נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

זמן שהות בני ישראל במצרים

שאלה: בתורה נאמר שבני ישראל היו במצרים ארבע מאות שנה, מדוע חז"ל אמרו שהיו שם רק 210 שנים? ואיך הם מסבירים את המקרא המפורש?

"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" (שמות יב).

תשובה: התיארוך של 210 שנה אינו המצאה מאוחרת, אלא עולה מן הכתובים עצמם. מכל מגלות היוחסין והתאריכים בתורה עולה ברור שמירידת יעקב למצרים לא עברו ארבע מאות שנה, שכן רק כארבעה-חמשה דורות מפרידים בין בני יעקב לבין יוצאי מצרים.[1]

מתוך הנחה שסיפור התורה לכל ארכו מתוכנן, והמספר מעלה בדעתו את הרושם שיווצר אצל הקורא. אין לקבל את המספר הזה כמתכוין למנות את השנים מימי ירידת יעקב ובניו.[2]

מכיון שאין ספק שהפרשה כאן מכוונת את פניה כלפי ברית בין הבתרים, יש לראות את הפסוק הזה כמתייחס במפורש אליה. בהמשך לפרשות הקודמות, בהן תוארה התגשמות 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם', ובאחרונה: 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' (לעיל פסוק לו' תואר ניצולה של מצרים). בא תיאור התגשמות מנין השנים האמור שם: 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם - ארבע מאות שנה'. כל התהליך של הגרות, העבודה, והעינוי, ייפרש על פני ארבע מאות שנה. אבל העינויים הם רק השלב השלישי בתקופה זו (ושיעור הפסוק הוא: "גר יהיה.. ועבדום.. ועינו אותם - עד שיעברו ארבע מאות שנים מעכשיו"). למעשה נגזרה הגזרה על זרעו של אברהם, ולכן למן הרגע בו בא לאברהם זרע לעולם לא היה לו מנוח.

ועוד יש לשים לב, שהפסוק הנוכחי מדבר על 'במצרים', ואילו הפסוק הסמוך מדבר על יציאה מ'ארץ מצרים'. מצרים שלטה בחלק גדול הרבה יותר מאשר 'ארץ מצרים' בה התגורר העם המצרי, וממנה יצאו עכשיו בני ישראל. גם ממלכת גרר שירד אליה אברהם לפני כארבע מאות שנים, היתה שייכת בפועל למצרים ונשלטה על ידיה. וכן יש לציין שבערך באותו הזמן ירד אברהם עצמו גם למצרים.

הפסוק שלפנינו מדגיש את 'מושב בני ישראל', ולא טוען שהעבדות והעינוי היו ארבע מאות שנה. כי הכוונה כאן לפתוח מגילה היסטורית חדשה, כעת ניתן להמשיך לכתוב את ההיסטוריה, בהמשך לדברי ימי האבות. אחרי שידועים לנו דברי ימי אברהם, אנו חותמים את הפרק של הגלות, ומסכמים ארבע מאות שנה של 'מושב' בארץ לא להם. בכך אנו חולקים כבוד לאבותינו כשאנו מתיחסים אל התקופה האפלה בה לא היתה לרגליהם עמידה, כחלק מתקופת ה'מושב בארץ לא להם'. לא כל גזרת הגלות היתה עינויים, סך הכל היה 'מושב' ארוך, וגם בארץ מצרים. (ואם תקופת השעבוד ארכה 210 שנים[3], הרי 430 הוא מעט יותר מפי שניים, לאמור: רוב הזמן לא היו עינויים וצרות, ולכן סך הכל הוא 'מושב').

לעתים מניחים את הידוע ונוקטים בַּמַפְתִּיע. בני ישראל שבידיהם מגילות היוחסין, והיו בעצמם 'דור רביעי' (בראשית טו'), ידעו יפה את זמן הירידה והשעבוד. את זה לא היה צריך לומר להם כאן. רק את הפרספקטיבה ההיסטורית הרחבה, שכעת נחתמה תקופת גלות שהחלה לפני כארבע מאות שנה, היה צריך להראותם.

