לא כל יום מזדמן לנו לשמוע ווידוי מצמרר. דאגלס מאריי הבריטי נושא את וידוייה של אירופה על ערש דווי, בספרו "המוות המוזר של אירופה" הוא מספר על חטאיה של אירופה ועל עונש המוות המסתמן.
מאריי מתאר בכאב ובזעם עצורים את מה שצפוי להכריע את אירופה ולהכרית את תרבותה – הגירה מסיבית מיבשות שכנות. הספר ארכני ואיטי מעט, אבל רהוט ומנומק וניחן בהומור בריטי יובשני משופר, מצויד בציטוטים ועדויות רבים וגם מגובה בנימה פילוסופית דקה משובבת לב. ועם זאת, חסרים בו מסקנות חשובות ומעט קשב לאירוניה ההיסטורית.
שווה להתעכב רגע על בעיית ההגירה לאירופה ולמערב, משום שזו מזקקת ומייצגת את כל מה שרע בפרוגרסיביות המערבית, את כל מה שמנוון, שקרי וחלול בתרבות הליברלית הפוסטמודרנית. וגם מספקת רגעים היסטוריים שנראים כלקוחים מסצנה מבוימת היטב על החטא ועונשו, או על החלומות ושברם, שלא לומר על השואה ועל גרמניה המבולבלת והמדולדלת.
ההגירה לאירופה הפכה מזמן לכיבוש זוחל יעיל מאין כמוהו. אלו לא רק הפשיעה הגואה והירידה התלולה בביטחון האישי שמתלוות במקריות יוצאת דופן למיליוני מהגרים מוסלמים שמשרכים את דרכם ליבשת בכל שנה. אלו לא רק צלליהם המאיימים של החִגַ'אבּ, הבּוּרְקָה והרעלה, ועריפת ראשים ומעשי זוועה אחרים שמתרחשים במדינות אירופאיות כנגד מי שקורא תיגר על האסלאם, או סתם כופר. ואף לא רק הג'יהאד – מלחמת הקודש – שמתפתח אט אט בתוך אירופה. אלא פשוט מאד הדמוגרפיה, זו האחרונה עתידה להפוך את אירופה לאדמה מוסלמית.
לאחר מלחמת העולם השנייה נוצר מחסור בכוח אדם באירופה, צעירים רבים מאד נהרגו או נפצעו במלחמה הארוכה, ולכן כוח עבודה זול של מהגרים מאפריקה ואסיה נראה לאירופאים כמו פתרון סביר. הטפטוף הפך לשטף כביר שמאיים כיום להטביע את אירופה.
תוצאה נוספת של המלחמה הייתה הרתיעה מלאומנות והתיוג שלה כגזענות וגם היא הובילה לפתיחת השערים. האירופאים חשו שהם מתנערים מזוועות העבר או מכפרים עליהן, בשעה שהם פותחים את השערים לפליטים ומהגרים.
זאת ועוד, זוועות המלחמה הובילו לייאוש מן האנושות, אפילו אומות שנחשבו למתורבתות באופן מיוחד הפכו למפלצות. חוסר האמון הגובר בבני האדם האיץ בניית מנגנונים אימתניים שיאזנו את הדמוקרטיה, כלומר, את ההמונים, וכך הועבר הכוח לידי מוסדות ומערכות שישמשו כבלמים ואיזונים לשליטי הדמוקרטיה "המסוכנים". אך המוסדות והמנגנונים הפכו במהרה לדיקטטורים החדשים. מסיבות כאלו ואחרות המערכות הללו דגלו ודוגלות בדרך כלל בערכים אוניברסליים ובעולם "בלי גבולות", ולכן גם כאשר העם ונציגיו בממשלות השונות התעוררו לבסוף ונחרדו מהנעשה, הם בכל זאת התקשו מאד לפעול כדי להגן על ארצם.
בנוסף, המלחמה והשואה האיומות החישו את התנוונות אומות מערב אירופה, הן איבדו את האמונה בעצמן, בלאומן ובתרבותן, וניוון זה העניק דחיפה עזה לגל ההגירה, משום שהוא שלל מאותן אומות את הביטחון העצמי, את תאוות החיים ואת הנכונות להיאבק עד מוות כדי לזכות בחיים. גל ההגירה בתורו גמל לאותן אומות מתפוררות בדיוק באותה המטבע וחיזק את אותה התנוונות ממאירה. הצפת המדינה המארחת בתרבויות זרות ומנוגדות, מסייעת לה לאבד כליל את חיוניותה וכושרה לעמוד על שלה. וגם מזיק לכלכלה בשל הנטל התקציבי שהוא משית על המדינה ובגלל העומס שמכביד על התשתיות, ובשל האבטלה שנובעת מעודף עובדים ולכן לניוון של הדור שמתרגל לחיי בטלה ולהעסקת רשת משרתים בשכר נמוך בתחומים רבים.
