לחץ לגירסת הדפסה

אדם הראשון

חז"ל מסרו בתלמוד ש"אדם הראשון בלשון ארמי סיפר [=דיבר]" (סנהדרין לח, ע"ב), והגאון רבנו יוסף חיים (המכונה "הבן איש חי") ביאר כי "הנה ודאי אדם הראשון היה יודע שבעים לשון" (בספרו "בן יהוידע" על סנהדרין לח, ע"ב), וכן מובא בפירוש ה"דעת זקנים" שאדם הראשון קרא לבעלי החיים "שמות בשבעים לשון" (ביאורם לשמות פרק ד, י), ומקור הדברים במדרש שבו נאמר על אדם הראשון כך: "מנין היה יודע שבעים לשון? שנאמר: 'וַיִּקְרָא (להם) הָאָדָם שֵׁמוֹת' (בראשית ב, כ) – 'שם לכל הבהמה' אין כתיב כאן, אלא 'שֵׁמוֹת'" (תנחומא דברים, סימן ב).

ועם זאת ייתכן שאפשר גם לבאר ש"שבעים לשון" בנידון דנן הוא לשון ריבוי ולאו דווקא שבעים, וכמו שמסרו חז"ל כי "יֵשׁ שִׁבְעִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (במדבר רבה יג, טז), והכוונה לכמה אופנים [והשוו לדברי חז"ל: "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (סנהדרין לד, ע"א)]. וכן כתוב עוד במדרש: "אֲמַר: 'כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' (משלי כו, כה), אַתְּ מוֹצֵא תּוֹעֵבָה אַחַת כְּתִיב בַּתּוֹרָה וְכָתוּב בָּהּ עֶשֶׂר (דברים יח, י-יב): 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ וגו' וְחוֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְעֹנִי' וגו', כָּאן שֶׁכָּתוּב שֶׁבַע, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֱוֵי כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת, כִּי שִׁבְעִים תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ" (בראשית רבה סה, יא). ובביאור "עץ יוסף" על אתר כתב: "כִּי שִׁבְעִים תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ – מבואר ע"פ הנודע ליודעי חן שיש בחיצונים שבע מדרגות וכל אחד כלול מעשרה הרי שבעים".[1]

מטרת בניית מגדל בבל – עבודה זרה

לאחר שלמדנו כי היו מצויות שפות נוספות בעולם מקדמת דנא, נעבור לתיאור של מגדל בבל שהתרחש לאחר המבול (אמנם לא ברור כמה זמן לאחר המבול), באיזור בבל כמובן (ובלשון החוקרים: מסופוטמיה).[2]

ושם הם טיכסו עצה לבנות מגדל שיגיע עד לשמים, וכפי שנאמר: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (בראשית יא, ג-ד).

החטא במעשיהם היה שמדובר במגדל ששימש כמקדש לעבודה זרה, וכפי שביאר המלבי"ם: "ורצו לעשות מגדל גבוה להעמיד עבודה זרה, ושיהיה ראשו בשמים עשוי לפי מחשבתם להוריד שפע השמים, כאלו דרך המגדל תרד השפע מן המזלות, וכמ"ש חז"ל כי היה זה עניין הכחשה באלוה ממעל, ורצו שיהיו הטלסמאות והעבודות שבדו לעצמם עניין כולל לכל בני האדם" (ביאורו למקרא לבראשית יא, ד).

והנה הרב פרופסור יונתן זקס (רבה לשעבר של יהדות בריטניה) כתב: "בסיס ארכיאולוגי יש גם לסיפור מגדל בבל. הרודוטוס מספר על המתחם המקודש בעיר בבל, שבמרכזו עמד זיקוראת, מגדל מדורג, שגובהו כתשעים מטרים ולו שבע קומות. שרידיהם של יותר משלושים זיקוראתים נתגלו באזור, בעיקר במסופוטמיה התחתית, ובספרות התקופה נמצאו אזכורים רבים למגדלים ש"ראשם שבשמיים" (מובא במאמרו: "אחריות אישית ואחריות קולקטיבית", בספרו: "שיג ושיח", בפרשת נח).[3]

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים

הנה כתוב בתלמוד הירושלמי דבר מעניין: "כתיב: 'וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים' (בראשית יא, א)… שהיו מדברים בשבעים לשון" (מסכת מגילה, פרק א, הלכה ט).[4]

וכך כתב גם רבי חזקיה בן מנוח (המכונה: ה"חזקוני", שהיה מחכמי הראשונים ומפרש מקרא חשוב) על בוני המגדל: "כולם ביחד ידעו שבעים לשון, ואין לפרש שבאותו הזמן נבראו שבעים לשונות – הרי אין כל חדש" (בביאורו לבראשית יא, ז).

וכך כתב רבנו יוסף ה"בכור שור" (שגם היה מחכמי הראשונים ומפרש מקרא חשוב): "כולם ידעו ע' לשונות, דאין נראה לי לומר לפי הפשט דעכשיו נבראו להם הלשונות" (בביאורו לבראשית יא, ז).[5]

ור' גדליה נדל ביאר כך: "'וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים' – אמרנו שייתכן שהיו כבר במציאות לשונות שונות. המלה 'לשון' מתייחסת לצורת הביטוי הפיסי, לגלגול הלשון בפה, וזו מושפעת מגורמים פיסיים שונים. בארץ הודו יש מאות ואלפים דיאלקטים שונים של הלשון, אבל בסך הכל המושגים המבוטאים בהם הם אותם המושגים, זה מבטא את המושג 'לחם' כך וזה מבטא אותו אחרת. לפני ההפלגה היתה כל הארץ "שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". "דברים" הם המושגים, המצויים במחשבה, והם היו אותם המושגים אצל כולם. "שפה" היא התרגום של המושגים שבמחשבה לדיבור, כמו "שפת" הים, שהיא המעבר מן הים ליבשה. אופן ההתאמה בין מושגים למילים היה אחד אצל כולם, גם אם המילים המבוטאות היו שונות אצל אנשים שונים" (בתורתו של ר' גדליה, עמ' קל).

עונשם

עונשם של בוני המגדל מפורש בתורה: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (בראשית יא, ז-ט).

וכבר אונקלוס כתב כי המונח "בָּלַל" משמעותו בלבול[6], ואפשר לבאר שהקב"ה סיבב שיהיה ביניהם בלבול כלשהו וחוסר-הבנה, עד שהם פסקו מלהיות מאוחדים בהסכמתם לבנות את הבניין, וכל אחד הלך למקום אחר[7], וככל שהזמן עבר הם שכחו את השפה המשותפת שהיתה ביניהם.

הערות:

[1] וראו גם במאמרו המעניין של הרב יהושע ענבל: "האם ייתכן כי לשון הקדש שונה משאר השפות הקדומות? – רקע היסטורי", באתר "רציו".

[2] ברור שמדובר במסופוטמיה – וכפי שנאמר: "וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (בראשית יא, ב), וכן כתוב: "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל" (בראשית יא, ט).

[3] והשוו גם לדבריו של חוקר המקרא פרופסור יעקב קליין שכתב כך: "סיפור זה מתרחש בבל, העיר הנודעת והחשובה ביותר בדרום-מסופוטאמיה… הסיפור מגלה בקיאות בשיטת הבנייה המיוחדת, שהייתה רווחת במסופוטמיה: במקום לבנות את הבניינים מאבנים חצובות, המוצמדות זו לזו בחומר, בנו אותם, בהעדר אבנים בארץ-מישור זו, מלבני-טיט מיובשות בשמש או צרופות באש, שחוזקו על–ידי חמר (אספלט; ראה פסוק ג). במיוחד הקפידו להשתמש בלבנים שרופות בבניית מקדשים וארמונות" (אנציקלופדיה עולם התנ"ך, בראשית, עמ' 83).

[4] ומעניין לציין שגם לפי הגישה השנייה שם בתלמוד הירושלמי שמלמדת כי הם "היו מדברין בלשון יחידו של עולם בלשון הקודש", אפשר לבאר שאין הכוונה שהם לא ידעו שפות נוספות אלא רק שהשפה האחת שדיברו ביניהם בזמן התהליך של בניית המגדל היתה לשון הקודש. וממילא עונשם היה ששכחו את השפה הזאת (וראו שכך מבואר ב"תורה תמימה על התורה" על בראשית יא, א).

[5] וכך בהתאמה ביאר רבנו יוסף ה"בכור שור" את עונשם של בוני המגדל: "אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ – כי כל אחד שכח כל הלשונות חוץ מאחת, ומה שידע זה לא ידע זה, אבל בין כולם ידעו ע' לשונות, דאין נראה לי לומר לפי הפשט דעכשיו נבראו להם הלשונות". וכמדומני שמכך שכתוב: "אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית יא, ז) מוכח שלכל אחד היה שפה אחרת שהיא "שְׂפַת רֵעֵהוּ".

[6] ורש"י כתב: "וְנָבְלָה [שָׁם שְׂפָתָם] – ונבלבל" (ביאורו לבראשית יא, ז).

[7] וכמדומני שכך ביאר רש"י: "לֹא יִשְׁמְעוּ [אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ] – זה שואל לבנה וזה מביא טיט וזה עומד עליו ופוצע את מוחו" (ביאורו לבראשית יא, ז), והמהר"ל מפראג ביאר: "מפני שבא ריב ומחלוקת ביניהם עד שהפיץ ה' אותם" (בספרו "גור אריה" על הפסוק הנ"ל).