בנאי גדול היה יוהן סבסטיאן באך.
שכן את כל הבנינים שבנה, לא ניתן היה לראות, אלא רק להבין. המקרה בשמים עליותיו. ועד היום, מעטים הם המבינים ותופסים את מהות ושלמות הבנין.
עד כדי כך מופלאים הם בניניו, שאין לנו דרך רציונלית להבין איך הגיע אליהם.
במאי 1747 הגיע באך במפתיע לחצרו של פרידריך הגדול, וזה ביקשו לאלתר פוגה. באך יצר למענו את "מנחה מוזיקלית", זו מורכבת מפוגה אחת בשלשה קולות, פוגה אחת בששה קולות, עשרה קאנונים וטריו סונטה.
מה הוא קאנון?
הקאנון 
מורכב מנושא (קטע מוזיקלי) שבשלב מסויים של ביצועו, הוא מתחיל להתבצע שוב במקביל, כאשר בשלב הבא הוא מתחיל להתבצע בשלישית במקביל, וכך הלאה, ולכן צריך להיות מורכב ומתוכנן מראש כך שהקול השני והשלישי של עצמו ייצרו עמו הרמוניה בשלבים המתאימים האלו. היצירות של באך משלבות קאנונים בסולמות אחרים, במהירות שונה, ביחס הפוך של הטון (בכל מקום בו בנושא המקורי קיימת עליה, בקאנון תהיה ירידה, ולהיפך), ולעתים גם בסדר הפוך של התוים, כל אלו משתלבים יחדיו למוזיקה הרמונית.
הפוגה דומה למספר אנשים אשר מדברים כולם בו-זמנית, אך דבריהם מתואמים בצורה כזו שניתן להבין את דברי כל אחד מהם גם כאשר מאזינים לכולם ביחד.
המנחה המוזיקלית המדוברת עמוסה בתחכומים, אחד מהם הוא ה'סילום', כלומר רצף של צלילים בהם הסולם עולה לאט לאט בלי שהשומע מרגיש ושוב יורד חזרה כך שניתן לחזור לתחילת הנושא בלי להרגיש התחלה וסיום. נושא אחר הוא הרמזים הטקסטואליים, לכל תו וגובה ישנו סימול טקסטואלי, וחיבורים של אלו יכול ליצור טקסטים ומלים הנדרשות באופן דו משמעי. חיבור שלם מתאר את התחכום שבמנחה המוזיקלית ("המנחה המוזיקלית לי.ס. באך, היסטוריה פרשנויות וניתוח", מאת דויד, הנס תיאודור. 1972).
יש שהטילו ספק בכך שהפוגה בששה קולות היתה אילתור מקומי, ולא פרי תכנון של שנים מראש, דאגלס הופשטטר כותב: "אפשר אולי להשוות אלתור של פוגה בששה קולות להתמודדות בששים משחקי שחמט בו זמנית בעיניים מכוסות ולנצח בכולם".
אם תשבצי היצורים של אשר מדהימים את הצופה, כל צופה, הרי שיצירה של באך בקושי נקלטת לאוזן אותו צופה. רק מי שלומד את המשמעות המתמטית של יצירות באך, מבין שהן תשבצים מסובכים לאין ערוך, חיבור של עשרות ומאות סולמות מופשטים, ליצירה המרתקת כל אוזן מוזיקלית.
ההרמוניה המוזיקלית מוכרת לנו מהרובד הנמוך מאד, כששיר 'נקלט' אצלינו, כשאנחנו שומעים פתיח של מנגינה, והאינטואיציה שלנו ממשיכה אותה מעצמה. זו בעצם משיכה בלתי מוסברת של המח לסדר המסויים הזה של האוקטבות והתוים. המוזיקה מתחברת לאיזה מנגנון עמוק שאנחנו לא יודעים מה הוא והיכן הוא שוכן. אבל המוזיקה נוגעת בו.
המוזיקה בנויה מקונסוננס ודיסוננס. ז"א גם כשהצליל משלים וממשיך את הצליל שלפניו יש חיבור ביניהם, וגם כשהצליל מתנגד ומתנגש בזה שלפניו יש חיבור ביניהם. ואעפ"כ אין המוזיקה נעשית מוזיקה מבלי שתהיה בה הרמוניה של שני הסוגים האלו, אנחנו צריכים את החיבור בין ההתנגשויות וההתנגשות בין החיבורים. האוזן המוזיקלית הפנימית חייבת את שני המאפיינים האלו בכדי שתתעורר ההרגשה של מוזיקה.
למעשה המוזיקה היא סוג של מתמטיקה, איתור הקוד שפותח את החלק המצפה למוזיקה שבמח. אלא שהכספת הזו מורכבת בהרבה מכל הקודים המוכרים לנו בעולם הפיזי. הרגשת המוזיקה תתעורר כאשר יהיה סוג מסויים של רצף, מעל רמה מינימלית של יחסים מתמטיים שיטתיים בין הצלילים. היחסים האלו, הקרויים בשמות רבים, משום שבאמת רבים הם סוגי היחס, יוצרים לכידות בין הצלילים הבודדים. הופכים אותם לגוף אחד, לסונאטה, לשיר, למנגינה.
