נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הבקורת הנמוכה 1

על 'מדע' התיקונים ללשון המקרא

 

הבקורת הנמוכה 1

הבקורת הנמוכה – בקורת הטקסט, נחשבת כמקצוע לעצמו. היא אינה נכנסת לשאלת חיבור התורה וזמנה, ולא להשלכות של שאלות אלו. הבקורת הנמוכה מתמקדת בעיון בטקסט התנכ"י, ובנסיון לברר את נוסחו המקורי. גישה זו מעוררת את השאלה מהו בכל אופן ההבדל בינה לבין הגישה המסרתית? האם יש לחשוב כי המקבל את כתיבת ספרי המקרא כפי שהיא מתוארת במסורת, צריך להכחיש כי תיתכן שנפלה איזו טעות העתקה, שהרי זהו סוף כל סוף מקרה אנושי?

גם כאן מענין לראות כי הבקורת הנמוכה מיוסדת על הנחות היסטוריות מוסוות, תיקוניה והצעותיה מושתתים על גישה היסטורית שאינה מקבלת את חיבור הספרים כפי שהוא מתואר במקרא. ומכאן שהבקורת הנמוכה גם היא שאלה היסטורית.

רוב ה'תיקונים' המוצעים ע"י מבקרי הנוסח מקורם אך ורק בשיקולי הגיון, על פי חשיפת טעויות קלאסיות המוכרות כ"הפלוגרפיה", "דיטוגרפיה", וכיוצא בהן. טעויות המוכרות בכל סוגי הטקסטים בעולם, עד לטקסטים מוקלדים בני ימינו. אך עד היכן יפה כחם של טעויות קלאסיות אלו? אין ספק כי בספרי דפוס הן מובנות מאליהן, שהרי מספיק חוסר ריכוז של רגע אצל המסדר, לקבוע טעות באלפי עתקים.

שונה הדבר בספרים המועתקים בכתיבת יד, שהרי גם אם נופלת באחד מן העתקים טעות, אין זה אלא עותק אחד מתוך מאות או אלפים. אין להניח שדוקא הנוסח המוטעה הוא זה שייבחר להעתיק ממנו. מובן שיד המקרה יכולה להביא למספר טעויות, אבל זו אינה מסבירה כמות הגונה של תיקונים בכל פרק ופרק. טעויות כתיב בספרים מועתקים חייבת להיות בעתקים הראשונים. אם נניח שבתחלת הפצתו של הספר היו עתקים ספורים, וכולם הועתקו שלא בדיוק מקסימלי, הרי הגיוני שכל אחד מהם השריש כמה טעויות כתיב.

לכן כל בקורת הנוסח תלויה בהשקפותינו על אופן כתיבת והפצת התנ"ך.

האמנם חייבות להיות טעויות כתיב?

ברצותינו לברר את כללי בקורת הטקסט, לספר כל שהוא, נצטרך ראשית לדעת מה הן האפשרויות אותן אנו יכולים להציע. האמנם אין אפשרות לגרום לכך שטקסט יהיה מוגן מטעויות כתיב?

המודל של כתיבת ספר תורה כפי שהוא מקובל בימינו, הינו בהחלט מודל סגור המונע לחלוטין טעויות כתיב בספרי התורה. בימינו כאשר ספרים מהודרים יוצאים מן הדפוס בהשקעה מינימלית, עדיין ספרי התורה המועתקים בכתב יד במשך חדשים ארוכים מתוקנים יותר מכל ספר מודפס אחר!

הרחבנו את הדיבור על כך במאמר אחר, וכאן רק נציין את העובדה שספרי התורה הנקראים בצבור הינם חפים מטעויות, מדי שבוע בשבוע מתכנסת כל הקהלה לקריאת התורה בצבור, עשרות או מאות אנשים אוחזים בידיהם חומשים ממהדורות שונות ומקשיבים. ברגע שהקורא את התורה משנה את הניקוד או את המנגינה המצויינים בחומש, יש חובה לתקן אותו והוא חוזר על המשפט האחרון שוב בצורה נכונה. אם מתברר תוך כדי הקריאה כי בספר ישנה טעות, ולו טעות הקטנה ביותר – אסור להשתמש בספר לקריאה, ואסור גם להחזיק אותו ללא סימון מיוחד שהוא ספר פסול.

