עסקנו מספר פעמים בשאלת הערך של הפסיכולוגיה האבולוציונית, הראינו כיצד אינה תורמת מאומה מבחינה לוגית, והיא טאוטולוגיה ומהתלה גרידא.
כעת נתמקד בנזקים שהיא גורמת לחשיבה הפסבדו אינטלקטואלית בזמננו.
יעקב רוב, חוקר במרכז לבטחון לאומי אוניב' חיפה, התמחה בין השאר בפילוסופיה, ואת תובנותיו הוא חולק עימנו במאמר שכותרתו: "דת מוסר והונאה עצמית", אל הציבור הוא פונה בשם הפילוסופיה (סטנדרט חדש לפסיכולוגיה האבולוציונית, שהפכה לעת זקנתה לפילוסופיה…), נביא מספר קטעים מדבריו ונמחיש את האבסורד שבהם:
"בלימודי הפילוסופיה שלי בחנתי את נושא האמונה הדתית ואני מסתמך על חומרים מתוך לימודיי. התחושה שלנו כבני אדם איננה אמתית . היא אילוזיה. היא הונאה עצמית. הונאה עצמית הינה כלי תקיפה שהטמיעה בנו הברירה כדי לסייע לנו להונות אחרים לטובתנו…
רוב משתמש במנטרה הכל יכולה "תכונה שהברירה הטבעית הכניסה בנו", בעיניו טיעון זה תקף כנגד דעה של בני אדם, מבלי צורך להתמודד עמה, אלא להניח אפריורית שלמרות שאתה מרגיש או חושב דבר מסויים, זו תכונה אבולוציונית המשמשת כהונאה עצמית. אך האם מכאן לא נגזר שניתן להשיב לרוב בדיוק באותה מטבע: שהכפירה היא תכונה אבולוציונית המשמשת כהונאה עצמית? והרי סיטואציות אבולוציוניות ניתן לשלוף מהשרוול לפי דרישה, מדוע זה תקף רק לצד אחד?
ההונאה מגיעה לפני ההונאה העצמית, כמובן, והטבע מלא בה. קחו לדוגמה זן של תמנון שיכול לשנות את דפוסי הצבע על עורו שלוש פעמים בדקה במשך ארבע שעות, ולבלבל עד כדי טירוף את טורפיו .הטבע רווי בתחבולות. זכרים ונקבות, הורים וצאצאים, טורפים ונטרפים, צמחים ובעלי חיים. ההונאה נמצאת בכל מקום. אנחנו משליכים את מאפייני האישיות שלנו על אחרים, ובודים זיכרונות לא אמתיים, משקרים לעצמנו, מוצאים תמיד הסברים הגיוניים או לא הגיוניים להתנהגות לא מוסרית שלנו. הונאה עצמית איננה תכונה שתתרום לנו להרגיש יותר טוב; היא כלי טבעי של בני האנוש להונות אנשים אחרים לטובתנו אנו. הונאה עצמית נמצאת בכל מקום, ויש ממנה סוגים שונים. אחד מהם הוא "הטיית האישור" ( confirmation bias (: כולנו מאמצים עובדות התואמות את העמדות שלנו, ומתעלמים מאלו המערערות אותן. לפעמים, כנראה, עדיף להסתיר את האמת, במיוחד מעצמנו. ניתן לפתור בעיה זו באמצעות המודעות, יציאה מביטחון מופרז,יציאה מאשליית השליטה וחסינות אישית להשלכות של מעשנו הבלתי מידתיים בעליל …
שוב, על ידי הצבעה על מנגנון הסוואה אצל בעלי חיים, גוזר רוב כביכול איזה עיקרון כללי בטבע שבני אדם מרמים את עצמם ומפקפק בערכה של החשיבה האנושית – רק במקרה שהיא שונה משלו כמובן, שכן הוא מציע פיתרון פשוט "מודעות, יציאה מבטחון מופרז, יציאה מאשליית השליטה", אלא שדבריו נכתבים בבטחון מופרז ובאשליית שליטה, הוא 'יודע' להבחין בין מחשבותיו ומחשבות של אחרים, מה מגיע מחשיבה טהורה ו'מודעות', ומה מגיע מסתם אילוצים אבולוציוניים, הכל בהשראת התמנון…
בהונאה עצמית אנו חושבים שאנחנו משהו שאנו לא באמת. הלגיטימציה של האדם נובעת מעצם קיומו )ולא מאלוהים(. אני מאמין שניחוח לא מהאמונה באלוהים אשר מנוגדת לשכל הישר. היא טומנת בחובה אבסורד,והגדלות בפני אלוהים, היא מייצגת חולשה וחוסר אונים. כל הדרכים לברוח מהעצמי, מהתודעה, הן בלתי ראויות. מכיוון שבני האדם אינם יכולים למצוא את עצמם מחוץ לאובייקט שהוא עצמם, להביט על עצמם בשלמות הם עלולים לקבל קיומו של דבר מה – – טרנסצנדנטי, שהוא האמונה שהיא האמונה באלוהים וזה המסמר האחרון בארון הקבורה של ההגון .עקידת יצחק כציות מוחלט לדרישת האל הוא הקונפליקט הברור בין דת ומוסר וגם בתרבויות אחרות נודעים סיפורים על הקרבת ילדים , במיתולוגיה היוונית ועוד. האם ישנה חובה מוחלטת כלפי אלוהים. אדם עם חוסר זהות עצמית יתחבר אל האני הדתי ה"נטוש" תוך אימוץ אמונה אותנטית ו"קפיצה הנלהבת" אל חיק האלוהים. האם זו לא הונאה עצמית. ומה עדיף : מוסר או אמונה עיוורת…
רוב תחת זאת מאמץ את האבולוציה כעיקרון טרנסצנדנטי, ומציב את תוצאותיה כקובעות כל ביקום, כולל פקפוק בחשיבה ובאינטלגנציה האנושית. וההשואה בין הקרבת ילדים בדתות אחרות לבין עקדת יצחק מגוחכת, והרי זה בדיוק המסר של עקדת יצחק, שאלהים לא מצוה על עקדת ילדים, וגם אם הוא אומר זאת בסופו של דבר מתברר הדבר כנסיון, צריך להיות מוכן לוותר על הכל בשביל רצון האל, אבל האל לא באמת רוצה את הקרבת הילדים. המוסר האנושי לא הוכיח את עצמו, האמונה בדבר ה' היא לא עיוורת, היא פוקחת עיניים על הנעשה מסביב, וזה עצמו רצונו של ה'. הציות לערך הנעלה הוא חד משמעי, אבל אינו עיוור במובן של הסתכלות מאובנת.
אדם לא מקבל את ערכיו מעשרת הדיברות, או מאבותיו. האדם הוא שיוצר אותם ונענה למה שיצר. זוהי האותנטיות האמתית. אם אני מבין נכון את סארטר אזי : רובינו לא חופשיים כי אנחנו בורחים מהחופש , אנחנו מישהו אחר, או חפץ אחר,ודת מקורה בחפץ האחר ובריחה מעצמי ומחירותי.
כנראה שבלימודי פילוסופיה לא עוקבים אחרי ההיסטוריה, ההשפעה העצומה של עשרת הדברות ושל המוסר המערבי שמקורו בתורה, אינה יצירת פילוסופיה. הפילוסופיה היוונית לא הפכה את הרומאים למוסריים יותר (ראה גם: העיסוק בפילוסופיה של המוסר – לא תורם למוסריות). האדם יוצר את ערכיו, אבל ההשפעה של מודלים מוסריים בחברה מהותית מאד. ראה בתגית מוסר מערבי, ובפרט במאמר: יובל נח הררי על ההיסטוריה של היהדות (חפש בדף: "כללים חברתיים כמוסר"). וכן: קן ספירו: השפעת היהדות על התרבות העולמית, השופט אלון: את ערך 'כבוד האדם' הנחילה התורה לאנושות. פרופ' דניאל פרידמן: חוקי החמלה יחודיים לתורת ישראל. יום הולדתה של המוסריות העולמית. תרומתה של היהדות למוסר האנושי – פרופ' נובק.
אם האדם מאמין באל בשל צורך פסיכולוגי הוא חייב להיות מודע להנחת היסוד שכל גישה מדעית צריכה להיות גישה אובייקטיבית. אמונה היא עובדה סובייקטיבית שנובעת מהאמונה האישית ולא מה"ידע".
גם כאן רוב מניח שרירותית כי הדעה של המאמין היא סובייקטיבית בשל צורך פסיכולוגי, והמאמין במדע הוא אובייקטיבי נטול צורך פסיכולוגי. מיותר לציין כי זו אמירה בעלת ערך אובייקטיבי רב…
פילוסוף בשם קריגור טען כי הייחוד שבמאבק כנגד אלוהים, כלומר, בגדלות בפני אלוהים, היא שזו טומנת בחובה חולשה וחוסר אונים .האמונה מנוגדת לשכל הישר, היא טומנת בחובה אבסורד, היא וויתור אינסופי על דבר מה שהינו סופי, כדי להפוך את אותו הסופי לאינסופי. סארטר הפילוסוף כאמור יאמר הונאה עצמית. כל הדרכים לברוח מהעצמי, מהתודעה, הן בלתי ראויות. לפי יוסי שריד אולי גם ה' זה כבר לא מה שהיה פעם, גם לא מי שהיה. הרושם הוא לפעמים שאלוהים הישן מאציל סמכויות ליותר סגנים העולם של היום מלא סגנים של ה' וממלאי מקום שיודעים לצוות כמוהו "קח נא את בנך", –אבל לא יודעים לצוות בעוד מועד "אל תשלח ידך אל הנער". ממשיך וטוען הסופר סמילנסקי יזהר : "… אני שונא את אלוהים ששלח את אברהם לעקוד את יצחק בנו וסגר עליו הכול..את ההתקדשות האל בעקדת יצחק. אני שונא. להיות קוטל את הבנים לניסוי של אהבה ,לקחת כוח ולהתערב וליטול חיים כדי להוכיח בריב. ועל שהעולם החריש ולא קם ולא שיווע:
שוב השקר על קטילת בנים ונטילת חיים, ההיפך ממה שהיהדות באה ללמד ומה שלימדה בפועל. האידיאולוגיות שהתחרו ביהדות, בכל הדורות והתקופות, החל מהאלילות, דרך האימפריאליות הרומאית, הנצרות, האיסלם, הקומוניזם, הנאציזם, ושאר האידיאלים יצירת רוח בני האדם, כולן קטלו ולקחו חיים בכל שנה משנות קיומן, הרבה יותר מאשר כל החיים שנלקחו על ידי יהודים ממתן תורה ועד היום. ובפרט הידרו אלו להקריב דם יהודי בכל תואנה ותירוץ, עד לרגע זה חביב הדם היהודי על האירופאים. לא, הם לא מערבים אותו בביצי הפסחא שלהם, אלא בטיעונים פסבדו משפטיים ובהצהרות פסבדו מוסריות, המכנה המשותף הוא שהם באים על סיפוקם רק כאשר היהודים מושפלים, חלשים, חסרי הגנה, נרצחים, ואין להם יכולת להגן על עצמם. זה כנראה פרי של חשיבה אובייקטיבית, ובודאי לא קשורה לצורך פסיכולוגי או ברירה אבולוציונית.
כדי להדגים לנו שהפסיכולוגיה האבולוציונית היא משרתם של המוני אדונים, כל מי שיבחר להשתמש בה למטרות עלובות והזויות ככל שיבחר, מיד תקפוץ זו ותשרת את מטרתו בקלות ובנוחות, בא גדעון לב במאמרו 'כל הדרכים ליצור אדם', ומראה לנו כיצד יוצרים שנאת אדם במסוה אינטלקטואלי:
יש סיבות טובות להביא ילדים לעולם. רוב האנשים אכן עושים זאת. כל אדם, כל פרצוף שאתם רואים ברחוב, ברכבת, בפייסבוק – הוא תוצר של אינספור דורות של הורים.
אך לאחרונה נדמה כי הרצף החלק הזה, שמוביל מכל אחד ואחת מאתנו עד לתא הראשון שאי פעם התקיים על פני הכדור והחליט להתחלק, מתחיל להשתבש. משהו משתנה. האקט הפשוט הזה, שתמיד בוצע בלי היסוס, אפילו בלי מחשבה – להתרבות – מוצב בסימן שאלה. שניים מעשרת המאמרים הנקראים ביותר ב"אלכסון" בשנה החולפת יצאו מול הדרישה החברתית האוניברסלית – להביא עוד אנשים לעולם. הם מצטרפים למבחר גדל של מאמרים וספרים, שזוכים להצלחה.
ובכן, אחרי שזכינו לתובנה שכל אדם שרואים בפייסבוק הוא אדם, משהו מתערער כאן, שני המאמרים הנקראים ביותר באלכסון היו נגד הבאת ילדים לעולם, מי היה מאמין, שני מאמרים נקראים ביותר באלכסון!! לך ספר את זה לאנושות. אגב, גם כל המליארדים שאין להם פייסבוק, גם הם בכלל האנושות, מענין לבדוק אם אם שמו לב ש'הרצף הזה מתחיל להשתבש, משהו משתנה', רק אדם מנותק מהמציאות ברמות הזויות יכול לחשוב שהרצף הזה של הבאת ילדים משתבש, בגלל טמטום של כמה אירופאים המהוים אחוז זניח מהאנושות הבוחר להכחיד את עצמו.
הכותבים על הנושא ניגשים אליו משני היבטיו המתבקשים – של הנולד, ושל המוליד. מן הצד האחד, טען דוד בנאטר, הבאת אדם לעולם היא צעד לא הוגן כלפי אותו אדם, שיאלץ לחיות חיים שרב בהם הסבל ומועט האושר. מנגד, כתבה גליה מדיקס, הבאת אדם לעולם היא צעד שלעתים קרובות פוגע באיכות חייו של המוליד. אולם המניע הבסיסי להולדת צאצאים אינו מחשבה על הילד וגם לא מחשבה על איכות החיים, אלא הצורך לשמר את הגֶנים של ההורה, להעביר אותם הלאה. דחף זה היה חיוני לאורך ההיסטוריה לקיום המין והתפתחותו ולכן הוטבע בנו עמוקות. אך המצב השתנה. פרו ורבו היא הנחיה שניתנה לאנושות שמנתה שניים. מאז, ועד לפני 10,000 שנה, לא חיו על פני הכדור יותר מחמישה מיליון בני אדם בו-זמנית. כיום נולדיםחמישה מיליון אנשים מדי שבועיים (בניכוי מקרי המוות, מתווספים חמישה מיליון אנשים לעולם מדי 24 ימים). האנושות אינה זקוקה לתרומת הזרע או הביצית שלכם. וגם שימור של גנים אישיים, מתברר, אינו בתוכנית.
ובכן, הכל נפתר בשניה אחת, הרצון להביא ילדים הוא לא באמת רצון שלנו, הוא סתם דחף ביולוגי אבולוציוני, זה כפוי עלינו. הרצון של כותב המאמר להתנגד להבאת ילדים לעומת זאת, הוא פרי מחשבה אינטלקטואלית. ואולי, אולי בכל אופן יש איזה דחף אבולוציוני שגורם לפרט זניח בחברה למצוא דרך להתבלט על ידי אובדנות? זה נשמע סיפור מעניין מהתחום המקצועי הכל יכול של הפסיכולוגיה האבולוציונית…
יש לו את זה גם בנימה הרבה יותר דתית ומאגית:
האבולוציה, השליטה הכל יכולה והערמומית של עולם החי, משכנעת את נתיניה להשקיע מאמצים אדירים, במקרים מסוימים עד כדי הקרבת חייהם, כדי שיפרו וירבו …
קירקגור וקפקא לא הביאו ילדים לעולם. מבחינה גנטית הם לא יצרו המשכיות. אבל ההשפעה שלהם על הפנוטיפ המשמעותי ביותר שלי, זה שבעומק הדברים אני מבינו כ"אני", רבה מאוד.
ברגע שהכותב ממיר את הרצון בילדים לעיסקאות גנטיות, ברור שהוא יכול להמיר גם את הפילוסופיה להשפעה על פנוטיפ של מישהו בעתיד, הבעיה שהמישהו הזה והדומים לו בחרו בהתאבדות ובאי התרבות ולכן הם עתידים להיכחד יחד עם המסורות הפילוסופיות שלהם, קירקגור ושומעי לקחו בדרך להיכחד מן ההיסטוריה. בשל נוסחאות פילוסופיות המנותקות מהמציאות.
המאמר מסיים במשפט ההטפה הבא:
תשובה חופשית, אותנטית, לא אוטומטית, לשאלה האם ליצור אדם, צריכה להיות חפה ככל האפשר מתכתיבים חברתיים, ויותר מזה – חופשייה מלחצים ביולוגיים לא-מודעים שעבר זמנם. האנושי הוא במהותו האפשרות, הנתונה לנו גנטית, לחרוג מהגנטי.
הרעיון שהבאת ילדים היא תכתיב חברתי, יכול לעלות רק במוחו של אדם שחי בחברה שמכתיבה לו חשיבה מעוותת שכזו, הגישה שלו יכולה להיות קשורה בלחצים ביולוגיים ש'עבר זמנם' באותה מדה. האנושי הוא במהותו האפשרות הנתונה לנו להכיר בנשמה ובחלק הרוחני והנעלה שלנו, ולא לייחס אותו למורכבות אקראית המתעתעת בעצמה.
וכדי להשלים את התמונה, נקרא נא מדברי קויין ללנד, מרצה לביולוגיה אבולוציונית באוניב' סנט אנדרוז, הוא מדגים לנו כיצד הפלסטלינה הנקראת פסיכולוגיה אבולוציונית יכולה להידבק לכל משפט שיעלה מוח קודח.
לכאורה שיתוף פעולה נוגד את האבולוציה, אך לא, עומד לרשותינו כבר הסבר אבולוציוני פשוט מדוע אנשים משתפים פעולה.
כבר עכשיו עומד לרשותנו הסבר אבולוציוני פשוט לקיומו של שיתוף פעולה. ההסבר הזה הוא ברירת שארים, שלפיו פרטים עוזרים להפצת הגנים שלהם על-ידי סיוע לקרוב משפחה ביולוגי שחולק את הגנים האלה. אך אף על פי שברירת שארים מסבירה היבטים אחדים של שיתוף פעולה בחברות אנושיות – בראש ובראשונה את העובדה שאנו עוזרים בגידול הילדים של קרובינו – היא אינה מסבירה פרויקטים בהיקף רחב יותר שנוצרו על-ידי אנשים שאין ביניהם קרבה משפחתית מידית, קרי אותם פרויקטים שמבדילים בין בני האדם ושאר בעלי החיים. חוקרים חושבים שאבותינו הרחוקים התקבצו בחבורות קטנות שהתבססו לרוב על קשרי משפחה, אבל ידוע שפרטים בחברות ציידים-לקטים בימינו מקיימים אינטראקציות מרובות עם פרטים שאינם קרובי משפחתם, וזאת אפילו בחברות שמספר הפרטים בהן עומד על מאות ספורות בלבד. בחברות הקטנות האלה יש מערכות של נורמות ומוסדות שמפקחים על שיתופי הפעולה, והמערכות האלה נעשות חשובות אף יותר בחברות חקלאיות גדולות, שבהן יש לשאת ולתת על הסדרי שיתוף הפעולה ולנהל אותם בין אלפי אנשים שביניהם אין קשרי דם. ברירת שארים לבדה אינה מסבירה את היקף שיתוף הפעולה האנושי.
טוב, כפי שניתן לראות זה לא כל כך פשוט, בכדי לפתור את הבעיה אדון קויין פשוט ממציא ובודה מלבו שרשראות של הסברים, ומספר אותם כאילו יש דרך להוכיח אותם או שיש איזו אסמכתא להם, הוא מספר סיפורים בחסד, לא בלי 'יתכן' ו'אולי' השזורים בכל פיסקה, ובזה הוא רואה מקצוע מדעי. כאשר כל אחד רואה שניתן להסביר כל דבר בכל דבר (כמובן שהוא מקפיד להצביע על 'מחקרונים' חברתיים שונים המלמדים דברים מובנים מאליהם או קוריוזיים ואין להם באמת ערך אמיתי). ברור שאם לא היה שיתוף פעולה אנושי זה היה מוסבר בהחלט, וגם כאשר יש שיתוף פעולה מסוגים שונים זה מוסבר 'בהחלט'. הכל כדי לא להתבונן למציאות בעיניים, ולראות שההחלטות שלנו והחשיבה שלנו מקורם ברצון החפשי האנושי, בחכמה ובמוסריות, בערכים וברגשות הנעלים, שכולנו חולקים אותם. בידינו הברירה אם להכיר בהם, או לעוות את המציאות בשרשראות של הסברים ילדותיים חסרי ערך לוגי ומעוותים מוסרית.
וכאן המקום לשאלתו של דרור גרין: מדוע הפסיכולוגים לא מדברים על הנפש??? במאמר שפורסם ב'נפש', רבעון לפסיכולוגיה, גליון 4, אוגוסט 2002, מציג גרין, שהוא פסיכולוג בעצמו, את השאלה במלא חריפותה:
כשיצאה לאור החוברת הראשונה של כתב-העת 'נפש' תמהתי ביני לביני: איך יתכן שבכתב-עת המכונה בשם 'נפש' אין ולא התייחסות אחת לשאלת מהותה של הנפש? הרי לא מדובר בעניין של מה בכך, והבחירה בשמו של כתב-העת אינה מקרית. זהו כתב-עת שעוסק בשאלות השונות הנוגעות לטיפול הנפשי, ובין המדורים השונים נזכרים "חלום הנפש" ו"ולשון הספרות והנפש".
הגדרתה של הנפש איננה נושא שולי בהיסטוריה של החשיבה המערבית. כבר לפני כאלפיים וארבע-מאות שנים התלבט אפלטון בשאלות מהותה של הנפש, ואריסטו כתב את הספר הראשון "על הנפש" (אריסטו, 1989). שאלות היסוד בנוגע לטבעה של הנפש ממשיכות להעסיק את הפילוסופים עד ימינו אנו, ובמרכזן הבעיה הפסיכופיסית (ליבוביץ, 1976), או השאלה הנצחית של גוף-נפש (סרל, 1984, Fox 1931, Flanagan, 1995, Pinker, 1998).
לעתים קרובות, במפגשי עם פסיכותרפיסטים מגישות שונות, חברים למקצוע או סטודנטים, אני נוהג לשאול אותם מהו המודל שלהם של הנפש. זו אינה שאלה קנטרנית, אלא ניסיון להבין מהי האמונה העומדת מאחורי הגישה התיאורטית שבה אותם פסיכותרפיסטים מחזיקים. עד היום כמעט ולא זכיתי לתשובה מקיפה לשאלתי. רובם של הנשאלים מעולם לא נתנו את דעתם לנושא זה, ואלו ששאלתי עוררה את סקרנותם הצליחו לכל היותר לצטט את ההנחה העומדת בבסיס התיאוריה שבה הם מחזיקים, ואשר אותה לא בדקו באופן ביקורתי עד כה.
מי שיעיין בספרי היסוד של התיאוריות הטיפוליות השונות, יגלה גם שם את אותה התופעה. לעתים רחוקות מצוינת בהם הנחת היסוד בנוגע לשאלות על מהות הנפש.
ההמשך ניתן לקריאה במקור. לענינינו למדנו על היפוך הערכים שחל בתחום, במקום לעסוק בקיים, בנפש עצמה המורגשת לכל אחד מאיתנו, ברגשותינו ובחשיבה שלנו כמהות האדם. מניחים את המציאות ועוסקים בתיאוריות בדיוניות על סיפורים ומיתוסים שאולי קרו בעבר הרחוק והם המהות שלנו וההסבר להרגשותינו ומעשינו. ומה זה אם לא אופיום להמוני האקדמאים?