לחץ לגירסת הדפסה

הישענות על הנחות שרירותיות בקביעת יחס בין מקורות

כל קביעת היחס בין המקורות כשלעצמה, בנויה על תיאוריות והנחות. המבקרים ובראשם ולהויזן קבעו כללים בהתפתחות הדת, כשאין לכללים אלו שום הוכחה.

• "לרוב, נטו החוקרים הראשונים לראות בלשונו של המקור הכהני סימני איחור מובהקים. חשוב להדגיש שקביעה זו תאמה את הנחות היסוד ההיסטוריות של סוף המאה הקודמת: אמונת ישראל וכמוה הכתבים שנתנו ביטוי לאמונה זו התפתחו באורח מסויים: הנבואה קדמה לתורה ולחוקיה.. עד כאן גזירת הכתוב של סוף המאה התשע עשרה, שלכתחלה לא היתה נקיה מדעות נטויות ומהיקשים היסטוריים מפוקפקים", (ב"א לוין, לחקר המקור הכהני, הבחינה הלשונית, ארץ ישראל מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, טז, תשמב' עמ' 124).

את כל מושגי הכהונה רואה ולהויזן כמאוחרים וכהתפתחות של ימי הבית השני. המעשר הקדמון שעד ימי הבית השני הוא נאכל לבעלים, והבאתו לכהן הוא 'התפתחות'. אך המציאות היא בדיוק להיפך שהרי כבר יעקב אומר "כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח כב), וכן אברהם נותן לכהן "מעשר מכל" (בראשית יד כ).

אחת מהגורמים העיקריים לאיחור ויקרא, היא הנחה כי נימוסי קרבן הינם מאוחרים, ראשית הקרבן הינו שמחה טבעית ורק עם האוירה העגמומית והקפדנית שיצרה יהדות בית שני נוצרו חוקי הקרבנות. אך זו שגיאה היסטורית: ראשית הקרבן אינה בישראל, בתרבות המצרית ממנה באו הישראלים היו כבר אז נימוסים מפורטים חמורים ומדוקדקים, והוא הדין לעמים אחרים. הסבר זה גם מתנגש עם התפיסה של אסכולת ולהויזן על הנביאים, כי איך וכיצד תורת הנביאים שהטיפו לעדיפות המוסר על הפולחן, תבדה נימוסים חמורים ומפורטים שהם התפתחות הפולחן, ולא התנוונותו?^[1]

• תעודות של חובות ופרטי הפולחן הם מחוייב המציאות ואפילו ממיסופטומיה העתיקה שרדו תעודות רבות של חוקי וחובות הפולחן (עי' אנצ"מ ערך מיסופטומיה עמ' 128)
• "מערכת טכסים פולחנית זו היתה נוהגת במקדשים הקדומים של ישראל ורמזים שונים בספרי נביאים ראשונים עשויים לאשר את עצם מציאותה בתקופות קדומות של ישראל. במקדש שילה נזכר נר אלהים (שמ"א ג ג), ובמקדש נוב נזכר לחם הפנים (שם כא ד-ז). יש זכר קדום לקטורת (דברים לג י, ש"א ב כח) ובכמה מקומות בנביאים ראשונים נזכר אפוד שהוא המובהק שבין בגדי הכהונה העליונים", (אנצ"מ ערך כהנה עמ' 25).
• "קנובל מודה שצריך להניח בעל כרחנו כי משה רבינו הנהיג הקרבת קרבנות משום שבכל הזמן העתיק היו אלה החלק העיקרי של פולחן האל, ונזכרים אצל העברים מזמנו של משה.. גם דילמאן (בפירושו לויקרא מהדו' ג' עמ' 424) מודה: "אפשר שיש להניח מראש כי מייסד הדת לא העלים עין מעבודת הקרבנות מכיון שזה היה חלק כה חשוב של הפולחן בכל הזמן הקדום", (הופמן, פירוש לספר ויקרא עמ' קפג').

פרטים נוספים על הנחותיו של ולהויזן בנושא הפולחן, ראה להלן: קביעת התהליכים ע"פ טעויות והטעיות היסטוריות.