צליל בודד או צלילים בודדים, הם כמו אטומים בודדים, רק הלכידות לרצף בעל יחס מתמטי מסויים, מחבר את הנפרדים ליחידה אחת, כמו אטומים המתחברים לחפץ, או מולקול ות המתחברים לגוף חי.
ההרמוניה שאנו רואים בטבע או בציורים, היא הרמוניה פיזית, מן הרובד הנמוך יותר. ההרמוניה שהמוזיקה יוצרת היא הרמוניה נפשית, מן הרובד הגבוה יותר.
כאשר הנפש נחשפת להרמוניה מוזיקלית, היא משתחררת מכל הרצונות והצרכים, מהות הסיפוק שבהאזנה למוזיקה, היא ההתאמה בין המקצב לבין המקצב הפנימי שכבר קיים בנפש.
כידוע בנפש קיימים רבדים רבים, עומק לפנים מעומק. מוזיקה פשוטה מתחברת לרובד העליון והחיצוני, החיבור הזה מתבטא בהפעלה של הגוף, הנפש מתאימה את הגוף למוזיקה, אם בתנועה קלה של האצבעות, ואם בריקוד של הגוף כולו. האדם לא מסביר מדוע הוא רוקד, שכן פעולה הרמונית הנובעת מן הטבע לא צריכה הסבר, הוא פשוט קם ומתנועע, כאילו חברו חוט בעל זרם חשמלי לתוך המח והפעילו אותו.
ככל שהמוזיקה מעמיקה יותר, היא מתאימה לרובד יותר עמוק בהכרה, המוזיקה המתוחכמת של באך, תישמע כמטרד לרוב האנשים. אך אנשים שהעמיקו להבין את המהות של המוזיקה הזו ושל הסדר הנפלא השוכן בה, והכרתם נחשפה מספיק פעמים להתחלות עליהן היא מבוססת. מתחברים אליה חיבור עמוק יותר, כאשר הם מאזינים לה, הם מתמכרים בכל רבדי ההכרה להאזנה, ולא מסוגלים או צריכים לעשות שום דבר אחר. זו בעצם הדרגה הגבוהה ביותר של הרמוניה שיכול האדם להגיע בעולם הזה.
הדרך להגיע ליכולת הזו, היא להכיר את ההתחלות, את היחידות שמהן מורכבת המוזיקה הזו. לאנשים יותר קל להתחבר לרובד החיצוני ע"י האזנה לשיר 'רגיל', ואין הם מעמיקים יותר. אבל אחרי היכרות עם יחידה בסיסית של מוזיקה כזו, ניתן להתחבר ליצירות שלמות ולמוזיקה כולה.
יחודה של המוזיקה הוא ההתאמה בין היצירה לבין היצירה הפוטנציאלית שכבר קיימת בנפש. היצירה כאילו כבר קיימת באיזה שהוא מקום במח, וההקשבה לה היא רק גילוי של הקצב הקיים.
העולם מלא בקולות, רמים ופתאומיים, חלשים ואיטיים, בדומה לקולות בהם מדברים הצרכים הרצונות והפיתויים שבעולם. הערבוביה של הקולות יוצרת צרמוניה ולחץ פנימי. אם היינו מוצאים את הקאנון בו יכלנו להאזין לכל הקולות בתורם ובשילוב התואם שלהם לסוגיהם ולמיניהם, לא היינו צריכים ומסוגלים לעשות שום דבר אחר. מלבד האזנה להרמוניית הקולות.
אם אשר עורר אותנו בצורך להרמוניה בין האובייקטים הפיזיים. הרי באך עורר את הצורך להרמוניה בין הקולות הנפשיים.
המעניין הוא שבאך לא גילה לנו איך הגיע למציאת ה'פתרונות המתמטיים' המסובכים שהעלה על הכתב. בשונה מכל עבודת אמנות אחרת, ששלבי היצירה מוגדרים ומכומתים פיזית. הרי היצירה הזו כאילו יורדת מן השמים, באך הרי לא עבר על אינספור הצירופים האפשריים, להיפך, חלק מיצירותיו המופתיות היו ביסודן 'אילתור'.
ז"א, המקצב ההרמוני של הקולות נמצא בנפש האדם, באך ואנשים מסוגו ניחונו ביכולת להאזין למקצב הפנימי של הנפש, ולנסח בתוים ואותיות משהו מן המשהו ממנו.
המפתח להרמוניה קיים אם כן, הוא בעצם נמצא בתוכינו, ההרמוניה ששוררת בעולם הדומם והחי, קבורה עמוק בתוכינו. אלבר קאמי לא צדק, יש משהו שעלינו לחתור אליו, המקצב הפנימי אינו נחלת המוזיקה בלבד. כל השאלה היא כמה שכבות עלינו לקלף כדי למצוא את המקצב הפנימי שיעניק לנו הרמוניה בין כל הרצונות והאובייקטים בחיינו, ולא רק כשאנו באולם קונצרטים.