האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

שאלה: הנביאים התנגדו לקרבנות?

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

שאלה: ידוע שהנביאים התנגדו לקרבנות, והסבירו שאין לבורא חפץ ברבבות נחלי שמן ואילים מפוטמים וכו’, ואילו הכהנים דגלו בקרבנות, מדוע היהדות וההלכה קיבלו את דעת הכהנים, ולא את דעת הנביאים שהיו מנהיגי הדור ונשלחו מאת האל?

תשובה: רעיון זה שהנביאים התנגדו לקרבנות, הפך לרעיון מקובל בעקבות מלומדים פרוטסטנטים בעת החדשה, שביקשו צידוק מחודש לנצרות. הנצרות הקלאסית דגלה בביטול המצוות המעשיות עקב הכפרה ע”י צליבתו של ישו. זו משנתו של פאולוס, ועבור ימי הביניים זה הספיק. בעת החדשה הובן שטענה זו אין לה שום בסיס היסטורי או תיאולוגי, ולכן יצאו הפרוטסטנטים במהלך חדש: התורה היא מזוייפת, התורה ה’מקורית’ לא כללה קרבנות, ולכן הנביאים התנגדו אליה, ‘הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה’? הנצרות חוזרת לאידיאל הראשוני של התורה ה’מקורית’, הנביאים התנגדו לקרבנות!

ביסוד הגישה הזו, עמדה הנחה אנכרוניסטית, שהדת הקדומה כביכול היתה חופשיה מפולחן, מקרבנות, ומחוקים מדוקדקים, ולהויזן אפילו טען שכל אפני הקרבנות לא היו קיימים בתקופה הקדומה (הוא גם חשב שהכתב לא הומצא עדיין בזמן מתן תורה… בהסתמך על המיתוס היווני שהאל קדמוס המציא את הכתב). ההנחה הזו הופרכה לחלוטין עם התייסדו של מקצוע הארכיאולוגיה, מאות ואלפי תעודות כתובות  וממצאים מוחשיים מלמדים שהפולחן, הקרבנות, והחוקים המדוקדקים, היו חלק בלתי נפרד מכל דת בימי קדם וגם מהיהדות. על כך פירט באריכות פרופ’ וידנפלד במאמרו שהובא כאן, במאמר זה הוא גם מראה את חוסר ההבנה התיאולוגי של היהדות, את התפיסה הנוצרית השטחית והמוכרת, שהביאה אותו ל’ניתוח’ השגוי (על זה אריכות גם כאן, ובכלל על האופי הפרוטסטנטי של ביקורת המקרא כאן), דוגמא מדבריו:

יש לציין כי גישתו של ולהאוזן משקפת את עמדת התיאולוגים הנוצרים בגרמניה של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, ונגד גישה זו קמו תיאולוגים בארצות הברית כגון ג. פוט־מור ואחרים. אולם עניננו כאן לא בהגנה על עמדת היהדות בכלל כי אם בחשיפת הסילוף שבטענות ולהאוזן כלפי היהדות, שכן מטענות אלה נובעת גישתו העקרונית והמשפט הקדום כלפי תורת כהנים. לפי דעת ולהאוזן, הדינים היבשים שבתורת הכהנים אינם יכולים להיות יצירה מקורית ישראלית מימי הנביאים. אדרבה תורה זו משקפת את הירידה וההתנוונות כביכול של היהדות מימי הגלות, והיא אשר סללה את הדרך לתיאוקרטיה הפרושית, התיאוקרטיה בספרות הכהנים המיוחסת למשה אינה, לדעת ולהאוזן, אלא השלכה פיקטיבית מימי הגלות ואחריה. הסופרים מימי הבית השני ציירו את עבר מהרהורי לבם המשקפים את שלטון הכהונה בימי בית שני.

אך בלי קשר למניעים של הטענה הזו, שהנביאים התנגדו לקרבנות, היא גם מופרכת מתוך שתי עובדות ברורות: 1) הנביאים, כולם, תמכו בשמירת התורה, ואין שום גירסא של התורה שלא כוללת קרבנות, לפי שום ניתוח ביקורתי, דיאכרוני, טקסטואלי, נומרולוגי, כולם מסכימים שכל חלק של התורה, היה כרוך במקדש ופולחן. 2) הנביאים עצמם תמכו במקדש וקרבנות, וחלק מהם אף מתואר כמקריב קרבנות בעצמו.

הנביאים מדברים על ספר תורה

הנביאים, ששואלים האם מה שה’ צריך זה קרבנות לארוחת בוקר, מדברים על ספר התורה:

הושע אומר: “ותשכח תורת אלהיך” (ד’ ו’). “עברו בריתי ועל תורתי פשעו” (ח א). “אכתוב לו רובי תורתי” (ח יב).

עמוס אומר: “על מאסם את תורת ה’ וחקיו לא שמרו” (ב’ ד’).

ישעיהו אומר: “האזינו תורת אלהינו” (א’ י’). “מאסו את תורת ה’ צבאות” (ה’ כד’). “עברו תורת חלפו חק הפרו ברית עולם” (כד’ ה’). “לא אבו שמוע תורת ה’” (ל’ ט’). “יודעי צדק עם תורתי בלבם” (נא ז).

התורה מוזכרת בתהלים פעמים רבות, כבר מראשיתו ‘בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה’ (א’ ב’), ועוד עשרות פעמים, ובפרט בפרק קיט.

ירמיהו מזכיר את “תפשי התורה” (ב’  ח’), “דברי לא הקשיבו, ותורתי וימאסו בה” (ו יט), וכן אומר: “תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה’ אתנו” (ח’ ח’), “על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם” (ט יב). “ואת תורתי לא שמרו” (טז יא). “תורתי אשר נתתי לפניכם” (כו ד). “נתתי את תורתי בקרבם” (לא לב). “ולא שמעו בקולך ובתורתך לא הלכו” (לב כג). “ולא הלכו בתורתי ובחוקתי אשר שמתי לפניכם ולפני אבותיהם” (מד י).

 הושע משתמש בספר דברים בצורה שיטתית ומאד ברורה (ראה כאן), אך גם ספר דברים מצווה על קרבנות ופולחן, למרות שגם בו כבר מוצאים את ההדגשה המוסרית:

וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־ה’ אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־ דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ:

דברי הנביאים שמדגישים שהעיקר הוא היראה והאהבה וללכת בדרך ה’, אינם אלא פיתוח של ספר דברים עצמו:

הֲיִרְצֶ֤ה ה’ בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי־שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי: הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־ה’ דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ:

אבל לו היתה להם באמת מלחמה נגד הקרבנות, הרי לא היו תומכים בתורה, ולא היו מאמינים שהיא ‘תורת ה’ כפי שהם מכנים אותה.

הנביאים תומכים במקדש ובקרבנות

הנביאים משתמשים באופן קבוע בספר ויקרא, כבסיס רעיוני והלכתי, עשרות חוקי ודיני הקרבנות שבויקרא מהוים בסיס לדברי הנביאים, כאן עמדנו על השימוש של הנביאים בחלק שמיוחס ע”י החוקרים לס”כ, מבחינה לשונית, אבל הנושא הוא לא רק לשוני, אלא גם ישיר בהקשר של חוקי הקרבנות.

שמואל הנביא אומר: הַחֵ֤פֶץ לה’ בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל ה’ הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים: אך מה הנושא של דבריו? קרבן שנעשה בחטא, הקרבן הוא מעלה למי ששומע בקול ה’ ורוצה להתקרב אליו, ולא פעולה מאגית ש’עוזרת’ לאדם בכל מקרה, גם כאשר הקרבן נעשה תוך שהוא עובר על ציווי התורה. יתירה מכך, שמואל הנביא בעצמו קובע עם שאול מועד להקריב קרבנות יחד: “וְהָיָ֗ה כִּ֥י תבאינה תָבֹ֛אנָה הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה לָ֑ךְ עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּמְצָ֣א יָדֶ֔ךָ כִּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים עִמָּֽךְ:  וְיָרַדְתָּ֣ לְפָנַי֘ הַגִּלְגָּל֒ וְהִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ יֹרֵ֣ד אֵלֶ֔יךָ לְהַעֲל֣וֹת עֹל֔וֹת לִזְבֹּ֖חַ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֑ים שִׁבְעַ֨ת יָמִ֤ים תּוֹחֵל֙ עַד־בּוֹאִ֣י אֵלֶ֔יךָ וְהוֹדַעְתִּ֣י לְךָ֔ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה” (ש”א י). שמואל הנביא הוא זה שציווה אותו להקריב, אך בזמן שנאמר לו ולא בזמן אחר.

ומהיכן בא שמואל הנביא? הרי הוא היה עוזרו ומשמשו של עלי הכהן במשכן שילה, ומה עשו במשכן שילה? הקריבו קרבנות תמידין כסדרן, כמתואר בספר שמואל, ושמואל עצמו הקריב קרבנות בכמה הזדמנויות כמתואר בספר שמואל. לכן מגוחך לייחס לו התנגדות לקרבנות.

גם דוד המלך, כבר אומר את דברי הנביאים המאוחרים יותר: “מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד ה’ מִי־יָג֣וּר בְּאָהֳלֶ֑ךָ מִֽי־יִ֝שְׁכֹּ֗ן בְּהַ֣ר קָדְשֶֽׁךָ:  הוֹלֵ֣ךְ תָּ֭מִים וּפֹעֵ֥ל צֶ֑דֶק וְדֹבֵ֥ר אֱ֝מֶ֗ת בִּלְבָבֽוֹ”. (תהלים טו), לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר… מִֽי־יַעֲלֶ֥ה בְהַר־ה’ וּמִי־יָ֝קוּם בִּמְק֥וֹם קָדְשֽׁוֹ: נְקִ֥י כַפַּ֗יִם וּֽבַר־לֵ֫בָ֥ב אֲשֶׁ֤ר׀ לֹא־נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְא נַפְשִׁ֑י וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה” (תהלים כד’). הוא מדגיש שמי שיעלה בהר ה’ הוא רק מי שנקי מבחינה מוסרית, אבל מה יעשה אותו אדם מוסרי בהר ה’? דוד המלך הכין את התשתית לבניית בית המקדש, בהר ה’, ובו יקריבו קרבנות, בו שלמה המלך העלה אלף עולות.

בספר שמואל מוזכרות 47 מצוות שנמצאות רק בספר תורת כהנים:

1) עליה לרגל, 2) פניה מהמקדש רק בבוקר, 3) דין הנזיר, 4) איסור שתויי יין, 5) משפט הכהנים, 6) הקטרת החלב, 7) קטורת לפני ה’, 8) בחירת אהרן לכהן, 9) מתנות ראשית, 10) מנורה בהיכל, 11) ארון בבית ה’, 12) כרובים בקדש הקדשים, 13) עולה וכליל, 14) שוק לכהן, 15) קרבן שלמים, 16) אפוד, 17) אורים ותומים, 18) איסור אכילה על הדם, 19) התקדשות לזבח, 20) קרבן ראש חדש, 21) ראש חודש יומיים, 22) דין בעל קרי כלשונו, 23) טומאת קריבה לאשה, 24) טומאת כלים, 25) לחם הפנים, 26) איסור אוב וידעוני, 27) אהל מועד, 28) נגיעה בארון ממיתה, 29) טבילת נדה, 30) לויים נושאים את הארון, 40) אשה שזינתה אסורה לבעלה, 41) איסור למנות את ישראל, 42) דין המילה, 43) תשלומי ארבעה וחמשה, 44) הטית משפט, 45) מחיית עמלק, 46) עיקור סוסי עכו”ם, 47) איסור למנות את ישראל.

אוי לאותה ‘התנגדות לקרבנות’, שמבוססת על היצמדות לתורת ה’ ושמירה באדיקות של כל חוקי ת”כ… פירוט נוסף בהערה.[1]

הדעה הפרוטסטנטית שהנביאים התנגדו לקרבנות, נדחתה באריכות כבר ע”י מובינקל בזמנו, שהראה כיצד הדת מעוגנת בעבודת הקרבנות לפי הנבואה, והבקורת היא חלק מההכוונה של עבודת הקרבנות עצמה, (כפי שמוכח: ש”א טז לעומת ש”א ז ט, ש”א ט יב, ש”א י ח, ש”א יא טו. תהלים נא יח, לעומת נא כא. תהלים נ ט ויג, לעומת נ יד וכד. ישעיהו א יא המונה עם הקרבנות את כל עבודת ה’, לעומת יט כא. כירמיה יד יב. ז כב והלאה. הושע ו ו, לעומת י ח), בזמננו ברור שאין לדעה זו מקום, כפי שכותב בנימין אופנהיימר:

“נביאים אחרונים לא שללו את הפולחן שלילה גמורה כפי שסברו ולהויזן פולת וחסידיהם, על פי ניתוק פסוקים מעטים מכל דבריהם של הנביאים על הפולחן שבימיהם… התנגדותם לפולחן שבימיהם היתה מכוונת נגד המגמה לצמצם את תביעות הדת בתחום הפולחן בלבד”, (אנצ”מ ערך נבואה עמ’ 707).

ושמואל אחיטוב:

“עמדתם העקרונית של הנביאים לגבי הפולחן באה לידי ביטוי בדברי שמואל שם: הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים (ש”א טו כב) שמואל אינו מדבר ככהן שכל מעיניו הפולחן אלא כנביא, ובשום פנים אין לשלול דברי נבואה אלו משמואל, הם אחוזים היטב במסגרת המאורעות”, (אנצ”מ ערך שמואל עמ’ 74).

ישעיהו מלגלג על מקריבי הקרבנות כשידיהם מלאות בחטא, אך הוא מלגלג גם על המתפללים, על הנושאים כפיים, ונביאים אחרים על המתכופפים בתפילה, על הצמים, וכו’, אין כוונתם לבטל את כל הקשר עם האל, אלא רק שהפולחן הוא ביטוי של עבודת הלב, ולא בא במקומה, וראה בהרחבה אלכסנדר רופא (“מבוא לספרות הנבואה” – יחס הנביאים לפולחן, אקדמון, 1992):

ראשית, יש להביא בחשבון שההפרדה הידועה, בין מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו איננה ידועה במקרא. חובותיו של אדם, כפי שנצטווה מגבוה, הן אחדות אחת. ההבחנה, ככל שהיא נוחה לנו כדי לעמוד על תכני ההגות המקראית, איננה מתאימה למבניה של ההגות הזאת. וכן אנו שוגים בהבנתנו את ההגות המקראית כשאנו תופסים את הפולחן כמערכת טקסית ריקה מתוכן. פולחן פירושו עבודה, עבודת ה’. ומה מקום יש להניח, שאדם נוטל עליו לעבוד את אלוהיו, להגיש לו מכל היקר לו, בלי שרגשות – של תודה, של הערצה של נאמנות – יפעמו בקרבו?(20) וכן אנו עלולים לטעות בהבנת הנביאים, אם אנו תופסים אותם חוץ לזמנם ולמקומם. האמנם תיארו לעצמם הנביאים אפשרות של דת ללא עבודה, דת אמורפית, הבנויה כולה על רגש פנימי?

ואכן, ייעודי הנביאים לא פסחו על עבודת ה’ לעתיד לבוא. הושע פותח את משא השיקום שלו בתשלום נדרים (י”ד 3). ישעיהו, שחווה את ההתגלות הראשונה אליו במקדש דווקא (ו’ 1, 4, 6), מבסס את דרישותיו לצדק ולענווה על נוכחות ה’ בביתו בירושלים, כפי שראינו; ואת חזון השלום בין העמים הוא מתאר כנובע מעלייה לרגל של כל העמים להר בית-ה’, שבו ישמעו את דברו (ב’ 1-4). המנהג הפולחני של ‘הריאיון’ בימי ישעיהו, הוא המשמש אב-טיפוס לחזון העתיד שלו. וכן ירמיהו משלב בתיאורו את שיקום שבטי הצפון מראה של עלייתם למקדש ירושלים, כיצד ‘הנוצרים’, היינו שומרים המופקדים מטעם המלך במגדלים שבספר (השווה מל”ב י”ז 9; י”ח 8), מזרזים את בני אפרים, “קומו ונעלה ציון אל ה’ אלהינו” (ל”א 5). ולהלן הוא מביא את קריאת ההתרגשות של העולים לריאיון, כאשר מראשי ההרים נגלית להם ירושלים בכל הדרה: “יברכך ה’, נוה-צדק, הר הקדש!” (ל”א 22). הנביאים לא יכלו לתאר לעצמם עולם בלי עבודת ה’.

מה שנראה כדחייה מוחלטת של הפולחן מסתבר יותר כהורדה שלו במעלה, כקביעת ערכים שעדיפים עליו. יש להביא בחשבון דרך התבטאות פיוטית, שאינה מחפשת כלל את הדיוק. אם אומרת החכמה במשלי ח’ 10: “קחו מוסרי ואל כסף”, נשמעת כאן דחייה מוחלטת של העושר. יש לחפש את החכמה ולא את העושר; אך ההמשך הוא “ודעת מחרוץ נבחר” – אין כאן דחייה, אלא העדפה בלבד. כך צריך להבין את דברי הושע: “כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלהים מעולות” (ו’ 6). – החסד עדיף על הזבח, אך לא יתואר ישראל ללא זבח, אלא רק בתקופה קצובה של עונש (השווה ג’ 4-5; ט’ 1-5). וכך, אם נאמר ביואל: “וקרעו לבבכם ואל בגדיכם” (ב’ 13) – לא העלה הנביא על דעתו שתיערך תענית בלבוש מחלצות, אלא זאת ביקש לומר, כי עוד יותר חשובה מקריעת הבגדים היא קריעת הלבבות.

כל הנביאים מדברים על בניית בית ה’ לעתיד לבא, וברור שבניית בית ה’ בהר הבית, משמעותה הקרבת קרבנות וסדרי המקדש המוכרים.

קויפמן כבר הראה, שהמחקר הפרוטסטנטי הפך את ירמיהו למתנגד קרבנות, רק על ידי מחיקה סלקטיבית של דבריו:

הדרישה של ירמיהו מתאימה לכל מטבע בבואתו: לא זבח, אלא כל דברי הברית. הנגוד הוא: מעשה פולחן חיצוניים לעומת אמונת אמת וקיום נאמן של התורה… שירמיהו אינו שולל במיוחד את פולן הקרבנות נמצאנו למדים מי”ד פסוקים יא-יב: עם “עולה ומנחה” הוא כולל כאן רנה ותפלה. והלא ירמיהו עצמו מתפלל, וגם מצוה הוא על תפלה (כ”ט ז…) …אם ירמיהו אומר, שהאל אינו רוצה בעולה ומנחה של “העם הזה” (י”ד יא-יב), אין זה אלא מפני שמעשיהם רעים, ואם הוא אומר, שזבחיהם לא ערבו לה’, מפני שלא הקשיבו אל דבריו (פסוקים כ-כא), הרי הוא רומז (בעקבות הושע ט) שאם הם מקשיבים, זבחיהם ערבים לו… לשולל פולחן הקרבנות עשתה אותו (את ירמיהו) רק התיאולוגיה הנוצרית-הליברלית ע”י מחיקות והשמטות, כמנהגה. (תולדות האמונה הישראלית, כרך ג’ ספר ב’ עמ’ 443-4). 

צבי אדלמן כותב:

“כפי שנראה בהמשך, היהדות אינה שונה מיתר הדתות ביחסה לקורבנות, חרף ניסיונותיהם של יהודים לאורך הדורות לצמצם ולשלול לחלוטין את משמעות הקורבנות. לכאורה, אליבא דדעה זו, הנביאים הסתייגו מקורבנות, אבל למעשה, אחרי עיון בכל ספרות הנבואה – ולא רק בציטוטים בודדים – ברור שנביאים רבים היו כוהנים שפעלו במרכזים פולחניים והטיפו מוסר – בנוסף לקורבנות, ולא תמורתם. לעתים קרובות, יהודים מושפעים מפולמוסים של נוצרים ומוסלמים נגד התנ”ך, מתביישים ממערכת הקורבנות או מכחישים אותה לגמרי“.

מעניין שגם בין משכילינו שבמאה ה19 התנהל ויכוח כזה, עם גוויעת תקופת ההשכלה, היו מן המשכילים שפנו אל תורת החסידות לקבל ממנה השראה לעזיבת הדת, (באופן מסולף כמובן), אחד מהם היה הורודצקי, שהשתמש ברעיון של ‘הנביאים התנגדו לקרבנות’, ומכאן ‘החסידים התנגדו להלכות’, והעיקר הלב…

כנגדו יצא המשכיל הקשיש, לילנבלום, שכבר התחיל להתמסר לציונות, כשנואש מיהדות לכשעצמה באשר היא, ובמאמרו ‘התורה והנבואה יהדות אחת‘, כותב מל”ל:

כמעט ברור הוא, שהחקים שהיו ידועים להם נשמרו על-פי-רוב כראוי, ביחוד בזמן שלא עבדו עבודה זרה, כי בכלל אדם נזהר יותר במצוות שבין אדם למקום מאשר במצוות שבין אדם לחברו, ועל כן לא הרבו הנביאים להוכיח את העם בפרטות על חק פלוני ופלוני, כי אחת משתי אלה: בזמן שלא עבדו עבודה-זרה קימו אותם על פי רוב, ובזמן שעבדו עבודה-זרה אין מקום להוכיח על עבירות ידועות בודדות בעת פשיעה גדולה כזו, וכמאמר ההמון: “מי שכורתים את ראשו מעליו אין בוכים על שערותיו”. בכל אופן לא העלימו הנביאים את עיניהם מן החקים בכלל. עמוס, הנביא הראשון, שרבים רואים בו מתקן חדש, אומר: “על מאסם את תורת ה’ וחקיו לא שמרו”5. ישעיה, המתנגד אל הקרבנות של בעלי-עבירה, אומר: “ועבדו זבח ומנחה וגדרו גדר לה’ ושלמו”6, ואומר: “והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורות חלפו חק “7 . הושע, שאמר “חסד חפצת ולא זבח”, אמר: “ובאשור טמא יאכלו”8. מיכה, שאמר “ומה ה’ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד” הוסיף תיכף: “והצנע לכת עם ה’ אלהיך”9, אם כן דבר גם על המצוות שבין אדם למקום, ובחשבו פשעי יעקב אמר: “ומי במות יהודה הלא ירושלים”10, דבר על הבמות ולא על בית-המקדש. ירמיה, שלפי דברי הורודצקי אמר דבריו “כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים… על דברי עולה וזבח” הפך מדברי תורת משה (במקום אחר11 בררתי, שירמיה אמר דבריו רק על עולה וזבח שהם רשות, כמו שנאמר: “לרצוני, לרצונכם תזבחוהו” ולא על קרבנות חובה), אמר: “ולכהנים הלוים לא יכרת איש מלפני מעלה עולה ומקטיר מנחה ועושה זבח כל הימים”12, ואמר עוד: “ולא שמעתם בקול ה’ ובתורתו ובחקותיו ועדותיו לא הלכתם”13, וישעיה השני, הדורש לפתח חרצובות רשע וגו’ אומר עם זה: הלא זה צום אבחרהו14, מזהיר על השבת15, אומר: עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי16 וכועס על “האוכלים בשר החזיר ומרק פגולים”17.

לילנבלום גם מרחיב את הנושא, ומטיף מוסר לנסיון לשכתב את ‘רוח היהדות’ לפי צרכי הדור:

מודה הוא ה’ הורודצקי שאי אפשר לדת בלא חקים, אבל הוא מוסיף, שזה רק אם “החקים מביאים תועלת להעם ומתאימים לרוחו הפנימי של העם”. והנה הוא מדבר עתה לא על התלמוד והפוסקים, כי אם על תורת משה, וכאן הפליאה גדולה מאד: מאין הוא יודע בזמננו זה את רוח ישראל בזמן תורת משה לערוך על פיהו איזו חקים התאימו לרוח העם, ואיזו לא התאימו? ומאין הוא יודע בדקדוק גדול וברור כל כך את הרוח הלאומי של ישראל בכלל, שבלי ספק נשאר בו חלק גדול מאד גם עתה וגם ישאר עוד לימים הבאים, להחליט שאין חקי התורה המעטים ההם מתאימים לרוח הלאום עתה? אמרתי “המעטים”, כי אם נפריד מכל התרי“ג מצוות את כל המצוות שבין אדם לחברו, את כל החקים הנוגעים בעבודה זרה ובזכרונות הלאום, ומן השאר נחבר את הפרטים לסוגים, ונחשוב את כל החקים ע”ד המאכלות האסורות לחק אחד וכן הלאה, אז ישארו לנו בתורה רק חקים מעטים. ועד כמה אנו שליטים לשפוט על רוח הלאום בענין זה תהיה לנו למשל מצות מילה. המצווה הזו, לפי ההשקפה הראשונה, אין לה שום שייכות לרוח הלאום. אבל קדמונינו העידו לאמר: כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה18, ורואים אנו שמצוה זו נעשית גם עתה בשמחה.

ה’ הורודצקי אומר, שבתורת משה ההשקפות המוסריות מעורבות במשפטים כמו “עין תחת עין”, “לא תחיה כל נשמה” ועוד, אבל “בספרי הנביאים אנו רואים אור גדול, ובלתי מעורב, אור מזוקק, רעיונות של מוסר וצדק מחלטים, קשורים ומדובקים באהבת החיים הכלליים”.

כנראה לא קרא ה’ הורודצקי כראוי את דברי הנביאים, אשר תוכחותיהם וקללותיהם נוקבות עד התהום. עמוס בראשית נבואתו שולח אש בבית חזאל, בחומת עזה, בחומת צור, בתימן, בעמון ומחריב ארמנותיהם, מכרית יושב מבקעת און (דמשק), מאשדוד ומאבד שארית פלשתים19, אומר: “הרגתי בחרב בחוריכם”20, “נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל”21 ומשמיד את הממלכה החטאה מעל פני האדמה22 ועוד ועוד. ישעיה מסיר מירושלים ומיהודה כל משען לחם וכל משען מים23, מקלל את בנות ציון בקללות שאינן גרועות מקללות התוכחה שבתורה24, שלא מצאו חן בעיני הורודצקי, מנבא על החטר מגזע ישי, כי ברוח שפתיו ימית רשע25, מנבא על בבל נוראות: כל הנמצא ידקר, עולליהם ירטשו, ודורש להכין מטבח לבנים בעון אבותם26, אומר, “כי קצף לה’ על כל הגוים… החרימם נתנם לטבח, וחלליהם ישלכו, ופגריהם יעלו באשם… חרב לה’ מלאה דם… כי זבח לה’ בבצרה וטבח גדול בארץ אדום… כי יום נקם לה’… מדור לדור תחרב”27, ירמיה אומר: “וכשלו בם אבות ובנים יחדו28, ואתה אל תתפלל בעד העם הזה… כי אינני שומע אותך29, והיתה נבלת העם הזה למאכל לעוף השמים”30, ומקלל בקללות נמרצות לא רק את שונאיו, כי אם גם את האיש אשר לא עשה לו רעה, רק בשר את אחיו כי יֻלד לו בן זכר31, מלא שמחה על מפלת בבל וקורא לכל דורכי קשת: ידו אליה, אל תחמולו אל חץ32. יחזקאל אומר: “שלישיתך בדבר ימותו… ןהשלישית בחרב יפלו סביבותיך והשלישית לכל רוח אזרה וחרב אריק אחריהם… והניחותי חמתי בהם והנחמתי 33, הרחוק בדבר ימות והקרוב בחרב יפול והנשאר והנצור ברעב ימות”34, ונוראות הן נבואותיו על עמון, מואב, אדום, צור, צידון ומצרים35 ונבואתו על גוג36 . הושע אומר: “כי אני כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה, אני אטרוף ואלך ואשא ואין מציל”37, מיכה אומר: “והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל, תרום ידך על צריך וכל אוביך יכרתו38. לא טובו מזה נבואות נחום וחבקוק על נינוה, והראשון אמר: “אל קנא ונוקם ה’”. נוראות הן גם נבואות ישעיה השני על בבל39 על אדום40 והוא אומר: “ועמדו זרים ורעו צאנכם… חיל גוים תאכלו”41 ומסיים את נבואותיו בזה שתולעת פגרי הפושעים “לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר”42.

וכל הבקי בדברי הנביאים יותר מה’ הורודצקי ואינו מאחז את העינים – יודע היטב, כי אם יקבצו כל דברי הנביאים שדברו בסגנון כזה יעלו לספר שלם.

וזוהי היהדות האמתית. היא לא רק אוהבת את הטוב, כי גם שונאת תכלית שנאה את הרע. היא יודעת שאין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו ואינו דורש מן האדם להכחיד את הרגש האנושי שבקרבו, ולפי מצב הרגש הטבעי הזה בכל דור איננה עומדת לשטנה לו. היא יודעת, כי התורה נתנה לבני-אדם ולא למלאכי-השרת ולא לתולעים זוחלי עפר כהאיסיים ותלמידיהם, אשר בדו מלבם מוסר, אשר לעולם לא התגשם במעשה גם במקצת אפילו ביד אלה הדוגלים בשמו תמיד ומגנים את תורתנו, שאינה דורשת לאהוב את השונאים, ואת אלהינו שהוא אל נקמות.

ושחוק הוא לראות את צערו הגדול של הורודצקי על שלא עמדו בזמן סוף הבית השני בראש היהדות אנשים שהיו מבינים את מהלך ההיסטוריא כראוי לכבוש את כל העולם כלו. אם הוא, הורודצקי, הוא קוסמופוליט גמור, וכפאול השליח בשעתו רוצה הוא שלא יהיה עוד “לא יהודי ולא יוני”, וכל העולם כלו יקבל את הנצרות בלי התוספות האליליות כדבריו, שהיא, לדעתו, היהדות האמתית או החסידות האהובה לו, – הנה בני ישראל, אולי בחושם הלאומי, לא יכלו להמית עצמם מיתה עולמית כדי לזכות בזה את אחרים, שהרי אז היו מתבוללים לגמרי בין העמים וזכר לא היה להם עוד. בעלילה הוא בא על הנביאים באמרו, שהם קראו לכל העולם לדגול בשם היהדות המזוקקת, שהרי הם לא הלכו לארצות לא להם להפיץ דעת אלהים, לא כתבו דבריהם בלשון העמים, רק ישבו בתוך עמם ודברו בשפת עמם. הם רק נבאו שיבא יום וכל העמים יכירו את אלהים אמת ויעזבו את אליליהם ולא יותר; זה היה רק רצון צנוע, שכמותו יש גם בתורה: “וימלא כבוד ה’ את כל הארץ”43, וגם הנבואה הנהדרה “והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה’ אל בית אלהי יעקב” וגו’44 נאמרה רק לאחרית הימים, וגם אותה גומר מיכה בדבריו: “כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו”. גם ירמיה וישעיה השני שהתלוצצו בעבודה זרה כוונו רק להציל את בני ישראל יושבי הגולה מתעות אחריה.

מקורות נוספים מביאה עמירה ביידן בדיסרטציה שלה (עמ’ 30):

בשנת 2004 יצא הספר Prophet the in Priests The בעריכת לסטר גרְבּ. בספר זה מקובצים מספר מאמרים שנוגעים ליחסים בין הכוהנים לנביאים.

צביט מנסה להבין את העומד מאחורי התיאוריה של נביאים נגד כוהנים. הוא מראה, שלכוהנים יש תפקיד של שמירת ערכי העבר באמצעות הטקסים הפולחניים. הוא מסכים לדעתו של פנטון האומר, שהנביאים לא התנגדו לקרבנות אלא אולי טענו, שהכוונה מאחורי הקרבנות תחשב אם הישראלי בקש טובה מהאל או סליחה על חטאיו. בכלל המאבק המוסרי של הנביאים תופס רק כעשירית מדברי הנביאים, ואחת הבעיות שלהם היא שהם הוכיחו בעניינים מוסריים אך לא נתנו פתרונות ריאליים. הצגת העונש בלבד אינה פותרת את בעיות המוסר. התיאוריה על מלחמת הנביאים בכוהנים נוצרה בעיקר על ידי הנוצרים.

גרבְּ לאחר שהוא בוחן את דברי הנביאים: הושע, עמוס, מיכה, צפניה, ירמיהו, יחזקאל, חגי , זכריה ומלאכי מגיע למסקנה, שהכוהנים והפולחן נחשבו כחלק מקובל בדת, ויש מקומות בהם יש התייחסות חיובית אליהם, או לפחות מקבלים אותם כמשהו מובן מאליו (הושע ה’ 1-2 ; יואל א’ 9 ,13 ;ירמיהו י “ח 18 ועוד)…

ביב חולק על דעתם של חוקרים, אשר טוענים שהתנגדות הנביאים לפולחן נובעת מכך שהנביאים רצו עולם דתי בלי הפולחן. הוקעת הפולחן היא חלק מהאסטרטגיה הרטורית של הנביאים, ומשובצת בתוך דברי הגינוי על חטאי העם בכלל. המטרה היא לזעזע את השומעים…

בן- צבי אף הוא מסכים לכך, שהכוהנים הוקעו ביחד עם יתר המעמדות השולטים. אין לפקפק בכך שהנביאים ראו את חשיבותו של המקדש וביחד עם זאת את הפולחן שמתבצע בו…

ברור אם כן, כי הנביאים לא התנגדו לקרבנות, אלא רק לא הסכימו לצמצם את כל הדרישה האלהית מהאדם אך ורק לקרבן, שבמצב כזה גם הקרבן עצמו הוא חסר תועלת, הקרבן הוא מדרגת השלמות אחרי שאדם קרוב לה’ והוא נקי כפיים ובר לבב, אז הוא זכאי לעלות בה’ ה’ ולהתקרב אליו.  ואילו כשהוא עובר על כל עשרת הדברות, שהן היו הציווי הראשון ביציאת מצרים, ולא קרבנות: “אָלֹ֣ה וְכַחֵ֔שׁ וְרָצֹ֥חַ וְגָנֹ֖ב וְנָאֹ֑ף”, מה הטעם בקרבנות?

הערות:

[1] ליתר פירוט הנה דיני הקרבנות כפי שמופיעים בספרי הנביאים השונים:

שמות יב יח (תאריך הפסח) יהושע ה י ויקרא א ג, ג א (עולה ושלמים) שמואל יג ט במדבר ז פד (קרבנות חנוך) עזרא ו טז
שמות יג ב (בכור בהמה) נחמיה י לז ויקרא א ג, דברים לג י (עולה וכליל) שמואל ז ט במדבר ז פז (קרבנות חינוך) עזרא ח לה
שמות יג יב (פטר רחם) יחזקאל כ כד ויקרא א יג (ריח ניחוח) יחזקאל כ כח במדבר י י (חצוצרות) עזרא ג י
שמות כ כ (דין המזבח) עזרא ג ב ויקרא א יג (ריח ניחח) עזרא ו י במדבר י י (נגינה בחג) ישעיה ל כט
שמות כב (השכנת אהל מועד) יהושע יח א ויקרא ב יא (איסור חמץ) עמוס ד ה במדבר י י (עצרת ר”ח) ישעיה א יג
שמות כב (עדות על המשכן ואהל מעד) שמואל ו ז ויקרא ב יג (דין מלח) יחזקאל מג כד במדבר טו כא (חלה) נחמיה י לח
שמות כג יט (בכורים) נחמיה י לו ויקרא ג א (שלמים) שמואל יא טו במ’ טו כא, דב’ כו ב (מתנות הראשית) ש”ב כט
שמות כג יט (ראשית בכורים) יחזקאל כ לט ויקרא ג ט (הקרבת חלב) יחזקאל מד ז במדבר טז כא (דין החלה) יחזקאל מד ל
שמות כג יט (ראשית בכורים) יחזקאל מד ל ויקרא ד ג (פר תמים) יחזקאל מג כג במדבר יח ט (אכילה מקה”ק) עזרא ב סג
שמות כז כ (דין המנורה) שמואל ג ג ויקרא ד יט (הקטרת החלב) מלכים ח סב במדבר יח יב (דגן תירש) נחמיה י לח
שמות כח יב (דין האפוד) שמואל יד ג ויקרא ה ו, ויקרא כב טז (דיני האשם) ירמיה ב ב במדבר יח כא (מעשר ראשון) נחמיה י לח
שמות כח יז (אבני החשן) יחזקאל כח יג ויקרא ו ד (השלכת הדשן לעמק) יחזקאל לא לט במדבר יח כו (מעשר שני) נחמיה י לט
שמות כח ל (אורים ותומים) שמואל יד לא ויקרא ו ו (אש תמיד) נחמיה י לה במדבר כז כא (אורים ותמים) עזרא ב סג
שמות כח מ (בגדי כהונה) יחזקאל מד יח ויקרא ז ג (הקטרת החלב) שמואל ב טז במדבר כח ז (דין נסכים) הושע ט ד
שמ’ כט מ, ויק’ ב יג (נסכים ודין מלח) עזרא ו ט ויקרא ז טז (ב’ ימי שלמים) שמואל כ כה במדבר כח י (עלת שבת ור”ח) נחמיה י לג
שמות כט מא (מנחת הבקר) מלכים מלכים ב’ ג יז ויקרא ז טז (נדרים ונדבות) עזרא ג ה במדבר כח יא (קרבן ר”ח) עזרא ג ה
שמות ל ז (דין קטורת) שמואל ב כח ויקרא ז יג (חמץ בתודה) עמוס ד ה במדבר כח יא (קרבן ר”ח) שמואל כ ה
שמות ל יג (דין הכופר) מלכים יב ה ויקרא ז לב (השוק לכהן) שמואל ט כד במדבר כח יז (דיני פסח) יחזקאל מה כא
שמות ל כ (התקדשות לזבח) שמואל טז ה ויקרא טו יח (טומאת קריבה לאשה) שמואל כא ה במדבר כח כג (עולת הבוקר) מלכים טז טו
שמות ל לד (מסממני הקטרת) ישעיה מג כו ויקרא י ט (איסור שתוי יין) שמואל א יד במדבר כח כג, שמות כט לט (התמיד) עזרא ג ג
שמות ל לד (סמני הקטרת) ירמיה ו כ ויקרא י ט (שתויי יין) יחזקאל מד כא במדבר כח לא (עולת התמיד) נחמיה י לג
שמות ל לד (סמני הקטרת) ירמיה יז כו ויקרא יא לב (טומאת כלים) שמואל כא ו דברים יב ה (המקום אשר יבחר) יהושע ט כג
שמות לד כ (עליה לרגל) ישעיה לג כ ויק’ יא מז דב’ יז ח (משפט הכהנים) יחזקאל כב כו דברים יב ה (מקום הבחירה) נחמיה א ט
שמות לד כג (עליה לרגל) יחזקאל לו לח ויקרא יט כד (נטע רבעי) שופטים יט כד דברים יב י ב (עליה לרגל) מלכים ח סה
שמ’ לד כד, דב’ טז יז (עליה לרגל ומתנות) ש”א א ג ויקרא כג ה (זמן הפסח) עזרא ו יט דברים טו ה (אסור הבמות) הושע ה ב
שמות לח ל (מזבח הנחשת) יחזקאל ט ב ויקרא כג י (דין הראשית) ירמיה ב ב דברים טו ה (אסור הבמות) הושע ח יא
שמות לט לו (לחם הפנים) נחמיה י לג ויקרא כג יד (אכילת חדש) יהושע ה יא דברים טו ה (אסור הבמות) הושע י ח
שמות לט לו (לחם הפנים) שמואל כא ז ויקרא כג יח (מנחתת ונסכיהם) מלכים טז טו דברים טז ה (אסור הבמות) עמוס ז ט
ויקרא א וב’ (חטאת עולה ומנחה) יחזקאל מה יז ויקרא כג יט (שעיר החטאת) יחזקאל מג כב דברים טז ז (ופנית בבקר) שמואל א א ט
ויקרא א ג (עולות וחלב) ישעיה א יא ויקרא כג לח (מתנות נו”נ) יחזקאל כ כד דברים טז ז (ופנית בבקר) עמוס ד ה
ויקרא א ג ג א (עלות ושלמים) שמואל כד כה ויקרא כז ב (דין ערכין) מלכים יב ה דברים טז כב (איסור מצבה) מיכה ד יב
ויקרא א ג, ג א (עולה ושלמים) שמואל ו יב ויקרא כז כא (חרם לכהן) יחזקאל מד כט דברים טז כב (אסור מצבה) הושע י א
ויקרא א ג, ג א (עולה ושלמים) שמואל י ח

ויקרא ב א (אזכרת מנחה ולבונה) ירמיהו מא ה, ישעיהו סו יג

ויקרא כז ל (מעשר בהמה) עמוס ד ה דברים יח ג (משפט הכהנים) שמואל ב יג

דב’ כג יא (ציטוט דין בע”ק) שמואל כ כה

 

 

 

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x