כך נקבעו כללים מחמירים מאד על פי 'השמטות', מעשר בהמה לא נזכר בעזרא, ומכאן הסיקו ולהויזן ורעיו כי הוא מאוחר לעזרא. אך האם באמת ניתן ללמוד מכך שהוא לא היה קיים? (ולעומת זאת הוא מוזכר כבר בדברי הימים ב לא ו, טוביה א ו, היובלות לב טו). והרי יעקב כבר אומר "כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"? וכן שמואל מזכיר "את צאנכם יעשר" (ש"א ח). אברהם נותן למלכי צדק מלך שלם מעשר מכל שלל המלחמה שסביר להניח שהיו בו יותר בהמות מאשר ירקות ופרות[2], [כנראה שגם עמוס ד ד מזכיר את מעשר הבהמה].  דוקא שרשו של מעשר זה הוא בתקופת בה היו אבותינו רועי צאן. ואפשר כי בזמן עזרא עדיין לא היה מקנה רב לעולי הגולה, ולכן לא הוצרכו לדון במעשר זה. טעות זו כבר תוקנה בזמננו:

• "מעשר בהמה לא נזכר בס' דברים וחוקרים שונים בקשו להסיק מכאן שהספר אינו מכיר מעשר ממין זה אבל אפשר שלפי שיטתו של ס' דברים אין אדם רשאי לפדות את מעשר הבהמה בכסף וגם לא לאכלו בשערים, ולפיכך לא ראה הספר לדון בו והזכיר את מעשר הזרעים והפירות בלבד, ששתי ההגבלות האלה מותרות בו.. בספרי נחמיה ומלאכי אין הוא נזכר אע"פ שנזכר בהם מעשר זרעים ופירות אבל שתיקתם של ספרים אלה עדין אינה ראיה להיעדרו של מעשר בהמה באותו זמן (כפי שסברו קינן וולהויזן) שכן המעשר נזכר בהם בעיקר אגב דיבור על אוצרות המקדש" (אנצ"מ ערך מעשר עמ' 208).

הרבה יש להאריך על התורות הגדולות שנבנו, לא רק בתחום זה, על היעדר אזכור כזה או אחר, ש'בלי ספק היה צריך להזכיר'. כדוגמא לחולשתו של כלל זה, נציין רק למרקו פולו, הנוסע הגדול, שתיאוריו את המזרח התבררו כמדוייקים ביותר. והנה בתוך כל תיאוריו המפורטים של סין מבניה ואוכלוסיה, אין שום אזכור לחומה הסינית. מפעל הבניה הגדול ביותר שנעשה בידי בני אנוש.[3]

גם בחלק ההיסטורי נעשו מהפכות באופן רטרואקטיבי, כך אחד המשפטים המקובלים הוא:

• "משירת דבורה יש ללמוד על ההרכב העתיק של רשימת השבטים".

האמנם? ואולי מסקירת נחמיה בפ"ט יש ללמוד על כך שהוא לא ידע מחרבן שילה ומחרבן בית המקדש?

• "גלעד של דבורה היה שמו של גד באותם ימים".

אך גלעד היה למנשה (שופ' ז ג, יב ד).

• "שופטים א הוא רשימת שבטים".

וא"כ גם ש"ב ט, או מ"א ד ח – כ, לפ"ז גם כלב בשופטים שם הוא שבט..

בן סירא ברשימת "שבח אבות העולם" שלו משמיט את שמו של עזרא, האם יש ללמוד מכך כי הוא לא ידע על עזרא? (הוא אינו מזכיר גם את אדם הראשון, יוסף, יהושע בן נון, וכלב בן יפונה, אך הוא מזכירם במקרים אחרים בספרו (מו א – יח, ומט' כא' כב')[4].

כלל נוסף קבע ולהויזן:

• "ולהויזן קבע כלל שמדת הסתברותה של תוספת בטקסט גדולה מזו של השמטה", (אנצ"מ ערך מקרא עמ' 386).

כאשר ניכר איזה "חסרון" בכתוב, שאפשר לפרשו כקיצור הענין, שכנראה לא כולו הוצרך לדורות. מתוך הערכה יתירה למהותו וקדושתו של הספר ברור שלא כל פרטי מעשה אמורים להיות מונצחים בו. קבע ולהויזן כי ישנה כאן תוספת, אך כמובן לא די בהנחה זו בכדי לפתור את ה'בעיה', אלא יש להניח כי התוספת לא הושלמה, ולא גמרה ליצור את הגשר ה'מלאכותי' בין התוספת לבין העיקר..

• "הביולוגיה ההתפתחותית נעשתה בת סמך לפרשנות התפתחותית של ההיסטוריה ושל תופעות הרוח לעתים קרובות תוך ערבוב המושגים.. אין להבין את רוב התיאוריות החדישות של בקורת המקרא אלא מתוך הנחותיהן ההתפתחותיות" (אנצ"ע ערך התפתחות).
• "דעות היסטוריונים וארכיאולוגים של תקופת המקרא מושפעות בהכרח מן הרקע האינטלקטואלי ו/או האידיאולוגי בו הם פועלים… דומה כי גם החוקרים ה"חדשנים" הללו אינם פועלים בחלל ריק, וכי הם מושפעים מהלך הדעות של ניפוץ מוסכמות העבר(Deconsructionism) המקובל בימינו על חוגים שונים" (פרופ' ע. מזר. מובא בטללי אורות ח').

