לפני שנים רבות, בארץ תלאובות, איש לא ישיש, נסע חיש בכביש. אשתו התקשרה מודאגת, "שמעתי בחדשות שיש מטורף אחד שנוסע נגד כיוון התנועה!"
"מטורף אחד?" תמה האיש, "כולם מטורפים!"
והנה עדכון: נכון לשנת 2022 – הנצרות מרכזת סביבה 2.4 מיליארד מאמינים, שהם כ-31.6 אחוז מאוכלוסיית העולם, האסלאם נושף בעורפה עם 25.8 אחוז, שהם 1.9 מיליארד בני תמותה. ההינדואיזם מתהדר ב-1.2 מיליארד בני אנוש שנוהים אחריו, דהיינו, 15.1 אחוז מאזרחי העולם. ואילו הבודהיזם מאחד תחתיו חצי מיליארד אנשים, שהם 6.6 אחוז ממהלכי השתיים. סך הכל, לארבע הדתות הגדולות סוגדים כמעט 80 אחוז מקרב באי עולם.
ו… תודה על השאלה, היהדות מסתפקת בעם קטן וחכם או יותר נכון פצפון וגאון, שמהווה 0.2 אחוז מאוכלוסיית העולם ומונה 15 מיליון בני אדם, עם זעיר שהיחסים הפנימיים בתוכו ידעו ימים טובים יותר.
יש כאלו שמתנחמים בכך שישראל, הודו וסין מכילות יחד 2.5 מיליארד בני אדם, אבל זוהי נחמת רבים או ליתר דיוק נחמת מעטים שלא לומר נחמת שוטים… מה לעשות, אלפיים שנות גלות לא עשו טוב לדמוגרפיה שלנו, אנחנו נתונים במיעוט מזהיר. השאלה היא איך אנחנו עדיין מתעקשים לשמר את האמונה בדרך שלנו נגד הרוב האדיר והסוחף שניצב איתן לנגדנו.
במאמר הקודם הצבענו על כך שכאשר יש בידינו ידע אין מקום לשיקולים הסתברותיים[1]. ממש כמו בסיפור הידוע על רבי יהונתן אייבשיץ שנשאל בילדותו על ידי כומר: אתם מיעוט קטן, ואילו אנחנו רוב גדול, מדוע אינכם נוטים אחרי הרוב? – רבי יהונתן אייבשיץ השיב לו, שרק בספק הולכים אחרי רוב, לא כאשר קיימת ודאות. אין טעם להישען על סטטיסטיקה אם יש אפשרות לברר את העובדות.
השאלה היא, מה נענה למי שטוען שלמרות כל מאמציו הוא עדיין נתון בספק, האם במצב זה עליו להסתמך על רוב. האם הגיוני מצדו לברר לאיזו דת יש יותר מאמינים או לייקים, או איזה עם מכיל הכי הרבה ראשים? אחרי רבים להטות, לא?
בנוסף, יש מקום לתהות כיצד אנו מצפים מאדם מן השורה להאמין ובתוך כך להתנגד לדעתם של חלק מהמדענים והמומחים ברחבי העולם, או להכניס את ראשו בין ההרים הרמים, ולתקוע נפשו אצל קשרי המלחמה בתווך שבין סדרי כוחות עצומים.
שוחד, אינטרסים והטיות אחרות
אין שאלה שהדיון סביב עיקרי האמונה והדת מלווה לעתים קרובות באינטרסים, מודרך על ידי דעות קדומות ונועד לעתים קרובות לקדם מטרות מסומנות מראש[2]. הבעיה היא שקשה להוכיח את הטענה שקיים אי מי שכן נקי מאינטרסים ודעות קדומות, ולדרוש מהמין האנושי להסתמך עליו[3]. ועם זאת, ההכרה בכך שכמעט אף אחד לא בא לדיון עם ידיים נקיות חשובה מאד, משום שהיא מובילה למסקנה שאין יתרון לרוב או לחכמה ככל שהם מוטים ומסולפים, ולכן על כל אדם לחפש את האמת בכוחות עצמו, ולהשתדל ככל שידו מגעת להימנע משיקולים זרים.
נקודה משמעותית נוספת היא, שהרוב והמומחיות לא רלוונטיים בשאלות כאלו, משום שמי שטוען, למשל, שרק החומר קיים ולא הרוח, מביע בהכרח עמדה שאינה בתחום שיפוטו. מדעי החומר לא כשירים להביע דעה לגבי הרוח. דעתם של שישים רבוא מדענים על קיומם או אי קיומם של חוצנים ביקום מקביל, לא מעניינת יותר מדעתם של סנדלרים, משום שהמדע לא יודע את מה שבהגדרה לא נמצא בתחום ידיעתו.
מתמטיקאי, למשל, שטוען שלא קיימת ביולוגיה חורג מתחומי מומחיותו, שכן המתמטיקה לא מכילה שום מידע על קיומה או העדרה של ביולוגיה, ולכן טענה זו בהכרח לא תהיה טענה מתמטית.
יש לשים לב שהוויכוח מתמקד בעיקר בשאלה, האם יש הוכחה שקיימת רוח או נפש וכן האם ניתן לוודא שקיים בורא לעולם. בפירוש אין מקום לדיון בשאלה ההפוכה, כי לא ניתן להוכיח את ההיפך בשום פנים. הדיון לכן אינו מדעי אלא תיאולוגי, ומהטעם הזה המומחיות של המדענים או הריבוי של הקשקשנים אינה רלוונטית לדיון. באופן דומה דעתם של "מומחים" לגבי מתן תורה גם אינה מאד חשובה, משום שהם לא טוענים שהם היו שם וראו שלא היו דברים מעולם. כך גם לגבי חלק גדול מהעימותים החשובים.
המדענים והמומחים, כשהם מביעים דעה בנושאי אמונה מוצאים את עצמם לא פעם בארץ לא נודעת, ואגב כך הם עשויים לאבד את הקואורדינטות ולחוות ורטיגו חריף. יש לא מעט דוגמאות לתופעה הזו שמספר רב של מומחים מתבטאים באופן שגוי לגמרי בתחומים שאינם נוגעים לתחום מומחיותם, ולכן ברור לגמרי שהפוזיציה מניעה אותם ולא המקצועיות הספציפית והבלתי רלוונטית שלהם.
לאחרונה הכרנו מקרוב תופעות משונות בסגנון – 666 רופאים ואחיות: צמצום עילת הסבירות יזיק ללבלב ולמעיים! 1,729 שינניות ואסיסטנטים: ההפיכה המשטרית תפגע בחניכיים! פרופסורים, דוקטורים, דירקטורים וכלכלנים: שינוי הרכב הוועדה = קץ היקום! מקרים מוזרים כאלו מלמדים אותנו לא מעט על הפסיכולוגיה האנושית וגם על המגבלות של המוֹחים המוּמחים.
ולא פחות חשוב, באירועי ההתנגדות ל"הפיכה המשטרית", זכינו גם להצצה לפסיכופתולוגיה של טרפת המונים. לפעמים הרוב ממש לא מייצג איזושהי חכמת המונים או הסכמה כללית, לעתים קיומו של רוב – או המיעוט הקולני הממומן והאגרסיבי שמעמיד פני רוב – מלמד על נחשול שוטף של עדר דוהר אחוז אמוק, כאשר ריבוי הקולות והצבעים והעצימות הגבוהה מצביעים בבירור על תופעה לא רציונלית אלא נפשית רגשית. חשבו על מהפכות נפל, על מלחמות ענק מיותרות, על המונים משולהבים שגודשים את היציעים בתקווה לראות שור מסתער או כדור מסתחרר, ותראו את היעילות שבה רעש המוני מוציא לאור דחפים קמאיים ומדכא את השכל הישר.
תסלחו לי, קורה שגם ליבוביץ מדייק, היה זה כשאמר בעברית משובחת וברוחו הטובה והנדיבה, שמשחק כדורגל מורכב מ-22 חוליגנים שרודפים אחרי כדור… מה שכמובן לא מונע אלא דווקא מניע מילוני צופים נרגשים להתקוטט עד זוב דם רק כדי לחוש חלק מאותה המוניות נחשלת.
כמובן, אין הכוונה לביטול גורף של חכמת ההמונים, או מומחיות המומחים אלא רק הצבעה על נקודות התורפה שלהן. בדיעבד אנו נוכחים לא פעם בצדקת המאמר, "בשעת המפזרין – כנס", "בשעת המכנסין – פזר". בשוק ההון העיקרון בולט מאד; כשכולם קונים, המחירים עולים, וזה הזמן למכור, כשכל העדר מוכר, המחירים יורדים, וזה הזמן לקנות.
ובכל זאת, איך יתכן שהאמת נמצאת דווקא בידיהם של פחות משתי אלפיות מאוכלוסיית הכדור?
גוי, קנה רצוץ ורבי יהושע
לשאלה הזו יש שורשים עתיקים, להלן מדרש (ויקרא פרשה ד ו) מרתק שעוסק בה:
א"ר אלעשא, גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה, כתיב בתורתכם (שמות כג), אחרי רבים להטות, אנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוין עמנו בעבודה זרה. אמר לו יש לך בנים, אמר לו הזכרתני צרתי, אמר לו למה, אמר לו הרבה בנים יש לי בשעה שהן יושבין על שולחני, זה מברך לאלהי פלוני, וזה מברך לאלהי פלוני, ואינם עומדים משם עד שמפצעין את מוחין אלו את אלו. אמר לו ומשוה אתה עמהן, אמר לו לא, אמר לו עד שאתה משוה אותנו, לך השוה את בניך, נדחף והלך לו.
כיון שיצא, אמרו לו תלמידיו רבי לזה דחית בקנה רצוץ, לנו מה אתה משיב. אמר להם, בעשו כתיב ביה שש נפשות, וכתיב בו נפשות הרבה, דכתיב (בראשית לו) ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו. וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה נפש אחת, דכתיב (שמות א), ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו'. אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה, כתיב ביה נפשות הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאלוה אחד, כתיב בו נפש אחת, ויהי כל נפש וגו'.
לא לגמרי ברור איזו מסקנה ניתן לדלות מהמדרש הזה. יתכן שהכוונה היא כך, בדיני ממונות כאשר הדיינים אינם מסכימים ביניהם על חיוב תשלום אחיד, ניתן לחלץ מדבריהם את הממוצע או את הדעה האמצעית שעליה יש הסכמה רחבה יחסית[4]. כלומר, אם אחד מהם מחייב – 80, השני מחייב – 100 והשלישי – 120, מצרפים את זה שאמר 80 לזה שאמר 100, כדי ליצור רוב נגד השלישי שנקב ב-120, וכן מצרפים את השלישי שאמר 120 לזה שפסק 100, כדי ליצור רוב נגד הראשון שקבע 80, וכך יוצא שהשני האמצעי מוצא את עצמו בעמדת הרוב.
יתכן שגם בוויכוח על עיקרי האמונה, ניתן לבנות מכנה משותף על ידי סילוק הפרטים שלא ניתן להסכים עליהם והסתפקות במינימום ההכרחי. ההסכמה שניתן לחלץ מעובדי עבודה זרה היא שהעולם מחייב הסבר אלוהי או שמיימי, אך מכיוון שהם לא יכולים להסכים על צורתו, תכונתו ומספרו של אותו כוח עליון, אין להם טענת רוב כנגד מי שיאמר שאין לו צורה ואין לו מספר, אלא הוא אחד פשוט ובלתי מורכב, שכן הם סותרים זה את זה בכל התוספות והעטיפות שהם מגבבים למושגו הפשוט והטהור.
מעניין לציין שבזמננו דברי המדרש מתחזקים שבעתיים, שכן כיום קיימת הסכמה עולמית רחבה לגבי האמונה בא-ל אחד. כמו שראינו למעלה, הנצרות והאסלאם לבדם זוכים ליותר מ-57 אחוזי תמיכה עולמיים[5], ואם מצרפים את ההינדואיזם, שגם הוא ככל הנראה קרוב לאמונה בא-ל אחד, מגיעים לכמעט שלושה רבעים מאוכלוסיית העולם, כאשר גם חלקים משמעותיים מהרבע הנותר נוטים ככל הנראה לאמונה כזו או אחרת בא-ל אחד.
מה לגבי הדרך שבה עובדים את אותו א-ל אחד? כלומר, איך מגבשים רוב סביב דת ספציפית? ובכן, ניתן לטעון שמכיוון שהאסלאם והנצרות מכחישות זו את זו, אך שתיהן מודות בראשוניות ובמהימנות של התנ"ך, לכן דווקא סביב התנ"ך שורר קונצנזוס רחב מאד.
שתי אלפיות, אבל
לא נפריז, אם נאמר, שהיהדות ושתי אלפיות מאמיניה מהווים נקודת אמצע מאוזנת לגבי שאלות מפתח רבות. היהדות זוכה להסכמה רחבה בשל ראשוניותה ומרכזיותה, אך אל תצפו להכרה בכך, ההסכמה הזו מוכחשת ומודחקת ונושאי דגלה נרדפים באכזריות בלתי נתפסת. ואולי הרדיפה הזו היא עצמה סוג של הכרה, הכאה על חטא באמצעות עוד חטא, הכחשה קשה וברוטלית ששקולה להודאה. היהדות תמיד נוכחת אך לא נטמעת, מעורבת אך אינה מעורה. מחזיקה במפתחות, שומרת האוצר, ולא שוכחת את תפקידה דווקא בשל היותה במיעוט. היהדות שומרת על מרכזיותה לא בשל בינוניות אלא בגלל חיוניות מאוזנת, לא בשל פשרנות מגומגמת אלא בשם החתירה בדרך המלך או בשביל הזהב שמובילים אל האמת האחת המוחלטת.
אנשי העולם טרודים בחיפוש אחר פתרונות לבעיות רבות במשך שנים ארוכות, ומטלטלים מקיצוניות אחת לחברתה – מסוציאליזם לקפיטליזם, מפשיזם לפציפיזם, משמרנות לליברליות, מדיקטטורה לדמוקרטיה ומשם לדיקטטורת המשפטנים, מעבדות לעבדות מודרנית, וכך הלאה, אך כל אלו נוסחו כבר מזמן בדרך משביעת רצון בספר הספרים ובדברי חז"ל.
לדוגמה, התורה הביאה לעולם בדרכים רבות ובציווים חוזרים ונשנים את בשורת החירות והשוויון, שהיתה זרה לעולם לחלוטין טרם מתן תורה, ועם זאת אותה תורה מתנגדת נמרצות לפירוק המסגרת המשפחתית, הקהילתית והשבטית. כך התורה מצווה על אהבת הגר, היתום והדל, אך מתנגדת לשוד העשירים או לביטול מוחלט של המהויות והמעמדות.
קומץ יהודים מוצאים את עצמם פעם אחר פעם במרכז ההתרחשויות העולמי, ולא בכדי, יש להם מסר מרכזי, הם יושבים על צומת עולמית, ועליהם להשפיע על מהלך ההיסטוריה. וכאמור, המרכזיות חשובה משום שהיא משקפת הסכמה רחבה. גם אם ההסכמה הזו לא מפורשת ואף מוכחשת בבוטות, היא קיימת וניתנת לגילוי על ידי הסרת התוספות וההקצנות הבלתי מוסכמות של הקטבים העולמיים והבלטת המכנה המשותף.
על שתי רגליים
לא נוכל במעמד זה להקיף את כל ההיבטים של האיזון המדויק שמיוצג על ידי היהדות, אך נתבונן למשל בשני דברים מרכזיים, שמוסכם על הכל, שהיהדות הביאה לעולם, והם גם זוכים להסכמה עולמית רחבה מאד, כאשר דווקא היהדות שומרת על האיזון ביניהם ומונעת השתלטות של צד אחד ודיכוי של הצד השני. הדבר הראשון הוא ה"מונותאיזם", והשני הוא מה שמכונה "מוסר הנביאים". מונותאיזם פירושו אמונה בא-ל אחד, והוא עמד בניגוד לעבודת האלילים הקדומה. מוסר הנביאים מובע, למשל, במיכה (ו ח): הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָֽה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ. הגישה זו פנתה כנגד תפיסת העולם העתיקה הכוחנית והברוטלית.
אלו שני היסודות של היהדות ושניהם חולקים את לוחות הברית שניתנו על הר סיני שווה בשווה, חמש דברות מוקדשות למצוות שבן אדם למקום, וחמש למצוות שבין אדם לחברו.
היסודות האלו חלחלו בכל העולם; הנצרות ינקה את מוסר הנביאים (ברמת התיאוריה, היישום היה כמובן הרבה פחות מלהיב, כמו שאנו זוכרים על בשרנו), אך בשלב מסוים היא עיוותה אותו. הנצרות (דרשת ההר, ברית החדשה, בשורת מתי פרק ה') מטיפה למאמיניה להתמסר לרשע:
אם הרשע יסטור על הלחי, יש להושיט לו את הלחי השנייה. אם ייקח את הטוניקה יש לתת לו את המעיל, אם כופה ללכת עמו מיל, יש ללכת עמו שני מילים.
השיא אולי מגיע בציווי המשובש (דרשה על המישור, בשורת לוקס, פרק ו): "ואהבת את אויביך".
במקביל הנצרות, לפחות בחלק מכריע של כתותיה וגלגוליה, מעוותת את המונותאיזם ודוגלת בשיתוף רשויות, בהגשמה ובהאנשה.
האסלאם לעומתה אימץ אליו את האמונה בא-ל אחד ללא סייג, אבל דוחה למענה את מוסר הנביאים. האסלאם, למשל, דוגל בהשתלטות על העולם בכוח החרב, בביעור הכופרים על ידי מלחמת קודש – ג’יהאד, וגם כלפי פנים הוא משליט את אמונותיו בכוח הזרוע.
מהבחינה הזאת אפשר להצביע על סימטריה, הנצרות תופסת את ישו כאל ולכן דוחה את האמונה בא-ל אחד, והאסלאם תופס את מוחמד כגדול הנביאים ולכן דוחה את מוסר הנביאים.
הבשורה של היהדות היא הדיוק של חמש דברות בין אדם למקום וחמש בין אדם לחברו, הדברות נפתחות ב"אנוכי" ומסתיימות ב"לרעך". המשמעות היא, שלפי היהדות דווקא, המתח ששורר בין הרצונות והמאוויים האנושיים לבין עבודת ה', צריך לבוא לידי איזון מדויק ואחדות מלאה, הריבוי בעולם ובבני האדם צריך להתאחד תחת א-ל אחד. האדם הוא אחד ולכן הוא מחויב באהבת רעהו, ובמקביל לעבוד לא-ל אחד.
כאשר משמיטים צד של הלוחות, הכל נופל, משום שמוסר ללא אמונה הוא מעוות, חסר משמעות ובלתי מחייב. תקלה זו מודגמת היטב בעולם המערבי שדוגל למראית עין בחופש, חמלה ושוויון, אך רק כשאלו משרתים את צרכיו ומתאימים לגחמותיו.
אמונה ללא מוסר מחטיאה גם היא את המטרה, שכן היא מוזילה את החיים האנושיים, ומרוקנת את משמעות החיים ואת תפקיד האדם מתוכן, ובכך היא דומה לעבודת אלילים אלימה, ואכן האסלאם כיום, לפחות בחלקו, אינו פוסל התאבדות עצמית וסיכון ילדים ונשים למען מטרותיו. כאשר חיי האדם, ייסוריו ורצונותיו נתפסים כחסרי חשיבות, אז קיום האנושות בעולם בכלל נעשה מיותר וריק מתוכן.
רעיון זה מזוקק בסיום המדרש (ויקרא פרשה ד ו) שהובא לעיל: בְּעֵשָׂו כְּתִיב בֵּיה (-כתוב בו) שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת… בְיַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ… עֵשָׂו שֶׁהוּא עוֹבֵד לֶאֱלֹהוֹת הַרְבֵּה, כְּתִיב בֵּיהּ נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה, אֲבָל יַעֲקֹב שֶׁהוּא עוֹבֵד לֶאֱלוֹהַּ אֶחָד, כְּתִיב בּוֹ נֶפֶשׁ אַחַת. כלומר, יש קשר הכרחי בין האחדות שבין בני האדם (ובין האדם לבין עצמו), לבין האמונה בא-ל אחד. רק הצירוף של אלו יביא את העולם לשלמותו. נקודה זו מהדהדת בדברי יעקב – "כי חנני אלוהים וכי יש לי כל", לעומת עשיו שאומר – "יש לי רב אחי".
כך בתלמוד (שבת לא.):
ושוב מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו, גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו שמאי באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל גייריה (-גייר אותו) אמר ליה, דעלך סני, לחברך לא תעביד, ואידך פירושא הוא זיל גמור! (-אמר לו, מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך, והשאר פירוש הוא, לך ולמד!).
הגוי ביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת, כלומר, הוא סירב כמנהג אבותיו לקבל את שתי הרגליים שעליהן עומדת התורה, דהיינו, בין אדם למקום לצד בין אדם לחברו, או מונותאיזם לצד מוסר הנביאים.
שמאי דחף אותו באמת הבנין שבידו, כלומר, "באמת" המוחלטת והתקיפה של א-ל אחד שהיא הרגל העיקרית שדווקא עליה ניתן "לבנות" את התורה, אך בשל הנחרצות הטוטלית שלה לא ניתן לעמוד עליה בלבד, היא עבורנו רק רגל אחת, ומי שנותר רק איתה נטרד מן העולם. בא לפני הלל, וזה מסר לו את הרגל השנייה שהיא – אהבת הזולת, והבהיר לו שכל היתר הוא הפירוש, כלומר, המצוות שבין אדם לחברו מאחדות את כל הנבראים, והאחדות הזו היא אפשרית ובעלת משמעות רק מפני האמונה בא-ל אחד. רק על שתי הרגליים יחד ניתן לעמוד.
ישנו עם אחד
ואולי ניתן להציע פירוש נוסף לדברי המדרש (סותר אך גם משלים). במאמר זה נוכחנו לגלות את כוחה של הפרדיגמה (=תבנית חשיבה בסיסית), ואת קוצר היד של בני האדם להיחלץ מנקודת המבט הפרדיגמטית בה הם מצויים. לכל היותר מתבצע מפעם לפעם שינוי פרדיגמה, שהוא בסך הכל החלפת הכבלים בחבלים או אזיקים בעבותים, וגם שינוי זה תלוי בתפיסות מוקדמות.
ולכן יש להתמקד בשאיפה לפרדיגמה שתהיה אחידה ועקבית בתוך תוכה. קשה מאד לצפות להסכמה עם אלו שאינם שותפים לפרדיגמה, משום שכמעט אין דרך להשוות את התפיסות ולתאם ביניהן. לא ניתן או קשה מאד לקיים שיח במנותק מהנחות היסוד שחוצצות ובולמות כל הידברות. יתכן שמהטעם הזה, המוני בני אדם על כל מומחיותם ותחכומם אינם רלוונטיים עבורנו, משום שהם לא דוברים את השפה שאותה אנו דוברים, ולעתים כמעט לא מסוגלים להכיר באמת שאותה אנחנו נושאים. אפשר שנקודות המחלוקת העקרוניות בינינו לבין העולם הסובב אותנו לא ניתנות להכרעה באמצעות רוב או מומחיות משום שהן מפצלות אותנו למחנות שדוברים שפות שאין ביניהן חפיפה.
ובכל זאת, למרות הקושי להשוות בין פרדיגמות, אנו יכולים לזהות שהפרדיגמה של האומות השונות סותרת פעמים רבות את עצמה, חסרת עקביות ולכידות, שכן שוררת לרוב יריבות עמוקה (בין דת לדת ובתוך כל דת ודת, ובין תפיסות עולם מנוגדות, ובמיוחד ובפרט בצמתים רגישים שבהם קיימת התנגשות כללית והתאבקות) שבשלה הם לא מסוגלים להתאחד תחת דגל אחד, הם מפוצלים לרסיסי נפשות ("נפשות ביתו"). הדבר בולט שבעתיים אם נתבונן על כלל התהפוכות ההיסטוריות ונבחן את ריבוי הפילוגים, ההתפצלויות והתמורות שהתרחשו, זה לא כביר.
ולכן האחדות הנפשית והאמונית הבסיסית של עמנו ("שבעים נפש") שמחזיקה מעמד אלפי שנים ביציבות מעוררת השתאות נגד כל הרוחות וכל הסיכויים, היא היא היתרון המהותי של עם אחד שמאמין בא-ל אחד. שכן אחדות זו שמשתרעת על פני כל ההיסטוריה הכתובה, מחזיקה תפיסה שלמה וקוהרנטית שאין בה סדקים מהותיים. כאשר המחלוקות והיריבויות, קשות ככל שתהיינה, שוקעות ונעלמות יחד עם האנשים שמובילים אותן ונשכחות מלב. נכון שלעתים נראה שהאחדות עומדת להתבלע, אך נצח ישראל לא ישקר, האחדות מתבהרת במלוא עוצמתה, למרבה הצער, בשעות קשות. האחדות אינה רק סתם שיטה יעילה להתנהלות המונית, כפי שהאחדות הגופנית והנפשית של אדם בינו לבין עצמו אינה רק מנגנון שליטה ובקרה מתפקד היטב, אלא בעיקר מהווה מבנה אורגני ורוחני שגדול מסך חלקיו ומכיל בתוכו את התפיסה היהודית שלא תעקר לעולם.
אך כאמור, ניתן דווקא לזהות בתוך מגוון הדעות העולמי הסכמה רחבה, ואולם ביחס לנקודות המחלוקת שכן קיימות או ביחס למחלוקת ששוררת עם קבוצות מיעוט קולניות וחזקות, חשוב לראות, לא פעם, שביסודן רובצות אקסיומות ודעות קדומות. לכן ריבוי האנשים, ריבוי הדעות והתפיסות, ריבוי המומחיות והתארים, ריבוי הרעש והכוח, אינם חשובים, חשובות דווקא האחידות, הלכידות והתאימות.
התפקיד שלנו אינו להשקיף על העולם מנקודת המבט של שבט אפריקאי או הינדואיסטי, וגם לא מהפרספקטיבה של פרופסור מהרווארד, כפי שאין טעם לנסות להיכנס לנעליו של חייזר, או לחדור למוח של אדם קדמון או לשבביו של רובוט דמוי אנושי עתידני. השכל הישר מבקש רק להיטיב לראות בשלמות, בבהירות וללא משום פנים את חלקת הא-לוהים הקטנה שלנו.
ללגימה מ"מרד המכונות" – ספרו של יהוידע הכהן לחץ כאן. למידע נוסף אודות הספר לחץ כאן. לאתר הספר לחץ כאן.
הערות:
[1] ולכן יש מקום להבדל בין עדות שאינה אמינה במאה אחוז, לבין שיקול סטטיסטי, שכן כאשר קיים עד שטוען לידע אין מקום להסתמך על סטטיסטיקה. ולכן גם כאשר הנתבע טוען לידע שקיים בידו, אנו מתנערים משיקולים סטטיסטיים.
[2] רבי אלחנן וסרמן (קובץ מאמרים ח"א מאמר א) כתב, שהרוב אינו מכריע כאשר הוא משוחד, וככל שהאדם יתנקה מכל הטיה הוא ישיג את האמונה בטבעיות. דבריו מתאימים לדברי הגר"א, שעיקר האדם, מקומו ותפקידו הם ברוח; הנפש למטה ממדרגתו, והנשמה למעלה ממדרגתו. כלומר, האדם נמצא ברוח שקשורה לרצונות ולרגשות, ולא בנשמה, במחשבה ובידיעה. אך ככל שהרצונות יגברו הם יטו את האדם לחשיבה שגויה.
[3] אם כי יש מקום לטעון שקיימות דרגות שונות של נגיעות והטיות מחשבתיות, כך שאולי ניתן לחפש את המקום הנקי ביותר מאינטרסים. אך מכיוון שמדובר בדבר המסור ללב, קשה לראות איך מבצעים חקירה כזו באופן תקין וחף מהטייה.
[4] בשו"ע (חו"מ סי' קג ס"ב) מבואר, שיוצרים ממוצע בין שלשה שמאים שירדו לדין ונקבו בסכומים שונים [אם כי הממוצע שונה מממוצע רגיל שכן מסיבה כלשהי מתעלמים מהשמאי האמצעי וממצעים רק על פי שני השמאים הקוטביים]. ואילו הסמ"ע (שם) מכריע כפי הראשונים שסוברים, שמכריעים על פי הדעה האמצעית דווקא גם כאשר היא אינה שווה לממוצע.
[5] נכון הדבר, שהנצרות התחפרה בעמדה בלתי קבילה לוגית של שלושה שהם אחד, ואחד שהם שלושה, אך היא בכל זאת רואה את עצמה כדת מונותאיסטית שמאמינה בא-ל אחד. ובלשון אחרת, השילוש הוא תוספת מאוחרת ומאולצת על המושג הפשוט והמוסכם של הא-ל האחד, ומכיוון שהתוספת הזו אינה מוסכמת כלל ועיקר ניתן לחלץ מהנצרות בעל כרחה את הסכמתה לעיקרון הבסיסי והפשוט של א-ל אחד, ולהתעלם מהחטוטרת המיותרת.
לא הבנתי מה ההקשר לרוב, הרי שאר העולם לא עדיף ממני כשאני בא לדון אם יש אלוקים, אנשים כמוני יצא להם שאין אלוקים אומר שאני לא יכול להגיע למסקנה שיש?
זה כמו ששופט בבית משפט לא יביע את העמדה שלו אלא יסתכל מה שאר השופטים יגידו ויכריע לפי רוב.
אם ככה כל העולם גם לאיכול להביע עמדה בנושא האמונה בלי רוב, וא"כ לא יהיה רוב, ןומה יועיל הרוב.
אני מקוה שיובנו דברי
כאשר יש לנו ידע כלשהו אכן אין מקום להסתמך על רוב. הדיון הוא על מי שמתלבט ומעלה בדעתו שאולי כדאי להסתמך על רוב. או עבור מי שמוטרד מזה שהוא מצוי במיעוט.
כמו כן קיימים טיפוסים סקפטיים שחושבים שאין טעם בכלל לחפש את האמת, לטענתם – "אתה באמת חושב שאתה יותר חכם מכל העולם?" כלומר, הם מסתנוורים מריבוי הדעות והקולות, ומרגישים אבודים ובלתי מסוגלים לגבש עמדה. יתרה מכך, הם רואים בספקנותם עמדה רציונלית. עבורם, התשובה היא, שלפחות חלקים מהאמת אינם בלתי נגישים, כמפורט במאמר.
לגבי תגובתו של איתמר למטה, אין זה נכון שרוב היהודים אינם מאמינים, המחקרים מראים את ההיפך. כך או כך, מדובר כנראה באפיזודה חולפת, סביר להניח ויש לכך גם סימוכין אמפיריים, שלאורך זמן, המאמינים יישארו נאמנים לעם וכל היתר ייעלמו מסיבות שונות (התבוללות, ילודה שלילית ועוד). ולכן עם ישראל כן מייצג כדברי המדרש תופעה ייחודית ואחדותית.
אבל רוב היהודים אינם מאמינים ובשונה מן הנוצרים ששם מי שאינו נוצרי הוא לא חילוני אלא חסר דת אצלנו יהדות החילונים מפרשנים אותה כתרבות לאומיות ותו לו