לחץ לגירסת הדפסה

מקורות חיצוניים

בקורת הנוסח מסתמכת גם על מקורות חיצוניים. ננסה לבחון את ערכם של המקורות האלו לענינינו.

לענין הפסוקים המובאים בשינוי במקורות חז"ל, ברור שטעויות רבות נפלו בעתקים של המקרא שלא הוגדרו כספר תורה כשר, שהרי זוהי דרך הטבע. ספרים כאלו היו אפילו ביד חז"ל (מגילה כז. וראה פסחים קיב. שציוה רבי עקיבא את רבי שמעון: "וכשאתה מלמד את בנך למדהו בספר מוגה"), וכמובן שגם ביד גורמים פחות מזוהים עם המסורת.

כל עצמה של המסורה מבוססת על מודל ספציפי המשמר את הספרים מפני טעות. ספרים שלא יועתקו וישתמרו בשיטה זו מוכרחים לבא לכלל טעות.

ישנן גם דרשות חכמים שנתפרשו ע"י חוקרים שונים כמציעות תיקון קריאה, אך כבר הוכר שאינו כן[1]:

• "אין בה כלל בנוסחה כזו המציעה לכאורה קריאה או הגיה אחרת במקום נוסח המסורת שבספרים, משום בקורת הנוסח. בעלי המימרות מקבלים את נוסח המסורת כנכון בכל מקום אלא שחשבו כי מותר וראוי הוא ללמוד מתוך האותיות של הכתוב עוד ענינים נוספים, אף אם ענינים אלו אינם נלמדים אלא על פי שנוי קל במבטא התנועות או בחילוף דק באותיות", (אנצ"מ ערך אל תקרי).

אך יותר מאלו משמשים את מבקרי הנוסח תרגומי המקרא. התרגומים שבידינו נתגבשו בערך בתקופת התנאים הקדמונים, אם כי יש קדומים יותר ויש גם מאוחרים. ז"א שגם התרגומים אינם יכולים לייצג נוסח יותר קדום לתקופה בה כבר בודאי נהגו הלכות כתיבת ספר תורה וכבר הופצו ספרי התורה בכל קהלות ישראל בעולם (ראה כאן על התפוצה היהודית).

האם באמת עלינו להניח כי למתרגמי התורה ההלניסטיים ממצרים נזדמן נוסח מתוקן יותר מאשר לבעלי המסורה, הידועים בשמירתם ובקפדנותם היתרה, ממשיכיהם הישירים של הסופרים שחיו בירושלים אחריהם? ברור כי ההבדל היסודי בין התרגום לבין המסורה הוא כי למעבירי המסורה היתה כל אות ואות בתורה קדושה ורבת משמעות, ואילו לתרגום השבעים אף אחד אינו מייחס מגמה שכזו. מטרתו היתה להעשיר את עולמם של קוראי המיתוסים היוניים בתוכן של התורה.

• פרופ' שמריהו טלמון כותב: "חוקרי המקרא.. הטילו ספק במהימנות הנוסח של המסורה.. ואילו תרגום השבעים, כך אמרו, נותר נקי מכל זאת משום שלא חלו בו ידי חכמים ומעתיקים יהודים.. דעות אלו לא היו מיוסדות על חקירה טקסטואלית שיטתית כי אם על מניעים של אמונה, באמצעותם ביקשו להוכיח את עליונות מסורת הטקסט היוני שאותה אימצה הכנסיה.. שוב עלתה קרן הנוסח העברי שקדשוהו היהודים.. הודו כי דוקא העיסוק המהימן של המסרנים היהודים ופיקוחם הרצוף על המסירה הנאותה של נוסח המסורה הגנו עליו מפני השיבושים החלים בהעתקת טקסטים ללא השגחה קפדנית, כפי שקרה בתהליך ההעתקה של התרגומים העתיקים ושל הנוסח השומרוני", (אנצ"מ ערך תנ"ך, נוסח. עמ' 626).

למרבה הפלא הכירו החוקרים, כי אין שינויי הנוסח שבתרגומים נובעים דוקא מנוסח אחר, אלא מרצונם של המתרגמים להתאים את הטקסט להבנה של קוראיהם הנכרים. כך שבעצם המבקר הנשען על הגיונו מביא לעצמו ראיה – ממבקר קודם לו שעשה בדיוק את אותה המלאכה.. זו בודאי אינה ראיה חיצונית. התרגומים ניתחו את טקסט התורה מנקודת מבט יוונית, בדיוק כפי שעשו גם המבקרים (ראה כאן, חפש בדף: אי ידיעה והבנה של הסגנון). אלא שכמתרגמי טקסט זכותם היא להתאים אותו לקוראיהם. מה שאין כן למנתחי טקסט קדום, יש חובה להבין את עקרונות ודרכי כתיבתו, לפני קביעת מסקנות מרחיקות לכת.

• "כבר עמד על כך תילי שרוב השינויים שבתרגום השבעים אינם בחזקת מסורת מקורית אלא תיקוני העורכים שבקשו ליישב את הסתירות שבכרונולוגיה ולסדר מערכת זמנים אחידה שתסתבר יותר מזו שבמסורה משום כך ערכם של שינויי הגירסה שבשבעים אינו אלא מצד שהם הנסיון הקדום ביותר לישוב הסתירות של הכרונולוגיה במקרא" (אנצ"מ ערך כרונולוגיה עמ' 256)
• קאסוטו מעיר לאורך כל פירושו על תרגום השבעים וכן התורה השומרונית כי השוו בכל מקום את הנוסחא למקבילותיה במקום אחר, ומחקו כל נוסחא בלתי רגילה. ראה למשל בראשית עמ' 20 "המתרגם היוני הוסיף כאן את הנוסחה הרגילה לשם התאמה מיכנית וזו דרכו הרגילה". וכן עמ' 24. עמ' 29. עמ' 180. עמ' 198. ראה גם חלק שני עמ' 169: "ויחדלו לבנות העיר.. ועל אחת כמה וכמה שחדלו לבנות המגדל, בתורת השומרונים ובתרגום השבעים נזכר כאן גם המגדל, וזה אחד מן המקרים שבהם השתדלו מהדורות אלו כפי שיטתם הרגילה לשוות את פני הכתובים, מכיון שכתוב מיד אחר כך "על כן קרא שמה" ברור הדבר שרק העיר נזכרת כאן". ראה גם שם עמ' 171.

לא זו בלבד שכל השינויים שבתרגומים הם נסיונות תיקון מכוונים, אלא שכלל התרגומים הוכרו כמשובשים ולא מדוייקים.