ברור שהנחה זו כשיטת עבודה הינה טעות גמורה, לכל הפחות ביחס לכתבי הקודש.

התעלמות מהשלכות מכריעות לקביעת היחס בין החיבורים

יחזקאל ות"כ

העמוד היסודי של תיאורית ולהויזן – כי תורת כהנים נכתב בימי שיבת ציון, תלוי ועומד כולו בהנחה היסטורית יסודית – שהדמיון הרב וההקבלה השיטתית שבין יחזקאל לבין תורת כהנים, נעוץ בכך שתורת כהנים נוצרה על פי ספר יחזקאל. שאם לא כן, ויחזקאל הוא זה שהושפע מתורת כהנים, הרי בכך מוכח שת"כ היה קיים בודאי עוד קודם ליחזקאל, דהיינו בימי הבית הראשון. ברור כמובן שאין לתלות במקרה הקבלות שיטתיות אלו.

בנקודה זו תלוי אם כן עתידה של התיאוריה כולה.

והנה כשננסה לבחון הנחה זו נראה כיצד כל קורא ללא דעה משוחדת ומשפט קדום יבחין מיד כי ספר ויקרא הוא הוא הקדום ויחזקאל אינו אלא משתמש בו, באין שום דרך אחרת.

דוגמאות למובאות של ס"כ כלשונו בנביאים ראשונים ראה במאמר: ספר ויקרא בנביאים שלפני יחזקאל.

1) יחזקאל משתמש בת"כ כדברים ידועים ומפורטים במקומם.

• הצווי "נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים" מופיע ביחזקאל ובתורה^[5], אך האם ניתן לומר שיחזקאל הוא שייסד צווי זה והתורה העתיקה זו ממנו? והלא יחזקאל עצמו אומר בתחלת נבואותיו: (ד יד) "ואומר הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה לא בא בפי בשר פגול". נבלה וטרפה הוא חוק התורה (ויקרא כב ח) וכן פיגול (ויקרא ז יח).
• כשיחזקאל אומר "ויעמדו אצל מזבח הנחשת" (ט ב) ברור שאין הוא קובע כאן חוק לעשיית מזבח הנחושת, אלא נסמך על החוק שבתורה (שמות לח ל).
• כך הוא מוכיח: ערות אב גלו בך טמאת הנדה ענו בך.. נשך ותרבית לקחת (כב, י). ומכאן ברור כי האסורים של "ערות אביך לא תגלה" (ויקרא יח ז) וכן נדה (ויקרא טו כ-יח) לקיחת נשך ותרבית (ויקרא כה לו) לא נתחדשו ע"י יחזקאל, אלא להיפך.
• וכן: "כהניה חמסו תורתי ויחללו קדשי בין קודש לחול לא הבדילו ובין הטמא לטהור לא הודיעו ומשבתותי העלימו עיניהם" (כב, כו), מלמדנו כי יחזקאל סמך כאן על המקרא: המגדיר את תפקיד הכהן "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" (ויקרא יא מז).
• "הנבא על רועי ישראל.. בחזקה רדיתם אותם ובפרך" ( לד ב), -תוכחה על בטול אסור התורה "איש באחיו לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כה מו).
• "על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גלוליכם ודם תשפכו" (לג כה), על פי ויקרא יט כו "לא תאכלו על הדם".
• "רב לכם.. בהקריבכם את לחמי חלב ודם" (מד ז) – כדיני ויקרא א'.
• יחזקאל מציין בפשטות "עד שנת הדרור" (מו יז). וברור כי הכוונה לשנת היובל המפורטת היטב בתורה (ויקרא פרק כה' "וקראתם דרור בארץ"), ושאין להבין רמיזה זו לולי מי שידוע לו דין התורה.
• יחזקאל אומר בדרך תוכחה "ואטמא אותם במתנותיהם, בהעביר כל פטר רחם" (כ כד), וברור שאין זה אלא רמיזה לחוק הידוע של "מתנותיכם" (ויקרא כג לח) והעברת כל פטר רחם (שמות יג כב).
• יחזקאל היה לאחר ויקרא ולכן אין הוא מפרט כלל את דיני הנסכים אלא מציין אליהם (אנצ"מ ערך נסכים).

וכן הוא מתאר מפורש כיצד כל החוקים האלו הכתובים בויקרא, ורמוזים ביחזקאל עומדים ומתקיימים:

• כה אמר ה' איש גלוליו לכו עבודו ואחר אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם כי בהר קדשי בהר מרום ישראל.. שם ארצם ושם אדרוש את תרומותיכם ואת ראשית משאותיכם בכל קדשיכם (יחזקאל כ, לט)

בתורה מפורטים כל המתנות והתרומות מ"ראשית": "ראשית בכורי אדמתך" (שמות כג יט) "קרבן ראשית" (ויקרא ב יב) "ראשית קצירכם" (ויקרא כג י) "מראשית עריסותיכם" (במדבר טו כא) ראשית דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יח ד).

בהסתכלינו על החוקים שבשני הספרים, הרי ברור כדברי קויפמן:

• "בכל מקום שיש נקודת מגע הענין המשותף קבוע בס"כ בהמשך טבעי או במסגרת מקיפה וכוללה ואלו בספר יחזקאל הוא מלאכותי או מקוטע ושאול לתכלית מיוחדת", (תולדות האמונה הישראלית, ח"א).
• חוקי יחזקאל אינם מצטרפים לכדי קודכס שלם יחזקאל אינו מחוקק הבא לתת לעמו ספר חוקים מלא, אלא נביא משורר.. טיבם של חוקיו הוא עיוני יותר משהוא מעשי וחשיבותם קצתה חשיבות סמלית (אנצ"מ ערך יחזקאל עמ' 654).
• "חוקתו החזונית (של יחזקאל) אינה אלא שלוחה מאוחרת.. הם (יחזקאל וויקרא) שותפים בעיקרי מושגיהם.. ועם זאת הם נבדלים בכל פרטיהם המוחשיים. הרבה מנימוסיה של הכהונה שתוארו במקור P הטבועים בחותם של עתיקות מופלגת, כבר נצטמצמו אצל יחזקאל לפעולות פשוטות וסכמתיות, בבחינת צללים מעומעמים של דוגמות רחוקות.. אין שום ראיה שתביעותיו הדמיונית של נביא זה זכו בזמנו להגשמה ריאלית, או ששינו את מצבה של הכהונה אפילו במשהו" (אנצ"מ ערך כהונה עמ' 36).
• הדיוקן הריאלי של מקדש ירושלים, המובלע ביסוד חזונו של יחזקאל.. ברוח האסכולה הכהנית.. גיבוש קדום ושלם יותר ברוח זו אנו מוצאים במקור הכהני P", (אנצ"מ ערך מקדש עמ' 355).
• "רבה היא השפעתם של ס' ויקרא ושל פרשיות החוקים בשאר ספרי התורה על יחזקאל.. השפעה זו מופיעה ביחוד בפרקים החוקיים שבס' יחזקאל", (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ' 126 והלאה, ראה שם דוגמאות רבות).
• "נראה שאמנם קדמו בהרבה החוקים של ויקרא במדבר לזמנו של יחזקאל כפי שאפשר ללמוד דוקא מהדילוגים והצמצומים של חזון תחוקתו.. השילוב של נחל הפלא הנושא אתו ברכת חיים עד לים המלח בתיאור המקדש בא להורות על היסודות הדמיוניים רגשיים שנטפלו לחוקתו של יחזקאל חוקה זו לא התגשמה עכ"פ מעולם לפי לשונה וצורתה", (אנצ"ע ערך יחזקאל עמ' 746).
• חזונו של יחזקאל על המצור והגולה שעון בקוים כלליים על התוכחה שבתורה (ויקרא כו דברים כח) שלפיה אף הגלות על אימתה ומצוקותיה אינה אלא המשך למצור ולחורבן הארץ, גם בלשון הזעם של הנביא נשתקעו טביעות לשון מהתוכחה: הרקת החרב אחרי הזרויים בגויים, שממת הארץ, גזירת ההשמד על הבמות, החמנים, הגילולים והמקדשים, עונש ההימקות בעוון שיפקוד את השארית בארצות האוייב. גם בתיאור חטאת ישראל נוקט יחזקאל בלשון הרגילה בספר דברים", (אנצ"ע ע' יחזקאל עמ' 735).
• "חוקתו של יחזקאל היא מעיקרה עיונית הלכתית מופשטת וקטועה ואין לדון בה כלל לפי שתיקתה או דילוגיה. דיני הכהונה הנוספים באים בדרך כלל להחמיר באורח חייהם של הכהנים.. נראה שאמנם קדמו בהרבה החוקים של ויקרא במדבר לזמנו של יחזקאל כפי שאפשר ללמוד דוקא מהדילוגים והצמצומים של חזון תחוקתו", (אנצ"ע ערך יחזקאל עמ' 745).

ת"כ מציג את החוקים כיסוד חדש אשר נצטוו בו עכשיו. ואילו יחזקאל מזכיר את החוקים כאסורים ישנים וקדומים עליהם הוא מוכיח את העם:

• "כי במשפטי מאסו וחקתי לא הלכו בהם" (ה,ו). "ותורה תאבד מכהן ועצה מזקנים" (ז, כו). "יען משפטי לא עשו ואת חקתי מאסו ואת שבתותי חללו" (כ, כד). "ובמשפטי ילכו וחקתי ישמרו ועשו אותם" (לז, כה).

יחזקאל גם מתאר את מתן תורה במדבר סיני וקובע כי שם נתנו המצוות:

• ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים ואשא ידי לאמר אני ה' אלהיכם ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם ארץ זבת חלב ודבש.. ואביאם אל המדבר ואתן להם את חקתי ואת משפטי הודעתי אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם

ברור מתוכחות יחזקאל כי כל המשפטים והחוקים האלו הם קדומים, ויחזקאל מעורר עליהם את העם ללכת בהם ולא לזלזל  ולמאוס בהם.

• את הקרבנות הרגילים והקבועים מזכיר יחזקאל מבלי לפרט כלל את סדר הקרבתם וכל פרטיהם, ובכך הוא מוכיח כי היתה תורת קרבנות מסודרת וידועה לכל: "ועל הנשיא יהיה העולות והמנחה והנסך בחגים ובחדשים ובשבתות בכל מועדי בית ישראל הוא יעשה את החטאת ואת המנחה ואת העולה ואת השלמים לכפר בעד בית ישראל" (מה יז).

ולא רק בחוקים, אלא גם ברעיונות ובסמלים:

• יחזקאל נושא את עוון בית ישראל ארבעים יום, יום לשנה. אך זהו סמל בלבד, למציאות שאירעה במעשה המרגלים כאשר הם נדדו ארבעים שנה במדבר מכח ארבעים יום.
• תגלחת הנזיר ושריפת שערו הם דין קבוע בת"כ, אך ביחזקאל הם מעשים סמליים המסמלים את החרבן.
• הכרובים הם מקום דבור ה' בפועל במציאות בת"כ, וביחזקאל (כח יג) הם נראים בחזון במקום דבור ה'.
• את אבני החשן שהם הלכה מהלכות בגדי כהונה (שמות כח יז), יחזקאל מזכיר כאבנים המצויות בגן עדן.
• פרשת התוכחות בויקרא היא ברית ערוכה ומסודרת עם דפוסי הברכות והקללות, ואילו ביחזקאל אנו מוצאים משפטים ושברי משפטים מן הקללות רצופים לאורך כל חיבורו (ראה תורה משמים פרק 7), לדוגמא:

יחזקאל ד טז – ויקרא ל ט (מן הקללות)

יחזקאל ו ד – ויקרא כו ל (מן הקללות)

יחזקאל יד יז – ויקרא כו ו (מן הברכות)

יחזקאל לד כה – ויקרא כו ו (מן הברכות)

יחזקאל לד כז – ויקרא כו ד (מן הקללות)

2 ) אין בויקרא דבר מכל חדושיו הגדולים של יחזקאל:

יחזקאל מדבר במפורש על מקום קבוע ואחד לעבודת ה', ואילו ת"כ אינו מזכיר שום הלכה או דין בנושא זה.

גם בהתבוננות בתקופה זו עצמה, תקופת הבית השני נראה כי אין זכר לדבר שנעשה על פי יחזקאל:

יחזקאל דרש להרחיק את הכהנים שאינם בני צדוק, וקבע חוקה שלמה ומיוחדת לנשיא העם, וכן תכנית מיוחדת לבית המקדש. יחזקאל קבע חלוקת נחלות בגורל, וחלוקה מיוחדת למסי האדמה. ועל כל פנים מדוע לא מצאו כל הרעיונות המעשיים האלו לכל הפחות זכר בת"כ?

• "הדבר המפריך את שיטת ולהויזן מיסודה, שאין כל התאמה בין תקנותיו של יחזקאל ובין המסופר בספרי עזרא ונחמיה" (אנצ"מ ערך לוי עמ' 475).

יחזקאל מוסיף דינים אשר אינם בתורה, והם כחומרה על התורה, כדוגמת איסור ערל, ואיסור צמר לכהנים, איסור שילוח פרע לכהנים, ואלמנת ישראל לכהן הדיוט[6]. ברור שלו ת"כ היה נוצר ע"פ יחזקאל היינו מוצאים חומרות והוספות אלו גם בו. ומן הצד השני, אך טבעי שהנהגות הכהנים ע"פ הנביאים מאות שנים לאחר מתן תורה יוסיפו חומרות ואזהרות, כמו שאנו מוצאים ביהדות בכל הדורות.

הטיעון כי ישנם דינים שיחזקאל אינו מזכיר, אינו מקביל לדינים שת"כ אינו מזכיר, שהרי ספר חוקים אמור להזכיר את החוקים כולם, ואילו ספר נבואות יחזקאל, כלום יכול הוא להכיל את כל דיני הכהנים?

נכון הדבר כי יחזקאל אינו מזכיר את דין הבכורות, אך הלא גם אינו מזכיר כמה וכמה דינים הנמצאים בספר דברים, שגם לפי תיאוריות הבקורת היה לפניו: ראשית הגז, המעשר, חלק הכהנים בשלמים.

הטענה שמצוויי יחזקאל אנו למדים שדינים אלו לא נהגו עד זמנו גם היא איננה נכונה, מושגים כמו: חג הסוכות, שמירת שבת, תרומות ומעשרות, נזכרים בעשרות מקומות בנ"ך כמו שיובא לפנינו.

• "רוב ההזכרות ביחזקאל (43) מוסבות על עוונות שבפולחן (הזכרות המלה תועבה).. מפליא הוא שהכינוי תועבה חסר לגמרי ברובד הכוהני של התורה, על אף דיני המוסר והפולחן הרבים שבו", (אנצ"מ ערך תועבה עמ' 467).

3) יחזקאל אינו מחוקק.

עצם הגישה הגורסת כי יחזקאל היה מחוקק, הינה מופרכת. לא יעלה על הדעת שנביא היושב בגלות בבל ילך ויחוקק חוקים חדשים לבית מקדש שלא קיים[7]. אף אחד מן הנביאים לא הפך עצמו למחוקק ולא התיימר לקבוע את סדרי המקדש. ודוקא פרטים אלו מלמדים אותנו על תכליתו של יחזקאל בכל נבואותיו: יחזקאל נשלח לעודד את רוח העם ולהקימם מעפר הגלות, כפי נבואת ירמיה (כט י) כי הגלות אינה אלא לדור אחד. בכדי לשמר את הכמיהה לשיבה למקדש ממחיש יחזקאל את האמונה בנבואה ומצייר לכם את המקדש בפרטי פרטים, ואת חידוש הנשיאות ונחלת הארץ. בכל תורת הקרבנות שהזכיר לא בא יחזקאל אלא לתאר את סדרי חינוך המקדש והכפרה מחטאי דור החרבן והגלות, כפי שמסביר יחזקאל בעצמו את מטרת תיאור המקדש:

• "..עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני ושכנתי בתוכם לעולם אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית.." (מג ט י).

ואכן בודאי חזון יחזקאל לחידוש עבודת המקדש, הניא את בני ישראל מלנטות אחרי האלילים, ודחף אותם להקים את הבית ואת סדרי עבודת ה', כפי שמתנבא יחזקאל:

• "דבר אליהם כה אמר ה' הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם.. ולא יטמאו עוד בגלוליהם ובשקוציהם ובכל פשעיהם והושעתי אתם מכל מושבתיהם אשר חטאו בהם וטהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים" (לז יא).

גם הרחקת הכהנים שאינם מבני צדוק, באה לבטח בכדי לזעזע, לאיים על שאר הכהנים כי כהונתם לעתיד אינה מובטחת אם לא ילכו בדרך ה'.

העובדה שיחזקאל סותר דברי תורה בודאי מוכיחה ששום תורה לא נכתבה ע"פ יחזקאל, שהרי להניח שתורה סותרת נכתבה על פיו זהו אבסורד. לעומת זאת כתיבת הנביא יחזקאל דברים שונים מן הכתוב בתורה שניתנה שנים רבות לפניו, למרות שזהו ענין קשה, אינו סתירה פנימית.

סבה אחת להבדלים היא, כאמור, החומרות שהוסיפו הכהנים או הנביאים. וההבדלים בעניני הקרבנות גם הם טעמם מפורש בדבריו, שאין הם אלא קרבנות חינוך וכפרה, בהתאם לסבה הכללית בגללה הוא נדרש לכל נושאים אלו. בפרק מה' הוא קובע שני ימים מיוחדים "לכפר את הבית" ובהמשך הוא מסביר "מאיש שוגה ומפתי" דהיינו מטומאות שוגגות וכדו', וכן קובע שבעת ימי חינוך כעין שבעת ימי המילואים שהיו במשכן[8]. דוקא את הקרבנות הרגילים הוא מציין באזכור סתמי, כיון שחוקיהם ידועים.

עכ"פ את הקרבנות הרגילים הוא מזכיר ככלל בלי לפרט את הלכותיהם כאמור לעיל שזה מוכיח שבכל הדינים הרגילים סמך על התורה.

מקורות "קדומים" אינם משפיעים על ה"מאוחרים"

ת"כ ודברים

עמוד נוסף של תיאוריות הבקורת בהקשר לת"כ, הוא שת"כ הינו אוסף הדינים הכהניים, המאוחר לדברים.

אך המציאות היא שת"כ אינו מביא כלל חלק גדול מחוקי הקדושה הנמצאים בדברים: תפלין ומזוזות, מסית לעבודה זרה ועיר הנדחת, בשר בחלב, עגלה ערופה, כלי גבר ושמלת אשה, חרישה בשור וחמור, אתנן זונה ומחיר כלב, קדשה וקדש, קריאת פרשת בכורים, בעור הקודש מן הבית, ודוי מעשר, חיתון בשבעת עממים, אסור פצוע דכה, כרות שפכה, ממזר. אין עוד להאריך בדבר זה שגם הוא ברור לכל הרגיל בתורה^[9], ויקרא מקביל בחוקים רבים לכל חלקי התורה, אך אין שום מגמה מוקדמת או מאוחרת בשנויים הרבים ביניהם.

• על רביות מהפרשיות בת"כ כלל אי אפשר לומר כי הם חוקים לכהנים: "גם חוקים אלו תורת משה הם ורק במועטים מהם ישנו רמז כלשהו להשקפה שניתנו לכהנים" (אנצ"מ ערך משפט עמ' 624).

ברור הדבר כי לו היה ספר אחד קודם לחברו, בודאי היה משפיע הקודם על המאוחר. וקל וחומר אם נניח שחדושיו של הראשון לא היו מקובלים על השני, בודאי היה צורך להתייחס אליהם ולבטלם. אך ראה זה פלא: ת"כ אינו מתייחס כלל ועיקר לכל החדושים הגדולים הנמצאים בדברים, ולכל המושגים עליהם הוא מדבר:

ויקרא אינו מדבר אלא על אהל מועד וארון הברית, ואין בו שום רמז לגבי העתיד, עליו מדבר דברים במפורש. אין הוא מדבר בשאלת בית שאין בו ארון [כדוגמת בית שני], ולא על בית אבן כדוגמת בית ראשון. אין הוא 'יודע' אם ייקבע מקום לבית בארץ, אם תהיה סביבו עיר, ואם יהיו לה דינים מיוחדים כדוגמת מעשר שני הנאכל בה^[10].

אפילו דין עליה לרגל בשלשת הרגלים אינו בויקרא, (ובשמות מובא בלא המלים "במקום אשר יבחר"), האם ניתן לומר כי כל זה "היה פשוט^[11]"? ויקרא מדבר במפורש על תקופה בה יהיה ריבוי מקדשים, והוא אומר "והשימותי את מקדשיכם" (בפרק כו'), ברור שהכוונה כאן לכלל המקדשים לפני המצב של המנוחה והנחלה בעיר הבחירה. לפיכך ההגיון ההיסטורי והצדק קובעים כי ספר ויקרא לא ידע מאומה מספר דברים ולא נתחבר על בסיס דברים, אלא קדם לו^[12].

וכך הוא בדיוק בפרשת בשר תאוה בויקרא יז, האוסרת על אכילת בשר תאוה במדבר, ואלו בדברים יב כ נוסף חוק המתיר בשר תאוה עם הכניסה לארץ. איך וכיצד ייכתב בימי יאשיהו חוק המבטל אסור שיווצר בבית שני? [ועל כל הקשור בחוק זה להלן: קדמות דברים בהערה]. וכבר דילמן כתב "הטענה כי ויקרא יז חובר אחרי ספר דברים ועל אחת כמה וכמה אחרי הגולה היא נגד כל הגיון".

כיום נתקבלו עוד הבחנות המאחרות את דברים מת"כ, ראה פרופ' מ. וינפלד (בתוך ליקוטי תרביץ א', מקראה בחקר המקרא) על המפנה בתפיסת דברים.

על העובדה שהפרשיות הכפולות בויקרא ודברים נחשבו ככתובות בויקרא ושנויות בדברים מעיד שמו "משנה תורה", המוזכר בו עצמו: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים" (דברים יז יז). וכך גם ספר יהושע (ח לב): "ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל". הרי שדברים נתפס מעולם כשונה וחוזר את התורה, מכך יש להסיק שהוא היה האחרון לספרי התורה.

• "המחקר החדש הוכיח שלוח הזמנים לחיבור המקורות והרכבתם אנו מבוסס. בייחוד אמורים הדברים לגבי קביעת P לאחר החרבן, שכן השוואתו אל חוקי הקדם וניתוח לשונו מצביעים על חומר הקדום אפילו לימי הבית הראשון", (אנצ"ע ערך תורה, עמ' 604).

הוכחות רבות נוספות לקדמות ת"כ לדברים, כאן, ראה שם כיצד דברים עצמו שולח את הקורא לת"כ, וקובע חוקים המאוחרים ומשלימים את חוקי ת"כ.

הערות:

[1]וכמובן שלשם כך יצרו להם המבקרים דרוש על המערכה: החמרת הפולחן תוציא אותו ממשמעותו..

[2]אין צורך לדון ברעיונו של גונקל ומפלגתו כי ספור מלכי צדק הוא אגדה מזמן בית שני לביסוס המעשר, המעשר לא היה צריך בסוס בתקופת בית שני (ראה קויפמן הערה בעמ' 152 על מנהגי מעשר עתיקים בכל העמים הקדמונים), ובודאי לא על ידי תיאור כהן נכרי בירושלים, בלי הזכרת שמו של ה', ומעשר משלל מלחמה שכבר לא נהג בתקופת בית שני.

[3]העיר לוד לא מוזכרת כלל בספרות הבית הראשון, ומוזכרת רבות החל מעזרא, חכמים אמרו (מגלה ד.) כי היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ואכן היא מוזכרת כבר ברשימת כיבושיו של תחותמס הג' כRwtn.

[4]זה לא מונע מהחוקרים להמשיך ולדרוש בפרשה זו חסרות ויתרות, כך סגל (מבא המקרא עמ' 751, וכן עמ' 812) לומד עוד ועוד מהשמטותיה.

[5]בתורה לא מופיעה המלה "הכהנים", אך הפרשה כולה עוסקת בכהנים, והמלה "לא יאכלו" עוסקת בכהנים. וגם זה מוכיח שיחזקאל מעתיק את התורה בבחינת פירוש.

אין מן הצורך לפרש שאיסור נבלה אינו מיועד רק לכהנים, כשם שיחזקאל אומר על הכהנים "ואת תורותי ואת חקתי בכל מועדי ישמרו ואת שבתותי יקדשו", ואין ספק שגם לפי יחזקאל מצוות השבת מיועדת לכל העם, כמפורש ביחזקאל כ' ובעוד מקומות רבים, ובכל ספרי הנביאים. ברור שיחזקאל לא בא אלא לחזקם ולעוררם יותר.

[6]ובאמת יש מקום לפרש גם בתורה, שהיתר אלמנה לכהן הדיוט הוא דוקא אלמנת כהן. שהלא בתקופת התורה היתה הקפדה על נשואין בין שבטיים, במיוחד הכהנים הקפידו על כך גם בבית שני (נגד אפיון א ז. וראה פילון  על ויקרא שם).

[7]ועל אחת כמה וכמה לומר שנוספו בו דברים בזמן בית שני זהו אבסורד גמור: תיאור המקדש העתיד על פני שלשה פרקים בכל דיוקיו אין לו שום מקום ואינטרס בזמן שבית שני בנוי בצורה אחרת לחלוטין, וכן כל הנבואות על עמים שכבר לא היו קימים בזמן בית שני.

[8]מנחת התמיד השונה מדין התורה, תמוהה, ויש התולים גם אותה בימי החינוך ומישבים עם זה את לשון הפסוק. ובכל אופן על יסוד דוחק אחד בודאי אין להכריע. מה גם שעולת הבוקר מוזכרת במלכים טז בין מעשי אחז, וזמן מנחת הבקר הקבוע מוזכר כבר במ"ב ג כ בזמן דוד: ויהי בבקר כעלות המנחה.

[9]ולצורך עמי הארץ, ישנה רשימה מפורטת אצל קויפמן עמ' 61 והלאה.

[10]אמנם שלמים ובכורות נאכלים במקום טהור, אבל מקומו לא הוגבל, ה'מחנה' של ויקרא שוה בחלק מדיניו לכל עיר כגון המתה מחוץ למחנה (נבות) ושלוח מצורעים מחוץ למחנה (שלשה המצורעים), ואינו מייצג את עיר הבחירה דוקא.

[11]ואלו אסורי עבודת אלילים ושריפת ילדים למולך ובעילת אשת איש לא היו פשוטים עד שהוצרך ויקרא להזהיר עליהם. ביב היה מקדש בזמן ראשית הבית השני. וביחזקאל יש רמז שעבדו את ה' בבמות בחו"ל (בפרק טז בכמה מקומות). מקדש חוניו התקיים בהמשך ימי הבית השני. וכן הכותים הקימו מקדש בראשית ימי הבית השני. ברור שדין עיר הבחירה לא "היה פשוט".

[12]אף כי מספר מתנות הכהונה בס"כ מרובה מבדברים או בשמות, היינו מצפים לכך שספר הכהנים אכן יכלול יותר מדיני הכהנים, לחם הפנים נזכר רק בס"כ, אך נזכר גם בשמואל (א כא ה), הערכין נזכרים רק בס"כ אך נזכרים כבר במלכים (יב ה), ודוקא את מעשר שני זרוע לחיים וקבה וראשית הגז אין ס"כ מזכיר.