צורה זו אינה אלא תוצאה של שיטות הכתיבה. ישנן הוראות מדוייקות כיצד לכתוב ספר תורה, אך ורק בהעתקה מן הכתב. כל ספר חייב לעבור מספר הגהות, ואכן גם בימינו כל ספר עובר הגהות רבות שהן כוללות כמובן תיקונים, שהרי הסופר הכותב עלול לטעות תמיד.

הלכות ספר תורה כוללות עשרות ומאות פרטים מדוייקים של דרישות מחמירות בצורת הכתיבה, ולדוגמא נעתיק מעשה אחד:

"אין כותבין בזהב, מעשה בתורתו של אלכסנדרוס שהיו כל אזכרותיה כתובות בזהב, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו תיגנז" (מסכת סופרים א' ח').

למרות רצונו הטוב של אלכסנדרוס לפאר ולכבד את התורה, [וההשקעה הכספית הכרוכה בזה..] לא רק שלא קראו בספר, אלא הוא נצטווה לגנזו, משום שיש רק דרך אחת לכתיבת ספר תורה!

ממשפט אחד שנאמר לפני אלפיים שנה נוכל ללמוד על הצורה בה התייחסו לכתיבת ספרי תורה:

"אמר רב יהודה אמר רב משום ר' מאיר: כשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני מה מלאכתך? אמרתי לו לבלר אני, אמר לי: בני הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת נמצאת מחריב את כל העולם כולו" (ערובין יג.).

הצלחתה של שיטה זו לשימור הכתיב המדוייק מוכחת על ידי השוואת ספרי התורה הבאים מכל קצווי תבל.

למדנו מכאן, כי בקורת הנוסח תלויה בהשקפה על תולדות ספר התורה בישראל, שהרי לו נהגה שיטה זו מאז כתיבת התורה, בודאי אין מקום לכל התיקונים האלו היכולים להיווצר רק בכתבים בעלי מספר עתקים זעום וללא שיטות העתקה ובקורת מיוחדות. ישנו מודל שאין בו טעויות כתיב, המודל הזה קיים בספרי התורה. הכחשת קיומו בימי קדם אינה אלא הנחה הנתונה לדיון, וכל ה'תיקונים' אינם תקפים אלא למי שהניח הנחה זו, כי ספרי התורה הועתקו בצורה שונה בימי קדם.

ספרי התורה בימי קדם

כפי המתואר בתורה כתב משה את התורה כולה לפני מותו ומסרה לכהנים ולזקני ישראל, וכן ציוה להניח עותק ממנה בצד ארון ברית ה'.  התורה ניתנה לעם כולו במעמד הר סיני, והיא יסוד כל חוקי העם, ככתוב בה "והיו הדברים האלה על לבבך, ושננתם לבניך, ודברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך". וכפי שנצטוה יהושע "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה". כל מי ששפט את העם היה צריך להשתמש בספר התורה. התורה נכתבה על האבנים בירדן. הכהנים היו מורים את התורה. העם "צבא על משה מן הבוקר עד הערב" לשמוע את דברי התורה. (ראה גם כאן).

אם נקבל תיאור זה כמציאות היסטורית אין לנו שום אפשרות לדמיין את ספר התורה כספר המצוי בשניים או שלשה עתקים, ספר כזה בהכרח צריך להיות מופץ מיד במאות עתקים, ספר התורה גם מתאר את כל התהפוכות העצומות והכבירות שעבר אותו הדור, הוא דבר האלהים שהתגלה אליהם, ודבר משה נביאו מנהיג העם. האמנם אפשר לדמיין כי הצבור "לא התעניין" בספר התורה?