חילול המדע
מפה לשם עולה שוב ושוב השקר הגדול שבניצול לרעה של קודש הקודשים המודרני. בשם המדע האמפירי, בשם המומחיות, מסולפים נתונים ומבושלים מחקרים מתוך מאמץ ממוקד לטשטש, לשבש ולשנות את האמת. מחקר אחד כזה, מספר מאריי, היה של יוניברסיטי קולג' בלונדון:
המחקר מצוטט במקומות רבים… ה"בי-בי-סי" הציג את הסיפור בראש המהדורה בכותרת "מהגרים חדשים לבריטניה תורמים לכלכלה". בכתבה נטען כי מהגרים חדשים אינם מדלדלים את משאבי המערכת אלא מעלים תרומה כספית "מרשימה במיוחד"… המחקר טען שהמהגרים אינם עול על משלם המיסים ולמעשה יש סיכוי נמוך ביותר שהם יפלו כעול על המדינה בהשוואה לבני המדינה שאליה הם מהגרים. טענה נוספת הייתה שיש סבירות קטנה יותר שהמהגרים החדשים יזדקקו לדיור ציבורי בהשוואה לבריטים אחרים, ויש סבירות קטנה ב-45 אחוז בהשוואה לילידי בריטניה שהם יזכו לתגמולים מן המדינה או לזיכויי מס. אין ספק שהיו אנשים ששמעו את הטענה הזו ותהו איך הצליחו כל הסומלים, הפקיסטנים והבנגלדשים להזרים סכומי כסף כה נאים לכיסו של משרד האוצר הבריטי. אך לא היה צורך בתהיות, שכן המחקר ביצע את תרגיל ההטעיה הרגיל. הוא הציג נתונים של המהגרים המובחרים ביותר… המחקר התמקד במהגרים בעלי השכלה גבוהה ובמיוחד במהגרים חדשים מהאזור הכלכלי האירופי (האיחוד האירופי בתוספת נורווגיה, איסלנד וליכטנשטיין)… כל מי שפקפק בתועלת הכלכלית של הגירת המונים מצא את עצמו לפתע בעמדת מתנגד לכך שאזרחיה האמידים של ליכטנשטיין יעבור לעבוד בבריטניה…
הממשלות גם הן פונות לאקדמאים תומכי הגירה קולניים במיוחד, כדי שיספקו להם צידוק אקדמי למדיניות ההגירה הכושלת שלהן. כך שרה ספנסר וג'ונתן פורטס, למשל, מפיקים חוות דעת יוצאת דופן:
בעבודה כזו אין מוחלים התקנים הרגילים של קפידה אקדמית. לכל טענה רצויה נמצאו "ממצאים" התומכים בה. כשאותר מצב שנראה בלתי רצוי, נאמר ש"אין ממצאים" או שהממצאים הם "אנקדוטליים"… הדוח גם הסביר שרק "תיאורטית" הגירה המונית "עלולה להגביר את הלחץ בשוקי הדיור, התעבורה ותשתיות אחרות, ולהחריף את צפיפות היתר". המציאות ניסה הדוח לרמוז, הייתה שונה לחלוטין. וכי איך בכלל יכול אדם שפוי להעלות על דעתו שזרימת אנשים נוספים תדרוש בניית בתים נוספים?
במקביל השתררה על מערב אירופה מערכת השתקה משומנת, במסגרתה כל בור חצוף שמעז להצביע על העובדות או להביע חשש כלשהו ממיליוני מוסלמים שנעים לאירופה בכל שנה, מגורש ממפלגתו או ממשרתו בבושת פנים תחת התוויות "גזען", "איסלאמופוב" ו"פשיסט". האדונים פאוול, האניפורד, אן קרייר, תילו זָרָצין, טומי רובינסון ורבים אחרים שילמו בקריירה שלהם, בפרנסתם או בכבודם או סתם נרדפו על ידי מערכת המשפט והמשטרה כשניסו להעיר את האירופאים מתרדמת המוות שאחזה בהם.
אחרים כמו פים פורטאון וואן גוך ההולנדים, קורט וסטגור, חברי מערכת "שרלי אבדו" ועוד רבים זולתם, גם קפדו את חייהם בעוון החמור של שימוש יתר באמת, רצוני לומר, נאספו אל אבותיהם בסיועם הנדיב של מוסלמים חמושים במצ'טות או אקדחים – חלילה לא מסיבות דתיות ופוליטיות, אלא לגמרי בטעות, נניח בשל פליטת כדור או תנועת פגיון לא רצונית.
אל תטעו, כמו שמשננים לכל דרדק באירופה, האסלאם היא דת של שלום, הפיגועים המרובים, מעשי הטבח וההתעללות שפשו באירופה ונעשו על ידי מוסלמים, לא נעשו בגלל האסלאם אלא למרות האסלאם. לכו תדעו, יתכן שהמוסלמים באירופה נתונים להשפעה נוצרית מזיקה…
ואיך אפשר אחרת, המערכת הפוליטית והתקשורתית באירופה זיכתה את הקרבנות בהתעלמות ובזלזול והאשימה אותם בעצמם במותם האלים, כלומר, הם הקרבנות הוציאו את השד מהבקבוק ועליהם להשיב אותו חזרה לבקבוק, או לפחות לספוג בהכנעה את ההתפרצות הרגשית המתבקשת של השד:
עד סוף העשור הראשון למאה, הפוליטיקאים והעיתונאים עודדו את התפיסה שהאירופאים שצעקו "אש!" היו למעשה אלו שהציתו את הבעירה. הניסיונות להשתיק את האנשים שנשאו את קולם – אם באלימות, אם בהפחדה ואם בבתי משפט – הביאו לכך ששלושה עשורים אחרי פרשת רושדי[1] לא היה איש כמעט באירופה שהעז לכתוב רומן, להלחין שיר, או אפילו ליצור דימוי חזותי העלול לעורר את זעמם של המוסלמים. הכול מיהרו לכיוון ההפוך: הפוליטיקאים וכמעט כל אדם אחר יצאו מגדרם כדי להראות עד כמה הם מעריצים מוסלמים.
ואם כבר לחלל את המדע ואת חופש הדיבור, אז למה לא להתעלל קצת בהיסטוריה?:
מאמץ כזה, כפי שהדגים הנשיא הגרמני וולף, כלל דברי שבח לכל היבט של תרבות לא-אירופית, כדי לרומם אותה לכל הפחות למעלה שוויון עם זו של אירופה. כך לדוגמה ככל שהתרבו מתקפות הטרור האסלאמיות, כך הודגשו ביתר שאת השפעת הנאו אפלטוניסטים המוסלמים וחשיבות המדע האסלאמי… היבטים כאלו של תרבות האסלאם נדרשו לשאת בנטל כמעט בלתי אפשרי. תערוכה שכותרתה "1001 המצאות אסלאמיות" נדדה בין מוזאונים שונים – בהם מוזיאון המדע בלונדון – והעלתה את הטענה שלמעשה כמעט כל דבר בתרבות המערבית מקורו בעולם המוסלמי. הטענות האלו, כל כמה שהיו א-היסטוריות, זכו עד מהרה להילה של אמונה.
כאן כבר אי אפשר להתעלם מסגירת המעגל. תרומתם העצומה של היהודים לתרבות, לערכים, לכלכלה ולמדע שאינה מוטלת בספק ושלא ניתן להפריז בה, הוכחשה לרוב על ידי האירופאים האנטישמים שהאשימו את היהודים בשוד הקופה הציבורית, בהרעלת הבארות ובכל חלאי החברה. מעט לפני מלחמת העולם השנייה אף הוקעו ונרדפו פיזיקאים יהודים (כגון אלברט איינשטיין ונילס בוהר) והפיזיקה פורצת הדרך שלהם (במיוחד "תורת היחסות" ו"מכניקת הקוונטים") תוארה כ"פיזיקה יהודית".
אם כך, היו לא מעט גרמנים ואירופאים שהכחישו את תרומת היהודים האדירה לחברה, למדע ולכלכלה, וכעת הגרמנים והאירופאים נאלצים לשקר פעם נוספת ולטעון שהמוסלמים תורמים ותרמו למדע, לכלכלה ולחברה במידה חסרת תקדים. ההיפוך הזה ללא ספק מעורר תהיות, האם מדובר במיטב הנונסנס מבית היוצר הפרוגרסיבי, או שמא יש כאן תגמול היסטורי מחושב ומדוקדק?
פוליטיקאים ועיתונאים רבים ביקשו מהציבור פשוט "להפסיק להתעסק בזה" או "להפסיק לבכות על חלב שנשפך" והאשימו כל מי שחשב אחרת בגזענות ודעות קדומות. ובמקביל ניסו להטעות את הציבור בטענה שאין שום דבר חדש בהגירה ההמונית לאירופה.
באופן כללי יש לחנך מחדש כל מי שמעז לחשוב את הדבר הבלתי נסבל הזה שנקרא עובדות ועוד לדבר עליו בקול. כאשר התברר בסקרים שהציבור חושש מאד מהמוסלמים, עסקה התקשורת בשאלה איך לשנות את הציבור או את דעותיו, ולא בשאלה איך לפתור את בעיותיו. והנה מעשה משעשע במיוחד:
כשבית הספר בדאנדי שבסקוטלנד ביקש מכמה תלמידיו לרשום מילים שהם מקשרים עם מוסלמים, בין המילים שכתבו התלמידים היו "טרוריסטים", "מפחידים" ו"11 בספטמבר". המורים המזועזעים פנו מיד למרכז מוסלמי מקומי וביקשו שמישהו יבוא ויגרום לתיקון התשובות של התלמידים. עד מהרה הוקמה אגודת צדקה ששלחה נשים מוסלמיות לבתי ספר סקוטיים כדי "לתקן" את השקפותיהם של תלמיד בית הספר על אסלאם ומוסלמים. דיווח מאחד המפגשים האלו ציין כי שתי נשים מוסלמיות עוטות חִג'אב הסבירו לילדים כי לחוטפים ב-11 בספטמבר "לא היה שום קשר לאסלאם".
ככל שחלף הזמן ואירופה שקעה עד צווארה בנחילי מהגרים באופן כמעט בלתי הפיך, התברר שהאנשים הפשוטים צדקו ולא הפוליטיקאים הבכירים, אנשי השם והמומחים. כנהוג במחזותינו, ההדיוטות שפגשו את העובדות ברחוב, במרכול וברכבת ראו נכוחה, ולא הידוענים והספינולוגים שהתמכרו לשקרים, שִכתבו מחקרים ובנו קריירה באמצעות הטיית נתונים.
מסע צלב מהופך
לא תמיד שמים לב, אבל להיסטוריה יש היגיון פנימי, יתכן שלא קל לזהות אותו, אבל הוא קיים. יש לה מבנה וסדר והיא חושפת אותו עבור מי שמטה אזניו.
משהו לא טוב קורה לאירופה, דבר נורא מתקדר עליה, סערה של ממש מתקרבת. כידוע, מגונה מאד להכליל ולהטיל רפש ולכן זה בדיוק מה שנעשה עכשיו: האירופאים האנטישמים שנאו ופגעו בזרים היהודים ובמקביל השתיקו כל ביקורת שהוטחה בהם על כך, כעת הזרים המוסלמים שונאים ופוגעים בהם, אך אסור להם לומר מילה כי התקינות הפוליטית לא מאפשרת. האירופאים האנטישמים גרשו והגלו, כעת הם גולים וזרים בארצם. האירופאים האנטישמים בזזו, כעת נבזזים בידי השֵמים המוסלמים. האירופאים העלילו וכעת מתעללים בהם. חלקים נרחבים באירופה השמידו את רוב יהודי היבשת במעשה ישיר או בשיתוף פעולה או במחדל, וכעת הם מועמדים להשמדה.
נראה שההיסטוריה מחבבת רגעים של דז'ה וו, מאריי מספר על אחד נוסף כזה:
בקיץ 2016 כבר עסקו הרשויות באוסטריה ובצרפת בניסיון לנעול את גבולותיהן בפני גלים נוספים של מהגרים שזרמו דרך איטליה מנקודות הנחיתה בלמפדוזה ובסיציליה. כשהוטלו ההגבלות האלו, החלו המהגרים השואפים להגיע צפונה לנצל את האפשרות השוויצרית. בחודשי החורף מעברי ההרים האלו עשויים להיות קטלניים, אך בחודשי הקיץ אפשר לחצות את הנתיבים הצרים והנידחים לאורך גבול איטליה-שווייץ. במהלך הקיץ דיבר היומון האיטלקי "לה סטמפה" עם מקומיים בכפר דומנצה, השוכן בין אגם מאג'ורה לגבול שוויץ. המקומיים ציינו שעתה משתמשים במשעולים אלו ואחד המקומיים הקשישים העיר כבדרך אגב: "אלה אותם נתיבים שהיהודים מאיטליה השתמשו בהם כדי לברוח במהלך המלחמה".
מי יספר ליהודים האיטלקיים שכבר אינם, שהמשעולים המסוכנים בהם נמלטו בעל כרחם ממוות, מסכנים כעת את אותן מדינות מערב אירופה שבעבר בקשו את נפשם? מי יגלה את אזנם שמדינות אלו דווקא נכבשות בתפנית היסטורית עוצרת נשימה בידי מהגרים לא חוקיים?
האירוניה לא נגמרת בכך יד, ההיסטוריה מכה שוב, כאשר אנגלה מרקל הגרמנית מתקשרת למקבילה הישראלי, כדי לברר כיצד ישראל הצליחה לקלוט מהגרים באופן כל כך יעיל ובתכיפות רבה ובכמות גבוהה לאין ערוך יחסית לגודלה, בשנות התשעים ובשנות החמישים והשישים. ראש הממשלה הישראלי נמנע כמקובל מלהצביע על האמת הזועקת, שיהודים מהגרים ויהודים בכלל אינם דומים למוסלמים מהגרים ומוסלמים בכלל[2].
ובכן, האין זה מפליא, שדווקא האומה הגרמנית שניסחה פעם פתרון סופי לבעיה היהודית שלא הייתה ולא נבראה בגרמניה ובאירופה, מחפשת פעם נוספת פתרון לבעיה המוסלמית בגרמניה ובאירופה בכלל, אבל הפעם היא פונה ליהודים לעזרה?
ואולי לא מדובר רק בעונש אלא בתהליך תיקון עולם כללי שמתנהל לאיטו עם עליות ומורדות ונראה כמו גרף של שערי בורסה; יוון העתיקה כבר במאה ה-8 לפני הספירה מתפשטת על פני המזרח התיכון ומפיצה את תרבותה. לאחר מכן עולה תחתיה האימפריה הרומית במאה ה-1 לפני הספירה, ומשתלטת על המזרח התיכון, אירופה וצפון אפריקה. ואז מתרחשת תפנית בעלילה, הרומאים שכובשים את ארץ ישראל באלימות אופיינית סופגים דרכה מבלי משים את הנצרות, שנושאת בחובה את בסיס האמונה המונותאיסטית היהודית ואת מוסר הנביאים (תחת עיוותים נוצריים רבים) ומפיצה אותה ברחבי העולם.
ואז במאה ה-7 לספירה נוצר האסאלם לאחר שהושפע כמובן עמוקות מהיהדות וגם מהנצרות (ישו הוא איכשהו קדוש בעיני המוסלמים). המוסלמים פותחים בהזדמנות זו במסע כיבוש משלהם במטרה לאסלם את העולם, הכיבוש זוכה להצלחה חלקית ומשתרע מחצי האי ערב ועד מערב אפריקה ומרכז אסיה ונבלם בהודו, צרפת וכזאריה.
בין המאה ה-11 למאה ה-13 יוצאת אירופה למסעי צלב, לשם כפיית הנצרות על "הכופרים" וכיבוש שטח במקומות שונים ברחבי העולם, ובדרך ליעד טובחת המוני יהודים כדי להרוות את צמאון הדם של האספסוף הקדוש. כך נמשכת הפצת הנצרות ומתגברת בסיוע קולוניאליזם אירופאי כללי, הנצרות מתפשטת בכל יבשות העולם, כזכור, גם אוסטרליה ואמריקה הן פרויקט אירופאי.
כעת אירופה חווה מסע צלב מהופך, בהבדלים קלים, במקום לסגוד לצלב מעץ המוסלמים פונים לאבן שנמצאת במֶכַּה, והכיבוש נעשה יחסית בשקט וכמעט ללא התנגדות. לא בלתי מתקבל על הדעת, שהאסלאם משלים כעת את הכיבוש העתיק ההוא, ותפקידו ההיסטורי הוא להשיב את האירופאים אל האמונה האברהמית שננטשה בהדרגה בעת החדשה, וגם למגר את "השילוש הקדוש", אותו שריד לעבודת אלילים שעדיין לא נזנח על ידי הנוצרים, וגם לשרש את המתירנות חסרת העכבות שפשתה באירופה. כמובן, המוסלמים כמו המוסלמים ברוטליים ונטולי מוסר, זקוקים גם הם לתיקון.
יתכן שהתהליך המתיש הזה יסתיים רק כאשר היהדות, אִימן, בעל כרחה, של השתיים, תיישב בין הניצים או תטה אותם לדרך המלך. תרחיש זה נראה, במצב העניינים הנוכחי, מופרך לחלוטין, אך ברור גם באותה מידה שמי שהיה טוען לפני כ-2000 שנה שהיהודים הנתונים לכיבוש רומי וספר התנ"ך שלהם, יהפכו לאבות המייסדים של הדתות הנפוצות בעולם, למשוגע יחשב.
זהו פחות או יותר התיאור שהתחבב אצל הפילוסופים הגרמנים במאה ה-19, ההיסטוריה לדעתם נוטה לפעול בשלשות של "תזה", "אנטיתזה" ו"סינתזה". כלומר, השרשתה של תפיסה כלשהי עוברת דרך קליטתה, דחייתה ושילובה לבסוף באמצעות חיבור שמאזן בין הכוחות השונים.
אפשרות אחרת היא, שהתפקיד של המוסלמים באירופה הוא להזכיר לאירופאים את חטאיהם הנמשכים עד עצם היום הזה כלפי העם היהודי; כשהאימפריאליזם היה באופנה האירופאים כבשו בשביל הכיף או מסיבות פחות חשובות אחרות, ועם זאת כיום כשסר חינו של האימפריאליזם הם לא מעלים בדעתם להחזיר את כלל האדמות הכבושות ליורשיהן החוקיים. לפי שעה, אמריקאים ואוסטרלים ממוצא אירופי שכבשו את אדמות אמריקה ואוסטרליה מידי הילידים לא מתכוונים לפנות את השטח ואף אחד לא מצפה לכך. אבל בכל זאת רבים מהאירופאים דורשים מישראל להשיב לפלסטינים את החלקה הקטנטנה שלה, משום שלדעתם היא נכבשה על ידה שלא כדין (אז מה אם מדובר בנחלת היהודים ההיסטורית, לא חשוב שהיא נכבשה במלחמת מגן, ואת מי זה מעניין שהפלסטינים הם עם לא היה, אוסף של חולות נודדים). הדרישה החצופה הזו משוגרת בדרך כלל תוך כדי שהאדם שמשמיע אותה עומד על אדמה כבושה, שהרי כמעט כל מדינה בעולם הוקמה באמצעות כיבוש או השתלטות.
או כלך לדוגמה אחרת; כשפשעי מלחמה היו באופנה נלחמו האירופאים בשצף קצף זה בזה בשביל הכיף או מטעמים פחות חשובים אחרים. הגרמנים, למשל, ממש הקפידו לבצע את פשעי המלחמה לפי הסדר בצורה מדויקת ושיטתית. אך בעקבות מלחמת העולם השנייה השתנתה מעט האופנה לכאורה, והיהודים מאוימים שוב ושוב על ידי ביה"ד בהאג בשל התגוננותם מפשעי המלחמה שמבצעים המוסלמים בהם.
אלא שבתוך כך האירופאים ייבאו את הבעיה המוסלמית לחצר האחורית שלהם, והדבר עשוי בסופו של דבר ככלות עשורים רבים של עצימת עיניים וכזבים להוביל לשינוי. כשהאירופאים יפסיקו לשקר לעולם ויתחילו לתמוך באמת ההיסטורית, הם אולי גם יפסיקו לשקר לעצמם, ויתחילו להציל את היבשת שלהם מפני כיליונה המובטח.
גוויעת הדת ושקיעת הדעת
חוסר היכולת להתמודד עם הסכנה הגוברת נובע מדלדול הרוח האירופאית, אובדן דרך ועייפות כללית שמוצאם בחילון המואץ שחוותה היבשת:
במשך מאות שנים אחד ממעיינות הכוח החשובים לרוחה של אירופה – אם לא החשוב בהם – היה דתה של היבשת. הדת הוציאה אנשים לקרב ועוררה אותם למגננה. היא גם הביאה את אירופה לשיאי היצירה… היא שימשה השראה ליצירותיהם של באך, בטהובן ואוליבייה מסיאן…
רבים ציינו את היחלשות האמונה ברחבי היבשת, עובדה שהפכה מוסכמה מובנת מאליה, אך מעטים בחנו את השפעות אובדן האמונה הזה. רק לעתים נדירות הבינו באירופה שלתהליך הזה יש משמעות עמוקה אחת: אירופה איבדה את הסיפור המכונן שלה. אובדן הדת באירופה הותיר חלל מוסרי ואתי…
מאריי סבור שהמקורות לאובדן הדת באירופה הם התבססות ביקורת המקרא בגרמניה והתפתחות תיאוריית האבולוציה, אם זו אכן הסיבה, מצער לשמוע ששתי תיאוריות פסבדו מדעיות (ראה למשל כאן וכאן), נושאות באחריות לתהליך מרחיק לכת שמאיים על עתידה של אירופה. יתכן שסביר יותר שגל עזיבת הדת הוא זה שהוליד את התיאוריות האלו ולא להפך. אך הנקודה החשובה היא, ההכרה בכך שהדת המונותאיסטית ששררה באירופה סיפקה מלכתחילה מקור להשראה ולמוסר. אם לא היה בדת המונותאיסטית שמץ של אמת, איך בדיוק ניפוץ של הזיה שתלטנית כזו יכול לדלדל כל כך?
התגובה של רבים מהאירופאים לשאלה זו תהיה, מן הסתם, שהדת מעניקה נחמה ותקווה, כמו התועלת שבאשליה של בן אובד על אבא אוהב שמחפש אחריו ודואג לו. אך היא הנותנת, ברור שבטווח שמעבר לחמש דקות נחמה, האשליה מזיקה ומסוכנת. אבא שסומכים עליו ובונים עליו, והוא לא באמת קיים ולא מסוגל להועיל ברגע האמת, עשוי בעיקר להזיק. אין להבין מדוע האירופאים ובני האדם בכלל, התפתחו כך שמה שנחשב כעת בעיני אירופאים לאמת מסוכן עבורם הרבה יותר ממה שנחשב בעיניהם לשקר.
מכל מקום, זה המצב, היבשת הולכת ומאבדת את אמונתה ואת מורשתה ההיסטורית ואילו האסלאם ביבשת הולך ומתבסס:
סקר שנערך לאחרונה בידי מכון פיו הראה כי השיוך לנצרות צונח בבריטניה בקצב מהיר יותר מבכל מדינה אחרת כמעט. עד שנת 2050, חוזים בפיו, מספר הרואים את עצמם נוצרים יצנח עד כדי שליש מהאוכלוסייה, משיעור של כמעט שני שליש בשנת 2010 – וכך יהפכו הנוצרים במדינה בפעם הראשונה לדת מיעוט. באותה שנה מציינים בפיו, תהפוך בריטניה למדינה שבה האוכלוסייה המוסלמית היא השלישית בגודלה באירופה – יותר מצרפת, מגרמניה ומבלגיה. אריק קאופמן, מומחה לדמוגרפיה המחזיק בעמדות שמאל, כתב בשנת 2010 שאפילו בשוויץ עד סוף המאה העשרים ואחת יהיו 40 אחוז מכלל בני הארבע עשרה מוסלמים.
רבים מהאירופאים לא מחזיקים בשום אמונה שכדאי למות או לחיות למענה, הם איבדו את המשמעות לחייהם ולכן גם את יצר הקיום ואת הנכונות להילחם באויב שקם עליהם. אפילו הנוצרים שבהם איבדו את הבטחון העצמי שלהם:
זה כמה שנים שאני עוקב בפליאה אחר סיפוריהם של אנשים שבחרו להתאסלם. בדרך כלל זו וריאציה על סיפור שכמעט כל צעיר אירופי יכול לספר: הגעתי לגיל מסוים והייתי במועדון והייתי שתוי ואז חשבתי "לא יכול להיות שאין בחיים שום דבר מעבר לזה" .בתרבות האירופאית אין כמעט שום דבר שאכן אומר: "אני ה"מעֵבר" שאתה מחפש בחיים". בהיעדר קול כזה אותם צעירים מחפשים ואכן מוצאים את האסלאם… מדוע הצעירים והצעירות הללו אינם מחפשים ומוצאים את התשובה בנצרות? אחת הסיבות שרוב זני הנצרות האירופית איבדו את הביטחון הנדרש לעשות נפשות לדתם או אפילו להאמין במסר שלהם. בכנסייה השוודית, בכנסייה האנגליקנית, בכנסייה הלותרנית בגרמניה ובענפים רבים אחרים של הנצרות האירופית, המסר של הדת הפך לסוג של תעמולת שמאל, פעולה למען גיוון ופרויקטים של רווחה חברתית.
למקרא מילים אלו אי אפשר שלא להרהר במה שעוללה הנצרות ליהודים, במאמצים שעשתה כדי לעקור מהם את הדת או לעקור אותם יחד עם יהדותם מן העולם. חשבו רגע על הלהט הברברי שבו עונו יהודים במרתפי האינקוויזיציה בשם הנצרות, ואז תביטו כמה מפליא שהלהט הזה התחלף ברפיון וחוסר אונים.
תחליפים זולים
מאריי ממשיך לספר את קורותיה הטרגיים של האומה האירופית בראשית המאה העשרים. לאחר התפרקותה מהדת, אומצה התיאוריה המרקסיסטית כתחליף לדת:
המרקסיזם דמה לדת לא רק בהסתמכותו על טקסטים מקודשים ועל שורה רציפה של נביאים, אלא גם בפלגנותו הפנימית העזה. המאבק על תואר נושא לפיד האמת והפרשן הנכון ביותר של עיקרי האמונה… אוקיינוס הכתבים והעלונים ואיגרות הקודש באירופה היה ניסיון נוסף לחלום חלום בעל משמעות…
קריסתה לבסוף של הדת החדשה והאסונית בוודאי לא שיפרה את מצב הרוח האירופי, אך גם הטילה צל כבד על מאורותיה האינטלקטואלים של אירופה:
לאורך שלבי קריסתו של הקומוניזם נחשפו לא רק הזוועות שחולל, אלא גם טיפשותם של כמה דורות של אנשים שהיו מהנבונים והידענים ביותר באירופה. מתקופת מרקס ועד 1989 הזדהמו כמה מהאנשים הנבונים ביותר של הדור בכתם האישור שנתנו למערכת הקומוניסטית. מג'ורג' ברנרד שו ועד ז'אן פול סארטר, כמעט כל נביאיה החילוניים של אירופה התגלו כמי ששימשו סנגורים נלהבים לאחת ממערכות הממשל המחרידות של תקופתם.
והיתה במאה העשרים גם תפיסה אחרת, אהודה פחות, שקנתה אחיזה בלב רבים מבניה המשכילים והבלתי משכילים של אירופה כאחד, הלא היא הפשיזם הנאצי וגם האיטלקי שהגיע לשיאו במלחמה העולם השנייה, וזכה לשיתוף פעולה פעיל מממשלות סלובקיה, צרפת של וישי, רומניה, הונגריה, הולנד ובולגריה. וגם נתמך על ידי רבים מאזרחי פולין וליטא וקיבל סיוע רצחני ונרחב ממשטרות פולין וליטא הכבושות. האם גם הוא קשור לחילון המואץ שפשה באירופה וביתר שאת בגרמניה? – נראה שהתשובה חיובית:
השאלה הידועה המוצבת תדיר לגבי גרמניה – איך קרה שהתרבות המתוחכמת בעולם מבחינה אומנותית הייתה מסוגלת להפוך כה ברברית, הייתה שאלה עם עוקץ ארסי בזנבה. תמיד התגלמה בה האפשרות שעצם התרבותיות והתחכום האלה הם שעשו את הברבריות לאפשרית: כלומר, שהתרבות והפילוסופיה הגרמנית לא היו דברים שהורעלו בידי הנאציזם, אלא היו ביסודם אלה שהשקו אותו. הבאר הייתה תמיד מורעלת.
וכך שני פרויקטים אירופאים וגרמניים ביסודם שהוצעו כפתרון אוטופי חילופי לדת ולמסורת הובילו למותם המחריד – באירופה ובמקומות אחרים ברחבי העולם – של מאות מיליוני בני אדם.
בשלב זה, טוען מאריי, איבדה אירופה כליל את האמונה בעצמה, בדתה ובבניה שלה. כל הניסיונות שניסתה נכשלו במחיר כואב מנשוא. רבים מאנשיה המובחרים ביותר התפרקו מאנושיותם במהלך המלחמה, דור שלם של צעירים נספה והנזק הכולל היה בלתי נתפס.
מאריי בוודאי צודק, אך יתכן שיש סיבה נוספת לכך שקצב ההתפרקות האירופי גובר לאחר מלחמת העולם השנייה. דבר נוסף השתנה באירופה שלאחר המלחמה; ששה וחצי מיליון יהודים עלו בעשן המשרפות והותירו את אירופה ללא מצפן מוסרי, ללא מטען רוחני, ללא נשמה.
ספקנות וריקנות
באופן פרדוקסלי, אירופה לא חשבה לרגע שעליה לחזור על עקבותיה, אלא להיפך, אירופה המשיכה לדהור במדרון ויצרה פילוסופיה ופוליטיקה חלולות שבנויות על ספקנות וריקנות מוחלטות שאיכשהו בטוחות בחוסר ביטחונן, ונפוחות בוודאות שבהעדר הוודאות:
לפני שנים מספר, במהלך כנס באוניברסיטת היידלברג, הבנתי לפתע את עומק האסון שניחת על החשיבה הגרמנית בימינו. חבורה של אקדמאים ואחרים התכנסה כדי לדון בתולדות היחסים של אירופה עם המזרח התיכון וצפון אפריקה. עד מהרה התברר שאי אפשר יהיה ללמוד דבר מכנס כזה, משום שאי אפשר היה לומר דבר. שורה ארוכה של פילוסופים והיסטוריונים עלו על הבמה ועשו ככל יכולתם לא לומר מאום. ככל שהתקרב הדובר ליעד של אי אמירת דבר, כך רבו התשואות ותחושת ההקלה. איש לא ניסה להתמודד עם רעיון כלשהו, עם סיפור כלשהו או עם עובדה כלשהי בלי לסרוק אותם במסרקות הברזל של דרישות האקדמיה המודרנית. איש לא ניסה לבטא הכללה כלשהי ואף אחד לא הציג פרט ספציפי. לא רק ההיסטוריה והפוליטיקה עמדו כחשודות. גם הפילוסופיה, הרעיונות והשפה עצמה בודדו כאילו היה מדובר בזירת פשע. כל אדם מבחוץ הבחין על נקלה בסרט הצהבהב של משטרת המחשבה המקיף את המקום שבו נמצאים רעיונות וחשיבה. מלאכתם של האקדמאים הייתה להבטיח שאיש לא יחצה את הסרט הזה ויפסע בטעות בחזרה אל תוך העיר האסורה של הרעיונות.
כל המילים הרלוונטיות סומנו מיד וזכו לדיון מקיף. המילה "לאום" הייתה בעייתית, כמובן. גם המילה "היסטוריה" גרמה לקטיעה מיידית של המשפט. כשמישהו השתמש ברוב טיפשותו במילה "תרבות" נעצרו כל המסובים כאילו זועזעו במכת חשמל. למילה הזו היו יותר מדי הקשרים. היא הייתה כרוכה ביותר מדי אי הסכמות. אי אפשר היה להשתמש בה.
למעשה מדובר בדת חדשה שמסוכנת ככל הנראה בדיוק כמו המרקסיזם והפשיזם. הריקנות הפוסטמודרנית, הליברלית והפרוגרסיבית עלולה להמיט אסון נורא על מאמיניה או על אלו שיעזו להתנגד להם. או גם וגם. יתכן שהגוויעה הממושכת של המשמעות והתרבות באירופה באמצעות אותה דת נבובה, תביא לכך שידם של שליחי האסלאם תגבר על האירופאים העייפים והמבולבלים, ואז הם עלולים לבצע בהם את כל מה שאנו מעדיפים לא לחשוב עליו.
אך גם אם ידם של האירופאים תגבר בכל זאת בסופו של דבר, הם עדיין עלולים להיות מסוכנים מאד כלפי עצמם וכלפי סביבתם. הליברלים הפוסטמודרניסטים שמתהדרים בסובלנות וחמלה אינסופיים הופכים לברוטליים וקיצוניים במיוחד בשל אותה אמונה טוטלית בכך שאין במה להאמין. כמעט רגע, והסובלנות הופכת לתוקפנות, והחמלה לשפך חמה. האמת השרירותית והבדויה של הפרט, של כל אדם, לדידו של הליברל הפוסטמודרני, היא האמת המקודשת והמוחלטת עבורו, ולכן היא מהווה את הצידוק לכוחניות ולעריצות. כמו שראינו כאן.
הדתות החליפיות הללו הן לא השכר אלא העונש, לא מדובר בגן עדן ליברלי אלא בגיהינום דיסטופי. הטרגדיה האירופית של עידן הנאורות היא שתחת להוביל לעידון, תיקון ובירור האמונה הנוצרית היא הובילה לחורבן האמונה בכלל וליצירה של האנטי תזה לאמונה, שכללה התפרקות מכל סוג של אמונה, לרבות האמונה באדם, במוסר ובמשמעות.
וכמו שאומר זאב בכלר:
אין יצירה מגוחכת יותר אחרי זוועות השואה מאשר פילוסופיה המצדקת את כל השקפות העולם האפשריות כתוצרי שפה גרידא. אין פילוסופיית מדע אבסורדית יותר אחרי הירושימה מאשר זו האומרת שהתאוריה המדעית היא פיקציה לשונית, ואין יצור מעורר רחמים יותר מאשר פילוסופיה שנוצרה כנגד שחיתות המחשבה המופשטת אך היא מכשיר הצידוק המושלם של כל שחיתות (בין מחשבתית ובין מעשית) אפשרית.
ללגימה מ"מרד המכונות" – ספרו של יהוידע הכהן לחץ כאן. למידע נוסף אודות הספר לחץ כאן. לאתר הספר לחץ כאן.
הערות:
[1] הכוונה לסלמאן רושדי שנכתב נגדו פתווה – פסק שריעה שמצווה לכל המוסלמים להוציאו להורג, וכן את כל מי שסייע בהוצאת ספרו הכפרני. אחרי מרדף של עשרות שנים, שהשתרע על פני מספר יבשות ודרך אינספור דירות מסתור, נפצע סלמאן אנושות על ידי מוסלמי, אך שרד. בתוך כך, איבדו את חייהם עשרות אנשים שהיו קשורים ישירות להוצאת הספר במדינות שונות או סתם אזרחים תמימים שנקרו בדרכם של מפגינים מוסלמים זועמים שהביעו את מחאתם על הפצת הספר בדרכם המעשית.
[2] "המוות המוזר של אירופה", עמ' 136.
זו בדיוק הסיבה שאני פוקד את רציו כסדר. כתיבה כל כך אינטליגנטית, מקיפה ומרתקת. תודה לך
הי, מאמר מצויין
והתמונה גם היא
אולי רק כדאי להוסיף את תמונת שער הספר