האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

מתן תורת הפרושים?

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

שאלה: תוכלו בבקשה להתייחס למחקרו של עובד הישראלי, ‘שלשה לוחות הברית’? לטענתו הפרושים נתנו תורה חדשה מתוך אינטריגות פוליטיות, ולדבריו אתם כנראה עמלים ליישב ‘תורה’ שבאה לשרת מטרות של כהנים לפני 2000 שנה…

עובד הוא מחבר הספר ‘שלשה לוחות הברית‘, וכותב הבלוג ‘היסתורה‘.

תשובה:

בא לשכונה בחור חדש

קולי נאלם, ליבי נרגש

הוא יוצא לרחוב, מטייל הלוך ושוב

צעדו קליל, כמנגינת חליל

לחישה וחיוך כזה מתנוך אל תנוך

מדי פעם מתבשרים אנחנו על עוד ‘חוקר עצמאי’, שגילה את כל סודות ההיסטוריה של עם ישראל, הוא יודע בדיוק מה קרה ואיך, איפה ולמה.  דבר דבור על אפניו. אך כשמתבוננים קצת בין ההכרזות הפומפוזיות והתמונות היפות, מגלים שמדובר בבליל של כמה שברי השערות מהמאה ה19, שהמחקר הרציונלי דחה אותם מזמן, וה’חוקר העצמאי’ גילה אותן, והחליט לחדש נעוריהן כנשר.

ננסה לרדת לשורש תורתו של עובד הישראלי.

תקציר של ה’מחקר העצמאי’, יש לנו מאת המחבר עצמו, בדש הספר:

ספר “שלושה לוחות הברית” מציג הסבר חדשני ומפתיע לשאלה הגדולה מי היו כותבי המקרא, מה הייתה ספרות זו עבורם וכיצד התפתחה. מחבר הספר תוהה אם גם בימי קדם הכול היה פוליטי. לטענתו ספרות המקרא היא תוצר של מאבק פוליטי ארוך שנים בין שני בתי כהונה. אחד שהיה בישראל, השני שהיה ביהודה, והטקסט המקראי הוא פולמוס ארוך שנים ביניהם.

מתוך מחקר מעמיק מגיע המחבר למסקנות מרחיקות לכת ושערורייתיות. עולה מהניתוח כי במשך תקופת קיומו, עם ישראל החליף את תורתו שלוש פעמים. בשלושה אירועים דרמטיים שכל אחד מהם סיפק לעם ישראל תורה חדשה שדחקה את קודמתה אל מחוץ לחוק, או ששינתה את משמעותה מהקצה אל הקצה. הסיבות שבגללן נוצרה כל אחת משלוש התורות קשורות באופן ישיר והדוק לפוליטיקה הפנימית של בתי הכהונה. כל אחת מהתורות נוצרה כדי לבסס חוקים חדשים שיקנו לאותה מפלגה שעומדת מאחורי כתיבתה כוח ולגיטימציה, כך שתוכל לדחוק את המפלגה המתחרה אל מחוץ לזירה הפוליטית. היו גם מקרים שבהם תורה זו סיפקה את הגושפנקה והאישור המוסרי לחיסול אכזרי ואלים של תומכי המפלגה המתחרה, כוהניה ומנהיגיה.

“שלושה לוחות הברית” הוא ספר פורץ דרך ומטלטל. בשפה פשוטה מעניק הספר לקוראיו משקפיים מיוחדים שיחשפו אותם לעולם האמיתי והאכזר של מחברי המקרא. עולם רווי תככים ומזימות, אינטריגות ומאבקים. עולם של הפיכות פוליטיות אלימות וקשות שהפכו באופן אבסורדי לאמות מידה של צדק טוהר וקדושה.

ומי שרוצה את זה ביותר קצר: מריבה נצחית בין כהני ישראל לכהני יהודה, היא העומדת מאחורי ספר התורה, ומאחורי הויכוח בין פרושים לצדוקים, מתחילה היתה תורה, לאחר מכן תורה שבעל פה, ובסוף מתן תורה השלישי – תורת הפרושים. מרחיק לכת ושערורייתי, פורץ דרך ומטלטל, אמיתי ואכזר.

אתם רוצים לדעת מה זה היסתורה? ברור שאתם רוצים! אז תלחצו כאן:

סוף סוף המחקר העצמאי גילה את ההיסטוריה של התורה. באמת הגיע הזמן שבמאה ה21 נדע את ההיסטוריה הזו אחת ולתמיד.

נפתח מהמאמר: מאיפה הגיעו הפרושים?

המלים הראשונות במאמר הם:

בסוף ימי בית שני מגיח משום מקום זרם חדש: הפרושים. משתלט על היהדות, כשהוא מכניס את התורה שבעל פה שהחליפה את תורת הצדוקים… השאלה הגדולה היא מהיכן צצו הפרושים? איך צמח לפתע, משום מקום, זרם של חכמי תורה הבקיאים בכל ההלכות והחוקים.