התיקונים האלו שמציעים מבקרי הנוסח, הלא תיקונים מתבקשים הם לכאורה. הנוסח שלפנינו סתום, והנוסח המוצע הוא בודאי תמיד בהיר וברור. איזה סיכוי יש לטעות כזו לשרוד תהליך של העתקות רבות מספור כל כך? הלא גם אם נפלה במקרה טעות כזו באיזה עותק, הלא הסופר המעתיק הבא היה מתקן אותה מיד.

נכון הוא הדבר שהטקסטים העתיקים אותם אנו מכירים, חריתות האבן, וקטעי הפפירוסים, הם לעתים משובשים ומסורסים כל כך, עד שאין להתפלא אם נפלו בהם טעויות. אך זו בדיוק השאלה העומדת בפנינו, מהו המודל בו הועתקו ספרי התורה בימי קדם, שהרי בודאי אפשר שגם באותם ימים בהם אנשים אנונימיים שרבטו כתב כמעט חסר פשר, ישבו סופרי התורה העבריים וכתבו אותיות בהירות ונאות על קלף בוהק, ממש כמו בימינו. ספרי קלף יכולים להשתמר במצב טוב מאות רבות של שנים,[1] והרד"ק (כמו גם האסטרונום אברהם זכות בעל ספר יוחסין) מעיד כי ראה את "ספר הללי" המיוחס לימי הבית השני. לצערינו אין לנו שום ספר תורה עתיק ששימש כספר כשר, מן הסבה הפשוטה שנתבארה בפרק על הארכיאולוגיה: המונומנטים הקדושים באמת, לא הושארו לארכיאולוגים, ולא הושמו בגניזות. נושאיהם הגנו עליהם כעל נפשם ויותר ממנה, וכאשר נוצחו כילו בהם המנצחים את זעמם. ידגים לנו זאת תנ"ך בן אשר ששרד יותר מאלף שנות שמירה מופתית בגלות, ואך בנס ניצל חלק ממנו מלהבות האש שהציתו הפורעים.

הספריה הגדולה באלכסנדריה נשרפה בידי יוליוס קיסר, ספריות פרספוליס ושושן נשרפו בידי אלכסנדר מוקדון, מקדשי מצרים וחלק גדול מתיעודם נשדדו בידי כנבוזי הפרסי, הארכיון בירושלים נשרף ע"י טיטוס, נבופולצר שרף את ספרייתו הגדולה של אשורבניפל בנינוה, כמו גם את מוף ואת נוא אמון. הוא אשר אמרנו - החפצים החשובים באמת שימשו את ההיסטוריה, ולא נותרו עזובים לארכיאולוגיה.

בטקסטים העתיקים לעתים הכתיב חסר יותר מאשר במקרא, אך הטקסטים העבריים האלו מעטים מאד, אפשר לומר ספורים. ורובם אינם אלא שרבוטים זמניים ומקומיים, ולא כתובות בסדר גודל ובאידיאל של התורה, שבודאי נקבעה לה צורת הכתיבה המשוכללת ביותר. האם יש ללמוד ממצב הכתב בעמים השכנים? ואולי יש ללמוד על רמת התרבות שלנו, משכנינו בעזה ובשומרון? או בירדן ובמצרים?

  • ראה גם י.מ. גרינץ (מבואי מקרא עמ' 72) כי הכתובות הכנעניות בהבדל מן העבריות נשארו כל ימיהן עד סופן חסרות אימות קריאה לחלוטין ולא ירשו את הכתיב ההיסטורי (המלא) אותו אנו מוצאים כבר באוגרית בתקופה יותר מאוחרת. מכיון שהעברית כן משתמשת בכתיב ההיסטורי הרי שאין שום מקום לאקסרפולציה כלפי העבר מתוך הכתובות הכנעניות. דוקא בכתובות העבריות הוא מוצא כתיב מלא. ראה שם גם לגבי עבודתו של קאלה הגרמני ש"טרח עשרות שנים להוכיח שהניקוד המסורתי ךָ תָ הוא בדות של המסרנים, אולם מגלות ים המלח וחקירות אחרונות בטלו דעה זרה זו מכל וכל" (ובעמ' 127 על תיאוריות מגוחכות נוספות של קאלה). ראה שם עוד עמ' 76: בכתובת אשמנעזר מלך צידון כתוב 4 פעמים את ו9 פעמים אית (במקום את) וחילוף כזה ישנו בכתובת יחומלך מגבל, בכלל זו מדה רגילה, מי שמכיר מכתבים ביידיש יודע שזו היתה המדה כמעט תמיד בעם לכתוב בכתיבים שונים.

