לחץ לגירסת הדפסה

מנין לנו שבני ישראל מנו באמת שש מאות אלף?

שאלה: טיעון העד מסתמך על גודל הקבוצה, אבל גודל הקבוצה עצמו ממש לא ברור, אולי לא מדובר בכמויות כאלו גדולות של אנשים אלא בקבוצה קטנה שפיתחה סיפור. בכלל נשמעת הטענה שלא היו אוכלוסים גדולים כ”כ באותם זמנים.

:

תשובה: מדובר בתחום מאד עובדתי, מנין בני ישראל מורכב ממנין של שבטים, השבטים מתוארים במגלות יוחסין ובמשפחות, כל משפחה מהמשפחות האלו מתוארת בהמשך בדברי הימים, באיזה איזור התנחלה, מי היו בניה ונכדיה ועלילותיה, וכן בכל שאר ספרי הנביאים. אם אנחנו לא תופסים את הכל כקונספירציה של ספרות שלמה שנכתבה במשך מאות שנים שכולה המצאות, זה משקף בהכרח מציאות של עם המונה מאות אלפים.

התיעוד בתורה מתחיל ממפקדים חוזרים ונשנים, בפירוט של כל שבט וכל משפחה, מצוות מחצית השקל מצוה מדי שנה על כל אחד לתת מחצית השקל, זה אמצעי מדוייק לספירה. התורה מחשבת את מנין הבכורות כנגד מנין בני ישראל. במלחמה תמיד סופרים את החיילים, סופרים את המתים במגפות. כשיוצאים למלחמה צריכים לחלק נשק לאנשים, העם יודע כמה חרבות או קשתות יוצרו, אהלים צריכים לייצר. יש מידע על כמות מילדות וכמות לידות באופן כללי, ובמשך ארבעים שנה אנשים קולטים סדר גודל של עם באופן כללי.

עם ישראל עלה תוך כמה עשרות שנים ויישב את כל הארץ והכרית את העם הכנעני, בני הענק, מאות ערים הוקמו, זה לא יכול להיות ע”י קבוצה קטנה.

ההיסטוריון המצרי המפורסם, מנתון, מספר שהיהודים גורשו ממצרים ונוקב במספר של עשרים וארבע רבוא, רבע מליון איש.

גם ההיסטוריון המצרי כירימון מתאר את יציאת מצרים, ואת מספר הישראלים הוא מונה בשתי קבוצות של 25 רבוא ו38 רבוא, סה”כ 630,000 איש. (אין באמת מידע מוצק על כמות האוכלוסין של מצרים בתקופת יציאת מצרים, שגם היא זמנה מתוארך באופן שונה לפי חוקרים שונים. ואין שום פלא אם היו עבדים יותר מאוכלוסין, זה הגיוני בהחלט, וברומא היו תקופות שהעבדים היו 75% מהאוכלוסיה כפי שנביא בסמוך).

החשבונות שעושים מלומדים שונים בימינו על אוכלוסים בעבר, נסמכים הרבה פעמים על השערות פורחות באויר, ד”ר יצחק מייטליס בספרו לחפור את התנ”ך כותב: “ברור כי נקיבת מספרים מוחלטים היא יומרנית ולא מבוססת” (שם עמ’ 75).

מייטליס (עמ’ 234) מראה כי כל ההערכות מבוססות על הנחות שרירותיות ביותר, הלקוחות מן התרבות המערבית, המגורים בירושלים בסוף המאה ה19 היו צפופים לאין ערוך יותר ממה שסברו, “קשה לתפוס נתוני צפיפות כה גבוהים.. כפי שאמר צ’פלין שחקר את נושא הצפיפות בירושלים בשנת 1878 ‘בן המערב אינו מודע להרגלי המזרח’, (כך נראים בעינינו מוגזמים תיאוריהם של טקיטוס הרומי (HIST ה יג) על ששים רבוא נפש בירושלים של ימי החרבן, ויוספוס (מלחמות ספר ה פרק יג’ ז’) מביא מספרים גבוהים בהרבה, ומספר כי בעיצומו של המצור הושלכו ששים רבוא מתים משערי ירושלים ומספר יתר חללי הרעב הוא לאין חקר).

ה’הערכות’ של פינקלשטיין וחבריו נסתרות מכתובת סנחריב, לפי פינקלשטיין וברושי (‘מנין אוכלוסי ארץ ישראל בשנת 734 לפנה”ס’, קתדרה 58, תשנ”א עמ’ 23-4) בכל ארץ ישראל המערבית היו רק 400,000 נפש באותה תקופה, בעוד סנחריב שלא כבש את ירושלים אלא רק חלק מממלכת יהודה, מספר שהגלה יותר מ200,000 איש מיהודה לאשור. לפי פינקלשטיין לא היו בכל ממלכת יהודה וירושלים גם יחד סכום כזה של בני אדם.

“לסיכום קשה ואף בלתי אפשרי להצביע על מספרים חד משמעיים, שכן העיסוק הוא במדה רבה בהשערות ובהנחות שלא הוכחו כל צרכן, ואעפ”כ נראה כי התמונה המצטיירת עולה בקנה אחד עם התיאור המקראי שעל פיו נמנו כמה מליוני תושבים במפקד שערך יואב (ש”ב כד ט)”, (מייטליס עמ’ 236). על זאת הארכנו במאמר: “הגישה להסקת מסקנות מתוך ארכיאולוגיה“, ובמאמרים הקודמים לו.

לגבי הטענה על מספר האוכלוסין במצרים, גם שם אין מידע אמיתי, בכלל במצרים אין שכבות ואין ארכיאולוגיה עירונית שיטתית, אלא רק ממצאים כמו קברים וכו’, ואפילו אם היתה רשימת אוכלוסין, שהיינו יודעים שהיא מזמן בני ישראל במצרים. בתרבויות כאלו כמויות העבדים היו עצומות, והרבה יותר מהאוכלוסיה, בחלק מהזמן של רומא העתיקה היו העבדים 75% מכלל האוכלוסיה. בשנת 1825 היו בברזיל 2,660,000 עבדים, באיי הודו המערבית 2,360,000 עבדים, בארה”ב 1,920,000 עבדים, ובמקסיקו 1,860,000 עבדים. בגויאנה ההולנדית היו העבדים כ88% מכלל האוכלוסיה, בברזיל כ67% מהאוכלוסיה, וכך הלאה (אנצ’ תרבות כרך 5 עמ’ 868).

אציין לדוגמא את המאמר הזה, על כמות האוכלוסיה המצרית, ראה שם בהערת שוליים 2 כי אדוארד אליס מעריך את תושבי הממלכה החדשה ב5 מליון, אבל “אין נתונים סטטיסטיים זמינים וכל המספרים האלו מבוססים על ניחושים פחות או יותר”. ההערכות בנויות על פלפולים כדוגמת: בפפירוס האריס מוזכרים באחוזת המקדש של רעמסס השלישי, חישובים שטחים מעובדים (שלא באמת ניתן לדעת כמה היו באיזו תקופה וכמה באמת צרך כל אדם), מקורות היסטוריים עתיקים מספרים על שבעה מליון תושבים. בכל מקרה אין שום סוג של מפקד או ידע ישיר בן הזמן. ראה גם במאמר זה את ההצעות השונות ואת העובדה שהן מיוסדות על השערות והערכות בלי בסיס רציני.

ושוב, העובדות הארכיאולוגיות מלמדות שמאות ערים וישובים הוקמו ע”י ישראל בתקופת הכיבוש, וזה מחייב בהכרח סדר גודל של מאות אלפי בני אדם ולא קבוצה קטנה.

הסקרים הארכיאולוגים הראו עובדה ברורה: מאות רבות של אתרים בכל רחבי ישראל צמחו בתקופת הברזל, ולכולם יש מאפיינים אחידים: קרמיקה דומה, קנקני שפת הצוארון, היעדר עצמות חזירים, תרבות בניה נחותה מהתרבות הכנענית. כך עולה מהסקר של אהרוני בגליל העליון, ומסקרי יהודה ושומרון על ידי כוכבי, פינקלשטין, עופר, וזרטל. העובדות האלו מוצלבות עם סיפור ההתנחלות, שכללה את כל חלקי הארץ, בתקופה קרובה.

התאריך בו אפשר להגדיר סימני היכר ברורים להתנחלות הוא במאה ה13, כפי שכותב זרטל בתוצאות הסקר הארכיאולוגי (התפרסם גם בהארץ 11/11/99) “בסקר שנערך בין 1967-72 וכן בסקר של 1978 התברר בצורה ברורה כיצד במאה היג’ לפנה”ס חלה התיישבות רבתי בכל יהודה ושומרון עדות ברורה לכיבוש”. חשוב להבין שאין מידע ברור שהישובים לא קמו לפני המאה היג’, אלא שניתן להוכיח שהם היו קיימים כבר במאה היג’.

הנתונים על הכיבוש מוכיחים שמדובר בעם שלם בסדר גודל של מאות אלפים לכל הפחות שכבש ארץ שלמה תוך דורות ספורים. ראה במאמרים: כיבוש הארץ היה או לא היה, מה אומרים הממצאים, עדויות להימצאות ישראל בארץ, גבולות ההתנחלות,  ועוד רבים בקטיגוריה העוסקת באמיתות המסורת ההיסטורית שבנביאים.

מלבד זאת יש להבין, שהטיעון ההיסטורי, מוכיח את נכונות הנתונים המתוארים בספר, מכיון שאם התפרסם בזמן המאורעות הוא לא יכל לשנות מהמציאות בסדרי גודל משמעותיים. כפי שהראינו באריכות: להגדרתה של היסטוריה, תיעוד בזמן המאורעות, והטיעון האמוני, התורה עונה לקריטריונים. והלאה.

לגבי היתכנות האירועים הקשורים במספרים אלו, ראה כאן הערה 2, ושם לגבי הפרשנות ש’אלף’ פירושה משפחה.