ובכן, האזכור הראשון של המחלוקת בין הפרושים לצדוקים, הוא המעשה המפורסם המובא בבריתא עתיקה בקידושין סו. וגם אצל יוסף בן מתתיהו, שהתרחש בזמנו של ינאי המלך, כמאתיים שנה לפני חורבן הבית. לא רק שזה לא סוף ימי בית שני, אלא שזו ראשית התיעוד מימי הבית השני, כל שפע המסמכים מימי הבית השני, החל מספרות החשמונאים, המגילות הגנוזות, יוסף בן מתתיהו, אגדות חז”ל, תיאורים של סופרים חיצוניים, מתחיל רק מהתקופה החשמונאית, על כל התקופה שקודם כן יש לנו רק ידע מועט ולא מסודר. לכן מראשית התיעוד של תקופת הבית השני מוצאים אנו פרושים מול צדוקים.

לפי עובד הפרושים פתאום צצו, צמחו משום מקום, וכל השאלה מהיכן צמחו. אבל האירוע ההיסטורי הנ”ל, כל עצמו מתאר בדיוק את ההיפך, וכך כותב יוסף בן מתתיהו:

“אז הוסיף יונתן להשתדל עוד יותר עם יוחנן הורקנוס עד כי עלה בידו כי קרע יוחנן הורקנוס את כל בריתו עם הפרושים, ויבוא בברית עם הצדוקים, וכל המצוות שהם קבלה מאבות, לא לבד כי ביטל אותם יוחנן הורקנוס, כי אם שגם שם עונש על כל איש אשר יקיים אותם” (קדמוניות היהודים יז י ו).

יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון החשמונאי, שהיה המלך החשמונאי הראשון, היה בברית עם הפרושים, זה התבטא בכך שהחוק הנהוג במדינה היה כפי דעת הפרושים, עד לאותו קרע, על רקע פוליטי, ‘כל המצוות שהם קבלה מאבות’, היו חלק מהחוקה הדתית במדינה. אבל בעקבות האירוע, לפיו החוק הפרושי איים על כשרות יוחנן לכהן (‘שהיו אומרים אמו נשבית במודיעין’), אימץ יוחנן את המשנה הצדוקית.

ובן, רואים אנו שהפרושים לא צצו, גם בראשית הממלכה החשמונאית, היא התנהגה מבחינה דתית לפי השיטה הפרושית, וגם יוסף בן מתתיהו לא מדבר על חוקים שהפרושים חדשו, להיפך, ‘החוקים אשר הם קבלה מאבות’, הכל ידעו שמדובר במסורות עתיקות. הצדוקים הם שההינו לבטל את המסורות העתיקות, וזה היה מוצא טוב ליוחנן מהתסבוכת ההלכתית.

גם יוספוס וגם פילון מייחסים את אורח החיים הדתי ההלכתי, כדבר שהיה מקובל מדור לדור, ראו למשל ורד נועם (‘שוב לתחומן של הלכות טהרה’, ציון תשס”ז): “פילון ויוספוס… שניהם מייחסים כדרכם, את מכלול ארחות החיים היהודיים בפני הקורא, ומייחסים אותם באופן כללי מאוד לתורת משה”.

במקום נוסף כותב יוספוס במפורש:

“הפרושים הנחילו להעם על פי קבלה על פה מאבותיהם הרבה מצוות אשר אינם כתובים בתורת משה ומפני זה ירחיקו אותם הצדוקים ולא יצר ולקיימם באמרם כי רק המצוות הכתובות חובה לקיימם אבל הקבלות מפי האבות אינם כי אם רשות”, (שם פי”ג פ”י).

“הפרושים הם הראשונים בין שלשת הכתות, הם יתחשבו ליודעי התורה ביחוד” (מלחמות היהודים ב ח יד), “ואמנם כאשר יקחו הצדוקים בידם משמר פקודת המדינה אז בהכרח ילכו בכל דרכי הפרושים כי בלא זה לא יסבול אותם העם” (קדמוניות היהודים יז י ד).

גם ישו הנוצרי, החזיק בדעה הפשוטה שהפרושים מייצגים את המסורות הקדומות:  “הסופרים והפרושים יושבים על כסא משה לכן כל אשר יאמרו לכם שמרו ועשו” (מתי כג 23ַ).

הרעיון שהצדוקים החזיקו בהלכות עתיקות, הועלה במאה ה19 ע”י גייגר, והמחקר החדש הגיע למסקנה שאין לדבר שום בסיס, ראה למשל דברי פלוסר, כאן:

 “הצדוקים היו קונטרה-רבולוציונרים, כלומר, שמרנותם הביאה אותם להמצאת דעות מנוגדות לדעת כלל ישראל, לדעתם של הפרושים והחכמים. כלומר: מתוך התנגדות להתפתחות הם חזרו עוד צעד אחורה, וצעד זה היה לפעמים פרי המצאתם” (פלוסר, יוספוס פלביוס, משרד הבטחון 1985, בפרק: כתות בימי בית שני).

וזוסמן, כאן:

“שלא כגייגר, אין ההלכה הפרושית התפתחות מאוחרת דווקא, לעומת ההלכה הצדוקית הקדומה”

דוד נחמן אומר:

אך הקביעה כי ההלכה הצדוקית היא ההלכה הקדומה ואילו ההלכה הפרושית היא הלכה ‘חדשה’ ורפורמטורית נעדרת תשתית ראייתית של ממש (ומאידך: היא מגמתית באופן ברור)… זאת ועוד. הגישה שלפיה ההלכה הפרושית היא מאוחרת וחדשנית מתעלמת מהאלמנט החשוב ביותר שלה: מסורת האבות, ברור שהמשמעות הבסיסית של המושג  מסורת האבות היא: המנהג המקובל והמוחזק בעם מדורי דורות, ואין ספק שהפרושים נשענו באופן בסיסי על מסורת זו”

שם הובאו גם דברי שיפמן האומר:

“יש לקבל את דברי חז”ל ולדחות את דעתם של חוקרים בני ימינו שלא נתנו אמון בדבריהם… הענין הראשון הוא טענת התלמוד שהגישה הפרושית שלטה במהלך חלק גדול מתקופת התנאים, אף, בעניני בית המקדש. הענין השני הוא שמינוח ובמקרים אחרים גם הלכות, המובאים בספרות חז”ל בשם הפרושים ולעתים בעילום שם (‘סתם’), אכן היו אלו שהפרושים החזיקו בהם. במלים אחרות, יהדות חז”ל אינה ‘המצאה’ שלאחר החורבן, כפי שטענו מספר חוקרים, שורשיה יונקים מכת הפרושים, שקדמה לתקופה החשמונאית”.

הפרושים לא צצו בסוף ימי הבית, אלא היו הגישה המסורתית, ברירת המחדל, עוד קודם לתקופה החשמונאית.

שאלה: האם הלכות הצדוקים הן ההלכות הקדומות?

נניח לרגע את העובדות ההיסטוריות, וננסה להתחקות על שרשיו של המחקר העצמאי, מי יודע, אולי יגלה לנו את צפונות העבר? או טעמי דתריסר נהמי?

נחזור לעובד הישראלי:

תיאור השתלטותם של החשמונאים בספר המקבים על המקדש, ולפיו החשמונאים שחררו את המקדש מהכוהנים המתייוונים, הוא חלק מהפרופגנדה של החשמונאים נגד מתנגדיהם מבית. אילו החשמונאים אכן היו יוצאים למרד כדי להשיב את המקדש לקדמותו, כוהני משמר ידעיה שהודחו על ידי אנטיוכוס היו שבים אל המקדש. אבל לא כך היה. במקום זאת הם מינו את עצמם למשרת הכוהן הגדול ורדפו את כוהני משמר ידעיה, אויביהם מבטן ולידה. המרד היה למעשה השתלטות החשמונאים על המקדש והדחתם של משמר ידעיה לצמיתות.

שאלה, מדוע החשמונאים לא החזירו את משפחת הכהנים הותיקה, משפחתו של ישוע בן יהוצדק ממשמרת ידעיה?

התשובה היא ככל הנראה, משום שהכהנים מבית ידעיה השחיתו את דרכם, הכהנים לא ‘הודחו ע”י אנטיוכוס’, אלא להיפך, אחד האחים רץ לאנטיוכוס וקנה את הכהונה תמורת כסף, וחברו רץ והציע לאנטיוכוס יותר כסף, ושניהם הרשיעו ורצו להפוך את ירושלים לפוליס יוונית. לכן, מרד החשמונאים בהחלט כלל גם מלחמה במתיוונים, יזון, אלקימוס, והכהנים מבית ידעיה שהשחיתו את דרכם.

כמובן שלא הכל אידיאולוגיה טהורה, בהמשך החשמונאים עצמם השחיתו את דרכם, וברור שהם גם רצו לשמור על הכיסא שלהם, כמו שכל אחד רוצה לשמור על הכיסא שלו. אבל כשיהודה המכבי הסתער על היוונים ורץ לטהר את המקדש, הוא לא חשב בהכרח על שושלת כהונה רבת שנים שתתחיל במשפחתו, הוא לא ידע שתקום מלכות חשמונאית, הוא רק נלחם במפרי הברית.

עובד הישראלי סובר כי ‘מורה הצדק’ הנרדף שבמגילות ים המלח, הוא כהן ממשפחת צדוק, השערה זו כמובן אינה מוכרחת, אם כי אין דרך להפריכה.

את זאת הוא אומר מתוך המאמץ שלו למצוא ‘רדיפה’ של החשמונאים את הכהנים האחרים, בעוד אין באמת זכר היסטורי לדבר. מרוב התאמצות הוא מגחיך את עצמו, בטענה כי המלחמה מול השומרונים, היא מלחמה מול ‘כהנים מתחרים שבשטחה של ממלכת ישראל’:

החשמונאים אינם רודפים רק אחר כוהני בית צדוק, הירושלמיים, שהודחו על ידיהם. הם גם רודפים אחר הכוהנים במקדשים המתחרים שבשטחה של ממלכת ישראל. תיעוד לכך אפשר למשל למצוא בספרו של יוסף בן מתתיהו המדווח על חורבן המקדש השומרוני בהר גריזים ב 107 לפנה”ס על ידי החשמונאים.

לא ברור אם מדובר בחוסר ידיעה, שהשומרונים היו במצב מלחמה מול היהודאים עוד מימי עזרא הסופר, מלחמה המתועדת במסורות של שני הצדדים, ושכבר בן סירא מכנה אותם ‘עם נבל הדר בשכם’, הם לא היו ‘כהנים מתחרים’, ולא היה להם סיכוי להתקרב למקדש ירושלים (“לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו”). מלחמת החשמונאים בכותים היתה מלחמת דת, מול מי שנחשבו כעם אחר עובד אלילים.

בכל אופן השגיאה הזו גורמת לכל ההסברים המצחיקים הבאים לאורך כל התיאוריה כולה, אחרי ש’הראה’ שהחשמונאים רדפו את הכהנים הישראליים (כלומר הכותים…), וגם את כהני ידעיה (אין לכך זכר, לא נכתב מדוע ‘מורה הצדק’ נרדף והושפל, על ידי מי נרדף, ומאיזו משמרת היה), הוא מבין איך הגיעו לעולם הפרושים, לא מהחסידה, הם הגיעו כדי להילחם בחשמונאים, ואת זה עשו ביחד עם הכותים..:

רדיפות החשמונאים נגד מתנגדיהם משני בתי הכהונה הם שהולידו לדעתי את מפלגת הפרושים. מפלגה שהיא איחוד כוחות נדיר וחריג בהיסטוריה היהודית של כוהנים משני בתי הכהונה. איחוד שמטרתו היתה לעשות יד אחת כנגד כהונת בית חשמונאי ולכן החשמונאים רדפו אחר הפרושים בכל דרך. יוסף בן מתתיהו מספר למשל על צליבתם של כ 800 פרושים ושחיטת בני משפחותיהם לנגד עיניהם, על ידי אלכסנדר ינאי החשמונאי. מאורע זה מוזכר אף במגילות מדבר יהודה.

ובכן, הפרושים הם איחוד כוחות של כהני ישראל (הכותים, כזכור) וכהני משמרת ידעיה, איחוד שנוצר כדי להילחם בחשמונאים.

הסיפור הזה סותר במפגיע את העובדות ההיסטוריות, שיוחנן החשמונאי, זה שהכתיר את עצמו למלך וכהן גדול, במקום את כהני בית ידעיה, היה בברית עם הפרושים, עד שנכנס  לסיבוך הלכתי. הפרושים הם לא גוף שנוצר כדי להילחם בחשמונאים, הפרושים הם חכמי ההלכה שהיו עוד קודם מלוכת החשמונאים, יוחנן החשמונאי הסתכסך איתם, בנו ינאי אף החריף את הסכסוך ושפך דמם כמים, אבל המלכה החשמונאית הבאה בתור, דוקא השלימה עם הפרושים והשליטה אותם על הארץ, למרות שהכהן הגדול היה חשמונאי, בנה של אותה מלכה! אותם פרושים שלפי הסיפור שלפנינו הם ארגון שמטרתו היתה לעשות יד אחת כנגד כהונת בית חשמונאי.

מה שהזוי לחלוטין ב’מחקר’, הוא שהסיפור על כהני ישראל, הולך ותופס תאוצה, בעוד הדבר ברור וידוע שלא היו שום כהנים ישראליים בכלל ביהודה של ימי הבית השני, לא היו שום כהנים שמיוחסים לכהני ישראל, אין שום זכר ואפילו לא פעם אחת בכל ספרות חז”ל, הספרים החיצונים, ספרות הגנוזות, יוסף בן מתתיהו, וכו’ לאיזו קבוצה של כהנים ישראליים, או רצון שלהם להגיע לכהונה בבית המקדש במקום החשמונאים, פשוט לא היה ולא נברא.

ואיפה מוצא אותם עובד הישראלי?

תחזיקו חזק בכיסא:

על מה אני מבסס את המסקנה לפיה זרם הפרושים נוצר מאיחוד של כוהנים משני בתי הכהונה? מסקנה זו לא נטענה, למיטב ידיעתי, באף מחקר קודם לכן. ובכן אפשר ללמוד זאת ממבנה הסנהדרין, הגוף הפוליטי והדתי החשוב ביותר, שהשתנה עם עלית בית חשמונאי לשלטון. עד אז בראש הסנהדרין עמד אדם אחד, כוהן ירושלמי, שכיהן בתפקיד אב בית הדין של הסנהדרין. אך כאשר החשמונאים עולים לשלטון נוסף לגוף הזה בעל תפקיד חדש: נשיא הסנהדרין. כאשר בוחנים את מקום מוצאם ואילן היוחסין של מי שכיהנו בתפקיד נשיא הסנהדרין מגלים כי כולם מוצאם מכוהני ישראל, ולעומתם כל מי שכיהנו בתפקיד אב בית הדין כולם היו מכוהני יהודה.

איחוד מפתיע זה של כוהני ישראל יחד עם כוהני יהודה המודחים הוא שמוביל להקמת מפלגת הפרושים החדשה. תקופה זו של ראשוני הפרושים והיווצרותה של התנועה החדשה קרויה גם “תקופת הזוגות”. תקופה זו כאמור מאופיינת באיחוד זמני של כוהנים משני בתי הכהונה, הישראלי והיהודאי, שהתאחדו נגד אותו אויב משותף, הוא בית חשמונאי. איחוד שבו קיים וויכוח אינהרנטי ובלתי פוסק שיצור את התורה שבעל פה, שכולה ביטוי למחלוקות העמוקות בין שתי המסורות, זו של כוהני ישראל וזו של כוהני יהודה.

אכן, טענה זו לא נטענה באף מחקר, ולא בכדי…

ראשית, יש כאן טעות היסטורית בולטת, תקופת הזוגות לא התחילה אחרי מרד החשמונאים, אלא לפניו, יוסי בן יועזר איש צרדה, ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, היו הזוג הראשון,  וזמן כהונתם היה לפני המרד, בעת גזרות אנטיוכוס הוצא יוסי בן יועזר להורג.

אבל מה שבולט בעיקר, הוא הטעות המצחיקה כאילו הנשיא ואב בית הדין היו כהנים, בעוד אין לדבר שום זכר בשום מקור היסטורי, הנה הטבלה שהישראלי עורך:

מכל הרשימה הזו, ידוע לנו רק על אחד מהם שהיה כהן, יוסי בן יועזר (שמשום מה נקרא כאן ‘בן יסעור’) שהיה דודו של אלקימוס הכהן. על כל השאר אין מידע, ובודאי אין שום מידע שאלו היו כהנים מבית עלי ואלו מבית צדוק, שלא לדבר על שמעיה ואבטליון שהיו בני גרים, והלל הזקן שהיה מיוחס לדוד המלך.

הישראלי כותב:

כאשר בוחנים את מקום מוצאם ואילן היוחסין של מי שכיהנו בתפקיד נשיא הסנהדרין מגלים כי כולם מוצאם מכוהני ישראל, ולעומתם כל מי שכיהנו בתפקיד אב בית הדין כולם היו מכוהני יהודה.

וזו, כאמור, פשוט שטות גמורה. ייתכן שהישראלי החליט כי יוסי בן יועזר היה כהן ישראלי, משום שמקום מוצאו היא העיר צרידה, לעומת יוסי בן יוחנן שהיה איש ירושלים. אבל הרי נתאי הארבלי הגיע מהצפון הרחוק, ולגבי האחרים אין שום מידע כאמור.

ואם אתם מחזיקים חזק בכיסא, תגלו פצצה נוספת….

כיצד ניתן לראות כי גם הפרושים היו כוהנים? דבר זה נחשף בזכות המחלוקת על הסמיכה. לאורך כל שנות הסנהדרין המאוחד התקבלו החלטות משותפות. רק בעניין אחד שני הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה. זו המחלוקת על הסמיכה, שנשארה בעינה ללא פתרון או הסכמה.

המחלוקת על הסמיכה היא מחלוקת על האופן שבו יש להקריב את הקורבן. סמיכה על הקורבן פירושה הנחת ידיו של בעל הקורבן על ראש הקורבן לפני תחילת הקרבתו, תוך הישענות עליו. בזמן הסמיכה, מי שהביא את הקורבן אומר דברים המביעים את הסיבה להבאת קורבנו למקדש. מעין וידוי שבו הוא חושף את חטאיו ושופך אותם בפני האל.

כוהני בית צדוק שכיהנו במשרת אב בעת הדין טענו שבלי קיום חלק זה בהקרבה, הקורבן יהיה פסול, ואילו כוהני בית עלי שהיו הנשיאים של הסנהדרין, טענו שאין לבצע את הסמיכה בתהליך הקרבת הקורבן. רק בימיהם של שמעיה ואבטליון, נשיא הסנהדרין ואב בית הדין בהתאמה, התחלפו הדעות. הסיבה לכך היא, כנראה, כי הם היו גֵרים שלא הלכו בדרכי המסורות הקודמות.

המחלוקת הזו על האופן שיש לבצע את הקרבת הקורבן חושפת את מוצאם הכוהנים של הפרושים. הפרושים היה זרם כוהני מובהק. הסוגיות שעליהן הם מתווכחים הן סוגיות כוהניות. סוגיות הנוגעות לדקויות הקטנות ביותר על האופן שיש לקיים את הקרבת הקורבנות במקדש. דבר שלא עניין ולא שלט בו אדם שלא עסק בכהונה.

אוי טאטע, הסמיכה היא מצוה מפורשת בתורה, המחלוקת על הסמיכה היא רק האם לסמוך ביום טוב, מחלוקת בגזרה דרבנן בהלכות מוקצה.

העיקרון כביכול הוא ש’כהני בית עלי’ דרשו סמיכה, והירושלמים התנגדו, אבל בימי שמעיה ואבטליון התחלפו הדברים, לא, זה לא סימן שכל התיאוריה היא שטות, כי מכיון שהיו גרים לא הלכו בדרכי המסורות… הרי לנו כהני בית עלי גרים.

ובקצרה, זו ההוכחה, מכיון שהסוגיות שעליהן הם מתווכחים הן סוגיות כהניות, וזה לא ענין אף אחד, הרי זאת הוכחה שאין עליה תשובה שכל הפרושים היו כהנים, ובפרט אב בית הדין והנשיא, כולל הגרים, הישראלים, והנשיא מזרע דוד… (גם בסרט הזה, בדקה 4:40 אומר הישראלי, שכהני בית עלי, המוצא שלהם משבט אפרים…).

במאמר הזה מוסיף החוקר הגאון וכותב:

המאבק הסתיים בניצחונם של הפרושים. חז”ל, ממשיכיהם של הפרושים, נעצו את המסמר האחרון בארון הקבורה של הצדוקים כאשר הם הפכו את הספרות שלהם לספרות חיצונית האסורה בלימוד ובקריאה. רבי עקיבא, ממובילי המהפכה, אמר את אחת מאמירות הצנזורה הקשות והמחמירות ביותר: “כל הקורא בספרים החיצוניים, אין לו חלק בעולם הבא” – אמירה שגדעה ספרייה כוהנית עצומה. מאות ספרים הוצאו לנצח מהמסורת היהודית. באותה הפיכה זכינו לקבל היסטוריה חדשה. היסטוריה מגויסת, פרושית, שהשתמרה ברובה עד ימינו. לעומתה, הספרות הכוהנית של הצדוקים הושכחה בכוונה ואכן רובה נשכח.

הישראלי מבלבל בין המושג המודרני ‘הספרים החיצונים’ בו אנו מכנים ספרים רבים ושונים, ובין אמירתו של רבי עקיבא, שכלל לא ידע על קיומם של רוב הספרים החיצונים שיש בידינו, ובודאי לא מדובר בספרות צדוקית, בימי רבי עקיבא כבר לא היו צדוקים, ואין לנו בכלל ספרות צדוקית, והמונח ‘ספריה כוהנית’ היא בדותא, רבי עקיבא כמובן גם לא ידע על המגילות הגנוזות, ולא עליהן הוא דיבר.

ואם יש את נפשכם לדעת, על מה התווכחו הפרושים והצדוקים? התשובה היא, הפרושים רצו לכהן בבית המקדש, למרות שהם היו ישראלים (רגע, אמרנו שהם היו כהנים מבית עלי?), אבל הצדוקים הם אלו שכתבו את התורה,  והם כתבו בה שרק כהנים עובדים, ולכן הפרושים המציאו הלכה שמאפשרת לישראלים לעבוד במקדש…

הנה זה, שחור על גבי לבן:

על מה היה המאבק בין הפרושים לצדוקים?

הוויכוח בין שני הזרמים, בין שתי המפלגות, היה פוליטי. התורה הכתובה של הצדוקים הקנתה להם ורק להם את כל הסמכויות הפוליטיות והדתיות, זאת משום שהם אלו שכתבו את התורה. הכהונה הייתה שמורה אך ורק לכוהנים. הפרושים לא היו יכולים להשתלב בכהונה שבירושלים משום שהיא עברה מאב לבן בלבד, ובעורקיהם של תלמידי החכמים, הפרושיים, לא זרם הדם הנכון. עם חוסר הצדק הזה הפרושים נאלצו להתמודד. כדי להקנות לעצמם מעמד של פוסקים ומחוקקים לגיטימיים, הם פרשו את התורה הכתובה כך שתתאים לאג’נדות הפוליטיות שלהם ותקנה דווקא להם את אותן הסמכויות.

כל מילה נוספת מיותרת.

בהמשך הוא אומר:

על פי המסורת שהנהיגו הפרושים וממשכיהם חז”ל, תלמיד חכם נולד כאשר הוא כבר יודע את התורה כולה והוא רק נזכר בה במהלך חייו כשהוא פוסק הלכות. לכן דבריו אינם נופלים מדברי הכוהנים והוא רשאי לפסוק הלכות כמותם. הוא גם רשאי לפרש את כתביהם של הכוהנים ולחוקק חוקים על בסיס אותה סמכות. אפשר למצוא בכתבי חז”ל, ממשיכיהם של הפרושים, מספר דוגמאות המבליטות את נחיתותו של הכוהן לעומת התלמיד החכם. כך הם הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית ששימרה לכוהנים סמכויות בלעדיות. מעתה הסמכויות הבלעדיות שניתנו על פי התורה רק לכוהנים היו מוקנות גם להם.

אך בתורה נאמר במפורש ‘אל הכהן או אל השופט אשר יהיה בימים ההם’, הרי שהשופט לא צריך להיות דוקא כהן, ספר שופטים מתאר את כל השופטים הקדומים שעמדו לישראל, אף אחד מהם איננו כהן, לא משה, לא יהושע, לא שמואל השופט האחרון, ולא השופטים שביניהם. כנראה שכבר  פעם חשבו ששופט נולד שהוא יודע את כל התורה…

עוד אומר ה’חוקר העצמאי’:

הכנסת התורה שבעל פה הובילה גם ליסוד חגים שונים שתפקידם היה לקבע את המסורת החדשה ולהקנות לה הכרה רחבה בקרב העם. חג שנכנס במסגרת אותה מהפכה הוא חג מתן תורה. החג הזה שאותו אנחנו חוגגים עם חג השבועות, לא היה קיים בימי הצדוקים. המחלוקת על החג מתועדת רבות במקורות היהודיים לאורך ההיסטוריה. בעקבות המחלוקת אנחנו מוצאים הצעות שונות של מפרשים ביהדות המנסים לתת תשובה לשאלה מדוע חג מתן תורה אינו מופיע בתורה. הרי אם החג הוא חלק מהתורה והתקבל במעמד הר סיני, אזי החג אמור היה להיות מצוין בתורה.