המודל של כתיבת ספר התורה קיים ועומד לפי הלכות שנקבעו כבר לפני אלפיים שנה ויותר. אפשרות ארכיאולוגית לבדוק ספרים ישנים אין בידינו. אך עדויות היסטוריות על היחס לתורה ולספריה יש ויש בידינו, עדויות היסטוריות לקריאת התורה בצבור בימיו של ישעיהו הנביא ועוד לפניו יש ויש. גם מי שיטען כי פרטים בהלכות ספר תורה לא היו מנוסחים בדיוק כפי שהם ב"משנה ברורה", הרי המגמה הכללית משתקפת היטב בתורה ובספר יהושע ובשאר המקורות העוסקים בנושא. וגם הלכות אלו מלמדות על המגמה המסרתית. על כן בירור סמכותה של בקורת הנוסח תלוי בשאלה ההיסטורית, בה עסקנו בהרחבה בחיבור הזה וב"תורה משמים".

בעלי המסורה

עם כל זאת, אין לחשוב שהמסורת היהודית הותירה את גורלו של דיוק הנוסח רק בידי הלכות כתיבת ספר תורה, והרצון הטוב של העם. שהרי מאז ומעולם היו בתוכינו "סופרים" שהם היו מופקדים על כתיבת והעתקת התנ"ך תוך לימודו והסברתו. כפי שמתואר כבר בספר עזרא תיאור מפורט, וגם התנאים מזכירים את ה"ראשונים שנקראו סופרים – שהיו סופרים כל אותיות שבתורה" (קדושין ל.). חיבור המסורה (המונה בדקדוק את כל המלים החסרות והיתרות, כמותן ומקומן במקרא) נוצר ע"י הסופרים והמסרנים האלו ומיוחס בצורתו הנוכחית לימי האמוראים, אף כי ברור שהיה קיים גם בימי התנאים[2]. אך "סופרים" מוזכרים כבר בדברי הימים (דה"א, ב נה) עוד מימות כלב בן יפונה, וכן "מושכים בשבט סופר" מוזכרים בשירת דבורה (שופטים ה).

  • סגל כותב: "יש להניח שבודאי מנו הסופרים את אותיותיהם ותיבותיהם ופסוקיהם גם של שאר ספרי המקרא. מנין זה אי אפשר אלא בנוסחה קבועה ומוסמכת שאין עליה עוררים", (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ' 864).

דוקא לבעלי המסורת והסופרים מיוחס המפעל של קרי וכתיב, אותו פירשו קדמוננו (הרד"ק, המאירי במגן אבות, אברבנאל בהקדמה לירמיהו, ר"א בחור, האפודי) כתוצאה של השוואת נוסחאות. ובדומה לזה ייחסו חכמים לעזרא השוואת ספרים והליכה אחר הרוב, וכן סימונו של נוסח מסופק (אדר"נ פל"ד). שתי העדויות האלו מתייחסים לתקופה שלאחר גלות בבל, שהיתה ללא ספק תקופת משבר לספרות המקרא, שהרי החורבן כלל בודאי התנכלות פיזית לכתבי הקודש ולנושאיהם ויודעיהם.

עיון ביחס בין הקרי והכתיב מראה כי הכתיב הוא הנוסח הסתום והקשה, והקרי הוא הנוסח הברור יותר. יש שפירשו שאין המדובר בנוסחאות שונות, אלא בהצעה נוחה וברורה לקריאה כפי כללי השפה בימי שיבת ציון (אברבנאל). ועל כל פנים ברור שאם היו שתי נוסחאות לא היו מציבים תמיד את הנוסחה הקשה בספר עצמו, ואת הברורה והפשוטה היו מציינים רק כקריאה. לו היתה אפשרות כל שהיא של 'תיקון' על ידי הסופר הרי שלא היה נותר לנו דבר מנוסח הכתיב. זו עדות קדומה לכך שלא נעשו תיקונים, וגם ה"קרי" אינו אלא צורת קריאה המונעת שיבוש וטעות מן השומע, שהרי גם אם בימי כתיבת הספר היתה צורת כתיבה זו לגיטימית, ועדיין לא נתנסחו כללים קבועים לשפה, הרי שהדברים יישמעו כסירוס ושיבוש.

  • קרי וכתיב החל עוד בתקופה בה שפת הדבור היתה עברית, ולכן הוצרכו להחליף את ישגלנה לישכבנה, חריונים לדביונים, מחראות למוצאות, לו השפה העברית לא היתה מדוברת לא היה שום הבדל בין הבטויים, רק בשפה מדוברת בטוי אחד הינו רחובי וגס לעומת חברו. (ד"ר שאול ברקלי מבא כללי לתנ"ך עמ' 48). קרי וכתיב זה של תיקוני לשונות מגונים נמצא גם במגילת ישעיהו (אנצ"מ ערך קרי וכתיב עמ' 264).

קרי וכתיב נמצא בכל ספרי התנ"ך, וסביר מאד שנוצר בפעולה אחת, מה שמוכיח את קדמות התקדשות כל ספרי התנ"ך. לפני בעלי תרגום השבעים כבר היה קרי וכתיב, אף שהם מתרגמים כפי הנוח להם משניהם (אנצ"מ ערך קרי וכתיב עמ' 264). הנוסחה השומרונית של התורה מתאימה ברובה לקרי וכן השבעים, (מ.צ. סגל, מבואי מקרא עמ' 871), מה שמלמד שלמרות שהקרי כמובן הוא עיקר, הכתיב, הרחוק יותר מלשוננו קודם עוד לנוסחאות אלו, שכבר לא שמרו על הצורה העתיקה והכניסו את הקרי המתוקן אל הטקסט (כך בעל דברי הימים ביחס לשמואל).

המסורת כולה אינה מגלה לפנינו אלא מגמת שימור עיקשת, החל ממ' סופית באמצע מלה בפסוק מסויים בישעיהו, שכבר חז"ל (סנהדרין צד.) נתנו לה סבות. וכלה במאות ואלפי סימנים שונים באותיות מסוימות בתנ"ך (סיכום מקיף של סימנים אלו: מנחם כשר. תורה שלמה, כתב התורה ואותיותיה).

המסורה היא מפעל מחוייב לספר כספר התורה, בו אנו קוראים משפטים כמו: ימים או חדש או ימים (במדבר ט כב) הראשון נקרא יומיים והשני ימים. מדובר כאן בחוקים נוקשים ומחייבים, שיש צורך לדעת את משמעותם המדוייקת, ולשם כך צריך מסורה שתקבע זאת.

ניתן להוכיח שהמסורה, וגם זו שבעל פה, משמרת בתוכה ידיעות מדוייקות והיגוי מדוייק שאינם שייכים אלא לזמן המאורעות. להלן דוגמא מתוך ספרו של  אהרן מרקוס 'ברזילי':

  • מי לכד את שומרון? - מלכים ב יח יט ויהי בשנה הרביעית למלך חזקיהו עלה שלמנאסר מלך אשור על שומרון ויצר עליה וילכדה מקצה שלש שנים. וילכדה מנוקד בקובוץ תחת הד', מדוע וילכדוה? בכתובות האשוריות נתגלה מלך בשם "סרגון" שההיסטוריונים מהרודוטוס ועד סטראבוס לא ידעוהו, נזכר גם בישעיה ג א "סרגון מלך אשור", עוד נתגלה שם כי שלמנאסר מת בשנה השניה למצור על שומרון ושר צבאו סרגון הוא שכבש את שומרון, אם כן וילכדוה הם האשורים ללא מלכם שלמנאסר. (ברזילי עמ' 115).

ואם נדבר על דיוק, נשים לב כיצד קראו סופרי אומות העולם את שמות המלכים הבבליים?

העבריםמרודך בלאדןסרגוןנבוכדנצאראויל מרודךנרגל שראצר
היווניםמארדוקמפאגוסארקיאנוסנבוקולאסארוסאילוארואודאמוסנריגאזולאזארוס
האשוריםמארדוק אבאלאידינהסארוקין_אויל מרדוקנירגאלסארוצור

המקור היחידי המבטא את השמות בצורה הקרובה למקור הוא ספרי המקרא. משום שנכתבו בתקופה עצמה ובצורה מדוייקת.

  • בחרבות פרספוליד שבפרס נמצאו כתובות שזמן רב לא הצליחו החוקרים לפענחם, פרידריך גרוטנפד היה הראשון שהצליח לפענח אותם, הוא מצא בהם את שמו של דריוש, בהסתמכו על הכתיב של השם דריוש בספרי דניאל ועזרא (אנצ"ע ערך גרוטנפד).
  • בירמיהו לט ג אנו קוראים: "ויבואו כל שרי מלך בבל וישבו בשער התוך: נרגל שראצר סמגר-נבו שר-סכים רב-סריס נרגל שראצר רב-מג וכל שארית שרי מלך בבל". לאחר התחשבות במקפי החבור, נמנו כאן שמונה אנשים, כשביניהם שני נרגל ושני שראצר? עיון בטעמים יראה כי "נרגל שראצר סמגר נבו" הינם שם אחד, ו"שרסכים רב סריס" הוא השני, "נרגל שראצר רב מג" השלישי. כתבי היתדות מספרים כי הראשון היה חתנו של נבוכדנצאר, משמעות שמו: מגן לנסיך, והתוספת סמגר נבו משמעותה רב חסד ובאה כנראה להבדילו מעמיתו נרגל שראצר רב מג. רב מג פרושו קוסם ראשי. שרסכים האמצעי נושא גם את השם "נבושזבן" שפרושו נבו יציל. (ברזילי עמ' 116).
  • נשיא ראש - יחזקאל לח ב "שים פניך אל גוג ארץ המגוג נשיא ראש משך ותובל" (שלשה פעמים בניקוד וטעמים שוים), כל אחד מבין כי "נשיא ראש" הוא תואר כבוד, אך הטעמים (זקף גדול על מלת נשיא) מיחדים את המלה נשיא כהקדמה לבטוי כולו. ואכן ראש משך ותובל הם: תובל ומשך ותירס (בראשית י ב) תירס הם הרוסים (קדמוניות היהודים, גזניוס, הרכבי חליפת מכתבים בין קורדובה ואסטרחאן מביא כנוי עתיק לרוסים "ראש"[3]).

כן ניתן להוכיח את דיוקה של המסורה, ותלותה בתקופת המאורעות עצמם, מן ההבדלים המכריעים בכתיב בין הספרים שנתחברו בתקופות קדומות לתקופות מאוחרות, כפי שנתבאר בהרחבה במאמר על זמן כתיבת התורה. ודוגמא אחת נביא כאן:

  • הבדל בולט הוא כתיבת שמו של האישיות המרכזית בתנ"ך: דוד המלך. ספר שמואל (למעלה מ300 מופעים) ישעיה וירמיהו (כ40 פעמים) אינם משתמשים אלא בכתיב "דוד" [דוקא כך הוא מוזכר גם ברות, משלי, קהלת], בספר מלכים נזכר דוד בכתיב החסר למעלה מ90 פעמים, ובתהלים 88 פעמים. אבל בכתובים אין אלא "דויד": 286 פעמים בדה"י, וכך בעזרא נחמיה (10) וזכריה (6) ללא שום חריגה בספרים אלו.

זהו בודאי לא יכול להיות פרי מקרה עיוור, וגם לא פרי תיקון מאוחר, שהרי מהי משמעותו של תיקון עקבי שכזה? כך כל שאר ההבדלים, כמו 'בנותיכם' שבנביאים תמיד מלא ובתורה תמיד חסר, 'היא' בתורה תמיד בו' (הוא). איזו סבה בעולם יכולה לגרום להבדלים אלו, אם לא שהספרים נכתבו בתקופות שונות, ושימרו את הכתיב המקורי שלהם. כך גם העובדה שהשם בנימין מופיע בספר בראשית רק בכתיב מלא 13 פעמים, ולא בשום ספר אחר בתנ"ך. לבונה בנביאים מלא (5) ובתורה חסר (5). "דור ודור" בנביאים מלא (9) בתהלים חסר (12). כל אלו מוכיחים כי אין זה מקרה והמסורה משמרת טקסט כצורתו מזמן כתיבתו.

כך גם דיוקים רבים אחרים של המסורה, המוכיחים על עצמם שהם פרי מקוריות, ולא רשלנות או להיפך, תיקון מאוחר. כמו הופעות השם דישון בבראשית לו', בפרק זה מופיע השם 7 פעמים בצורות: דישוֹן, דישָן, דישֹן,  דישָן, דישן,  דישֹן,  דישָן. או ביהושע (יט כט) מבצר צֹר ובהמשך (יט לה) מבצר צֵר.

לעתים שומרת המסורה ניקוד שהוא מסורת שאין לה שום רמז בטקסט, כך ביחזקאל כז' "ונשאו בניהם קינה", כל סופר היה מנקד בניהם כרגיל, אבל הניקוד במסורה הוא בְּנִיהֶם מלשון נהי ונהמה עם ב' השימוש.

כך הניקוד באיוב מ' ל' "יכרו עליו חברים", מנוקד במסורה כ"חַבָּרִים", במקום הקריאה הרגילה "חַבֵרִים", מה שתואם לכינוי העתיק המוזכר באגרת מצרית מן המאה היא לפנה"ס של חַבָּרִים כסוחרים, מה שתואם להמשך הפסוק באיוב בו מוזכרים כנענים (ב. מזר, כנען וישראל עמ' 155).

המסורה מציגה דיוק מפליא הנמסר במאות ואלפי שלוחות שונות, שום הסבר ריאלי לא ניתן להשוואה הברורה של כל כתבי היד המסורתיים:

  • "בדיקות מדוייקות יותר הוכיחו כי מדובר (ההבדלים בין כתבי יד של המסורה) בשינויים זעירים שאינם משנים מתכנו של כתוב, לרוב אלו שינויים במערכת התנועות והטעמים, וכולם בעלי חשיבות משנית. לעומת אלו בולטת האחידות של מערכת העיצורים כל כתבי היד מציגים נוסח זהה ומצויות בהם סטיות מועטות בלבד, לרוב נטולות ערך. האחידות המופלגת ניכרת גם במסירת תופעות חריגות כגון אותיות זעירות ואותיות רבתי אותיות מורמות מעל לשורה וניקוד מעל או מתחת אותיות ומלים.. רוזנמילר קבע כי מכלול המימצא מוכיח שכל כתבי היד של המסורה צריכים להידון כעד אחד", (אנצ"מ ערך תנ"ך נוסח, עמ' 626-7).

מציאותם של עתקים בעלי נוסח חפשי יותר אינה סותרת כלל את הדיוק של נוסח המסורה עליו הקפידו בספרים ששימשו לקריאת התורה, שהרי גם בזמן חכמי התלמוד מובאים נוסחאות חפשיות בספריהם בזמן שבספרים המדוייקים בודאי שלט נוסח המסורה. וכך מעלים גם הממצאים, ראה אנצ"מ ערך תנ"ך, נוסח, (עמ' 633) כי "לפעמים שני עותקים של אותו ספר שנמצאו במערות מדבר יהודה כגון של ס' ישעיהו או ס' תהלים, נבדלים זה מזה באותם סוגים של הבדלים המבדילים דרך משל בין נוסח המסורה ובין תרגום השבעים או החומש השומרוני", הרי שגם כאשר נוסח המסורה היה קיים בצורתו, היו עתקים עממיים שלא הוחזקו ככשרים. החוקרים שכלל לא עמדו על ההבדל בין ספרים המשמשים לקריאה ובין עותק עממי, הסתבכו נואשות בדבר הסתירות שאנו מוצאים בין הנוסחאות העממיות בזמן קיומו של נוסח מסורתי קפדן. ראה באנצ"מ שם עמ' 639 כי "השערת שלש המסורות לא הצליחה להסביר בצורה משכנעת את קיומם של טיפוסי נוסח שונים של ספרי המקרא בסוף ימי בית שני", המסקנה שם היא כי חכמים הסכימו למגוון הטכסטואלי ושמא אף קיימוהו בדעת, והיא נכונה אמנם ביחס לעתקים העממיים. אך הסיוע שמביאים החוקרים לזה (שם) מעלה גיחוך: שהרי מצאנו גם לחז"ל שמספרים על ספרי העזרה שהיו הבדלים ביניהם כמסופר בתענית ד' ב'. בזמן שסיפור זה שב(ירושלמי) תענית של השוואת נוסחאות מיוחס כנראה לתקופה שלאחר גלות בבל, ובכל אופן המדובר בהבדל אחד או שניים ידועים ומפורסמים שהצריכו את החכמים להכריע ביניהם, ולא בלגיטימיות של נוסחאות חפשיות. חכמי בבל אמרו על עצמם שאינם בקיאים בחסרות ויתרות (קדושין ל), אך במקביל העידו על חכמי ישראל שכן היו בקיאין בחסרות ויתרות (שם), והמסורה שלנו היא תולדה של המסורת הישראלית.

להמשך: הבקורת הנמוכה 2

הערות:

[1]מזוזה, למשל, עשיה קלף. המזוזה תלויה על פתח הבית, ויכולה להיות חשופה לפגעי מזג האויר, וההלכה קובעת: "מזוזה של רבים נבדקת פעמים ביובל" (יומא יא. יו"ד רצא'), אך ההנחה היא שהמזוזה שורדת בודאי, וכל שיש צורך הוא לבדוק אם לא חל בה פגם. כעת (2013) נקבע שספר התורה מבולוניה הוא בן 800 שנה.

[2]המקור הקדום ביותר למסורה בסגנון שבידינו היא לדברי אבן ספיר תנ"ך עתיק שמצא בספריית פריס "בספרא דבי ילתא.. ובספרא דסוראי..". ר' מנחם די לונזאנו מביא מכת"י עתיק "בתורת רב יהודה בר יחזקאל". עוד מביא אבן ספיר מסורה על שם רב שמואל בר שילת (רבו של ר' יהודה בר יחזקאל, בקדושין ע. מדבר בעניני לשון). אך כבר רבי עקיבא אמר "מסורת סייג לתורה", (אבות ג, יג). כל תולדות שבתורה חסרין לבר מתרין (ב"ר יב). במדרש שיר השירים: "איש חרבו על ירכו אלו המסורות והסימנים שלא תשתכח תורה בגלות". ברור גם שהמסורה נערכה והתחדשה בכל דור ודור ונוספו בה סימנים מסורות ותיקונים.

[3]מה שלא מפריע לחוקר בן ימינו לכתוב: "השם ראש שבכתובים אלו נתפרש כשם פרטי בשבעים בסומכוס ובתיאודיטיון, אבל במקורות אין שום עם או ארץ בשם ראש", (אנצ"מ ערך ראש).

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

6 מחשבות על “הבקורת הנמוכה 1”

  1. בל אפילו התלמוד עצמו טוען שספר התורה ניתן בכתב עברי ועזרא תיקן כתב אשורי. איך זה מסתדר עם כל סיפורי ההגהה הקפדניים שהבאתם?

    1. מדובר בשינוי של הגופן בלבד
      הצורה בה נכתבת כל אות
      זה לא סותר להעתקה מדוייקת עד לרמת האות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *