נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

חקר הצורות של הרמן גונקל – ותרומתו לחקר הסיפורים ההיסטוריים שבתורה

הרמן גונקל, נחשב לאחד מגדולי חוקרי המקרא בזמנו, גדל ולמד בשלהי המאה היט', מחקריו נתפרסמו בעיקר בראשית המאה הכ'. גונקל פיתח את "חקר הצורות"

 

חקר הצורות של הרמן גונקל – ותרומתו לחקר הסיפורים ההיסטוריים שבתורה

הרמן גונקל, נחשב לאחד מגדולי חוקרי המקרא בזמנו, גדל ולמד בשלהי המאה היט', מחקריו נתפרסמו בעיקר בראשית המאה הכ'. גונקל פיתח את "חקר הצורות", העוסק ב"מקום בחיים" של כל צורות הסיפור והשיר בישראל. מכתביו יצאו בעברית ע"י מוסד ביאליק תשנח': "אגדות בראשית", ו"ספרות המקרא". בצירוף מאמרי הערכה מפרופ' זאב וייסמן ואלכסנדר רופא.

מכיון שמחקרו של גונקל יוצא מהנחה שהתורה לא נתחברה כחיבור שמשקף מאורעות, הוא טורח לבסס הנחה זו במספר עמודי פתיחה, הכוללים מסה נלהבת על כך שבתורה מתוארים כל מיני נסים, וכן נבואות ודיבור עם האל, שרק "ילדותי" יהיה להאמין שאכן התרחשו, ומסיים ש"אין הדברים מתאימים לקורא מודרני ומשכיל". כיאה למחקרים של המאה הכ' החל מראשיתה, שוב השאלה התיאולוגית אינה עומדת לדיון. לא מנסים להוכיח את שלילת הטיעון הדתי  עליו מבוססת התורה, אלא מניחים שהוא לא היה ולא נברא, שהרי הוא לא ייתכן. ועצם זה מהווה סוג של מופת חותך שיש צורך להמציא איזו שהיא תיאוריה ביקורתית חילופית.

לאור הנחת היסוד שהתורה לא מייצגת רישום של מאורעות, יש צורך כאמור להמציא רקע מתאים להיווצרות כמות החומר הגדולה. וגונקל עושה זאת בפיוטיות רבה, הוא יוצר כל מיני מצעים דמיוניים שלדעתו היוו את הבסיסים הראשוניים לסיפורי התורה, וקובע קריטריונים שונים של קדימה ואיחור. כל החלוקות הללו לא נתמכות בשום מקום על הוכחה או על משהו שנראה כהוכחה. כולן פרי אינטואיציה של גונקל, כמעט בלי להיזקק לשום מקבילה מציאותית, עדות וסימן. הקטיגוריה של 'הוכחות' לא באה לשימוש ואין נזקקים לה ב'מחקרים' כאלו. בהתאם למדעי הרוח של המאה היט' שהיו פרי הגיונות ואינטואיציות, ויותר דמו להגות וסיפורת מאשר לתחום  מחקר.

באיזה שהוא שלב הוא מסביר מדוע הינו מסתמך בעיניים עצומות על חלוקת המקורות המקובלת:

"ההבחנה בין שלשה מקורות אלה של ספר בראשית היא תוצאה של מחקר בן 150 שנה שעסק במדע המקרא, מאז קיומו של מדע המקרא הפרוטסטנטי קבלו בעיות שנויות במחלוקת בספר בראשית טיפול מיוחד, והושקעו בעבודה זו חריצות חריפות ויכולת הבחנה הראויים להערצה. בעקבות זאת קם מפעל הראוי בהחלט להיות גאוות הדורות הבאים. בימינו ניתן לקבוע את מהימנותם של המקורות כמעט עד לרמת המלה".

ובכן די לו בחריצות הגרמנית כדי להתגאות בה כמה דורות קדימה, ואין הוא בודק מן המזבח ולמעלה.[1] וכדי שלא נרגיש מקופחים הוא כותב את הנימוקים העיקריים, כדוגמת:

"יש הבדלים בין המקורות: זה קורא לכלי הדגן שק וזה קורא לו אמתחת".

הקורא יכול לחשוב שמדובר באיזה הבדל שיטתי שורשי שאפשר לבסס אותו, אך אמתחת מוזכרת בתורה רק בסיפור יוסף, ולא ברור בכלל שהיא השק, וגם אם כן, וכי שייך לדמיין אסכולות נפרדות שאחד החילוקים המרכזיים ביניהם הוא איך לקרוא לשק?... ויש עוד:

"מקור א' מספר שיצחק טעה בגלל ריח הבגדים והשני שטעה בגלל העיוורון".

האם יש צורך להתייחס ל'הבדל' טפשי זה, וכי אדם פיקח יכול לטעות בין בניו בגלל ריח, אם לא שהוא סומא? וגם הסומא צריך גורמים שיבססו את טעותו, שהרי אפשר להבחין גם על ידי השמע, המישוש, הריח.

הנחת היסוד של גונקל היא שיצירות בעל פה הן מראשיתן קצרות ובלתי מורכבות, והוא כותב:

"המספרים הקדומים לא היו מסוגלים ליצור יצירות אמנות מקיפות יותר, ובה במדה לא יכלו לצפות מקהל המאזינים שלהם להקשיב ללא לאות לסיפורים במשך  ימים ושבועות, בימי קדם הסתפקו ביצירות קצרות ביותר שאורכן לא עלה על רבע שעה, עם סיום הסיפור יכולת הקליטה של המאזין מוצתה, לכל היותר ביקש לשמעו שנית.. יכולת הקליטה המצומצמת של המאזינים הביאה לכך שהסיפורים עוצבו באופן בהיר ונח להבנה".

אין שום בסיס לקיומם של המספרים הקדומים (יצירות ארוכות כתובות נכתבו הרבה לפני מתן תורה, פפירוס האריס למשל ארכו 42 מטרים של טקסט), ובודאי לא למוגבלותם השכלית או חוסר יכולת השומעים להקשיב לסיפורים ארוכים ומורכבים (במשך ימים ושבועות?). גונקל כל כך תקוע בדמיונו עד שהוא קובע לכל סיפור גבול עליון של רבע שעה לסיפור... והרי ידוע לנו על כמה תרבויות עתיקות שבהן נמסרו טקסטים ארוכים ומורכבים מאד בעל פה, האודיסיאה והאיליאדה נמסרו דורות רבים בעל פה כלשונן, הוודות ההודיות, ועוד רבים.

ראה גם במאמרו של פרופ' וייסמן (נדפס כהקדמה לספרו של גונקל, עמ' 5):

"קיימת לא מעט נאיביות בתיאוריו את בית היוצר הפרימיטיבי ואת קהל השומעים שאינם מסוגלים לקלוט סיפור ארוך דוקא כשהוא מסמיך עשיה תרבותית זו להויה קמאית שבה התכנסו בני המשפחה או השבט להפיג את שממונם בערבי החורף הקרים סביב לאח, -איזה אנכרוניזם אירופאי רומנטי...".

"קיימת מדה רבה של נאיביות בתיאוריו את ההויה שבה צמחה ופעלה המסורת העממית שבע"פ במיוחד בשימוש בקנה מדה כמותי לתיאור ההתפתחות ההיסטורית של היצירה מחברות אחרות שבהן נתקיימה מסורת ספרותית בע"פ ידוע לנו שאף יצירות שיריות ופרוזאיות מחורזות ארוכות הועברו מפה לאוזן.. מהספרות המאוחרת ידוע לנו על לא מעט יצירות חשובות בכתב שהיקפן הכמותי מזערי ביותר..".

ובקצרה, אין שום בסיס ל'הבחנה' העיקרית המניחה שחל איזה שהוא שינוי בישראל מתקופה אחת בה יכלו לספר אך ורק סיפורים קצרים, לתקופה אחרת בה לפתע יכלו לסבול אף סיפורים ארוכים יותר. כמו גם ההנחה העיקרית שהזכרונות הלאומיים והיסודות הדתיים וההשקפתיים של ישראל כולם פרי הפגת שיממון בערבי חורף קרים סביב האח.

אפילו אם ננתח את הרגלי הספרות של הדורות האחרונים, נגלה ההיפך מהקביעה ש"ברבות הזמן למדו לחבב אגדות גדולות יותר", הספרות היפה של המאה היט' היתה ספרים עבי כרס ועתירי כרכים, במאה הכ' עדיין נכתבו יצירות ענק במדה מסויימת, וכיום נכתבות בעיקר יצירות באורך ממוצע. ברבות הזמן למדנו לחבב אגדות קטנות יותר. בעידן האינטרנט לא ממליצים לפרסם כתבה העולה על 1000  מילה.

הנקודה העיקרית אותה מתאמץ גונקל להוכיח בכל מחיר, שהאגדות ביסודן נפרדות, ולכן הן היוו סיפורים נפרדים. מופרכת לחלוטין על ידי ההשוואות הלשוניות בין כל סיפורי בראשית ובין סיפורי בראשית לסיפורי שמות. אלו מוכיחות שכל הסיפורים נוצקו בתבנית אחת מיסודן, ונבנו מלכתחלה סביב הרעיון של מעשי אבות סימן לבנים (ראה: בראשית ושמות כיחידה מתוכננת אחת, וכן: ספר שמות משתמש בבראשית).

"ראשיתה של ספרות ישראל היתה בשירים שבוצעו במקורם כפי שמעידים כתובים רבים מפי מקהלה עממית ששרה אותם לצלילי מוסיקה ובלוית מחולות", (סה"מ).

על מה מעידים הכתובים? שהיו מקהלות, או שזו ראשית הספרות הישראלית?

כמנהג חוקרי המאה היט' גונקל רואה את הגהותיו ואת תיקוניו הנובעות מהנחות שרירותיות כעובדות, כפי שכותב וייסמן:

"למען אחדות זו הרחיק לכת בניתוח עד כדי שחזור ושכתוב האגדה האותנטית על פי העקרון הזה, שבמקרים רבים נראה שלא שבה את לבו של המספר והמשורר המקראי עצמו שהערבוב לא היה בהכרח בניגוד לטעמו".

מדהים איך תיקוני וחילופי הנוסח הפכו אצלם לעובדות, כך שהם מצטטים את הפסוקים ה'מתוקנים' ומשלבים אותם במסת ה'הוכחות' שלהם, גונקל מתאר את הסיפור באליעזר עבד אברהם, ורוצה להוכיח שהוא סיפור נפרד מה שמלמד שהוא אגדה עצמאית שסופרה סביב אח עצמאית. הוא מתאר את הסיפור ומסיים: ויצחק מקבל את פני הכלה "וינחם אחרי אביו, כז' סז'". מבלי לגלות לנו אפילו שבמקרא כתוב "אחרי אמו". מה שקושר את הסיום למעשה פטירת שרה. מכאן 'מוכיח' גונקל "לכל אחד ברור כי כאן תם הסיפור ונשלם"..

"וכן במקרה של שלשת האנשים בחברון וסדום (בסוגריים: לפי הגירסה המקורית של הסיפור)".

ההנחות מוצגות כעובדות:

"לעתים נחשבו חלקים של האגדות בעיני המספרים המאוחרים כפוגעים או חסרי ענין עד שלא נותרו מהם אלא קטעים ספורים כך באגדה על זיווג בני האלהים ובנות האדם ובאגדה על ראובן".

"במקרים אחרים נותרו רק שמותיהם של הדמויות ללא האגדה האבות הקדומים של האנושות נחור יסכה מלכה פיכל אחוזת קמואל בתואל קטורה עדה".

מי גילה לו שהיו סיפורים ואגדות או הרחבות שחסרים במקרא? ושמא כך נראה הסיפור מתחילתו. או שרשימת היוחסין לא כללה סיפורים על השמות הנ"ל?

הוא מספר אגדות על בסיס דמיון וצובע בהם את תיאוריו:

"אגדת הנפילים היתה מן הסתם צבעונית יותר במסורת העתיקה, במסורת הנוכחית היא סורסה".

"משיחת האבן בבית אל שבעבר היתה כרוכה בהקרבת קרבן עתה אינה אלא טקס של הקדשה"

"המצבות שהיו לפנים אבנים קדושות וסמלי אלהות הן עתה לא יותר מאשר מצבות זכרון פשוטות או מצבות קבר, מערת המכפלה שהיתה אולי פעם מקום מושבה של אלה היתה למקום קבורתה של אם השבט".

הרי לנו שאגדות יכולות להתחבר סביב האח גם בזמננו, וגם הן ניכרות בתמימותן ובילדותיותן.

זאת מלבד השגיאות רבות הפזורות בין הוכחותיו, החל בתרגום קלוקל כדוגמת: "וילכו יחדיו על באר שבע", דרך המשפט המוכיח שהתורה אינה מתארת רגשות: "לא נאמר שיוסף התרגש בראותו את בנימין, אלא ויסוב מעליהם ויבך". ושכח שכתוב "וימהר יוסף, כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה", זו בודאי הוספה..

כדי להוכיח לנו שהאגדות הן עצמאיות ונפרדות, כותב גונקל: "קרה שבין הקטעים שנותרו אין כל קשר ואי אפשר להבינם, אין אנו יודעים מדוע חשש יהודה לתת את תמר גם לבנו הצעיר". מעניין, שבתורה נאמר במפורש: "כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו" (לח' יא').

קביעות מתמיהות כדוגמת:

"הגישה המקובלת בעולם העתיק היתה שאין להקדיש תשומת לב מיותרת לתיאור עבדים,"

אך דוקא אגדות בראשית מאריכות בתיאור מעשי אליעזר עבד אברהם, וכן מעשי הגר.

לדבריו, בסיפורי יוסף נוהג פרעה על פי תפיסת המספר כמלך מזרחי ותו לא. בעוד אין שום קשר בין הגינונים המצריים המתוארים בתורה במדוייק, לבין חצר מזרחית.

לפי גונקל: "את אונן הוא ממית משום שלא היתה בו אהבה (לח' ט')". בזמן שחטאו היה שלא רצה לעבר את אשת אחיו.

"דבורה סחפה את העם לקרב בעזרת שיר", בעוד השיר הושר אחרי המלחמה והיה שיר נצחון.

דוגמאות להעתקה של סיפורים הוא מביא מספר טוביה החיצוני, (המוכיח גם על ספר בראשית מן הסתם). ולאופי הבריא של החיים בישראל בתקופות קדומות, הוכחה מחכמת שלמה "הבה נעטר את ראשינו בשושנים בטרם יקמלו", (סה"מ), כשברור שמדובר במנהג הלניסטי בן הזמן.

בעיניו כל מקום שנזכרים מלאכים מדובר ב'סממן המעיד על פוליתאיזם', כמו למשל חלום יעקב ובו מלאכים עולים בסולם. על היאבקות יעקב עם האיש, שבהמשך התגלה כמלאך אומר גונקל: "האלהות נוטה חסד לאב הקדום ואחר כך מתנפלת עליו בחמת רצח בדמי הליל". כאילו יש רמז של קשר בין האל הנגלה אליו, ובין האיש או המלאך הנאבק עמו.

הוא מניח כמושבע ועומד שהרבה אגדות מקורן מחוץ לישראל, מנין:

"חלק נכבד מאגדות אלה לא נוצר בישראל אלא הגיע אליה מן הארצות השכנות כפי שקורה בדרך כלל בסיפורים הנודדים מעם לעם".

היכן בדיוק זה קורה "בדרך כלל"? על מה הוא מסתמך?

"אין מצרך רוחני אותו מוכנים עמי התרבות המודרנית להחליף ביניהם בקלות כה רבה כמו את הסיפורים שלהם, ראיה לכך היא התפוצה העצומה של ספרות מתורגמת".

ואיך זה מתקשר לתרבויות של לפני שלשת אלפים שנה ויותר?

לכך מצורפת ההוכחה החותכת הבאה:

"האגדות עצמן חלקן מתרחשות בבבל חלקן מתרחשות במצרים"...

עם העובדות שאין השפעה מצרית, יש את דרך ההתמודדות הרגילה:

"איננו מוצאים כל השפעה מצרית באגדות בראשית אע"פ שכנראה היתה קיימת בסיפורי יוסף מבלי שנוכל להוכיחה".

ומה בנוגע להשפעה כנענית?

"התמזגות זו של ישראל הקדום וכנען עם חדש היא המפתח להבנת דתו וספרותו של עם ישראל ההיסטורי" (סה"מ).

מאחר וזה המפתח, היינו מצפים לאיזה רסיס של ידע על תרבות כנענית והקשר שלה לדת ישראל. אבל כל מה שנקבל בהמשך המאמר הוא את הפנינה הבאה:

"להשפעה כנענית על ישראל מיחסים קודם כל את הכתיבה המדינית, שהרי ידוע לנו שמבנה המדינה הישראלית הוא חיקוי לממלכות הכנעניות. גם מלכי ישראל הקימו מן הסתם מצבות כתובות בדומה לכתובת של מלכי מואב וארם".

מהיכן ידוע לנו שמבנה המדינה הישראלית הוא חיקוי לממלכות כנעניות, בעוד הדבר בדיוק להיפך, הכנענים למרות שהיו עם אחד או עכ"פ שבטים קרובים, התנהלו במדינות מדינות נפרדות וערי ממלכה. הישראלים בתקופת ההתנחלות התנהלו בצורה שונה לגמרי (ראה למשל כאן). ומה קשורה כאן "הכתיבה המדינית", המובא כאן איזה נתון שיש לשייכו ל'כתיבה מדינית' כנענית? וכמובן ההשערה המסיימת על מצבות של מלכי ישראל בדויה, תרבותם היתה שונה, והם לא הציבו מונומנטים.

אלו מוטיבים מוכיחים שאילת אגדות? לפי גונקל: המוטיב של סולם המוליך לשמים, אחים הרוצחים זה את זה, אדם הנוטה למות מתנבא, הגיבור נלקח מן העולם, התעללות האחים באח הצעיר והיהיר הוא סיפור מקובל מאד, "אין אלו מוטיבים הנוצרים מטבעם בכל מקום". כמובן שהמדובר בדוגמאות רופפות וטריויאליות, המוטיב של אחים הרוצחים זה את זה באמת צריך להישאל מבבל הרחוקה? את הסיפור של חנוך הוא הופך ל"הגיבור", ובכך הוא עצמו משאיל מוטיב שאיננו בתורה, כדי 'להוכיח' שהתורה שאלה מוטיב זה מבבל. אין פלא שחיפש אתונות ומצא מלוכה.

פשוט לו כמובן ש"שרה ומלכה היו דמויות של אלות העיר חרן", דעה הזויה שלא מצאה שום תימוכין, כפי שמעיר גם וייסמן.

"חלומו של יוסף על השמש הירח ויא' הכוכבים שהיו מצווים להשתחות לפניו, היה במקורו חזון על שליט הרקיע ואיתני הטבע האדירים הכפופים לו".

כמובן, אין שום ספק. כל מה שחסר הוא הדיון או לכל הפחות רמז, בתחום הצנוע של מה שרגילים לכנות בענפי מחקר "הוכחה".

קדימה ואיחור נקבעים מנימוקים של מה בכך: "סיפור הברית בפרק טו' הוא יצירה חדשה שאין  לה מסורת עתיקה". איך יודעים? מרגישים את זה, בקצות האצבעות. מה שלא מפריע לו לקבוע במקום אחר: "הופעת האל באש ובעשן אופינית לתפישה עתיקה ביותר". וכן: "קטעים הנחשבים למאוחרים כמו פרק טו' או סיפור הולדת בני יעקב יש בהם מוטיבים דתיים קדומים ביותר".

ומה בנוגע לקריטריונים כלליים לתיארוך? זה קל מאד:

"הסיפורים העתיקים יותר, מערבבים בתום לב את המוטיבים החילוניים והדתיים, האגדה על אברהם במצרים מהללת בעת ובעונה אחת את חכמתו של האב הקדום, את יפיה של האם, ואת נאמנותו של אלהים. אגדת המבול משבחת גם את צדיקותו של נח. מקורן של אגדות אלה הוא איפה בתקופה בה החילוני והאלהי דרו בכפיפה אחת, בעת שבני ישראל לחמו למען אלהי ישראל וגבוריו כאחד "חרב לה' ולגדעון" שופטים ז' כ'".

עד כאן, זה מספיק בשביל לתארך. המשפט 'חרב לה' ולגדעון' שידוע כנראה לגונקל בדיוק מתי נכתב, קובע את הכל. התקופה בה החילוני דר עם האלהי, ושלום על ישראל. כל קורא תנ"ך יודע שמדובר בשטות מוחלטת, מתואר גם יפיו של דוד המלך, יחד עם כל שאר מעשיו. מתוארת חכמתו של שלמה והצלחתו המדינית, יחד עם נביאותו וצדקתו וכו'. וכי משום שאגדת המבול משבחת את צדקותו של נח יש כאן "החילוני עם האלהי"? וכי אין הנביאים משבחים את צדקת הנביאים או אנשים אחרים?

"התקופה המאוחרת יותר לא קבלה יותר את עירוב התחומים בין המוטיבים החילוניים והדתיים תקופה זו יצרה על כן סיפורים דתים מובהקים שענינם אלהים ומעשיו בלבד".

אך אין שום ספר סופר וסיפור שעוסקים במעשי אלהים בלבד, אלא אם כן נשתמש במספריים.

"סיפור אבות בעל אופי חילוני בלבד הוא סיפור פרדתו של אברהם ולוט".

כמובן שזו שטות. סיפור נסיעתו של לוט מקדם, שרומז לנסיעת אנשי המגדל מקדם, מדבר על עזיבת לוט את דרך אברהם, והוא הקדמה לסיפור סדום. וכמובן המשך לסיפור משפחת אברהם שלפניו.

לאורך כל חיבוריו הוא שופט את התוכן המקראי כ'ילדותי', בעוד מדובר על תכנים שהוא משחיל בטקסט. כך למשל הוא מרחיב עד לאין שיעור את האיטיולוגיה, הנחה שרירותית שתיאורים שונים אינם היסטוריים אלא באים ביסודם לענות על שאלות, שכמובן הם ילדותיות. למשל : "מדוע ליפת שטחי אדמה נרחבים כל כך?", שאלה זו לא כתובה בשום מקום, גונקל ממציא אותה, והיא אכן שגויה, ישראל פגשו בשטחי אדמה נרחבים של מצרים, של בבל, ולא ממש פגשו את השטחים הנפלאים של יפת בגרמניה. שאלה עצומה נוספת: "מדוע נגזר על גלעד לשמש גבול כנגד בני קדם"? אכן גזרה קשה. גלעד שמשמש גבול הוא תופעה סבירה ולא מצריכה שום סיפור.

בנימה של התנשאות הוא מפטיר: "הסברים אלה נראים בעינינו ילדותיים ובני התקופה הקדומה לא היו מסוגלים למצוא את הסיבה האמיתית להתרחשויות". לא ברור מדוע בני התקופה לא היו יכולים להבין את שהתרחש בזמן קרוב לתקופתם. לא מדובר בענינים כ"כ מסובכים...

"תפיסת ס"כ  שה' התגלה בשם 'אל' ורק לאחר מכן בשמות מוגדרים ילדותית למדי, אין זה מקובל שההיסטוריה של הדת פותחת במופשט ואח"כ מגיעה לפרטים".

אין זה מקובל, היכן? בגרמניה? מה 'ילדותי' כאן? מבחינתו החשיבה הפרימיטיבית היא מוגבלת במהותה:

"גישת האגדות אינה מסוגלת לתפוס ולהקיף קוי אופי רבים של אישיות אחת ובודאי לא את כולם".

המוגבלות היא שכלית:

"פשטותן של תכונות האופי המתוארות מוכיחה כי האמנות של אגדות עממיות אלה רחוקה מלהכיר בשינויים בתכונות האופי בין אם לטובה או לרעה ואם נדמה היה לפרשנים המודרניים כי גילו משהו שונה בספר בראשית הסתבר כי הוכנס בתקופה מאוחרת יותר", כמובן הוא מקדים תרופה למכה בשיטה הרגילה.

מדוע אין בתורה תיאורי רגשות: "המספר אינו מסוגל לתרגם תהליכים פנימיים אלה למלים ברורות"..

"המספר אינו סבור שחיי הנפש של האדם עומדים בראש מעיני האמנות בגישתו הילדותית מעט הוא מדגיש עובדות מוצקות וחיצוניות".

"גם אם ניקח בחשבון כי סודות הטבע היו סתומים עבור המספר הקדום, בכל זאת לא היה מתעלם המספר בן זמננו מתיאור גן העדן".

לרועה ישראלי קדום, היתה מן הסתם ידיעה נסיונית על צמחים וטבע בסביבתו, הרבה יותר מאשר לגרמני של המאה היט'.

עד שגונקל שם לב לתופעה מציאותית של 'מלה מנחה', שמוכיחה את התכנון הספרותי של הסיפורים לפי שיטה אחידה, הוא רואה בזה תוצאה של דלות השפה...

"למרות שסגנון זה אינו מקובל עלינו, המספר הקדום משתמש באותם ביטויים ואף במלה אחת העוברת כחוט השני לאורך העלילה. דוגמא מאלפת היא הסיפור המופיע בשתי גירסות בו מערים יעקב על יצחק אביו. מקורו של הנוהג הוא בלי כל ספק בדלות שפה אך מספרי האגדות שלנו סיגלו לעצמם דרך זו כאמצעי להדגשת אחידות הסיפור". (על הערך הרב של המלה המנחה ראה: סימני אחידות,  וכן: מרטין בובר על הפרשנות החדשה המבטלת את תורת התעודות).

