לחץ לגירסת הדפסה

ספר התורה הוא ספר ברית בין ישראל לאלהיו, להבדיל משאר הדתות המבססות את דרישותיהן על רצונו של האל, או על הישר והטוב, הדת היהודית היא ברית – הסכם כתוב וחתום הקובע יחסי גומלין ברורים בין העם לבין האלהים. ההסכם קובע כללי התנהגות חד משמעיים לעם, לא רעיונות ואידיאלים, אלא כללים מעשיים מפורטים. ומן הצד השני הוא קובע בדיוק את ההתרחשות ההיסטורית שתארע את העם בכל זמן ובכל מצב, בכפוף לשמירת התנאים המוזכרים בברית. הכללים האלו שבתורה תקפים לאורך כל ההיסטוריה היהודית, כ3300 שנה.

הברית נוגעת בכל עניני מצבו המדיני והרוחני של העם, ותלויה במפגיע בהתנהגותו של העם בהתאם לחוקים שקובעת התורה. אין שום אפשרות לנחש או לצפות בדרך כל שהיא תולדותיו של עם שלם במשך היסטוריה של 3300 שנה, ותהיה זו הנחה קדומה לדיונינו, כי אם באמת מתארת התורה את כל תולדות העם במשך כל ההיסטוריה שלו כפי שאירעה במציאות, זהו אות לכך שהנבואה שבתורה היא בלתי טבעית.

מערכת הברית הזו מדברת על אירועים וחוקים בלתי טבעיים, ז"א שגם לולי היו כתובים מראש בספר התורה הרי הם אות ופלא, כיצד תנאי הברית מגשימים את עצמם כאילו נרתם העולם כולו להיות מוציא לפועל של הסכם זה.

לפיכך אין פלא שמערכת ברית שכזו היא יחידה בהיסטוריה האנושית כולה, לאף עם לא נקבעה דרך חיים ברורה ומפורטת שאמורה לקבוע את גורלו בהיסטוריה כולה. אף נביא או חוזה לא חזה וקבע במפורט את עתיד עמו לאלפי שנים, ואף אל או מייסד דת לא התיימר לקבוע את גורל מאמיניו גם כאשר יעזבו אותו, יטרדו מארצם, ויפוצו על פני העולם כולו.

יתירה מכך, אף מייסד דת לא טען בצורה ברורה כי דבריו הם דברי האל עצמו:

• "אין לראות את הדבר כמקרה, שבין ספרי המצוות שנחשפו בארצות המזרח הקדמון, לא נמצא אף אחד שהודגש בו מוצא על אנושי. בתיאורי בריאת העולם של המזרח הקדמון לא מצינו שום אל המופיע כמצוה את הבריות, כמו בבראשית א כט, ב יז.. בדיני חמורבי לא נאמר במפורש שהאל הוא שקבע את פרטי המצוות. אדרבה, שוב ושוב מתפאר חמורבי בחכמתו. אבל משה אינו מצטיין בחכמתו דוקא (שמות יח) אלא בקרבתו היתירה בלבד לאלהים (דברים לד י) ולא אחת הוא נאלץ לשאול את ה' על פרטי המצוות (במדבר טו לד, כד ז) על כל פנים המוצא האלהי הודגש במקרא במפורש גם במצוות עצמן לפרטיהן וגם בשלשת קבצי החוקים שהתורה מעידה עליהם: ספר הברית, ספר הקדושה, וקובץ החוקים של ס' דברים האמונה באל מחוקק תופסת איפה במקרא מקום חשוב יותר מאשר בכל ספר חוקים אחר הידוע לנו מן המזרח הקדמון.. ההתגלות כמחוקק נחשבת במקרא לא פחותה מן ההתגלות כבורא", (אנצ"מ ערך מצוה).
• "לא היה זה מדרכם של האלים המיסופטומיים לגלות במישרין את רצונם לבני אדם כדרך ההתגלות והנבואה בישראל, לפיכך לא יצוייר במיסופטומיה דין שהוא מצוותו של אל שניתנה לעם במישרין", (אנצ"מ ערך משפט עמ' 609).

היחידים שטענו לידיעה של רצון האל בצורה ברורה הם רק נביאי ישראל. כל העמים הקדמונים ייחסו תכונות של ידיעת עתידות וגורלות לאדם הנביא, הקדמונים האמינו כי תכונות אלו תורשתיות, וכן כי הם יכולות להילמד, או לבא על ידי פעולות מאגיות שונות, לפעמים סברו כי הם באות מהכרה פראנורמלית של הנביא (אפלטון, פידרוס, 244). ואילו הנבואה הישראלית אינה אלא דבר אלהים עצמו, הוא בחר אדם מסויים כשליח לומר את דברו, אך אדם זה איננו יודע מאומה על העתיד[1]. ברצות אלהים יגלה לו דבר ויתן בפיו את המלים אשר יאמר, וברצותו לא יגלה לו והרי הנביא ככל האדם. אין הוא אלא שומע את דבר האלהים, כשאלהים חפץ בכך. הנביא אינו מטפס אל השמים או נוקט בדרך השגעון בכדי לחלץ מידע, הוא שליח שנשלח מאת ה' למלא את דברו ופקודתו, ה' יורד אליו ברצונו ואומר את דברו.

הנבואות שבתורה על ישראל הן הנבואות היחידות שהיו להן השלכות היסטוריות. נבואות שנביאים ואנשי רוח בדורם השתמשו בהם קודם האירועים, הדגישו את האירועים הצפויים לבא מכח הנבואה, ופירטו את העתיד לפרטיו, גם כשאלו לא היו הגיוניים וצפויים. אלו הן נבואות שעם שלם הלך לאורם וידע כי הן עומדות להתגשם. ולאחר מכן הכיר בצדקת הנביאים ודבריהם מכח התגשמותן, בכל ההיסטוריה כולה לא התיימרה שום קבוצה לנבואות ברורות ומפורשות שכאלו, הקובעות את כל ההיסטוריה של העם מראש הימים.

נביאים וחוזים שונים עמדו לאומות העולם בזמנים שונים, אבל אף אחד מהם לא נטל לעצמו תעודה כשל נביאי ישראל:

• "עם כל הדמיון לנבואה המקראית אין זכר בדברי המתנבאים במארי לערכים המוסריים והחברתיים של נביאי ישראל, ואף השליחות אינה לאומית, אלא מצטמצמת בתביעות מאת המלך". (אנצ"מ ערך מארי עמ' 578).
• "מזדקר לעין הפער העצום שבין מארי למקרא בכל הנוגע לבשורת השליחות הנבואית ולייעודה, בפיהם של מתנבאי מארי אין ציויים מוסריים חברתיים, ועל אחת כמה וכמה אותה האידיאולוגיה הדתית המגובשת המייחדת את נבואת המקרא. שליחותם אינה מכוונת למלא יעוד לאומי כללי אלא מתמצה בבשורה למלך או לנציגיו בלבד ומצטמצמת בדרך כלל בתביעות חומריות מאת הרשות", (א. מלמט, גילויי נבואה בתעודות חדשות ממארי וזיקתם למקרא, ארץ ישראל ח, תשכז' עמ' 231).
• "כל עסקם של המנחשים והקוסמים ופותרי החלומות וכל ה"נביאים" וה"נביאות" למיניהם בקרב הגוים היה בענינים חילוניים של היחיד והציבור. מעולם לא נעשו מורים ומדריכים לעמם במוסר ודת. מעולם לא הוכיחו את היחיד והכלל על מעשיהם הרעים, כמו נביאי ישראל. רק בישראל אנו מוצאים שורה של אנשים שקמו זה אחר זה במשך דורות המקרא לדבר כשליחי ה', להדריך את העם בדרך ה', להוכיח וליסר את החוטאים, להכריז שעבוד וגלות לאומה בעד חטאותיה, לנחם ולאמץ את האומה בצרותיה, ולהבטיח לה גאולה ושיבה לקדמותה", (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ' 229).

נושאי בשורות שונים                                          נביאי ישראל

התבטאויות אקראיות על רצון האל                                       הסכם כתוב וחתום בעל תנאים מפורטים במקרה של הפרה

דרישות מופשטות                                                                                 דרישות מעשיות מפורטות

אירועים צפויים או אפשריים                                                הבטחות לאירועים לא טבעיים ולא צפויים

עיסוק בעתיד הקרוב                                                             עיסוק בהיסטוריה של העם כולה גם לאחר גלות ופיזור

חוקים על פי רוח האל                                                           חוקים שנתנו מפי האל בעצמו

נבואה המושרשת בכחות שונים ובטבע מיוחד                      נבואה שהיא דבר האלהים בלבד

תחזיות שונות העוסקות באפיזודות מקומיות                      עם שלם מודע לכך שנבואות בתורה קבעו את גורלו לעד

הערות:

[1]האריך בנושא זה קויפמן (תולדות האמונה הישראלית ח"א, לא נחש ביעקב), ובזמן האחרון: פרופ' יאיר הופמן, הנבואה בישראל, בתוך: האטלס ההיסטורי תולדות עם ישראל הוצ' ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1983, עמ' 23.