עצמת האירוע של היציאה נראית כאן באור פלאי, כששמים לב שהתערבות ה' כאן באה אחרי תקופת המתנה גדולה מאד של הסתר פנים. 'ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה'. הלשון 'ויהי מקץ' באה בדרך כלל בסיום זמן של המתנה וציפיה, לחץ וכמיהה. ולא רק כנתון 'יבש'.[4]

בברית בין הבתרים לא נאמר אלא 'ארבע מאות שנה', אבל המדובר על תקופה של 400 שנים ולא בהכרח במנין שנים עגול. מספר שנאמר מראש הוא בד"כ סדר גודל, ולא מנין מדוקדק. מאותה הסיבה שלא נאמר לאברהם באיזו ארץ ישתעבדו אלא 'בארץ לא להם' (שאם כן היו נשמרים זרע אברהם מלהתקרב למצרים, והיו צריכים לרדת באזיקים על פי הגורל), כך לא נאמר המנין המדוייק של הגאולה (במקרה כזה היתה מתבטלת הבחירה החפשית, לא היה מורגש הצורך ללכת אחרי ה' ולעזוב את תרבות מצרים. שהרי היו מרגישים שמובטח להם לצאת בזמן מסויים).

אין לשכוח שברית בין הבתרים עצמה קובעת 'ודור רביעי ישובו הנה', אין המדובר על דור רביעי לאברהם, אלא על דור רביעי ליורדים מהארץ. ומכאן אפשר להבין שבמשך הארבע מאות שנים, יהיו ירידות ועליות, והפער הגדול ביותר יהיה ארבעה דורות. זו מסקנה מניתוח נבואת בין הבתרים, גם מבלי להזדקק לפרשתינו.

כאמור מגמת הפסוק כאן היא להעצים ולהראות את התקופה הגדולה שהמתין ה' כדי להוציא את צבאותיו. ולכן סָפרו את תחילת הגירות בתאריך המוקדם ביותר שניתן להכניס תחת כנפי המונח 'גירות'. אבל ישנה אפשרות גם לתאר את הגירות כאורכת ארבע מאות שנים (ראה גם פירוש על ו' ב'). ואפשר שפשט נבואת בבה"ב מתכוין לארבע מאות מדוייקות.

פסוק מעניין דומה אנו מוצאים בספר שמואל ב' ז', הפרק מתחיל: "ויהי מאחרי כן ויעש לו אבשלום מרכבה.. והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער.. ויעש אבשלום כדבר הזה לכל ישראל.. ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון". מתוארים כאן מעשי אבשלום בנסיונות להתחבב על העם, אבל אין הכוונה שארבעים שנה נהג כך אבשלום, אלא שמעשי אבשלום אלו הם השלב האחרון של תקופת ארבעים שנה בהם היתה המלכות בישראל על פי הנביאים. מכאן ואילך נקבעה המלוכה בישראל על פי החרב והמלחמות. המשפט 'ויהי מקץ ארבעים שנה' הוא משפט דרמטי, המכריז: הסתיימה כאן תקופה של ארבעים שנה. מבלי שהכתוב טורח לציין היכן התחילה.[5]

ולכן אין לדקדק מהכינוי 'בני ישראל' שהמנין כולל רק את בני יעקב - ישראל, שכן הכינוי בא לפי מצבם ביום התיאור. כששם שמרדכי מוצג במגילת אסתר כ'איש יהודי', בזמן שלא היה משבט יהודה, ועדיין לא דבק הכינוי 'יהודי' בכל יושבי מדינת יהודה, (שעדיין לא היתה קיימת ובודאי לא היה מרדכי חלק ממנה). לפיכך לא מופקע יהיה לכלול גם את אברהם עצמו בכינוי זה. כשם שאנו מכנים אותו ללא היסוס "היהודי הראשון", כך ניתן לומר שארבע מאות ושלשים שנה שישבו בני ישראל במלכות מצרים, פותחים ברגע שאברהם עזב את ממלכות הצפון, הכשדים הקדמונים. בסיום תקופת עשרת הדורות של מלכי הצפון. ותחילת תקופת הגלות של אברהם וזרעו בממלכות מצרים. כאן נסתיימה גלות זו, ומתחילה תקופת ארץ ישראל, בה יושבים זרע אברהם בארץ המובטחת כאדונים וכבעלים, ולא תחת יד מצרים.[6]

(יש לציין את התייחסות פרשת המכות כולן לנבואה שבברית בין הבתרים (בראשית טו'): "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול.. ודור רביעי ישובו הנה". נבואה זו נאמרה לאברם באופן כללי מאד, ואין שום השפעה מכל התיאורים כאן עליה, הביטוי הסתמי 'דן אנכי' הוא ידיעה חשובה מאד לאברם, אבל אדם שיודע באמת מה קרה במצרים, וקרא קצת בספר שמות, לא היה מסתפק בצמד מלים פושר שכזה, אלא מזכיר יד חזקה וגדולה אותות נוראים מכות גדולות וכו'. וכן היציאה ברכוש הגדול, מודגשת בתיאור בשמות מפן אחר: הדגשה חוזרת ונשנית בלשון בקשה ודרישה שיקחו תכשיטים ושמלות, אין הדגשה שמדובר במשהו שווי ערך ורכוש גדול וכו', אלא רק כקיום הבטחה עתיקה של יציאה ברכוש. כך גם בענין השנים, בשמות מבואר כמעט במפורש שמימי יוסף ולוי עברו פחות מארבע מאות שנים, ואעפ"כ הפסוק משתדל לתאר את התקופה כולה כארבע מאות שנים, לבאר בזה את הנבואה שנאמרה לאברם).

 

 

הערות:

[1] היה מי שרצה לומר שמגלות היוחסין חסרות ורק האישים הידועים נכתבו בהם, דבר לכשעצמו אפשרי ומצוי במגלות יוחסין במקרא. אלא שכאן שבעה מגלות יוחסין מכוונות עדותן לאותו מספר דורות. הראשונה בשמות ו', השנית מלוי עד קורח (במדבר טז' א'), השלישית מראובן עד דתן ואבירם (שם כו' ה'), מיהודה ועד עכן (יהושע ז' א'), מיהודה ועד נחשון (רות ד' יח'), מיוסף ועד צלפחד (במדבר כז' א'), מיהודה ועד חור (דה"א ב' ה'). גם הפרעונים המוזכרים אינם אלא שלשה, פרעה שבימי יוסף, פרעה המשעבד, פרעה של יציאת מצרים. בין פרעה שבימי יוסף לבין המשעבד לא נזכר אלא 'כל הדור ההוא'. וגם מן ההגיון, שאם היו בני ישראל משועבדים במשך מאות שנים לא היה נותר זכר למסורת האבות.

[2] וכן אפשר בהחלט להתייחס להתאמה בין השומרוני, השבעים, האגדה על התוספת שהוסיפו לתלמי המלך, ומסורת חכמים. למייצגי הדעה המסורתית והמקובלת בתקופה הפרסית לכל הפחות. לפיכך אין ערך מסורת זו פחוּת ממקרא בספר עזרא ונחמיה. וסביר שכך הובנו הדברים מאז ומעולם.

לרשימת האסמכתאות לדרך זו, יש לצרף את פרשת מלכי אדום בבראשית לו', המונה 8 מלכים באדום מימי עשיו, ועד מלך מלך לבני ישראל. והנה אם נתייחס רק ל430 ימי השהיה במצרים לפי פשט המלים, הרי נצטרך לתת ל8 מלכים רצופים כ54 שנים כל אחד, נתון שאין דומה לו בשום רשימה היסטורית. ובודאי לא במלוכה ספורדית. שהמלך צריך לפעול בכדי לזכות במלוכה, ואינו זוכה בה מלידתו. (וכמובן לפי מי שהעלה על דעתו כי המלך כאן הוא שאול, הרי שיש להוסיף עוד כמה עשרות שנים לכל מלך. לביאור פרשת מלכי אדום, ראה להלן טו' טו' בהערה).

[3] הועלתה סברה שהמספר 430 כמייצג את הישיבה במצרים עצמה, מתייחס לשנים מצריות שארכו מחצית מהשנה שלנו (מניסן לתשרי ומתשרי לניסן), כך המלכה חתשפסות חגגה את יובל ה30 למלכותה 16 שנים אחרי התמלכותה. וישנן עוד מקורות לשיטה זו (ד"מ לוי ב'מקרא וארכיאולוגיה', מצטט את תדמור, ההיסטוריה של עם ישראל, כרך ב', עמ' 50, שבשושלת היב' מתועדות תקופות ביחס כפול, מלך שמלך לפי כתובת אחת 40 שנה מלך לפי אחרת 20 וכך הלאה).

[4] כך בכמה וכמה מקומות, כגון בסוף המבול, בסוף מאסרו של יוסף, וגם האמור בדברים טו' 'מקץ שבע שנים תעשה שמיטה', בא לתאר את ההסתייגות ואת השחיקה שבשעבוד המתגבר על האדם במשך שבע שנים, אותו באה השמיטה להרפות. יותר משהמתין נח לסיום המבול, ממתינים כל העניים העשוקים והמשועבדים לשמיטת הכספים והקרקעות.

[5] יש מהמפרשים שנכנסו לדיחוקים היסטוריים בכדי שהכתוב יוכל להתכוין לארבעים שנה מעת משיחת דוד בחברון. ולדבריהם היה מרד אבשלום בשנת חייו האחרונה של דוד. גם לפירושם, אין הכתוב מציין מקץ ארבעים שנה למה, ועדיין מי שאינו בקי בהיסטוריה יכול לחשוב שבמשך ארבעים שנה היה אבשלום מגנב את לב העם.

לגוף טענתם, לא סביר שדוד יתואר בשנת חייו האחרונה, כ'אביך ואנשיו גבורים המה ומרי נפש המה כדב שכול בשדה, ואביך איש מלחמה ולא ילין את העם.. כי יודע כל ישראל כי גבור אביך' (שם בהמשך). לגבי סוף ימיו אנו קוראים שכיסוהו בבגדים ולא חם לו, שהיה חלש ולולי אשה חכמה שנשלחה אליו לא היה מתערב בנסיונות הירושה. ולא שניהל מסעי גלות ומלחמה. לא יתכן שלא היה נשמע קול אדוניה ושלמה במעשה אבשלום, אם היו אז בשלים למלוך, וגם שנאת שמעי ובית שאול כבר לא היתה קיימת בסוף ימי דוד. כמו"כ סידורו של ספר שמואל שולל פירוש זה.  

[6] לא ניכנס כאן לפרטי החשבונות של השיטות השונות, אותן מנה א.א. עקביא בספרו: 'סדרי זמנים לפי המסורת', ערכים ב' יח, ב' כג', ב' תמח'. מכיון שהתורה עצמה אינה נכנסת אלא לתמונה הכללית העולה ממנה, ויש בפרטים הקטנים לעתים יותר נסתר מאשר גלוי. עכ"פ מספר השנים, יכול להתפרש כמספר קבוע של הגזרה הקדומה, ואף אם נאמר לאברהם אחרי תחילת המנין, אין בכך קפידא.

וחשבונו של קאסוטו (ששנות חיי לוי במצרים, עם מנין שני קהת ועמרם ואהרן, כל אחד בנפרד, מגיע ל430 במדוייק) לא יצא מכלל שיחה נאה, הגם שאין זה פשט הדברים, ולא על ענין שכזה תקבע התורה מספר מפורש. עדיין אפשר שאינו מקרה.

לגבי ההבדל בין 400  ל430, סברה אחת אומרת כי העיקר הוא מנין 400, אלא שבני ישראל במצרים המשיכו למנות לעצמם במנין שנות ירח, אבל לא היה להם מי שיעבר שנים, ולכן שנות הירח שלהם היו קצרות כל אחת בעשרה ימים, ומכאן נולד הפער של 30 שנה לארבע מאות.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

4 מחשבות על “זמן שהות בני ישראל במצרים”

  1. האמור פה הוא "מושב בני ישראל במצרים 430 שנה"
    נשמע מופרך שגם אברהם הוא "בן ישראל" וזה שהוא ישב בארץ תחת שליטה מצרית זה אומר שהכתוב כולל גם אותו
    אפשר גם לעשות את זה:
    בני ישראל גם יצאו ממצרים למצרים, שהרי הייתה שליטה מצרית גם בכנען בזמן יצ"מ.
    למרות שזה לא נכון זה בדיוק מה שאתם טוענים עם התיארוכים הסותרים..
    אתם פשוט אונסים את הכתוב

    1. צוות האתר

      התיארוך הקצר עולה גם הוא מן הכתוב
      ומה לעשות שכך המציאות שלפעמים יש חלקים שאינם כפשוטם

  2. תירוצים. כתוב במפורש מתי ירדו בני ישראל במצרים, מוזכרת בסיפורי האבות ירידה למצרים, על כן ברור שישראל אינה מצרים. חז"ל פעמים רבות סותרים את התורה לחלוטין או מכופפים את משמעותה.
    דרך אגב. אם אלו רק ארבעה דורות, ובספר בראשית מופיעה רשימה מדויקת של 66 בנים ל12 שבטי ישראל היורדים מצרימה – איך הם התרבו תור ארבעה דורות פי 10,000, כלומר פי עשר בכל דור, למרות רצח הילדים? זה אומר שנולדות עשר בנות בממוצע לכל אם. כלומר עשרים ילדים, בממוצע.

    1. כאמור בגוף המאמר התלונה לא על חזל כי מכל מגילות היוחסין במקרא עולה שהמספר של ארבע מאות לא התחיל מירידת בני יעקב אלא קודם לכן, להסביר ולפרש זה ענין נפרד, אבל העובדה עולה ממגילות היוחסין ומפסוקים מפורשים.
      לגבי הריבוי של בני ישראל ראה כאן, (חפש בדף 'ריבוי טבעי').
      וכן ראה כאן.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *