נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ו. דוגמא שניה להשפעה על המערכת: הטיית אישור

עוד קודם שמגיעים לשאלת הפרסום, איסוף הנתונים אינו רק ענין טכני. הרבה פעמים מדובר בענינים מורכבים מאד, לא רק מחקרים הנעשים בקרב בני אדם על ידי שאלונים

 

ו. דוגמא שניה להשפעה על המערכת: הטיית אישור

עוד קודם שמגיעים לשאלת הפרסום, איסוף הנתונים אינו רק ענין טכני. הרבה פעמים מדובר בענינים מורכבים מאד, לא רק מחקרים הנעשים בקרב בני אדם על ידי שאלונים, כאשר הם מתארים את המציאות או את הרגשותיהם בצורה לא פשטנית, שניתן לפרשה ולהגדירה בצורות שונות. גם  מחקרים הנעשים במעבדה, עלולים לסבול מרעש לבן ו'זיהום', כל מגע יד אדם יכול להשפיע על דגימה, חדירה של חומר זר ברמה מיקרוסקופית תשפיע על התוצאה.

המושג "הטיית האישור" נטבע על ידי הפסיכולוג האנגלי פיטר ווסון. בניסוי שפורסם בשנת 1960, הוא הציג בפני משתתפים בניסוי אתגר פשוט, שלא נפתר על ידיהם משום שהם דימו לראות במשוב לנסיונותיהם אישור לכיוון פתרון אחר.

פעמים רבות האדם רואה את מה שהוא רוצה לראות או את מה שהוא מניח שקיים, ולחילופין לא מאמין ולא רואה דברים שאינם הגיוניים בעיניו. נניח שנהג האוטובוס מתיישב על מושב הנהג, שולף את המפתחות מכניס אותם לכיסו הימני ומסובב אותם שם והאוטובוס מתניע. רוב היושבים באוטובוס, גם אם יבהו בהתרחשות, לא ישימו לב כלל למה שאירע. הם יראו את המפתחות מתקרבים לכיוון הצד הימני התחתון של ההגה, ישמעו את ההתנעה, ויניחו שהמפתחות הסתובבו בתוך מתג ההצתה. גם אם ישימו לב למיקום השונה מעט של היד, יניחו שהיד חלפה שם קודם או לאחר מכן, שלא שמו לב, וכדו'.

לודוייג פאלק, בספרו "מקורה והתפתחותה של העובדה המדעית", קובע: תצפית וניסוי נתונים למיתוס פופולרי מאוד… אפילו עובדי מחקר יודו כי התצפית הראשונה עשויה הייתה להיות לא מדויקת משהו, בעוד השנייה והשלישית היו "מותאמות לעובדות"… עד שמסורת, חינוך והיכרות יצרו מוכנות לתפיסה ופעולה מסוגננות". (עמ' 84 במהדורה הגרמנית).

הפיזיקאי דיוויד גודשטיין,  בספרו: "על עובדות והונאות: סיפורי מוסר מחזית המדע" (2010), מתאר את המצב בשטח. גודשטיין מתאר מקרים של הטיית אישור מודעת, "כמעט תמיד סבורים הרמאים שמה שהם מוסיפים אל בין העדויות המדעיות הוא האמת".  אך הוא מתאר גם מקרים רבים בהם השינויים בין התיאור למציאות הם על גבול המציאות.

גודשטיין מצביע על שלשה גורמים: החוקרים נתונים בלחץ קריירה מתמיד, החוקרים מניחים מראש מה פתרון הבעיה לדעתם ומה יהיה בסיום המחקר, החוקרים פועלים בתחומי מחקר בהם לא מצוי ולא צפוי חזרה על הניסוי.

לדעתו במציאות כל הדברים האלו קורים, ולא נעשה דבר לנטרולם, מכיון שהמיתוס קובע שאין מציאות כזו של השפעה על המחקר. לפי ויקיפדיה (האנגלית, בערך 'התנהלות מדעית בלתי הולמת') בהרבה מקרים גם אי אפשר לבא בטענה על החוקר, שכן קשה מאד לשחזר ניסוי במדוייק, התנאים נוצרים ע"י המעבדה, אבל תמיד ניתן לחשוב שבמעבדה מסויימת חל זיהום או היתה הטיה מסוג מסויים.

בויקיפדיה שם מופיעה רשימה של עשרות מקרים מפורסמים של זיוף והטייה, שקשה להניח שנעשו בתום לב, ממויינת לפי ארצות.

הטיית אישור יכולה לגרום לבני אדם לעסוק בדברים שלא ראו, אלא שהם מניחים את קיומם. כפי שראינו זאת במהלך כל ההיסטוריה עד העת החדשה, שבני אדם עסקו במיתוסים שלהם על הטבע, אותם לא ראו באמת בשום מקום, ואעפ"כ דימו לראות את השפעתם באופן שיטתי.

בראשית שנת 1903, שמונה שנים לאחר שגילה רנטגן את קרני X, פּשטה הידיעה בקרב מדענים בצרפת בדְבר גילוי סוג חדש של קרינה – קרינת N. רֵנֵה בְּלוֹנְדְלוֹ, אַחד הפיזיקאים המפורסמים של אותה תקופה, גילה קרינה זו וכינה אותה על שם העיר נאנְסי ששם התגלתה. בלונדלו הבחין כי הקרינה גורמת להתפרקויות חשמליות שהיא עוברת דרכן להיראות בהירות יותר. הוא פיצל את קרני הN לתדרים שונים ע"י מנסרה מצופה אלומינים וביצע שלל מדידות וניסויים לאפיון הקרינה.

הסיפור מתואר בהרחבה בספר: "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה" מאת גלעד דיאמנט. חוקרים רבים, בעיקר בצרפת, החלו לערוך ניסויים בקרינת N, וגילו תופעות מדהימות. עד מהרה התגלו מקורות שונים שפולטים קרניים אלה, גלאים שונים שיכולים לגלות אותה וחומרים שמעבירים או חוסמים אותה. אוֹגוּסְטן שֶרְפנְטְיֶיה, פרופ' לביופיזיקה, גילה למשל כי ארנבים וצפרדעים פולטים קרינת N, שרירים פולטים אותה, אבל גידים לא. עוד גילה כי חשׂיפה לקרני N הגבירה את רגישות העין, את חוש הריח ואת חוש השמיעה. הוא הבחין כי הקרינה הבוקעת מיצורים חיים שונה מעט מקרינת N רגילה, וכינה את הקרניים האלה "קרניים פיזיולוגיות". נמצא גם כי קרניים אלה ניתנות להעברה דרך חוט תיל. בסך הכול פרסמו 120 מדענים כ-300 מאמרים בנושא.

תעשיית קרני הN  לסוגיה, היתה יכולה להימשך עוד זמן רב, לולי הפיסיקאי האמריקני רוברט ווד, שעסק בחקר הקרינה האולטרא סגולה, במכתבו לניצ'ר בסוף 1904 כתב ווד: "יצאתי לדַרכי אפוף ספקות, אבל עם תקווה שאשתכנע בדבר ממשותה של התופעה. הניסוי הראשון שחזיתי בו היה שינוי הבהירות של ניצוץ חשמלי כאשר קרני N מרוכזות עליו באמצעות עדשת אלומיניום. החוקרים אמרו שקל להבחין בהבדלי הבהירות, אך אני לא הבחנתי אפילו בשינוי קל. הסבירו לי שעיניי כנראה אינן רגישות מספיק. הצעתי לחוקרים שינסו – תוך צפייה בבהירות הכתם במסך – לזהות מתי אני חוסם בידי את קרני ה-N, בלי לדעת מתי אני חוסם את הקרניים. בשום מקרה לא ניתנה תשובה נכונה. הוכרז כי הכתם בהיר וכהה לסירוּגין, אף שידי חסמה כל הזמן את מסלול הקרניים".

לאחר כמה תעלולים כאלו, השתכנע ווד שהקרינה המדוברת לא היתה ולא נבראה, לבסוף סילק ווד את המנסרה שהיתה אמורה לשגר את הקרן, והחוקרים הצרפתים המשיכו לראות ולמדוד את הקרן הבלתי קיימת…

יש להניח שגם ווד, שהגיע מהתחום, בא בכדי לנפץ את התיאוריה, אבל לו היה גם הוא מאמין בקיומה, הרי היה 'רואה' את השינויים הקלים בבהירות האור, כפי ש'ראו' אותה 120 מדענים ועוד רבים אחרים לפניו. זו כחה של הטיית אישור.

איך ייתכן שמחקר חדש קובע שכולסטרול מסוג מסויים שנחשב כמזיק לפעילות הלב במשך יותר מעשרים שנה, אינו באמת  מזיק. וכי הרופאים שפקדו על הורדת כולסטרול ועקבו אחרי בדיקות הדם לא ראו את המציאות? גם כאן נכנסת לתמונה הטיית האישור, חולה שמצבו הורע, יוחסה ההרעה לכולסטרול ה'רע', וחולה שמצבו הוטב, יוחסה ההטבה לגורם אחר, או שלא הוכרה כלל. (ראה עדכון רפואי מספטמבר 2017: מחקר חדש ורחב היקף שבדק כיצד משפיעה תזונה על תחלואה ותמותה מטלטל את עולם הרפואה. התוצאות מראות כי צריכת שומן גבוהה, כולל שומן רווי (שקיים במזונות כגון בשר ומוצרי חלב), כרוכה דווקא בירידה בסיכון לתמותה, בניגוד לסברה הרווחת, וראה כאן).

מחקר מנובמבר 2017 קבע שהטיפול בסטנטים לכאבי חזה שניתן למאות אלפי חולים בשנה – חסר תועלת עבור רובם! "המחקר החדש הפתיע רופאי לב רבים, וסותר את הניסיון הקליני מאז תחילת השימוש בהתקן בשנות ה-90. הממצאים אף מעלים שאלות על שכיחות הטיפול ועל הצורך בו. הקרדיולוג פרופ' ויליאם בודן מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת בוסטון אמר שהתוצאות "לא ייאמנו"".  – כנראה שהוא סותר רק את הטיית האישור ולא את המציאות, חשבו שזה עוזר, כי הרעיון נתמך באיזה מחקר ממומן או תיאוריה, ולכן 'ראו' שזה עוזר, בדקו שוב על אלפי חולים, ולא, זה לא עוזר, שלשים שנה השתמשו בו סתם.

(אחת מאבני יסוד של צה"ל עד שנות ה70 היה 'משמעת מים', שתית מים באמצע פעילות מסוכנת ומזיקה, כולם ידעו זאת, כל חיל הרפואה, כל המומחים, וכו', עד שרופא אחד התעקש שהדבר להיפך, התמוטטויות והתיבשויות נגרמות כתוצאה ממשמעת המים שלא מביאה שום תועלת אלא נזק, אדם אחד בשם עזרא זהר, הוא זה שניהל מערכה קשה כנגד הממסד עד שאושר לו להציג את הנתונים ולשנות את הנוהל הברור שבמשך שנים כולם 'ראו' כמה שהוא יעיל וחשוב..)

הטיית אישור גורמת למחקרים לצמוח לכיוון מסויים, ועלולה גם למנוע מהם להתפתח למקומות בלתי צפויים. וכך גם להיפך: חוקרים עשויים שלא לראות תופעה קיימת, משום שאינם מאמינים שהיא קיימת.

תסמונת טורט אובחנה לראשונה ע"י טורט ב1885, המדובר בלקות בולטת מאד לעין: תנועות מופרזות, פרכוסים, עויתות, גינונים העוויות, לכאורה אין כאן מקום להתבלבל. הנוירולוג אוליבר סאקס מתאר:

"לאחר פרסום המאמרים המקוריים של טורט, תוארו מאות מקרים של התסמונת הזו… בראשית המאה ה-20 הופיע הפיצול בדמות נוירולוגיה בלי נפש ופסיכולוגיה בלי גוף, וכך אבדה אפשרות ההבנה של תסמונת טורט. למעשה, היה נדמה שתסמונת טורט עצמה נעלמה, ובמחצית הראשונה של המאה כמעט שלא דווח עליה. היו רופאים שראו בה תופעה מיתית, פרי דמיונו הססגוני של טורט, ורובם לא שמעו עליה כלל. היא נשכחה ממש כמו המגיפה הגדולה של מחלת השינה משנות ה20. יש הרבה מן המשותף בין השכחה של מחלת השינה, והשכחה של תסמונת טורט. שתי ההפרעות היו מיוחדות ומשונות במידה שחרגה מההנחות הרווחות, לפחות אלה של הרפואה המצומצמת. לא היה אפשר לשלב אותן במסגרות המקובלות של הרפואה, ולכן הן נשכחו ו"נעלמו" בצורה מסתורית" (מתוך: האיש שחשב שאשתו היא כובע, מהדורה מתורגמת הוצ' זמורה ביתן 1990, עמ' 104).

העובדות והנתונים נצפו אך לא תוייקו, עוד לפני שהגיע הרופא לתיקיות פיזיות, הן לא תוייקו במוחו, הוא התעלם ממה שלא תאם להנחת היסוד ולידע הבסיסי שלו, מה שלא אמור לקרות הוא אנומליה סתמית.
ההכללה והאמונה בקיומו של דבר, היא המביאה לתיוקו כנתון. בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 פירסם אוליבר סאקס דיווחים על חולים "פוסט-אנצפאליטיים", שלדבריו "מפרכסים", במאמריו הזכיר סאקס את תסמונת טורט השכוחה, "אף שמעולם לא ראה חולה עם תסמונת טורט", כדבריו. בעקבות פרסום המאמר הופנה אליו חולה בשם ריי, שענה לתיאור של תסמונת טורט. וכאן אירע דבר מדהים:

"יום לאחר שפגשתי את ריי, נדמה היה לי שראיתי ברחובות ניו יורק שלושה 'טורטיסטים'. הדבר התמיה אותי, שכן תסמונת טורט נחשבה נדירה מאד. קראתי שהיא הופיעה בשכיחות של אחד למליון, והנה נדמה שראיתי שלש דוגמאות בתוך שעה. הבלבול והמבוכה השתלטו עלי: הייתכן שעד עכשיו התעלמתי מהענין, אם בגלל שלא פגשתי חולים כאלה או משום שמיהרתי לפטור אותם כ'עצבניים' 'מטורפים' 'עויתיים'? הייתכן שכולם התעלמו מהם? הייתכן שתסמונת טורט לא היתה נדירה, אלא שכיחה למדי, שכיחה פי אלף אולי, מכפי שחשבו קודם? למחרת, בלי שחיפשתי יותר מדי, ראיתי ברחוב עוד שניים… מצב דומה מאד לזה קרה עם דיסטורפיה שרירית, שלא נראתה עד אשר תוארה בידי דושן בשנות ה-50 של המאה הקודמת. עד שנת 1860, בעקבות התיאור המקורי שלו, זוהו ותוארו מאות מקרים כאלה, עד כי שארקו אמר: "איך ייתכן שמחלה שכיחה כל כך, נפוצה כל כך, וקלה כל כך לזיהוי – מחלה שללא ספק היתה קיימת מאז ומתמיד – איך ייתכן שרק עכשיו זוהתה? מדוע היינו זקוקים לדושן שיפקח את עינינו"? (שם עמ' 104-105 ובהערת שוליים).

לחילופין, החוקר יכול ליצור הכללה הנובעת מהנחות היסוד שלו, ולחבר נתונים ותופעות שאין ביניהן קשר ל'תופעה מדעית' אחת. כך אירע למחלה שהיתה נחשבת לנפוצה בתקופה הויקטוריאנית: "היסטריה נשית", בשנת 1859 קבע רופא מסויים כי כרבע מהנשים סובלות מה"מחלה" היסטריה נשית, מחלה שתוקפת נשים בלבד, בין התסמינים שלה: עצבנות, חוסר תיאבון, נטיה לגרום לצרות… (Rachel P. Maines (1999). The Technology of Orgasm: "Hysteria," the Vibrator, and Women's Sexual Satisfaction. Baltimore: The Johns Hopkins University Press). התרופה המקובלת ל"מחלה" זו, היתה לא תאומן: הבאת האשה לסיפוק מיני ע"י הרופא. כך לא תגרום האשה יותר לצרות… רייצ'ל פ. מיינס, מחברת הספר "הטכנולוגיה של אורגזמה: 'היסטריה', הוויברטור והסיפוק המיני הנשי", כתבה כי מקרי היסטריה היוו מקור הכנסה נאה לרופאים, כיוון שחולות אלה לא היו בסכנת מוות אולם דרשו טיפול מתמיד… לפי המושגים שלנו הרי שיש להגדיר כמחלת נפש את האבחנה הרפואית הזו ואת הטיפול ה'רפואי' בנושא.

בני אדם מקבלים החלטות בדרך שמכונה "היוריסטיקה", זה הוא  תחום מחקרם של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי. מדובר בעצם בסוגים שונים של הטיות אישור, למשל: היוריסטיקת ההדמיה, אירוע שקל לדמיין אותו נחווה כסביר, וכן בהשלכה לאחור, יחוס סבתיות נעשה בד"כ לגורם שקל לדמיין את האירוע בלעדיו. כשחושפים אדם לנתונים של מטוס שהתרסק, והנתונים יכללו ליקוי בטיחותי, ואדם חשוד שעל המטוס, הוא יבחר את האדם החשוד כגורם. היוריסטיקת היצוגיות: קבלת החלטה על סמך מאפיינים יצוגיים שאינם באמת קובעים. היוריסטיקת העיגון והתיקון: בניסוי מפורסם ביקשו מכלכלנים להעריך שיעורי ריבית. לקבוצת כלכלנים אחת נתנו עוגן באמצעות השאלה:"האם לדעתך שיעור הריבית יפחת מ-8%" ומיד אחר כך שאלו אותם לשיעור הריבית הצפוי לדעתם. לקבוצה שנייה הוצגה השאלה האחרונה, אחרי שנשאלו האם לדעתם ייפחת שיעור הריבית מ-14%. הכלכלנים שניתן להם עוגן גבוה יותר, 14%, חזו בממוצע שיעור ריבית צפוי גבוה יותר מאלו שהוצגה בפניהם השאלה על ה-8%. ממצא זה מעיד על חשיבותה של ההיוריסטיקה, אפילו כאשר מדובר בבעלי מקצוע.

סוג טעות נוסף הוא "הערכה בדיעבד", יש מכנים סוג זה: "כשל ההיסטוריון", ההיסטוריון תמיד מסביר מדוע האירוע שהתרחש היה סביר וצפוי, ואיך נגזר מתוך המאורעות הקודמים. למרות שהפרשן שחי בתנאי המאורעות הקודמים לא יכל לצפותו. אירוע שכבר התרחש, מוערך תמיד ע"י מומחים כבעל סיכוי גבוה יותר, מאשר אילו הדיון היה היפותטי. (García Landa, José Ángel. (2004) "The Hermeneutic Spiral from Schleiermacher to Goffman: Retroactive Thematization, Interaction, and Interpretation." BELL (Belgian English Language and Literature) ns 2: 155–66).

אפקט פורר קובע שאדם נוטה לאמץ תיאור מסויים כנכון, גם אם הוא מעורפל ויכול להתאים  למציאויות שונות ומורכבות. בכך הוא  מסביר את העובדה שאנשים רבים משתכנעים מאבחנות אסטרולוגיות או פסבדו מדעיות, בעוד האבחנה מעורפלת ויכולה "עם קצת רצון טוב" להתאים לכל אחד. האדם רואה בהתאמה של הדברים לאישיותו הוכחה לידע של הכותב.

כשל מצוי נוסף הוא: טעות הייחוס הבסיסית (Fundamental Attribution Error), לפיה אדם נוטה לפרש התרחשויות מתוך גורמים פנימיים, יותר מאשר מתוך גורמים חיצוניים. בדומה להתנהגות המוכרת בה האדם מייחס את הצלחותיו לעצמו ואת כשלונותיו לסביבה ("הרצפה עקומה"), החוקר תמיד פועל מתוך סכימה, שני חוקרים אמריקאים מסבירים בכך את המציאות לפיה נבואות מגשימות את עצמן: "מבחינה קוגניטיבית בין יתר הגורמים העיקריים לנבואה המגשימה את עצמה הוא סכמות. הסכמות מסייעות לאדם להבין את העולם באופן יעיל על סמך ניסיון העבר שלו. משפיעות על החשיבה בכך שהן פועלות כמסנן עבור מנגנוני הקשב שלרוב מאפשר רק למידע שתואם אותן להירשם בתודעה ולעבור את תהליך הקידוד בזיכרון לטווח ארוך, הן אף משפיעות גם על המידה ואופן השליפה של אותו המידע. כתוצאה מכך יש להן עמידות בפני מידע סותר ונטייה לעודד התנהגות אשר תוביל לאישורן", (Baron, R. A., and Byrne, D. (2000). Social psychology. Boston: Allyn and Bacon.).

לעתים הסכימה ממנה יוצא החוקר אינה באמת דבר ברור, תופעה זו נקראת "אפקט הקונצנזוס השגוי", False Consensus Effect, נטייה של אנשים להשליך את דרך החשיבה שלהם על אנשים אחרים. במילים אחרות, הם משערים כי כל אדם אחר חושב באותו אופן כמותם. מתאם משוער זה, שאינו נתמך בממצאים סטטיסטיים, מוביל לתפיסה של קונצנזוס שאינו קיים. (Ross L., Greene D. & House, P. (1977). The false consensus effect: An egocentric bias in social perception and attribution processes. Journal of Experimental Social Psychology 13, 279-301.).

דוגמא מפורסמת של היצמדות לסכמות המונעת את ההכרה בעובדות, היא המקרה של הרופא האוסטרי-הונגרי איגנץ זמלוייס. זה עבד במחלקת היולדות של בית החולים הכללי של וינה, תמותת היולדות נעה בין 10% לשליש מהיולדות. בזמנו לא היה ידוע דבר על חידקים, אבל זמלוייס שם לב לעובדה שבמחלקה בה עסקו הסטודנטים בניתוחי מתים היתה התמותה מרובה, וציווה על חיטוי הידיים לפני הטיפול ביולדות, תמותת היולדות נעלמה לחלוטין. אבל מנהל בית החולים רתח מזעם על ה"הזיות" של זמלוייס ופיטר אותו. ב1861 פרסם זמלוייס את פרטי מחקרו בספרו "Die Ätiologie, der Begriff und die Prophylaxis des Kindbettfiebers, אנשי המדע בזמנו בזו ולעגו לו, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שבכל מקום בו הנהיג את שיטת החיטוי נעלמה התמותה. שיטתו נדחתה בזמן שאלפי יולדות המשיכו למות מקדחת הלידה שנבעה מזיהומים. תוך כדי הפולמוס סבל זמלוייס מהתקף של זעם או התמוטטות עצבים, והוא הוכרח  להיכנס לבית חולים פסיכיאטרי, שם הוכה ע"י הצוות הרפואי ומת מפצעיו. (על כל הפרשיה: Childbed Fever – the Semmelweis myth, Milton Wainwright,Microbiology Today, vol 28, nov 2001, p. 173). בדיעבד הוכר זמלוייס כמגלה האפידמיולוגיה, ובית החולים בו עבד בעבר הוסב על שמו. מה שהתרחש כאן הוא היצמדות לסכימה, לא היה ידוע כלום על חידקים, ולא היה שום הגיון בכך שחיטוי ידים יכול להעלות או להוריד.

דפוס חשיבה (mindset) , מוגדר באנציקלופדיה תחת הקטיגוריה "הטיות קוגנטיביות", שכן חשיבה פועלת לפי דפוס, כדוגמא מובא דפוסי החשיבה של המלחמה הקרה, כאשר חלקים גדולים מהאנושות פעלו לפי הנחות מסויימות בדבר התחמשות, הגורמים למלחמה אטומית, בלי יכולת להשתחרר. מנקודת מבטינו חלק מדפוסי החשיבה של תקופה זו היו הזויים, כמו רעיונות 'מלחמת הכוכבים' למשל, שלא באו בתור סרט דמיוני, אלא כאסטרטגיה 'הישרדותית' כביכול. כשלים והטיות קוגנטיביות ותרבותיות, עלולות להשפיע על דורות שלמים, ועל תרבויות גדולות.


דוגמא מדהימה להטיה של המחקר ע"י הטיית אישור של הנבדקים עצמם, פורסמה בחדשות המדע:

לפני מספר שנים, בשנת 2011, העלו מספר חוקרים מהמחלקה לגסטרואנטרולוגיה באוניברסיטת מונאש (Monash University) שבאוסטרליה, ביניהם חוקר בשם גיבסון (Gibson PR), את הטענה שאצל אנשים מסוימים גלוטן (חלבון הנמצא בחיטה, שעורה ודגנים אחרים, מעניק ללחם את הפריכיות שלו בעת הלעיסה) יכול לגרום לתסמיני עיכול. החוקרים קראו לזה מצב של אי-סבילות לגלוטן (או רגישות לגלוטן שאיננה צליאק; צליאק הינה מחלה אוטואימונית אשר פורצת בעקבות אכילת גלוטן- ע.ב.ח.). הטענה הזו הוכחה אז בממצאי מחקר שעשו לשם כך, כאשר מחקר זה ואחרים הובילו לתעשייה שלמה של מוצרים נטולי גלוטן, המיועדים גם לאלו שהם בעלי אי-סבילות לגלוטן ולא רק לחולי צליאק. כיום, תעשיית הנטול-גלוטן מגלגלת כ-15 מיליארד דולר נכון לשנת 2016, כאשר 18% מהאמריקאים קונים אוכל נטול גלוטן (למרות שרק 1% מהאוכלוסייה חולה בצליאק).

גיבסון החליט להמשיך לחקור את ממצאיו יותר לעומק, כדי לבודד את הסיבה שהגלוטן גורם לתגובה שכזו אצל אלו בעלי אי-סבילות לגלוטן ולשם כך ביצע מחקר נוסף. במחקר נבדקו 37 נבדקים אשר הוגדרו כרגישים לגלוטן. במהלך המחקר, הוצאו מארוחות הנבדקים כל הטריגרים האפשריים התזונתיים היכולים לגרום לתסמינים במערכת העיכול, כמו לקטוז, חומרים משמרים (למשל סולפטים וניטרטים) וגם סוגי אוכל הידועים כ-FODMAP (מזונות עם שרשראות קצרות של פחמימות). לכל נבדק, ניתנה בסמיות כפולה (לא הנבדקים ולא החוקרים ידעו מה ניתן לכל נבדק) ובצורה אקראית פעם ארוחה עם הרבה גלוטן, פעם ארוחה עם מעט גלוטן ופעם ארוחה ללא גלוטן בכלל (זו הייתה קבוצת הפלסבו). במשך כתשעה ימים לקחו לנבדקים דגימות שתן וצואה.

תוצאות המחקר היו מפתיעות- כל ארוחה, כולל ארוחות הפלסבו, גרמו אצל הנבדקים לכאב, נפיחות, בחילה וגזים באותה המידה- משמע לא הייתה שום תגובה ספציפית לגלוטן. מחקר שלישי, גדול יותר, הגיע בדיוק לאותם ממצאים.

מה בעצם קרה במחקר?

הנבדקים כנראה הושפעו מאפקט נוסבו (Nocebo). הם היו קשובים יותר למצוקת המעיים שלהם – בעקבות המחקר, הניטור והצורך לדווח – ולכן דיווחו תמיד על תחושות מצוקה של המעיים.

באופן כללי, מה שפירשו אנשים כאי-סבילות לגלוטן, יכול להיות תוצאה של הימצאות מזונות מסוג FOODMAPS בארוחה שלהם, מזונות שלרוב בנויים גם מגלוטן. זה עדיין לא מסביר מדוע הנבדקים הגיבו שלילית לכל ארוחה, ללא קשר למרכיבים שלה, כולל ארוחות עם מעט מזונות FODMAPS (אם כי, כפי שכבר נכתב, זה יכול להיות תוצאה של אפקט הנוסבו).

קישור למאמר המקורי

כתבה נוספת המתארת את הממצאים

תוצאות המחקר השלישי

כתבה על ממצאי המחקר השלישי

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of