא.

זו רק אחת מההשערות השונות הנוגעות לעליונות יקו"ק בלימודי המקרא המודרניים. אבל נראה, מתוך אותם מחקרים ורנסנס עכשווי של ספרים על ישראל הקדומה, יהודה ודוד, שההשערה הזו היא האופנתית בקרב הפרופסורים. ג'ואל באדן (Joel Baden) ועבודתו האחרונה "The Historical David", מגן בעקיפין על ההשערה הזו באמצעות הטיעון שלו שדוד היה איש מלחמה מיהודה שהקים את הממלכה המאוחדת באמצעות הידע הצבאי שלו ומעלליו. "A History of Ancient Israel and Judah" של ג'יימס מילר (J. Maxwell Mille) וג'ון הייז (John H. Hayes), שפורסם במקור ב-1986, הניח בעקיפין את הבסיס להחייאת ההשערה באמצעות התמקדותו בנרטיבים של המלחמה כאשר עסק בשאול, בדוד ובשלמה. בספרו "The Invention of God" מציג תומס רומר (Thomas Römer) את הטיעון העכשווי ביותר של השערת האל הלוחם עם התייחסות למסורת הארוכה יותר של מחקר, המושרשת גם בהשערה המדיינית-קינית, שממשיכה לכיצד הפך אל המלחמה יקו"ק לאלוהים היחיד של הקוסמוס. "God is a Warrior" של טרמפר לונגמן השלישי (Tremper Longman III) ודניאל ג' ריד (Daniel G. Reid) מציע הבנה "אורתודוקסית" יותר של האל כהשערה של לוחם המדגישה את המציאות הנרטיבית של יקו"ק כאל מלחמה וכיצד הנרטיב הזה של הלוחם האלוהי ממשיך אפילו לברית החדשה.

וואלה, עכשיו הבנתם את מקור הסיפורים? זה לימודי המקרא המודרניים, הם עסוקים ברנסנס אופנתי של הפרחת סיפורים, בעיקר באקדמיות המערב אירופיות שנודעו באובייקטיביותן כלפי יהודים קדומים או מודרניים וביחסם האקדמי המוקפד ל'מלחמות' רחמנא ליצלן.

ומכאן ואילך, אנחנו זונחים את הסיפורים הפסבדו היסטוריים, ועוברים לווק המודרני, לבורות ושנאה של האתאיזם דור 5 שבנוי בעיקר על אי הבנות נוצריות:

לאורך ההיסטוריה קבוצות קטנות שונות האמינו שהאל המקראי של היהדות והנצרות הוא המשטה האמיתי של האדם. לפני התנצרותה של אירופה והולדת האיסלאם במזרח התיכון האסכולות האזוטריות הגנוסטיות השונות כמו למשל האופטים (Ophites) בסוריה ובמצרים והנאסנים (Naassenes) האמינו שיקו"ק הוא מתחזה שלכד את האדם במערכת של הונאה, בעוד שנחש גן העדן המורד בספר בראשית היה המיטיב האמיתי של האנושות שהידע המאיר שלו שחרר אותנו מעבדות האל הדמיורגי המרושע של היהודים. הגנוסטים קראו לו 'ילדאבאות' (Yaldabaoth) או 'אל כוזב של העולם הזה' והכירו במעשיו הרעים. כתות האופטים האמינו שהן יודעות את הסוד הגדול: אל היהודים היה השטן האמיתי שתבע לעצמו את התואר 'אל בורא' והחליף בין תפקידי הטוב והרע באמצעות הונאה ומציג את עצמו כ'אב המיטיב' של האנושות והשמצת נחש החוכמה בתור 'השטן' ו'אויב האדם'. לטענתם היפוך מאשים זה החל עם יצירת התנ"ך הנוצרי בסוף המאה ה-1 והוליך שולל דורות רבים לאורך אלפי שנים.

מדוע האל האחד המופיע בקוראן ובתנ"ך רץ אחרי אנשים כדי להשיג חסידים, תפילות והקרבה? האסכולות האזוטריות הגנוסטיות האמינו כי אל הקוראן והתנ"ך אינו אל אחד או אל של ייחוד כמו פרברהמן (הינדו) או נשמה עליונה וכו'. לטענתם אלוהי התנ"ך והקוראן היא אלוהות בעלת צורה, תחומי עניין, יש לה אבולוציה מסתורית מאד והיא עצמה ממשיכה להסתיר את פניה האמיתיות לאחר שאספה תכונות ממיתוסים ותרבויות שונות.

כאן ממשיך גור בקו של להתייחס לאל שאינו מאמין בקיומו – כישות ממשית בעלת מדות ספציפיות שמנסה להסתיר משהו או להשיג משהו, מהלך סתירתי וחסר פשר מבחינה לוגית.

האל לא רץ בכדי להשיג חסידים, להיפך, היהדות אינה מעוניינת בגרים. הוא דורש שיעבדו אותו, כי זו הדרך להשליט את הטוב על העולם.

מדוע האמינו הגנוסטים שיקו"ק הוא אל כוזב ורשע? בניגוד לאנשים מימי הביניים שהיו נתונים לתיאוקרטיה של הכנסייה הקתולית ולא היו מסוגלים לקרוא את התנ"ך בעצמם, לאינטלקטואלים הגנוסטים במאות הראשונות של העידן הנוצרי הייתה גישה לכל כתבי התנ"ך והיו מסוגלים ללמוד אותם בחופשיות. הם ראו שהתנ"ך העברי מלא במעשי רשע אכזריים, רצח חסר רחמים, דרישה לקורבנות, מעשים ברבריים והתנהגות של עריצות המיוחסת ליקו"ק. במילים אחרות, הגנוסטים מצאו שהאל המקראי הוא שטן אמיתי והדתות שלו היו אכזריות, צמאות דם, מיזנתרופיות ונבערות. מבחינתם התנ"ך עצמו נושא עדות מספקת לכך שלאב האוהב כביכול של היהודים והנוצרים יש אופי סדיסטי ורוע ומעשיו הרבים המתועדים במה שנקרא כתבי הקודש הם כה מתועבים עד שרוב האנשים היום יאמינו שהם אופייניים לישות דמונית. בקריאת התנ"ך בצורה אובייקטיבית, ניכר שהאל העברי יקו"ק הוא דמות מלחמתית, רצחנית ומושחתת ושיש לו טינה גדולה לאנושות. הטקסטים המקראיים עצמם מטילים ספק במוסר ובטוב ליבה של האלוהות היהודית-נוצרית ולא עושים אלא מאשרים שיקו"ק הוא היריב האמיתי של האנושות.

ועכשיו הגנוסטים הם האינטלקטואלים, חסוך לנו את הויכוחים הפנימיים הטפשיים של הנצרות, אנחנו  מדברים כאן על היהדות ועל המונותואיזם.

ואם נבחן את אלוהי ישראל לפי השפעתו, הרי שהשפעת התנ"ך הביאה את ערכי הקידמה וההומניות, בכל מקום בו הגיע התנ"ך דרך הנצרות, ובוטלה עבודת האלילים, בוטלו גם הפולחניים האכזריים, הקניבליזם, הרצח ההמוני בלי משפט. התופעות האלו נעלמו מן הנוף האירופאי, עד הקומוניזם האתאיסטי וכן הנאציזם שהחזירו אותנו לתקופת האלילות (זו עדיין קיימת בשני מעוזי האתאיזם העולמי: סין, וצפון קוריאה).

מי שקורא בתנ"ך שיקו"ק הוא היריב של האנושות, הוא אדם חסר לב שאין לו שמץ הבנה ותפיסת מציאות, וחסר טעם להתווכח איתו כאן, רק שמח לחשוף את פרצופו האמיתי של ה'מחקר', וחבל שזה מגיע רק בסוף אוסף ההבלים הפסבדו היסטוריים על 'תולדות החרקים באינדונזיה'.

כאן מעתיק גור פרקים שלמים מהתנ"ך, המתארים מלחמות, גלות, עונשי מוות, ואפילו – שומו שמים – קרבנות, ואשמה נוספת: ה' התנגד להארת האדם כי אסר עליו לאכול מעץ הדעת. אין זה נושא מאמרינו, וכבר הוקדשו כאן באתר מאמרים רבים לנושאים אלו, בנימה אקטואלית רק נציין, שמגוחך 'להאשים' מחוקק בעונש מוות, כאשר כאן לנגד עינינו יושבים פוליטיקאים, עיתונאים, גנרלים, ומשחקים בחיי אדם לפי אג'נדות פוליטיות, הם עשויים להפעיל לחצים מטורפים על מקבלי החלטות לשחרר אלפי מחבלים, שירצחו אלפי יהודים בהמשך, להקל בענשם של רוצחים, ועוד ועוד, כשידיכם תהיינה נקיות מדם, תנסו לשפוט חוקים ששינו את העולם והפכו אותו מאלילי למואר וערכי.

זה שאין אצל נאורי האו"ם עונש מוות, לא הופך אותם ליותר ערכיים, עובדה שהם מתחברים לצד של הרוצחים ותומכים בהם, ואוסרים עלינו להגן על עצמנו, הם וחלקים גדולים מהעולם האקדמי בעולם, בצד של הרוצחים, אז מה הטעם שידונו על ענשי מוות נקודתיים לפני אלפיים שנה? הם עצמם ידיהם דמים מלאו.

קטע הסיום הוא דוגמא קלאסית להסבר פשטני, פסיכולוגיה בגרוש, המתיימר כביכול להבין את הלך נפשה של אומה, באמצעות איזה צמד ביטויים פאתטי, מתנשא, המגלה חוסר הבנה משווע באיך דברים עובדים באמת, שלש ארבע ורקחנו הסבר:

כאשר עוסקים באיך יקו"ק הפך לאלוהות הבלעדית לעם הישראלי-יהודי, יקו"ק כאל מלחמה הגיוני ביותר לאנשים שמתבוננים כיצד ישראל והכת המרכזית בירושלים נוצרו: דרך מלחמה. אם הייתם מצביא ומייחסים את הצלחתכם לאל המלחמה, איזה ערך או חשיבות היו לכל אחד מהאלים האחרים עבורכם? האל היחיד שהיה חשוב היה האל שעזר לכם להשיג ניצחון. והאל ההוא היה יקו"ק. וכשהאל הזה התרכז בירושלים, וכשהמקדש הזה עמד ונבנה מחדש בירושלים, האל הזה הפך לאל היחיד שאנחנו קוראים לו עכשיו פשוט אלוהים.

זה כל הסיפור, מלחמה, הכת שבירושלים, האל שעזר להביא ניצחון, וכל בעיות האנושות נפתרו. העיקר שלום עכשיו, וסיוע הומניטרי לרוצחינו. אהה, וגם תחזירו את החטופים עכשיו, על ידי שתיכנסו לרפיח עכשיו, וגם אל תעיזו להיכנס לשם, על ידי שתשמעו לביידן, וגם תעשו דבר והיפוכו, והעיקר תעשו את זה עכשיו. הבנו.

הערות:

[1] אין באמת הוכחה מהכתוב הזה שהקריאה היתה בשם הויה, שכן התורה נכתבה בימי משה, וכשם שגם בפרשת הבריאה מוזכר שהבורא הוא הוי"ה, למרות שאז השם הספציפי הזה לא היה בשימוש. מכיון שזה הוא שמו של אלהי ישראל, מבחינת המספר, אז הוחל לעבוד את הוי"ה (כשם שאנו עשויים לתאר אישים היסטוריים בשמם המאוחר, אנחנו נכתוב 'יוספוס נולד בשנת'…  למרות שהתואר 'יוספוס' ניתן לו רק שנים רבות לאחר מכן, 'ג'ינג'יס חאן' נולד… למרות שבמשך למעלה משלושים שנה הוא נקרא 'טמוג'ין', והשם 'גינג'יס' ניתן לו רק אחרי שנעשה החאן של מונגוליה, וכך הלאה).

יתכן כי ההוכחה נסמכת על אי הבנה של המונח 'לקרוא בשם ה', אין הכוונה כמו בעברית המודרנית, 'לקרוא לבנימין ביבי', אלא לעבוד אותו, להודיע כי הוא האלהים, ולא 'להשתמש בשם שלו' – 'לקרוא לו'.

[2] זה ההקשר המקורי של הביטוי:

In restricting education and knowledge to a ruling class, obscurantism is anti-democratic in its components of anti-intellectualism and social elitism, which exclude the majority of the people, deemed unworthy of knowing the facts about their government and the political and economic affairs of their city-state.

In 18th century monarchic France, the political scientist Marquis de Condorcet documented the obscurantism of the aristocracy and their indifference to the social problems that provoked the French Revolution (1789–1799), which violently overthrew the aristocracy and deposed the monarch, King Louis XVI of France (r. 1774–1792).

In the 19th century, the mathematician William Kingdon Clifford, who was an early proponent of Darwinism, worked to eliminate obscurantism in England after hearing clerics — who privately agreed with him about evolution — publicly denounce evolution as un-Christian heresy. Moreover, in the realm of organized religion, obscurantism is a distinct strain of anti-intellectualism that is independent of theologic allegiance, by which distinction, religious fundamentalism presupposes sincere religious belief in the person, whereas censorship is obscurantism that is based upon the élite power-group manipulating the religious faith of the majority of the population of believers.