• "אבי המתרגמים העברים בימי הביניים, ר"י אבן תבון דורש מאת מתרגם אמן שידע על בוריה את השפה שהוא מתרגם מתוכה, את השפה שהוא מתרגם לתוכה, ואת הענין שהספר המתורגם עוסק בו. מהשקפה של דרישה צודקת זו אנו מוכרחים להוציא על תרגום השבעים משפט של כישלון", (מ.צ. סגל, מבא המקרא, עמ' 930).
• "תרגום השבעים.. מקצר במקומות מסויימים וערוך בסדר שונה משל נוסח המסורה. אבל כבר גודינג טען כי שינויים אלו מעידים על רוצר רוחם של המתרגמים וחוסר כשרונם של העורכים שבאו אחריהם. חוסר השלמות שבנוסח היווני, והאבסורדים המתגלים בו לעתים, מעידים על נחיתותו לעומת הנוסח העברי, שבו התיאור הגיוני ועקיב", (אנצ"מ ערך שמות עמ' 110).
• "התרגומים המוצלחים ביותר הם של ספרי התורה ושל תהלים, אע"פ שכמעט בכל פרק ישנן שגיאות, והגרוע ביותר הוא של ספר ישעיהו ותרי עשר, רבים מן הספרים.. קשה להבינם בלי המקור העברי" (מבא כללי לתנ"ך עמ' 122).
• גם תרגום הוולגטה "נכשל בשבושים גסים" (מבא כללי לתנ"ך, עמ' 127).
• "ערכו הספרותי של התרגום אינו רב הוא מילולי באופן מיכני חסר רהיטות ומגלה התחשבות יתירה בקורא היוני מתוך כבוד רגישותם של האליליים, מתוך מאמץ להוציא תרגום מובן בהחלט לקורא היוני החליפו לעתים קרובות מונחים ורעיונות כלליים במושגים מקומיים ולאומיים", (ההיסטוריה של עם ישראל, אבא אבן, עמ' 80).
• בתרגום השבעים לירמיהו סדר הכתובים אחר משל המסורה אך "אין ספק שהנוסח שבתרגום השבעים הוא פרי תקופה מאוחרת", (ד"ר אלכסנדר רופא, בית מקרא 1998, גליון 31).
• "תרגום השבעים אינו אלא סירוס התרגום היווני הקדום, שנשמטו בו כשליש מחרוזי הספר, ואף השאר שנשאר משובש הוא כולו ומלא טעויות המעתיקים וכפילות הנוסחאות..", (אנצ' מקראית ערך איוב).
• "נוסח שומרון קרוב לנוסח המסורה יותר מלנוסח השבעים.. הדמיון הרב יותר של נוסח שומרון לנוסח המסורה הוסבר בהשערה שאי אז נערך הנוסח השומרוני כדי להתאימו לנוסח היהודי המקובל", (אנצ"מ ערך שמרנים עמ' 176-8). עובדה זו המוכיחה בצורה ברורה כי נוסח המסורה קדום ומדוייק מנוסח השבעים, ואף נשמר בכל השנים האלו טוב יותר, נדחתה בקש של עריכת התורה השומרונית. אך ברור שעריכה כזו לא היתה ולא נבראה, השומרונים  ערכו את תורתם בכדי שתוכיח כי הם היהודים האמיתיים, ובני יהודה הם זייפנים, ובפועל ישנם הבדלים רבים אחרים בין נוסח המסורה לנוסח השומרוני. אכן, חובה על החוקרים לבדות עריכה שומרונית, בכדי שלא תהיה חלילה הוכחה לקדמות ואמתות נוסח המסורה.

עובדת השיבושים בתרגומים הוכרה כבר באותה תקופה. ובאגרת אריסטיאס מן התקופה ההלניסטית מצויין כי התרגומים העתיקים של התורה אינם מדוייקים דיים. יוסף בן מתתיהו כותב "אחדים מן היונים תרגמו את הדבר (התורה) בשפת אבותיהם ולא נטו הרבה מהאמת" (פתיחה לתולדות מלחמת היהודים).

אך אין המדובר רק בשיבושים, טעות אנוש. אלא גם בטעויות גסות ומגוחכות המעלות על שפתותינו חיוך. בעיקר בולט הדבר בשמות מקומות שהתפרשו אצל המתרגמים כפעלים, ולהיפך:

• "ואולם לוז שם העיר לראשונה" (בראשית כח יט) משמעותו: "אבל פעם היה שמה של העיר לוז", השבעים מתרגמים את שם המקום כ:"אולם לוז".
• "בעלות" הוא שמה של עיר (מ"א ד טז'), השבעים תרגמו מלה זו כב' השמוש ב"מעלות".
• כַלְנֵה (עיר הנזכרת בבראשית י ישעיה י ועוד) תרגמו השבעים בטעות כ'כולנה' דהיינו כולן.
• כסיפיא (עזרא ח יז) שהוא אחד ממקומות המושב של גולי בבל, הבינו חלק מהמתרגמים בטעות ככינוי לכסף, ותרגמו "במקום הגזברות"..
• את התיאור "מישור" חשבו תמיד המתרגמים כשם מקום (דברים ג י, יהושע יג ט,טז,יז,כא) ואייתו בלועזית mishor..
• את אליעזר "בן משק ביתו" של אברהם, תרגמו השבעים כבנה של 'משק' (שם אשה).
• את "הר מצער" (תהלים מב ז) שמשמעותו כפה"נ שם של הר, תרגמו "הר קטן" כפירושו המילולי של "מצער".

לעתים ניתן לזהות שגיאות כתיב פשוטות, כך בהושע י' ד' "כשד שלמן בית ארבאל", תרגמו השבעים "כשַר שלמן מבית ירבעם", הרי שהמתרגמים טעו בקריאת המלה שד וקראו ריש במקום ג'. למלה שר אין שום משמעות בכתוב זה.

כי היה ה' עמו (ש"א יח יב) תרגמו "היה פופי עמו", הסיבה היא שאותיות שם הויה דומות לאותיות היווניות שנקראות פופי (כינוי יווני משובש זה מוזכר כנראה בירושלמי נדרים פי"א 'הנשבע בפופי' וראה קוהוט ערך פופי).

דוגמאות נוספות לשגיאות בתרגום השבעים מביא הרב ד"ר חיים הלר בספרו: על תרגום השבעים בקונקור' היכל הקודש, רצף של דוגמאות אפשר למצוא למשל בעמ' 8 ואילך. להורדה: הלר על השבעים

אין פלא שהמסורת היהודית מספרת כי יום התרגום המצרי נקבע כיום אבל ביהדות, ואמרו חכמים שבאותו יום "חשך ירד לעולם". התרגומים לא נעשו ע"י הנציגים המוסמכים של היהדות השרשית המסורתית, ואכן הורדת המקרא מספר קדוש לספר בר ניתוח שינוי ותיקון היא החשכתו.

כיום בדורינו מובן מאליו כי תרגום אמור להיות מילולי אלא אם כן צוין אחרת, אך תרגום התנ"ך היה מלאכת התרגום המסודרת הראשונה בעולם, ואין לנו לתמוה על דרכה. בכלל הדיוק בטקסטים לא היה קיים כמו שהוא בימינו, והימצאותן של נוסחאות שונות אינה מעידה על היותן נוסחאות המתימרות להיות נאמנות למקור, ספר 'קדמוניות היהודים' החיצוני, שלפי הדעה המקובלת חובר לאחר חורבן בית שני, סותר את כל המנינים שבתורה בצורה מסודרת, וקשה למצוא בו רשימה מספרית שתהיה תואמת לנוסח התורה, בתקופה שבה לכל הדעות ספר בראשית כבר היה קיים במתכונתו. העובדה כי היו נוסחים שהעתיקו את התורה בתרגום חפשי ידועה, וכן נמצאו עתקים כאלו בין המגלות הגנוזות, (ר. וייס, המקרא של כת קומראן, בתוך: משוט במקרא עמ' 221 והלאה).

• טלמון: "הנוסח השומרוני של התורה נבדק ע"י גזניוס ע"פ בחנים לשונים עניניים וללא כל משא פנים תיאולוגי. ומצא כי ברוב המקרים אין הגירסות שבנוסח השומרוני אלא תולדות תיקונים ושינויים של נוסח המסורה לפיכך אין להחזיק את הנוסח השומרוני כמשקף מסורת עצמאית וקדומה.. מי שבאו אחרי גזניוס לא הוסיפו על עיקרי טענותיו אבל חידדו את הוכחותיו.. הנוסח השומרוני אינו אלא מעין מהדורה שהותאמה לצרכי עדת השומרונים מצד הלשון והענין ולא פעם היא מקלקלת את השורה", (אנצ"מ ערך תנ"ך נוסח).

חוקרים קבעו ע"פ בחנים לשוניים כי הנוסח המסורתי שבידינו הוא ביסודו כתיב קדמון.

• "דבר זה ברור: הכתיב התנכ"י כפי שהוא מופיע לעינינו במקרא בספרים הקדומים (וככל שהספר קדום יותר לפי עדות המקרא גופו, כן כתיבו קדום יותר בדרך כלל) הוא הכתיב ההיסטורי כפי שנתגבש עוד בתקופה הקדומה של ספרות ישראל, ובדרך כלל הוא הכתיב המקורי של המחבר", (י.מ. גרינץ, מבואי מקרא עמ' 78).
• "אנו אומרים שהכתיב המקראי – וכאמור רואים אנו את הכתיב במובנו המסורתי עיקר – הוא ביסודו כתיב קדמון, מנין לנו זאת? התשובה היא, קודם כל עולה הדבר מגוף הכתיב המקראי.. אין זה הכתיב התלמודי הרבני הרגיל וכל שכן שאין זה הכתיב המלא של המגילות.. ניתן לכייל כלל ולומר בעקבות ילין, למשל, שבמקרא באות רוב המלים חסרות גם במקומות שהיו צריכות להיות מלאות ורק לעתים רחוקות הן מלאות במקומות שהן צריכות להיות חסרות", (י.מ. גרינץ, שם עמ' 66 והלאה, בהמשך עשרות דוגמאות).

התיקונים עצמם

כל זאת, על מקורותיהם וסמכותם של התיקונים במקרא, אך אם נתבונן על התיקונים עצמם ושיטתם, גם הם ראויים לבחינה, ומעוררים ספקות בהקשר לריאליות שלהם.

כלל גדול בתורת הפענוח, הנקרא בלועזית בשם החביב: לקטיור דיפיקיליור (lectio difficilior), קובע כי כשישנן שני נוסחאות: נוסחה תמוהה, ונוסחה מחוורת, הרי התמוהה היא הקודמת. מכיון שבכל מקום ששלטה ההתפתחות – תוקנו דברים הנראים כ'טעויות', (בקיצור: "הנוסח הקשה עדיף").

• "סברה זו מיוסדת על העקרון שעדיפות אסתטית של טקסט היא סימן לקדמותו ומקוריותו, עקרון שהיסטוריון של הספרות שומר נפשו ממנו", (אנצ"מ ערך שמואל עמ' 83).

גרינץ מראה כיצד הדעות הקדומות בהקשר לכתיב המקורי של המקרא, גרם לחוקרים 'לתקן' גם כתובות ארכיאולוגיות..

• "כשנגלו מכתבי לכיש ניסה המהדיר (בדרך התפיסה השגרתית שהכתיב היה חסר תמיד) להוציא מפשוטן תיבות לשמות.. אע"פ שהקרי הזה שיבש לחלוטין את כל מובן המשפט של המכתב המסויים והוא מנוגד בהחלט לרוח הלשון העברית.. כי צורה זו היא המקורית עם הסופר הראשון יש ללמוד גם מזה שבכל מקום שיש מקבילה בדה"י לספר קדום והספר ההוא בא "פעלתה" באה בדברי הימים הצורה החסרה "פעלת", ועוד שצורה זו מצויה בתורה, בספרים שופטים שמואל מלכים ירמיה איכה יחזקאל תהלים, אבל לעולם לא בעזרא נחמיה דבה"י דניאל", (י.מ. גרינץ מבואי מקרא עמ' 79)[2].
• ידיים מוכיחות יש לכתיב מלא קדום מקורי בתורה, ראה באנצ"מ ערך ברכה: "במספר האותיות בכל פסוק של ברכת כהנים ישנה הדרגה (כמו גם במספר המלים בפסוק)", הכותב מיד מסייג את הדברים כפי התפיסה הקלאסית: "ספק הוא אם הדרגה זו מקורית שהרי לפי הכתיב החסר הרגיל בתקופה הקדומה היו התיבות פניו ושלום צריכות להיכתב חסרות". ומיד בהמשך הוא מתקן את דבריו: "אלא שדוגמת הכתיב של תיבות כגון יאוש ואלהיך במכתבי לכיש מוכיחה שלא מן הנמנע הוא שגם הכתיב הקדום של התיבות הנ"ל בברכת כהנים היה מקצתו מלא", (אנצ"מ ערך ברכה כרך ב' עמ' 359).

הלשון שבעינינו הוא 'סתום', יכול להחשיב אותנו ל'סתומים' בעיני מי שכתב אותו. האמנם באמת ידועות לנו כל המלים, וידועים לנו כל השימושים שנהגו לפני שלשת אלפי שנה? האמנם החייאת השפה העברית של דורינו יכולה לתת לנו את כל המידע בכדי 'לתקן' את השפה של ימי המקרא?

• "למדים אנו מתוך המסורת הקדומה.. להבין על בוריים בטויים מקראיים סתומים כגון 'בית החפשית' או 'עלה מוות בחלונינו', ומתפרשות כמה תופעות תמוהות שהואיל ולא היו מובנות כל צרכן הביאו את רוב החוקרים לידי השערה שטעות סופר גרמה להן", (אנצ"מ ערך אגרית).

הנסיון לימדנו את ערכם המפוקפק של תיקונים רבים, שיכלו להיחשב אולי בשעתם כהברקות, אך המחקר הוכיח שאין הם אלא טעות פזיזה:

• "טוב לשבת על פינת גג מאשת מדנים ובית חבר" (משלי כא ט), רק טבעי הוא התיקון "בית רחב", ההיפך מ"פינת גג". אך כתובות שנמצאו לאחרונה הוכיחו כי באוגריתית ובאכדית בית חבר פירושו אסם תבואה, וכך בעוד מקורות נוספים (המפורטים באנצ"מ ערך בית חבר), ולפיכך משמעות הכתוב ברורה: טוב לשבת על פינת גג, מאשר להחזיק אסם מלא תבואה, אך יחד עם אשת מדנים.
• הביטוי "בית החפשית" לא מצא חן בעיניו של החוקר קלוסטרמן, לפיכך הציע לתקן: בביתֹה חפשית. אך עכשיו התברר מתוך כתבים עתיקים כי הביטוי בית החפשית היה נוהג בזמניהם (קאסוטו, אנצ"מ ערך בית החפשית). הביטוי האוגריתי הוא בית החפת'ת, ומשמעותו – שאול, זו הרשות בה נמצאים המתים, וכאיוב ג יט. אגב בדה"ב כו כא מופיע הכתיב 'חפשות', קרוב יותר למקור האוגריתי.
• בקינת צור שביחזקאל כתוב: "חרן וכנה ועדן רוכלי שבא אשור כלמד רוכלתך", כל השמות מוכרים חוץ מ"כנה", לפיכך תקנו החוקרים "חרן ובני עדן", או "חרן וכלנה ועדן". אך מן התעודות האשוריות מן המאה הח' והז' לפנה"ס עולה שהיתה עיר בשם כנה, (אנצ"מ ערך כנה).
• ביהושע יט ו מוזכרת העיר "שרוחן", עיר זאת לא היתה ידועה בזמן בית שני ולכן גרסו השבעים "שדיהן". והנה יעחמס הראשון מספר כיצד צר על שרוחן שבדרום מערב כנען, [וכן נזכרת במצבת מישע בסיומת מ' שמזכירה את הגירסא "שלחים" שבדה"י], Ahituv, Canaanite Toponyms in) Ancient Egyptians Documents, Jerusalem 1984, pp. 171-173; J. B.1 Pritchard, ANET, Princeton 1955, pp. 233-234.
• במ"א יא' יז' ואילך מסופר על הדד האדומי מזרע המלוכה באדום שמצא לו מקלט במצרים ופרעה "נתן לו לאשה את אחות אשתו תחפנס הגבירה ותלד לו אחות תחפניס את גנובת בנו ותגמלהו תחפניס בתוך בית פרעה ויהי גנובת בית פרעה בתוך בני פרעה". המלה ותגמלהו פירושה שחינכה אותו תחפניס מיום שנגמל משדי אמו ואין צורך לתקן את הנוסח ולגרוס ותגדלהו כמו שהציעו חוקרים אחדים, (אנצ"מ ערך גמילה).
• המלה "פחות" במלכים א י טו, וכ כד, נראתה בעיני מבקרים כפרסית מובהקת וכתוספת מאוחרת, אך בכתובת סרגון מלך אשור כבר מוזכרים הפחות כממונים על חבל ארץ, (כתובת חורסאבאד, 22, 178).
• בלק שולח להביא את בלעם מ"ארץ בני עמו" (במדבר כב ה), לא צריך להיות גאון גדול בכדי לתקן "ארץ בני עמון". אך מכתובות עתיקות התברר כי ארץ בני עמו הוא כינוי לאחת הארצות באיזור נהריים. בדרך זו נחסך גם התיקון "אדום" במקום "ארם" בבמדבר כג ז (אנצ"מ ערך בלעם עמ' 134 ראה שם).
• בישעיה מ כ נאמר המסֻכָּן תרומה עץ לא ירקב, רוב הפרשנים המודרנים 'תיקנו' ל"מסכן" או הציעו הגהות שונות, והנה התברר כי ישנו עץ המכונה בשומרית sukannu ולפי זה מתפרש הפסוק כהוגן (ראה אנצ"מ ערך מסכן).
• בש"ב כג יג: כתוב וחית פלשתים חונה בעמק רפאים, הרבה הגהות באו להחליף את המלה "חית", אך התברר ע"פ הלשון הערבית כי חיי מתפרש קבוצת בתי אב קרובים, וזהו גם משמעות הפסוק מי אנכי ומי חיי משפחת אבי בישראל (ש"א יח יח) שגם בו רבו ההגהות (אנצ"מ ערך חי)
• אחד מבני אצל הבנימיני הוא "בֹּכְרוּ", מובן שהשבעים הזדרזו ותיקנו "בכורו", אך ע"פ השמות העתיקים בידינו נראה שהוא שם במשמעות בכור כפי הסיומת הקדומה של הנומינטיב הזה (אנצ"מ כרך ב' עמ' 130).
• בישעיהו כח כה נאמר "ושם חטה ושורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו". שורה ושעורה היינו הך? כך חשבו אולי עד שנתגלתה כתובת בר רכוב מלך יאדי ובה נתברר כי שורה היא זן מזני הדגניים שנמנה יחד עם שעורה כמו בישעיהו, (אנצ"מ ערך עבודת אדמה עמ' 32).
• דברים ב' כב' מספר כי החורי הושמד מפני בני עשיו, זמן רב היה החורי נחשב כטעות סופר במקום החווי, אך: "הקבוצה האתנית שקוראים לה חורים נודעה לחכמי זמננו בשם זה רק לפני דור אחד, אבל בזמן הקצר הזה נתברר שהחורים היו גורם חיוני בכלל תולדותיו של המזרח הקרוב הקדום". (אנצ"מ ערך חורי).
• "בישעיה מג ד: ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך, בעיני רוב מפרשי ספר ישעיה בזמננו חשודה המלה אדם בפסוק זה, מכיון שהם חושבים שבלשון העברית אין אדם תקבולת מתאמת למלה לאומים, ולפיכך הציעו לתקן אותה ולגרוס במקומה אדמות או איים, או כיו"ב. עכשיו בא הכתוב האוגריתי הנ"ל ללמדנו שאדרבה זוהי תקבולת מסורתית וקבועה בתולדות הלשון ושאין לתקן כלל את נוסח המסורה", (קאסוטו, ספרות מקראית וספרות כנענית, עמ' 56).
• בבראשית מ יג אומר יוסף תוך פתרון החלום לשר האופים "ישא פרעה את ראשך מעליך", שד"ל ומבקרים בעקבותיו בקשו להשמיט את התיבה "מעליך", שכן "ישא פרעה את ראשך" אינו אלא תיאור הפקידה, שהרי לא מת בהסרתו, אלא שסמכו בזה על פסוק כ' בו "נושא פרעה את ראש שר האופים", וכן על כתבי יד! אלא שעם התגלות ספרי החלומות המצריים, התברר כי הנוהג במצרים היה לפתור את החלום באופן שיהיה לשונו נופל על לשון החלום עצמו, ושר האופים אומר כי "העוף אוכל מעל ראשי", וזה פשר התוספת "את ראשך מעליך", (יחודו וקדמותו של ס"ב עמ' 110, וכן פרופ' שופק כאן עמ' 74 הע' 77).

הדיוק של נוסח המסורה עולה מתוך השוואות לכתבי יד עתיקים:

• קטעי הטקסטים הקדומים כגון ממצדה, חבר, צאלים, מורבעת, ועוד "משקפים בצורה בלעדית את נוסח המסורה.. אם משוים את הטקסטים הארוכים ביותר מקומראן המשקפים את נוסח המסורה.. אם משווים את מגילת ישעיהו הנזכרת לכתב-יד לנינגרד הידוע מוצאים אך מספר מזערי של הבדלים בכל טור (הבדלי כתיב, הבדלי לשון, ומעט הבדלי תוכן קטנים) בינו לבין כתב-היד מימי הביניים. הפרגמנטים השונים של מגילת.. קרובים עוד יותר לכתבי-היד מימי הביניים ולמעשה הם זהים לחלוטין עם כתב-יד לנינגרד (מלבד הבדל אחד בכתיב). יש בהחלט להתפלא על כך שמגילות אלה השייכות לקבוצת נוסח המסורה קרובות כל כך לנוסח של ימי הביניים, עד לפרטים הקטנים ביותר. מכאן יוצא, שהטקסטים השייכים לענף זה של מסירת הנוסח, נכתבו ונמסרו בקפדנות רבה, ולא חלו בהם שינויים רבים מאז המאה השלישית לפנה"ס. (ע. טוב, "על מגלת ספר", 1997. הרצאות שנאמרו באוניב' העברית י-ם).
• "מרבית המגלות המקראיות זהות פחות או יותר לנוסח המסורה", (אנצ"ע ערך עברית, לשון, המקרא, מגלות מדבר יהודה עמ' 644).
• טלמון: "נמצאו במדבר יהודה קטעי מקרא מזמן מימי מרד בר כוכבא שנוסחם זהה לנוסח המסורה", (אנצ"מ ערך תנ"ך, נוסח. עמ' 623).
• "התפלין שנגלו בנחל מורבעת הם במיטב הדיוק לפי המסורה", (י.מ. גרינץ מבואי מקרא עמ' 195).
• "יש מגלות שדומות או שוות כמעט לנוסח המסורה.. אותן נוסחאות שסוטות מן המסורת בתרגום השבעים.. כבר נתקיימו בפני עצמן קודם במקור העברי.. מהן שכתיבן שווה או כמעט שווה למה שבא אלינו במסורה – זה דין רוב המגילות.. מנוסח 'קומראני אי אפשר היה להגיע לעולם לנוסח המסרתי, אולם קל היה לקחת את הנוסח המסרתי ולהשלימו לשם צורך הרבים (לנוסח קומראני)", (י.מ. גרינץ, מבואי מקרא עמ' 125- 127). הטקסטים מקומראן העולים עם נוסח המסורה, הם לרוב, גם הקדומים (שם עמ' 285).
• "נתגלו במערות על יד ים המלח.. קבוצה של קטעים שנוסחתם מתאימה בכלל גם בגרסותיה גם בכתיב שלה לנוסחת המסורה.. השוואה למסורה מוכיחה שנוסחת המגילה הזאת היא מעשה ידי סופרים רשלנים ובמקצת גם בורים. נוסחתם הגרועה היא עדות נאמנה לעליונותה ולמקוריותה הכללית של נוסחת המסורה המיוסדת על המסורת של סופרים וחכמים מוסמכים", (מ.צ. סגל, מבוא המקרא עמ' 878).

ובכדי להבהיר את הדברים טוב יותר, נציין כי הוכח בזמן האחרון שגירסת המגלות הגנוזות מאוחרת מגירסת המסורה! למשל: באמצע המאה החמשית לפנה"ס חל שנוי בשמה של דמשק והוא הפך ל"דרמשק", המסורה לא הכניסה את השנוי, אך במגלות הגנוזות שונה הטקסט בהתאם. ירושלים מופיע במגלות הגנוזות בשני יודים כפי הרגיל בימי הבית השני, בתנ"ך אין אפילו מופע אחד כזה! כן הכתיב המלא השכיח בבית השני נכנס לכתיב המגלות הגנוזות (למשל: כיא במקום כי, ראה עולם התנ"ך ישעיהו עמ' 18), גם כתיב מלא של י' וו' מאפיין מגלה זו בצורה שיטתית, מה שאין כן בנוסח המסורה הקרוב יותר למקור! [על כל זאת, ראה: פרופ' י. קוטשר עיונים בס' ישעיהו ח"ב. 1980. בהוצ' החברה לחקר המקרא בישראל].

כאמור לעיל, כל התיקונים וההצעות לסדר בנוסח המקרא יסודם במשנה היסטורית ידועה על התפתחותו של המקרא, ולכן אנו מוצאים את החוקרים מציעים תיקונים שונים או השערות שונות ומשונות, התלויות בסברות של מה בכך ובטיעונים קלושים.

במבא כללי לתנ"ך אנו קוראים:

• "יש משערים כי האותיות הזעירות באו בנוסח המסורה בגלל השמטות שנעשו בטעות והמעתיקים אנוסים היו להכניסן בדוחק בין האותיות בצורה מוקטנת במרוצת הזמן נשתכחה הסבה האמתית ויחסו להן כוונות מיוחדות".

מענין מה עם האותיות הגדולות? [גם באמצע מלה], בכמה ספרים קרו ההשמטות המאולצות הנ"ל? האמנם לא היה מן התורה אלא עותק אחד 'במרוצת הזמן', ובו נערכו תיקונים שכאלו? והאם אילוץ זה היה כה סודי שהמעתיקים לא יכלו לחשוב עליו גם הם?

אחת השיטות הרגילות ביותר ל'תיקון' לשון במקרא היא העברת האות הראשונה של המלה אל המלה הקודמת לה, (כך מתקן שד"ל את "זבובי מות" במשלי ל"זבוב ימות"). אך שכחו בזה את העובדות:

• "רק לעתים רחוקות מאד ניתן לבאר "שגיאה" מתוך כתיבה דבוקה בכת"י. שלא כשימוש היווני המאוחר הרי ברוב הכתובות וכתבי היד הקדומים בעברית (ובכנענית וכיו"ב) יש או נקודה או ריוח בין מלה למילה", (י.מ. גרינץ מבואי מקרא עמ' 285).

אם ננסה להעמיד את לשוננו שלנו במבחני הגיון כמו שמעמידים החוקרים ללשונות הקדומות, היישרדו את המבחנים האלו? האמנם כל המלים והבטויים שאנו משתמשים בהם יוכלו להיות מובנים לחוקר דובר עברית בעוד שלשת אלפי שנה? מי הוא זה שיוכל לפענח את הביטוי "דבק מלחמה" למשל?, וכלום יש ספק שהוא יגיה "דבק הלחמה".. (או "דב קמל חמה", עייף מחמת השמש) ולו נדמיין שבאיזה שהוא מקור יימצא הפירוש האמיתי: דבק שהשתמשו בו להדבקת החלונות בשעת מלחמת המפרץ (1991), האם אין ספק כי פירוש זה יוגדר מיד כ"מגמתי, אפולוגטי, הרמוניסטי, נראה מאולץ, דוחק". נכון הדבר שזהו נימוק מוזר מאד לקביעת שמו של דבק, אך מעשה שהיה כך היה.

החוקרים נוהגים במקרא כבתוך שלהם, מתוך חוסר שיטתיות ונכונות לפרשנות. בספר נחום ישנו מקרא מענין (א י) "כי עד סירים סבוכים וכסבאם סבואים אוכלו כקש יבש מלא". כיצד מתמודדים עם משפט שאינו מובן לנו?

סמית (בפירושו לנחום עמ' 293) מעביר את המלים "כי עד" ש'בלבלו את המפרשים' לפסוק ט' ומשלב אותם בתוכו. בשם מפרשים אחרים הוא מביא שהשמיטו את המלים "וכסבאם סבואים" משום שהם 'טעויות דיטוגרפיות'. היציג פירש תיבות אלו – 'קוצים רטובים'. אעפ"כ סטארק ומרטי נוטים לתקן 'קוצים כסוחים'. יש גורסים 'צמאים' במקום סבוכים ומשמיטים את 'וכסבאם' כדיטוגרפיה או כהוספה מאוחרת, יש מתקנים 'שרים סוררים', ויש גורסים "שרים סבואים ובסבאם", "סבוכים וכן סבואים", "יסודם סבכים כסובך", "כערערים וכסנאים סנואים", "סירים סבואים כי המה" (האשורים הם כסירים מלאים יין) "סבוכים כסירים", "סירים סובכים אך לו", "הוי סבך לביאים מלא". את המלה 'מלא' יש מחליפים ב'הלא' ומשבצים אותה בפסוק הבא. ויש אומרים: "מלא" ראשי תיבות "מלשון אש". Haupt מפרש סירים סבוכים – כדים, וגזניוס בחר להכניס פירוש זה למילונו. כך בשיטה זו כותבים טובי המלומדים והחוקרים את התנ"ך מחדש, מבלי לנסות להיזקק לתנ"ך הקיים.

אך הפסוק מתפרש בפשטות, כעוסק בזעם ה' על הגויים שיבא כשריפה, זעם ה' מדומה כשריפת קוצים (סירים) סבוכים, הפוגשת את הארמים 'כסבאם סבואים' (זוללים וסובאים כשהם כבר שכורים), ובן רגע הם מתאכלים כקש יבש מלא (לגמרי). כל ההגהות מיותרות ונובעות מרצון להמציא חדשות, ומחוסר הבנה בסיסית בעברית.

ועוד דוגמא טיפוסית לקלות ההגהה במקרא: אהרוני (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 96) קובע כי 'עדר' ביהושע טו היא ערד, וזהו שבוש. אך אפילו לו היה ברור שבאמת זוהי ערד, מנין לנו שלא עברו גלגולים שונים על שמה? ובאותו פרק עמ' 100 מספר המחבר על שפרעם ששמה הפך לשפע-עמר.

אם נביא כאן את כל הצעות התיקון המוזרות שנאמרו ע"י חוקרים שונים לא יספיק הנייר, כעת עומדת לנגד עיני הצעת ה'תיקון' של י"א זליגמן: "דברים לג 27 'ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד', מציע אני לגרוס 'ואמירים השמיד'", ("ממציאות היסטורית לתפיסה היסטוריוסופית", פרקים, ספר השנה של מכון שוקן למחקר היהדות ליד ביהמ"ד לרבנים באמריקה, כרך ב' עמ' 283). באותה מדה אפשר לתקן "וישרש מפניך אויב ויאמר השמד", או "ויגרש מפניך אויב וממרים השמיד", "ויגרוס מפניך אויב ויאמר טוב מאד", וכך הלאה..

ניתן לשאול, למרות כל ההסברים, האם באמת לא יתכן שנפלה איזו טעות במקרא? גם הצבא החזק בעולם נכשל לפעמים במשהו, וגם מערכות המנתבות חלליות יכולות לסטות במשהו. האמנם לא אירעה שום טעות בהעתקות במשך שלשת אלפים שנה? אפילו לא אחת? ומה בדבר ההבדלים הדקים שבין מלכים לדברי הימים, הלא בעל כרחנו אחד מהם מוטעה?

אמנם, בודאי יתכן הדבר שנפלה טעות במקרא. והלא ישנן חילופים ספורים שבעל כרחנו אחד מהם הוא טעות (ראה רמ"א או"ח קמג' ד'). אך גם אם אנו מניחים הנחה תיאורטית שישנה טעות, אין זה אומר שיש בכחינו למצוא אותה. המערכת הינה כה קפדנית וכה פשוטה עד שבכל מקום בו אנו רואים נוסח ובצדו הצעת 'תיקון', השיקולים לקיים את הנוסח חזקים מאשר לבטלו.

את השאלה הזו ניתן לנסח גם בכל  תחום אחר, גם כאשר תלמיד תיכון שומע מפי מורהו את התיאוריות של איינשטין, הוא יכול לומר: "נכון הדבר שאיינשטיין היה גאון גדול, אבל מכיון שהוא הרי היה בן אדם, כל אדם טועה. איינשטיין נחשב לחכם גדול, אך גם אריסטו נחשב לחכם והוכח שטעה בכמה וכמה דברים". התלמיד צודק שבאופן תיאורטי איינשטין יכול לטעות, אך בכדי לקבוע זאת לגבי נתון ספציפי, צריך להוכיח את הדבר, ולא רק לבנות על כך שאיינשטין יכול לטעות.

הגישה המתקנת את המקרא, היא הפוכה מגישת המסורה. דוקא משום ש'מתקנים' כשם שהיו בעולם ההלניסטי שהביא לעולם את תרגום השבעים, לא היו בין המסרנים. משום כך נמסרה המסורה כמות שהיא, עד שלפעמים ממצא ארכיאולוגי עתיק בהרבה מזמן בעלי המסורה בבית השני מאשר את גירסתם, מבלי שהם ידעו כלל על כך. התורה הגיעה אלינו שמורה ומדודה בזכותם, ואם נשנה מדרך זו הרי נפסיק את מסירת התורה, נעביר לבנינו תורה פגומה, שהם ימשיכו ויפגמו בה עוד ועוד, וכך הלאה.

החילופים שבמקבילות במקרא, אינם מחייבים לחשוב שהמדובר בטעות, שהרי אפשר ששני הנוסחאות לגיטימיות, וכל כותב ניסח את הדברים כפי זוית ראיתו מסבותיו שלו. כך למשל המלך עוזיה נקרא כך בדברי הימים, ואילו במלכים בד"כ מכונה עזריהו. אבל חילוף זה אינו טעות, מכיון ששני השמות לגיטימיים ואת שניהם מצאנו בתעודות ארכיאולוגיות בקשר אליו (חותמות וכתובות אשורית) כמובא באנצ"מ ערך עזיה.

סופר המלך דוד מכונה בס' שמואל (ב כ כה) שוא, בדברי הימים (יח טז) שושא, במלכים (ד ג) שישא, ובמקום אחר (שמואל ב ח יז) שריה, אכן ערבוביה! אך מחקר השמות מראה שכל ההיגויים לגיטימיים: השם המקורי הוא כנראה השם החורי "Sewe-sarri", לפי זה חלקו הראשון של השם הוא "שוא", חלקו הראשון עם תחלתו של השני הוא "שושא", או "שישא", ואילו החלק השני לבדו "שריה", (אנצ"מ ערך שוא). אף טעות סופר אינה יכולה ליצור התאמה עם השם המקורי, ורק ריבוי ההיגויים של המסורה משמר מספר צורות מקוריות של שם אחד![3]

שישק מלך מצרים (מ"א יא מ, דה"ב יב ב, ה, ז, יב ט), מוזכר במל"א (יד כה) בכתיב שושק, האמנם שגיאה? טעות סופר מקומית? היגוי זה מוזכר גם אצל יוספוס (קדמוניות ז ה ג) וכן מסתייע מכתובות עתיקות. דוקא ההיגוי שישק הוא המאוחר יותר, והכתיב שושק במקום אחד משמר את הצורה העתיקה! (אנצ"מ ערך שישק).

השם אלתולד (יהושע טו ל, יט ד) מופיע בדברי הימים (ד כט) כ'תולד', אך זהו קיצור, והשם המקוצר תולד נמצא גם באוסטרקון מבאר שבע (אנצ"מ ערך שם עמ' 13). כך לגבי החילוף מעכה – מעוך (מ"א ב' ט' – ש"א כז' ט') יש לו שורש בתעודות עתיקות (ב. מזר, כנען וישראל, עמ' 39).

דוגמא מפתיעה נוספת אפשר לראות בגירסה מעניינת בספר יהושע (כא יא): "קרית ארבע אבי הענוק", בזמן שכל המקורות האחרים מדברים על "בני ענק" ו"ענקים". לכאורה אין מנוס מלהחליט שזו שגיאה פשוטה? אמנם המלה "ענק" אין לה גזרון ברור בעברית, והנה בשפה השומרית "ענונאקים" פירושו "באו מהשמים" ("בחזרה לבראשית", ז. סיטשין, מהדורה מתורגמת הוצ' שני 1993. עמ' 24), כפי המסורת המובאת בבראשית ו' על הנפילים. מזה עולה שהכינוי "ענוקים" הוא קדום ומקורי יותר, היגוי שזכה להשתמר במקור עתיק אחד, ומי היה יכול להעביר לנו דיוק שכזה לולי המסורה העברית?

• "מסדר נחמיה (יא ג-כד) הביא רשימה של תושבי ירושלים עם כתובת, רשימה זו נמצאת בשינויים רבים גם בדה"א (ט ב-יח) אבל אין הרשימות תלויות זו בזו אלא שתיהן יצאו מעיקרן מתוך מקור משותף", (אנצ"מ ערך עזרא ונחמיה עמ' 149).
• "לא בכל מקום אפשר להסביר את השינויים שבין הרשימות השונות כפרי שיבושים גראפיים וקצתם משקפים כנראה שינויים שחלו בתולדותיה של נחלת שמעון", (אנצ"מ ערך שרוחן עמ' 260).
• המלים "ענוים" – "עניים" מתחלפות זו בזו בקרי וכתיב בכעשרה מקומות, ובאמת גם בשפה המצרית היה קשר בין שני מושגים אלו שהיו מתחלפים לפעמים, (קויפמן ח"ה עמ' 685).

כך שאף אם אין הוכחה לוגית לגבי כל חילוף ספציפי בין פסוקים שאין כאן שום טעות, בודאי תמיד ישנה גם האפשרות שיש כאן שני צורות כתיבה, ששתיהן לגיטימיות, ולכל אחת מקורה. כך במסעות בני ישראל מתחלף נחל זרד (במדבר כא יא) עם דיבון גד (לג מג-מד), וכן  מדבר שור (שמות טו כב) מתחלף בפרשה אחרת עם מדבר איתם (בבמדבר לג ח, ובשמות עצמו יג כ), האמנם חילוף גירסאות? בירור הפרטים מראה כי באמת הכוונה למקום אחד, לגבי החילוף הראשון, נחל זרד הוא השם המקורי, המוזכר גם בדברים ב יג, ונחל זה זורם עד היום באיזור (ומכונה ואדי אל חס'א). ואילו "דיבון גד" הוא שמו המאוחר על שם שבט גד שהתיישב בו באותו הזמן בימי משה. בדברים מדובר בסקירה לאחור כשכבר נקרא שמו דיבון גד. דיבון היא בארץ עטרות עליה מספר מישע מלך מואב "איש גד ישב בארץ עטרות מעולם" (אהרוני, א"י בתקופת המקרא עמ' 178). לגבי החילוף השני: מדבר שור משמעותו חומה (ונזכר בכתובות מאותה התקופה, עולם התנ"ך שמות עמ' 115), משום שהמצרים הקימו חומות במקום זה (ראה גם: אהרוני, א"י בתקופת המקרא מפה 19 את מיקומו המדוייק של מדבר שור כמתואר בתורה). ואיתם גם הוא משמעותו מבצר (אנציקלופדיה מקראית ערך אתם).

• "שום סופר לא היה טועה טעות כל כך בולטת.. מוכרחים אנו לחשוב שבכוונה מלאה נכתבו שתי הצורות השונות ואין זה מקרה בודד. אדרבה שינויים מעין זה תלויים בשיטה כללית רגילה, המתאימה לדרכי המחשבה המזרחית ולטעם המזרחי אע"פ שאינה מתאימה לדרכי המחשבה האירופית ולטעם האירופי.. לא רק שאין להתנגד לאפשרות זו כמו שהתנגדו לה חוקרים אחדים שדנו מתוך הרגלם בדרכי המחשבה האירופית, אלא גדולה מזו, יש לחשוב שזוהי שיטה רגילה וחביבה בספרי המקרא.. דוגמאות אחרות אפשר למצוא במספר רב עד אין סוף בספרות המקראית ובספרות התלמודית", (קאסוטו בראשית ד יח).

מרדכי ברויאר בספרו "פיסוק טעמים שבמקרא" (י-ם תשיח', פרק סיום) מראה כיצד 'תיקונים' שונים של חוקרים מבוססים לפעמים על חוסר הבנה בסיסי של כללי הכתיבה המקראית, ראה שם דוגמאות מענינות[4].

כל דף ועמוד בתנ"ך גדוש בפסוקים או ביטויים שלשונם סתומה, והמפרשים עמלו בכדי להסבירם. בלי ספק ניתן לפתור 'בעיות' אלו ע"י אי אלו הגהות 'מבריקות', וכאן נשאלת השאלה לפי איזה קריטריון מחליט החוקר מתי יש לטרוח ולפרש, ומתי יש להגיה? מובן שאין שום קריטריון ברור, ואם אנו רוצים להבין את התנ"ך כמות שהוא עלינו קודם כל לנסות לפרש אותו, וגם אם במקרה אין בידינו מספיק ידיעות לשוניות בכדי להבין, אין זה מחייב שדוקא במקרה זה ישנה טעות.

• "אפילו אם נודה שמקומות מסויימים בטקסט לא נשמרו מטעויות, הרי חסרים אנו אותם האמצעים הדרושים בשביל לשוב ולהעמיד את הנוסח שנכתב ברוח הקדש. אין שום תיקון נוסח – אפילו אם הוא מסתייע בטעמים הלקוחים מחכמת הפרשנות וההיסטוריה – יכול להכריח אותנו להאמין שהנביא או מחבר כתבי הקדש כתב את הטקסט דוקא באותה הצורה שמציע לפנינו המתקן", (רד"צ הופמן, פירוש לספר ויקרא, הקדמה).

מכיון שאף תיקון אינו יכול להיות וודאי, ולפטור אותנו מלפרש את הפסוק. הרי שכל התיקונים חסרי ערך, והעיסוק בהם חסר תועלת.

הערות:

[1]חז"ל בכמה מקומות מספרים על "תורתו של רבי מאיר" שנמצאו כתוב בה דברים שונים. אך ברור שאין אלו נוסחאות שונות (כמו שסבר בעל "דברי יציב" יו"ד קעג') אלא מדרשים, מכמה סבות:

1) רבי מאיר היה תלמידו של רבי עקיבא שהיה דורש כל תג, ובעצמו מתפלפל במקומות רבים על דרשות חסרות ויתרות, ועי' סנהדרין מג: מחלוקת ר' יהודה ור' נחמיה תלמידיו למה נקוד על ו'. וכן ר' יוסי ברכות ד. למה נקוד על לולי בתהלים. לא ייתכן שרבי מאיר הגיה את התורה מסברא. וראה ספרי וזאת הברכה פיסקא שנז' "רבי מאיר אומר איפשר שנתן משה את התורה כשהיא חסירה אפילו אות אחת".

2) לו היה זה נוסח עתיק שר' מאיר קבלו לא היו מציינים אותו כמציאה בספרו של ר' מאיר, אלא היתה זו דעתו המפתיעה של ר' מאיר המוכרת משמו גם בחייו, ולא מציאה אגבית אחר מותו המיוחסת לו בלבד. שהרי לא סופר על שום תנא או אישיות שהיתה לה גירסה שונה בתורה, ועל עזרא סופר כי כשהיה לו ספק על שני מלים סימנם כתופעה מיוחדת, (מסכת סופרים).

3) איך אפשר להסביר כ'תיקון' את הנוסח מתורתו של ר' מאיר (ב"ר ט ה): "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מות"? (במקום טוב מאד).

4) לשון המדרש היא "בתורתו של ר"מ מצאו כתוב טוב מאד טוב מות" או "מצאו כתוב משא דומה משא רומי". ומכאן מובן כי מצאו כתוב את שני הנוסחאות, דהיינו הכתיב בפנים היה כרגיל, ובצדו הוסיף ר"מ את דרשותיו האלו. לו היה זה נוסח שונה (העברת קו על הנוסח הקודם) היו מתארים זאת "מצאו כתוב תחת משא דומה משא רומי".

ברור שאין כאן כי אם דרשה בסגנון האסמכתות ו'אל תקרי', דרך הרמז, המגלה מלה נוספת הכתובה כאן בין השיטין, ונרמזת ע"י המבטא הקרוב. ובב"ר ט' מפורש כיצד "רשב"א היה יושב ודורש בשם רבי מאיר הנה טוב מאד הנה טוב מות", מה שמלמד על כך שאין זו אלא דרשה. הרמב"ן מציע פירוש מקורי לפיו רבי מאיר אמנם כתב את דבריו בתוך התורה, אך "רבי מאיר לבלר היה ושכתב ספר תורה אחד היה מחשב בלבו כי והנה טוב מאד ירמוז אפילו למות ולאפיסות כולם והלכה ידו אחר שכלו וטעה וכתב בספר התורה והנה טוב מות כמו שהיה מחשב בלבו", (רמב"ן דרשה על קהלת).

אמנם, יל"ג מצא כאן את מעלתו הגדולה של רבי מאיר, שהרי אין לך שבח גדול יותר מאשר מי שמשנה קצת את התורה, וכך 'זכה' רבי מאיר לאדם היחידי מספרות חז"ל שמתקלס (תרתי משמע) בשיר מפרי עטו של יל"ג: "רוחו היתה מזוקקה מכל דעה קדומה / לא ירא לכתוב נגד המסורה / אור תחת עור רומי תחת דומה / ובעד שנוי דעות איש לא הרחיק ממורו אחר שקיצץ בנטיעות". אין חשש חלילה שיל"ג יחלוק לו כבוד על גדולתו בתורה ויראתו, מדות מגונות כאלו אינן ראויות לשבח אצל יל"ג. וכביכול קיבל רבי מאיר את מורו ואת דעותיו, כפי שמכבדים דעה שונה. והרי לא שמר עמו על קשר אלא בכדי לשמוע ממנו הלכות שקיבל מרבותיו, העברת מידע טכנית גרידא. ואולי גם סנטימנטים אנושיים, אבל בודאי לא כבוד לדעות כפרניות בכל הקדוש והיקר לר"מ.

[2]בסוגיא עקרונית נוספת מדגים גריניץ, בחיבור אחר, כיצד דעות קדומות 'לימדו' את הכתובות העתיקות:

"מאז גזניוס פשטה השקפה מוטעית, בשיטה "מדעית" נקבע כי עברית היא ביסודה לשון כנענית, וישראל לא ידעו אותה אלא לאחר שבאו לארץ ולמדוה מפי תושביה הראשונים. ובמקום שהתעודות – שעליהן הוטלה חובת עדות זו – אינן שומעות לבלשנים הללו, מוכיחות את היפך ממה שנדרש מהן, תולים את הקולר בסופר הלז, וטוענים שלא ידע לכתוב כראוי, ונתפס לכתיב זר. וכאשר גם בטיעון זה אין מועיל, אז מתברר ש"ארץ ישראל בכללה לא היתה אלא מין יער בראשית בלשני", ואין ללמוד מן הכתובות שנכתבו בה על המציאות"..

את העובדה שדוקא העברית שמרה על הניב הקדום של ש' שמאלית הפרוטו שמית, ואילו הכנענית שכחה אותה, (העברים יודעים את ה"כשדים" – השם המקורי, בעוד כל העמים לא יודעים אלא את השיבוש "כלדים") מיישב מורן כי סופרה של ירושלים (שאגרותיו נמצאו באל עמרנא) היה בעל ניב מיוחד.. (גריניץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית עמ' 25 והלאה, ראה בדבריו דוגמאות נוספות לתירוציהם המופלאים של החוקרים הדגולים והאובייקטיביים). לדעת החוקרים האלו: התכווצות התנועה פשטה בכל השטח מאוגרית ועד ירושלים, אך פסחה על העברית של ישראל, (שם עמ' 27). אם העברית אינה אלא התפתחות של הכנענית, כיצד כתובה כתובת מישע מלך מואב בלשון העברית? האמנם הניב שפיתחו העברים נכפה גם על המואבים? התשובה: מצבת מישע נכתבה על ידי אסירים ישראלים עבור מלך מואב, ולכן נכתבה בלשונם, בעברית! (שם עמ' 29, יש כמובן חוקרים שהציעו לראות כתובת זו כזיוף, שכנראה זייפו המואבים הקדמונים המתנגדים לבקורת המקרא.. אך ישנן כתובות מואביות נוספות כאלו). ראה עוד: הכתב האלפביתי, תרומתם של בני ישראל לאנושות?

[3]לעתים אפשר לפרש את השינוי כמכוון, כך אלקנה אבי שמואל מיוחס "בן תחו בן צוף אפרתי" (ש"א א), ואילו בדברי הימים (א ו) נקרא הסב צופי. אלא שאלקנה גר בארץ צוף שבאפרים (ש"א ט'), וייתכן שננקטה כאן לשון דו משמעית: בן בנו של צוף מאפריים, וגם בן העיר צוף באפרים.

[4]משעשעת ביותר היא השערתו של ק. מרטי על הפסוק "ונבהלו½צירים וחבלים יאחזון" (ישעיה יג' ח'), כי ה'מפסיק' שבין "ונבהלו" לבין "צירים" (מפסיק – סימון מסורתי בצורת קו אנכי מפסיק בין שתי מלים) בא לסמן חסרון בכתוב, "כמה מלים שהלכו לאיבוד". אלא שלא ידע מרטי את הכלל המסורתי שאחר כל שלשלת שבמקרא ישנו מפסיק (המלה "ונבהלו" בפסוק הנ"ל מוטעמת בשלשלת), ואולי אחר כל שלשלת "הלכו  לאיבוד כמה מלים".. (ברויאר שם עמ' 149).