התשובה לשאלה זו נעוצה במועד היווצרותו של החג. חג מתן תורה לא מופיע בתורה משום שהתורה נכתבה שנים רבות לפני שהחג הזה נוסד. חג מתן תורה נכנס למסורת על ידי חכמים שרצו לבסס את מעמדה של התורה שבעל פה. המחלוקת בעם על אמיתות התורה שבעל פה הייתה כאמור ארוכת שנים. ייסוד חג מתן תורה נכנס כחלק מאותה מהפכה שניסתה לבסס ולחזק את מעמדה של התורה שבעל פה. החדרת התורה שבעל פה למסורת הייתה תהליך הדרגתי, וביסוס החג היה חלק ממנו וסייע בתהליך.

החג לא היה קיים בימי הצדוקים? הרי החג שבחודש סיון מפורש בתורה, אפשר להתווכח מה אופי החג, אבל קיומו של החג בתורה ברור, המשפט ‘המחלוקת על החג מתועדת רבות במקורות היהודיים לאורך ההיסטוריה’, שגוי, אין שום תיעוד של שום מחלוקת אודות החג, החג נחגג ביום החמישים ממחרת השבת. ישנו ויכוח איך מתחילים את הספירה, אבל אין שום ספק שביום החמישים חוגגים את חג השבועות, כמפורש בתורה.

בספרו, שלושה לוחות הברית, הוא כותב:

יוסף בן מתתיהו מספר למשל על יהושע בן גמלא, כוהן מהמעמד העליון שרצה להתמנות לכוהן גדול. באותם הימים מינוי הכוהן הגדול היה בידי המלך. לצורך מימוש שאיפותיו, יהושע נזקק להרבה כסף ואותו הוא ביקש להשיג בעזרת נישואים למרתא בת ביתוס, אחת מעשירות ירושלים באותם הימים. אך מרתא הייתה גרושה ואילו הוא כוהן ולכן מבחינה הלכתית הם לא יכלו להתחתן. על המגבלה הזאת הוא התגבר באמצעות נשיא הסנהדרין באותו הזמן, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, שעזר לו להעביר החלטה מושחתת המנוגדת להלכה בתמורה לדברים שנציגים אחרים בסנהדרין ביקשו. בזכות ההחלטה השנויה במחלוקת הצליח יהושע בן גמלא לקבל היתר להתחתן עם מרתא הגרושה. לאחר החתונה, מרתא שיחדה בכספה את המלך אגריפס השני וזה מינה את בעלה לכוהן הגדול בבית המקדש.

עובד פשוט עובד עלינו, לא דובים ולא יער, מרתא בת בייתוס לא היתה גרושה, אלא אלמנה, אלמנה מותרת לכהן, ובמקרה שכהן הדיוט נושא אלמנה, הוא יכול  לאחר מכן גם להתמנות לכהן גדול, (כפי שעשה כבר ינאי המלך בעצמו), לא היה צריך שום ‘החלטה מושחתת’, ואין זה מנוגד להלכה. יוסף בן מתתיהו רק משבח את רשב”ג הזקן, בספרו חיי יוסף לח, ובמלחמות ד ג ט.

בהמשך הוא מראה לנו את הבנת הנקרא התלמודית שלו:

התורה שבעל פה היא אוסף ארוך של מחלוקות. לא במקרה המשנה נפתחת בוויכוח בין חכמים לגבי הרגע ביום שבו יש להתפלל תפילת ערבית. ולאחר מכן החכמים מתווכחים על השאלה מתי יש להתפלל שחרית. אחד אומר כאשר השמיים צבעם בין תכלת ללבן, השני כאשר הם בין תכלת לכרתי (שצבעו ככל הנראה גוון ירקרק). כל אחד מציע שעה קצת שונה לתפילה, על פי מצב קרני השמש השונה מעט ומיד עולה טיעון נוסף החולק על עמדה זו ובו הקביעה כי בוקר יכול להיחשב גם שעת היקיצה הטבעית של האדם.

היעדר מוחלט של יכולת קריאה תלמודית, ועוד משנה, הכתובה בעברית צחה. אין במשנה ויכוח על הרגע בו יש להתפלל, אלא האם קנסו את המאחר להתפלל, קנס חכמים. השיעור ‘בין תכלת לכרתי’, לא עוסק בצבע השמים, אלא ביכולת זיהוי של אדם בחושך בין בגד צבוע תכלת ובין ירק בשם כרתי, והנושא הוא לא זמן תפילה אלא זמן קריאת שמע. האמירה שבני מלכים קמים בשלש שעות הובנה על ידיו בטעות כדעה נוספת לגבי התחלת זמן תפילה, כלומר קריאת שמע, ולא היא, מדובר על סוף זמן ק”ש, ובנוסף: לא מדובר כלל על בוקר אלא על ‘בקומך’.

האמונה בנשמות ובחיים אחרי המוות חלחלה באותה תקופה ממסורות יווניות עתיקות. אפשר למצוא את אפלטון מבטא דברים דומים כבר קודם לכן. הצדוקים המשיכו כמובן להיצמד לאמונה היהודית הקדומה שלפיה אין חיים אחרי המוות

האמונה בחיים לאחר המוות מפורשת בתורה באיסור העלאת אוב, ובספר שמואל כיצד הועלה שמואל באוב ע”י בעלת אוב בשביל שאול, ובספר מלכים כיצד רוח נבות התיצבה לפני הבורא ונשלחה לעולם וכו’.

בהמשך הוא כותב שלפי הפרושים יש גן עדן רק לגברים ולא לנשים… וכדי בזיון וקצף.

כשממשיכים לשוט בין בתרי ה’מאמרים’ של ה’חוקר העצמאי’ מגלים הרבה בדיחות לא שנונות, וטעויות של תלמיד מתחיל, אבל חושבני שהדגמנו די והותר במה מדובר.

שאלתי היא, האם גם בפיזיקה יושבים ‘חוקרים עצמאיים’ ומפרסמים ספרים בהם הם מגבבים נוסחאות שכל סטודנט שנה א’ רואה שהן חסרות משמעות? למה רק בהיסטוריה ישראלית, כל אחד יכול לכתוב ספר עם הכותרת הכי פומפוזית, ודוקא התוכן ה’נועז’ הוא זה שיקדם אותו להיות רב מכר? היסטוריה זה לא מקצוע? אפשר לכתוב מה שרוצים? התשובה ברורה. היום התפרסם גם מאמרו של משה מנשהוף: מדע אחד מדעים רבים, בו הוא כותב בין השאר:

העובדה שטענה או מסקנת מחקר מסוימת זוכה באמונם של רבים, מצוטטת ומוצגת עם סימוכין המחזקים אותה, אינה מספיקה כדי לקבוע שאותו מחקר הוא אמין. במקרים רבים מתברר כי דווקא ממצאים שאמינותם מוטלת בספק נעשו פופולריים בגלל פשטותם או מסיבות שיווקיות ואחרות.

אמירות כגון “הוכח במחקר”, או “מסקנה שאליה הגיעו במחקר” הנאמרות על מחקרים בתחומים שאינם מדעיים, בעיקר במדעי ההתנהגות והחברה, שונות מאמירות דומות המתייחסות למחקרים בתחומים מדעיים. למרות כל הניסיונות לאובייקטיביות ולקביעת כללי מחקר מנחים מחייבים, מחקרים רבים בתחומים אלה חשופים הרבה יותר למניפולציות המטות את התוצאות כמבוקש. לא פעם נתקלתי בחוקרים המודים שאפשר להוכיח טענה הפוכה מזו שכביכול הוכחה – כלומר, אין כל מניעה לתכנן מחקר שיוכיח טענה הפוכה לחלוטין או שיש מקרים שבהם מממצאי המחקר עצמם אפשר להסיק מסקנות שונות, ולעיתים אף הפוכות.

לסיכום, נראה שקיים בלבול כלשהו בין מחקר באשר הוא מחקר לבין מחקר מדעי. כאמור, לא כל מחקר שמנוהל תחת פיקוח קפדני או לפי כללים נוקשים, במטרה לצמצם השפעות סובייקטיביות, הוא מדעי, גם אם הוא נערך בסביבה אקדמית או מחקרית. כמו כן, מדעיות המחקר אינה תלויה במעמדו של עורך המחקר, בכושר השכנוע של מי שמציג אותו או באופן שיווקו. המדעיות קשורה בנושא המחקר, ומחקר מדעי נעשה באמצעות כלים של מדעי הטבע שכוללים את הפיזיקה והכימיה,  הוא בנוי ומוסבר בשפה מדעית, מתבסס על הוכחות לפי הקריטריונים של חוקי מדע וניתן להפרכה על פי אותם קריטריונים.

ישוטטו רבים ותרבה הדעת.

 

 

 

5 2 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
6 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
עובד השיראלי

בעקבות ההערות שלכם הלכתי ובדקתי לאחור את הדברים. בנושא נשואי מרתא בת ביתוס אכן נפלה טעות. אכן מסופר שהיתה אלמנה, כפי שציינתם, ולא גרושה, כפי שכתבתי בטעות. משום שמרתא היתה אלמנה היה צורך בהליך מיוחד של כינוס, דבר שהצביעו עליו חוקרים אחרים שהיה בגדר חידוש ובביקורת באותם הימים. דבר זה מוזכר גם במשנה (מסכת יבמות ו ד) וגם בה נמתחת ביקורת על המינוי שניקנה בכסף. התלמוד גם מביא את מינויו של יהושע בן גמלא לכהן גדול כדוגמא למינוי של אדם לא ראוי לתפקיד: ” דאמר ר’ אסי תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא על דאוקמיה ליהושע בן גמלא… Read more »

HJHTK
HJHTK
3 months ago

לאלו ספרים חיצונים התכוון רבי עקיבא ואלו ספרים הוא לא הכיר?

שלמה ברוורמן
שלמה ברוורמן
3 months ago

“הרי לנו כהני בית עלי – גרים” לאן ייקח את בושתו וכלימו

Ben
Ben
3 months ago

אין מילים!

6
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x