ברוב התאמצותו לשכנע אותנו בטפשותו של המספר הקדמון, הוא מגלה את הטפשות של עצמו בכתבו:

"למספר הקדמון היתה תמימות רבה לכן האמין בקלות שיוסף ניהל את מכירת התבואה במצרים למרות מעמדו הרם".

הוא אינו נזקק למקורות ארכיאולוגיים או היסטוריים על האפשרויות שבמזרח הקדום בעת רעב שר שמתמנה במיוחד לתפקיד מנהל את חלוקת המזון (כפי שידוע לנו כיום ממקורות מצריים מן האלף השני לפנה"ס המציינים במפורש עלייתו לגדולה של אדם ממוצא שמי, וכן שממונה כזה שם את הארץ למס, ראה כאן). הוא פשוט מקיש בגזרה שוה ענינית משרי האוצר והכלכלה הגרמניים בזמנו, וכל השאר תמימות ילדותית.

לכן הוא קובע בפשטות:

"המספר אינו נותן דעתו לכך שיוסף במצרים שכח מעשה את בני משפחתו"

המספר פשוט שכח מזה, ואולי יש הסבר אחר? אולי יוסף חשב שהם יראו בו בוגד הזונח את מסורת אבותיו? בהתאם ליחסם אליו בפגישתם האחרונה באיזור הבור בשכם?

מעניין שמתוך התאמצותו להראותינו סתירות בתורה, הוא עצמו שואל שאלות ילדותיות מן הסוג שהוא עצמו מכנה כתמימות חסרות יכולת הפשטה ותפיסת מורכבות וכו'.

סתירה עצומה הוא מוצא בתיאורי יעקב:

באגדת יוסף הוא אב זקן האוהב את בנו אהבת נפש, פיקחותו אינה מוזכרת כאן כלל. יעקב החזק הנאבק עם המלאך בפנואל הוא דמות שונה לחלוטין. נו באמת.

שאלה קשה נוספת המטרידה אותו: אם הגר היתה בדוית פראית איך תעתה במדבר?

כך שלא ברור מפני מה הוא מכריז בזחיחות דעת אופיינית:

"לעתים נדמה כי אנו מסוגלים לשחזר את האוירה המיוחדת באגדות אלה ואילו המספרים המאוחרים לא השכילו להעריך נכונה את הלך הרוח הזה".

"לאמתו של דבר אין לספר בראשית כל זיקה פנימית למשה, פער גדול מפריד בין משה המתואר על פי המסורת כענק זועם בעל אופי סוער, לבין הסיפורים הנושאים אופי של בדיחות הדעת ורגשנות לא מעטה".

'מחקרו' אינו חף כלל ועיקר מטיעונים גזעניים רדודים, כדוגמת:

"המעניין הוא שדוקא העברים חמי המזג סיפרו בסגנון שליו כל כך, נראה שהמספרים הללו הם קבוצה שונה במהותה מן הנביאים שאופיים הסוער בא לידי ביטוי בסגנון דיבורם וכתיבתם".

"קשה שלא להבחין איזה תפקיד נועד למעשי רמאות וערמה בסיפורי האבות וכמה שמחו על כך בני התקופה ובכך גילו לנו את אפיים".

(על אנטישמיות וגזענות כיסודות המרכיבים את בקורת המקרא, ראה: מניעים אנטישמיים בתיאוריות ביקורת המקרא, ו:בקורת המקרא כזרם פרוטסטנטי).

בשאלה עצומה הוא מתקשה לאור זאת: "איך יעקב הערמומי נושא תפילת הודיה כה נפלאה? נסיר מהאגדות את החשד בכזב אם נבין כי הנימות השונות מקורן בתקופות שונות".

ולעתים את השאלה המוסרית יוצר הוא עצמו על ידי מחיקת חלק מהדברים: "את התנהגות אברהם כלפי הגר תירצו בכך שאלהים ציוה לגרשה".

"האגדות העתיקות היו לעתים בוטות למדי, די אם נעיין באגדת הגר (?), באגדה המתארת כיצד מרמה יעקב את אביו העיוור להנאת המאזינים.. כדי שניווכח כי היה זה כנראה עם בריא שמצא הנאה בסיפורים מעין אלו".

"התכונות הבאות מיוחדות לעם ישראל ובולטות גם בספרותו, ראשית כל המדה הרבה של סוביקטיביות, זהו הלהט העז הטבוע באופי הישראלי, האיש העברי בשום אופן אינו רגיל להתיחס בקור רוח ובישוב הדעת אל הענינים שנגעו ללבו, אויבו האישי נתפס בעיניו כאוייב האנושות כולה אפילו אויבו של האל עצמו", (סה"מ).

"היעדרה של חשיבה הגיונית. מן הלשון נעדרים מושגים מופשטים... הישראלי  אינו מוכשר לחשיבה פילוסופית כוללת", (סה"מ).

בכל אלו הוא מתכוין כמובן לנתח ראשית את הישראלים שהוא הכיר, מנקודת מבטו האובייקטיבית להפליא, ורק בדרך אגב הוא מציין שתכונות אלו בולטות גם בספרות.

ויש גם ניתוח מוסרי: "ה' שומר על אברהם במצרים ודואג שמעשה השקר שלו יסתיים בכי טוב.. בסכסוך שבין אברהם לבין אבימלך עומד האל לצד האהוב עליו גם אם ברור שאין הצדק עמו כמו במקרה אברהם ואבימלך כ' ז' או כמו במקרה שאיש נעזר באמצעים מפוקפקים למדי כמו יעקב אצל לבן". בזמן שה'שקר' של אברהם בא להצילו ממוות בטוח, ויעקב גם הוא ניסה להציל מפי לבן מתוך רמאויות של עשרת מונים. כך דרכם של גרמנים, ראוי לו לגונקל להצטרף למועצת האו"ם לזכויות אדם בה רואים הכל בעין אובייקטיבית להפליא...

כך הוא קובע:

"האטימולוגיות שבתורה שטחיות כמו קין קניתי ראובן ראה בעניי, הפרשנות בבל הסתמכה במדה רבה של בטחון על השפה העברית והכותבים הסתפקו בדמיון שטחי".

מבלי לדעת שמלכתחלה השתמשו באטימולוגיות חפשיות, ודוגמאות לדבר יש בהרבה מהספרות של המזרח הקדום כפי שמראה קאסוטו. אליבא דגונקל ורעיו, אין צורך בידע על המזרח הקדום וכתביו, ויש להסיק עליו היישר מתוך הספרות הגרמנית. לפיכך הוא משווה הלוך וחזור בין התורה ובין הבלאדות הגרמניות או שירת הניבלונגים, ואף מתפלא מדוע בתורה אין כ"כ הרבה מעשי רצח כמו בספרות הגרמנית.

שאלה חשובה ונחוצה נוספת היא שהמציאה אליבא דגונקל את סיפור עקדת יצחק: "מדוע מקריבים בירואל מקום  עקדת יצחק איל ולא ילד כפי שדרש אלהים". כמובן שמדובר בשאלה שנתפרה מתוך התשובה הדמיונית. אין בתורה ובנביאים ראשונים שום מקום בשם ירואל,  ואין סיבה לשאול ולהניח שאלהים דרש להקריב שם ילד. זה לא מפריע לגונקל לכתוב כבקי ורגיל: "אנחנו שומעים  תדיר על ירואל"...

כמושבע ועומד הוא מחזיק באיטיולוגיה שים המלח נוצר עקב מהפכת סדום, בעוד אין רמז לדבר במקרא, לא מוזכרים שום מים בהפיכת סדום ולא לאחריה, ולפי פשט המקרא ים המלח היה עוד קודם לכן. זה לא מפריע לו לכתוב "האגדה על הערים שנעלמו ובה לא מוזכר עדיין ים המלח נקבעה בים המלח". בגירסה שלנו עדיין לא מוזכר בה ים המלח עד היום הזה..

לפי גישתו, באותה מדה יכלנו לומר "האגדה על טרומפלדור משקפת את השאלה מדוע קוראים למקום תל חי ומדוע גרו דוקא בנקודה זו". או: "האגדה על דרך בורמה משקפת את השאלה מי חצב דרך כל כך מפותלת". אליבא דגונקל: האגדה על שבע כבשות הומצאה כדי להסביר את השם באר שבע, -ואולי שיירת הלה' הומצאה כדי להסביר את השם "נתיב הלה'"?

המעניין מכל הוא מה עושה עולם המחקר עם שיטה חסרת כל בסיס ויסוד, שרוב עיקריה הופרכו מזמן, לאחר הצגת אי הבהירות והסתירות במשנתו, אומר וייסמן:

"עם זאת יש לזכור שנקודות תורפה אלו לא הביאו להתמוטטות שיטתו ואף כיום קרוב למאה שנה מאז הופיעו מחקריו משמשת שיטתו בסיס שא"א להתעלם ממנו בחקר ספרות המקרא".

ואלכסנדר רופא כותב: "השיטה של גונקל היתה לשיטה שלטת בחקר המקרא ופותחה בידי תלמידיו לדורותיהם, חדושיו של המורה היו למוסכמות ושמשו בסיס לתיאוריות  חדשות".

עם זאת גונקל חידש נקודה חשובה מאד, שולהויזן וחבריו לא יכלו לראות. עד גונקל התמקד המחקר באבחנות סגנוניות נוקשות שראו בהן חזות הכל. תוך התעלמות מהמציאות ההיסטורית והאירועים הרגילים לבא בחיי דת, לשיטתם בני האדם התחלקו לכיתות שההבדלים ביניהם היה באלו סגנונות נוקשים יש להשתמש בכתיבת ספרי קודש. אמתחת או שק, שק או אמתחת. גונקל עורר את השאלות: לשם מה נכתבו מעשים שונים, אימתי יש להניח שהיה טעם בכתיבתם, ויותר מכך אימתי אי אפשר להניח שהיה טעם בכתיבתם.

חקירתו את אגדות בראשית הביאה אותו למסקנה שרובם המכריע אין לו שום מקום וטעם בחיים אחר תקופת השופטים. מה שמלמד בעצם שהן לא נוצרו לאחר מכן, וגם לא חדרו בהן יסודות לאחר מכן.

כך הוא פותח בנושא יעקב ועשיו: "קוים אחדים באגדה שאינם תואמים את אדום וישראל ההיסטוריים מלמדים כי הסיפורים הקדומים התבססו במקורם על מציאות שונה בתכלית".

"אגדות ספר שופטים אינן מדברות עוד בד"כ על אבות השבטים או העמים אלא מספרות על מנהיגים של שבטים בודדים... עד כמה שניתן לבחון זאת נעלמה בתקופת השופטים הקדומה צורה זו של סיפור אגדות מכאן ואילך נמסרו הסיפורים הקיימים ולא נוצרו עוד חדשים".

אין ספק שנכון הדבר, שכל התיאורים מימי השופטים והלאה הם ריאליים והיסטוריים במהותם, ושונים מתיאורי התורה כפי שמציגם גונקל. לאמור: מעת שנתחבר ספר שופטים הוחלה ההיסטוריה להירשם בצורה אחרת, וכל הרישומים הקודמים מקורם בתקופה הקודמת. אם באמת היתה התורה נערכת אחרי הנביאים וכי היה אפשר לצייר מצב כזה?

נטייתו לאמנות גורמת לו להבחין אבחנות נכונות כדוגמת:

"יש באגדות קוי מתאר מעטים בלבד, אך הם מיוחדים במינם כך שלכל קו תכונה משלו גם אם קלה ביותר. לא נמצא בספר בראשית שרטוט שכל מטרתו ליצור תמונה יפה".

האם זה לא מוכיח שמדובר בחיבור אחיד שבא לפי תכנית מחושבת ואידאה דתית מיוחדת. הייתכן שסיפורים של הפגת שיעמום סביב האח האירופי ייצרו תכונה בסיסית ומשמעותית כזו במקרה?

"יש לתת את הדעת לעובדה כי האל הכנעני בעל כלל אינו נזכר באגדות האבות, במיוחד מתקבלת סברתו של גרסמן כי דמות האל כפי שהיא מופיעה כמעט רק באגדות האבות לא נשאלה על ידי עם ישראל מכנען אלא היתה זו של אלהי אבות אבותיו. מכאן שהאגדות היו מן הסתם ידועות לשבטים בטרם נכנסו לכנען ודוקא משום כך רב ערכן ההיסטורי שכן הן יכולות לפתור את אחת הבעיות החשובות של ספר בראשית: כיצד קרה שאגדת אבות מניחה הימצאות ראשונית של האבות בכנען לפני כניסת עם ישראל לארץ זו, התשובה יכולה להיות א"כ, אם המדובר בשטחי הנגב והמזרח הם מכילות הדים היסטוריים.. כך למעשה נקבע כי אכן היו אבות אבותיו של עם ישראל פעם בכנען עוד לפני משה ויהושע".

הוא קובע במפורש שאגדות המזרח הגיעו לישראל באלף השני לפני הספירה "כי בתקופה מאוחרת לא היו נקלטים מיתוסים כאלו".

כשהוא שם לב לדיוק הסיפורים והיאחזותם בנקודות מסויימות, הוא אומר:

"את המסירה הנאמנה של הסיפורים אפשר להסביר בכך שהמאזינים האמינו בהם והכירו אותם היטב ולא הניחו למספר לסטות כהוא זה מן הנוסח המקובל וכמו ילדים המאזינים לסיפור הבחינו בכל שינוי וסטיה".

"הנחה זו על נטיית המקורות לצפון או לדרום היא קשה משום שהם היו נאמנים מדי למקורותיהם מכדי שיעשו זאת".

איך מדבקות ואדיקות כזו נעשה בהמשך סלט?

רבים אצלו בשטח אפור זה משפטים סתירתיים כדוגמת:

"האגדות המציגות מוסר נעלה יותר שייכות בכללן לתקופה מאוחרת, אך בישראל הן קדומות ביותר".

"התקופות הקדומות הצטיינו במספרי אגדות מופלאים אך כותבי היסטוריה לא היו להם, בתקופת הגלות נעלמה התמימות מכתיבת ההיסטוריה".

והרי לפי תורתו התמימות נעלמה כבר בתחילת נ"ר, ברגע העלאת ספר שופטים על הכתב, וכל אגדות האבות נוצרו קודם לכן. איך בדיוק הוא קושר תהליך זה לשיבת ציון שהתרחשה כאלף שנים לאחר מכן?

"בהשפעת התרבות הבבלית המפותחת למדו ביהודה את ערכה של כתיבה מדוייקת הנעזרת במספרים ומעתה החלו להעתיק שושלות יחוסין ולנבור בארכיונים אחר תעודות ומסמכים וכן חשבו חישובים כרונולוגיים".

איך וכיצד נברו בארכיונים אחרי שיבה מהגלות כשלא היה שום מקום לנבור בו כבר? הרי הכרונולוגיה של שמואל ומלכים קדמה לכל כרונולגיה אחרת בעולם, ובודאי נוצרה הרבה לפני התקופה שהוא מייחס ליצירת ס"כ. ומבחינתו היא מתקדמת מס"כ בהרבה... הוא עצמו מודה שספר דברים כבר כרונולוגי והרי דברים בא קודם.

"עם הנבואה הגיעה הספרות הישראלית לשיאה, מה שנכתב לאחר מכן אינו אלא ספיחים של הנבואה או תוצאה של השפעתה" (סה"מ).

ואעפ"כ לדעתו ס"כ דהיינו רוב התורה נוצר הרבה לאחר מכן. בלי שום קשר לנבואה, בתקופת שיבת ציון.

ושוב ברור לו כי: "הלכה וגוועה בתקופת שיבת ציון הספרות העברית, תשומת הלב הופנתה לאיסוף הספרות שכבר קיימת תקופת המאספים", (סה"מ).

(אלכסנדר רופא כותב על כך: "גונקל בכל גדולתו כיוצר וכאיש מדע לא יכול היה להשתחרר מן המוסכמות של אמונת הנצרות כיורשת וממשיכה יחידה של המקרא, ויותר מזה "ספרי הבשורה מעיבים על נביאי התנ"ך"...)

גונקל טען גם שבאותם ימים היהודים החלו לעסוק במסחר, אין בסיס לכך גם לא בכתבי יב, כפי שהעיר א. רופא.

"בתקופה ההלניסטית נכתבו מעט מאד יצירות היסטוריוגרפיות חדשות, וזאת מהיעדר חויה היסטורית, מכאן מסתבר גם חוסר ההבנה ההיסטורי, האנשים הללו שוב לא ידעו כיצד מנהיגים עם וכיצד מנהלים מלחמות".

מעניין מאד שהמכבים והחשמונאים שהיו לוחמים דגולים אשר הביסו את האימפריה היוונית והקימו ממלכה עצמאית, קמו דוקא בתקופה זו.

על  תהלים הוא קובע: "רוב המזמורים אינם מזכירים פעולה פולחנית שהרי מחבריהם האמינו ששירה רצויה לה' יותר מפר, כך נעשה מזמור קרבן התודה הפולחני למזמור תודה" (סה"מ). תוך התעלמות  מהעובדה ששירי תהלים הושרו בבית המקדש השני בתקופה שהוא עוסק בה כשירים על הקרבנות, ומזמור לתודה הושר בעת הקרבת קרבן התודה. בשום זמן בימי הבית השני לא היתה עבודת בית המקדש פחותה ובלתי חשובה בעיני היוצרים או הסופרים.

"אחרי ישעיהו ב' החלה גסיסתה הממושכת של הנבואה ונוצרה האפוקליפטיקה חסרת מקוריות, מחקים ברוב המקרים את הנביאים ורואים בנבואותיהם דוגמות". זה לא מפריע לחשוב שכמובן ס"כ נוצר באותו הזמן, וגם לא מפריע לו לייחס לאותו הזמן את שיר השירים.

על כל התפיסה המעוותת של ימי הבית השני, כותב רופא: מגילות תהלים וההודיות מקומראן מראות ששירת בית שני נראית אחרת לגמרי מתהלים, וכן מחלוקת הכיתות שאין לה רמז בספרות העתיקה. גונקל לא  ירד לשרשי פילוג הכתות ביהדות בית שני, הוא העמיד כנגד זה את הכיון המשפטי המתבטא בס"כ ששם דגש על המצוות ונמשך בקרב הסופרים והפרושים, ולעומתו דת הנביאים שהחזיקה מעמד בעיקר בקרב מחברי המזמורים, ולבסוף שבה והופיעה בדמות מחודשת ומזהרת בבשורתו של ישו.... גם כאן פעל הרצון למצוא במקרא לגיטימציה לנצרות, ההבדלים בין המגמות האחרות טושטשו.. מתוך תגובה להפרזותיהם של תיאולוגים הזניח חוקר דגול זה את ההגות המקראית גם במקום שהיא מדברת אלינו בקול רם.

גונקל קובע:

"בישראל הקדום מיעטו לכתוב והיו בעם חוגים רחבים שהמלה הכתובה לא חדרה אליהם כלל.. התהום המפרידה בתרבויות מפותחות בין השכבות המשכילות ובין השכבות מחוסרות ההשכלה לא היתה כל כך עמוקה בישראל הקדום, אדרבה בישראל היתה הספרות חלק מחיי העם ועל יסוד זה יש להבין אותה" (סה"מ). איך הוא יודע שמיעטו לכתוב והיו חוגים רחבים שהמלה הכתובה לא חדרה אליהם, ואיך זה מסתדר עם המשך הדברים?

הוא מביא נתונים ברורים שהאגדות אוחזות מכל בחינה בתקופה של האלף השני לפנה"ס:

"תקופת התהוות אגדות האבות נסתיימה איפה בסביבות 1200 לפנה"ס"

"בתוספת לסיפור גן העדן מבצבצת הנחה כי אשור שוכנת מערבית לחידקל, שימוש לשוני זה מקורו בתקופה שלפני קום ערי אשור הגדולות במזרח, כלומר לפני שנת 1300 לפנה"ס"

"המלחמות הממושכות של שאול בפלשתים הסכסוך בין דוד שאול יסוד הממלכה בימי דוד ושלמה פילוג הממלכה המאוחדת והמלחמות שבאו בעקבות פילוג זה, כל אלו אינם מוצאים את ביטויים באגדות בראשית, לכן ברור כי בתקופה זו לא נוצרו סיפורי אבות חדשים".

"המלחמות הקשות בארמים שהחלו בשנת 900 לפנה"ס אינן מוזכרות עדיין באגדת יעקב לבן".

"הברית שבערבות מואב דברים כח' מורכבת מששה יסודות קבועים הדומים לבריתות החתיות מהאלף השני לפנה"ס, דגם שונה לגמרי מהבריתות האשוריות בראשית האלף הראשון", (סה"מ).

מסקנתו כי לא חדרו רמזים מדיניים חדשים לאגדות, אבל מן הצד השני: "ברור שנעשו בהם שינויים רבים", מי היה השומר שדאג שייכנסו שינויים רבים, אבל אף אחד מהם לא יסגיר מציאות מאוחרת? ואף אחד לא ימחק דברים שאינם מתאימים:

"ברור כי ביסוד הקמת המזבחות והמקדשים בימי האבות קיימת גישה שונה בתכלית מזו שנלחמו נגדה הנביאים במקומות אלה עצמם, אוספים אלה מכילים חומר העשוי לפגוע בנביאים, יחס המקורות למקומות המקדש שנגדם התנהלה מלחמת החרמה של הנביאים היה דוקא אוהד ועמדתם כלפי הדת העתיקה ועקרונות המוסר שלה היתה חפשי למדי בניגוד גמור לזו של הנביאים, מן העיבוד של החלק הנבואי בספרים ההיסטוריים ידועה עמדתם של תלמדי הנביאים למסורת העתיקה הם בודאי לא היו מטפחים את האגדה העממית המכילה סיפורים רבים על עבודת האלילים, מן הסתם היו עוקרים אותה מהשורש. המסקנה המתבקשת היא כי אוספים אלה קדמו לנבואה הכתובה".

"הקירבה לרוח זו בJ  ובE  מוכיחה כי היו לדרך חשיבה זו מהלכים זמן רב לפני הופעת עמוס. גם להנחה זו סימנים רבים, סיפור יציאת אברהם מחרן המפאר את המונו, מניח מראש את שגשוגו של עם ישראל ומקורו, כנראה בתקופה שקדמה למצוקה שגרמו האשורים. קטעים הנחשבים למאוחרים כמו פרק טו' או סיפור הולדת בני יעקב יש בהם מוטיבים דתיים קדומים ביותר.. מוצאם של J וE בתקופה שקדמה להופעת הנבואה".

ובדין העיר רופא: התיאוריה של גונקל על Jו E כמאספים שומטת אחד מעמודי תורת התעודות, שהרי אפשר שהכל אוסף אחדותי של מחבר אחד, וכן כל סיפורי יוסף שייכים לסוג אחד ולכן אינם חיבור מארבע תעודות.

לסיכום ניתן לומר, כי גונקל מיעט במחקר, והרבה בפרשנות סובייקטיבית מאד מנקודת מבט מצומצמת. ועם זאת  תרומתו הגדולה היתה דוקא לרועץ לתורת התעודות, הבנה שמעבר לחילופי לשון בין שק לאמתחת יש צורך בתיאוריה היסטורית שתתאים את הטקסטים לבני אדם אמיתיים לעם החי בארצו.

כדאי גם לעיין בפרק 'עולם התנ"ך' מתוך ספרה של ד"ר ליאורה רביד 'התנ"ך היה באמת', המוקדש לגונקל ולשיטה האנכרוניסטית שפיתח ב'פרשנות' או ב'שחזור' ההיסטוריה וקורות המקרא: כאן תקציר באתרינו, והפרק המלא: רביד נגד גונקל.

הערות:

[1] כמובן שהיומרה המגוחכת לקבוע "עד לרמת המלה" חסרת משמעות בזמננו. נצטט רק את פרופ' יאיר הופמן, מאחרוני ההולכים בדורינו בשיטת ולהויזן בנוגע לאיחור ס"כ:

"מתברר ששתי האסכולות הביקורתיות הראשיות בחקר התורה, אסכולת המקורות ואסכולת המסורות בעל פה, הופכות בפועל לעשרות שיטות משנה, כשבאים החוקרים לבחינת הכתובים בעצמם. כמעט שאין שני חוקרים שיסכימו בכל לגבי חלוקתם של המקורות J E בסיפור יצי"מ (=הנושא בו עוסק הופמן), אפילו הם מסכימים על האבחנה ביניהם לבין שאר המקורות, ואף זה אינו חזון נפרץ", (יצי"מ באמונת המקרא, 1983, עמ' 21). וראה גם: פרשת מתן תורה ותורת התעודות.

מיותר לציין שלו הקטיגוריה 'הוכחה' היתה חלק מהשיח בתחום שהתיימר בעבר לכנות את עצמו 'מדע המקרא', לא היינו מגיעים למצב נלעג זה. מדע חייב להיות בקורתי, מנומק, מסוגל לתת מבחנים שיספקו הפרכה. העובדה שהופמן כמובן קובע: "מצב אובייקטיבי מסובך זה אינו מלמד כמובן שהתיאוריות אינן נכונות שהרי פשטות אינה בהכרח סימן היכר לאמת", מסבירה יפה את תקפותו של מחקר המקרא. "אי אפשר להוכיח שמה שאמרתי לא נכון". זהו הקריטריון הרשמי לתיאוריות קונספירציה, שאי אפשר להוכיח שאינן נכונות, וכן הקלישאה שפשטות אינה ערובה לאמת. במחקר ובמדע הדרישה היא להיפך, להוכיח את מה שאמרת. ולכל הפחות למנוע מצב כל אדם יכול להציב את הנתונים ואת החלוקות כרצונו, מה ערכן של חלוקות שאין שום דרך לדעת עליהן מאומה?

ראה עוד: הנחות היסוד של הביקורת – מדע בדיוניהערך המדעי של הפרדת המקורות.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *