חג שמיני עצרת, הוא החג החותם את שמחת חג הסוכות, אך אינו חלק מחג הסוכות, אין יושבים בסוכה, ואין נוטלים את ארבעת המינים. בחג הזה אנחנו נעצרים לפני ה' ושמחים לפניו. החל משלהי ימי הגאונים חוגגים ביום זה גם את שמחת סיום התורה, הנקראת לאורך השנה לפי מנהג בבל (בא"י היו מסיימים אותה בשלש שנים).
אבל גם בתורה עצמה יש קשר בין סוכות ובין התורה: מצוות הקהל, המצווה היחידה מן התורה המחייבת 'קריאת התורה' ציבורית (קריאת התורה לאורך השנה, היא תקנת משה רבינו, ובהמשך תקנת עזרא), בה קורא המלך את ספר משנה תורה בחג הסוכות.
מדוע בסוכות? ומדוע ספר משנה תורה?
השנה זכיתי לביקור של הרב אורי הולצמן בסוכתי, ושמעתי ממנו הסבר למונח 'צילא דמהימנותא', מדוע הסוכה נחשבת צל האמונה? אור המקיף של השכינה?
ההסבר הוא, שמצוות השמחה היא 'לשמוח לפני ה' שבעת ימים', ומן הצד השני: 'בסוכות תשבו שבעת ימים', איך אפשר לקיים את שתי המצוות האלו יחדיו? השמחה לפני ה' היא במקדש, אבל צריכים לשבת בסוכות שבעת ימים??
התשובה היא, שחלק מענין מצוות הסוכה, הוא שחזור של דור המדבר, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, 'עוד אושיבך באהלים כימי מועד'. כאשר אדם רואה בתים על גבעה, לדוגמא, הוא מבין שיש כאן כפר, אנשים גרים כאן, אבל כאשר הוא רואה אהלים וסוכות פזורים על פני השדה, הוא מבין שיש כאן איזו שהיא עבודה, שאנשי מקום מסויים, או פועלים של אדון מסויים, מתקבצים כאן לשם מלאכת האסיף, או לשם איזו חגיגה. הסוכות הן דירות עראי, שבהכרח טפלות לאיזה שהוא מקום קבע. כאשר בני ישראל עלו לרגל, הם כמו צאן, כצאן ירושלים במועדיה, למרות שהם מתגוררים בסוכות ואהלים סביב העיר, כל הסוכות האלו טפלות למקדש, שם שוכנת השכינה. ולכן כשיוצאים מהבית לסוכה, נהפכים לצאנו של ה', הסוכה טפלה למקום המקדש, היא צילא דמהימנותא.
ובזה מתבארת גם הסיבה שעולי בבל לא ידעו שיושבים בסוכות, משום שהמצוה נתפסה אצל בני ישראל רק כטפלות למקדש ולשמחה לפני ה', וכשחרב הבית חשבו שאין טעם בסוכה, כי אין למה להיטפל. זו כמובן טעות מבחינה הלכתית, ולכן הדגש הוא על 'מצאו כתוב', באותו דור הובן שאין להסתמך רק על מה שרגילים ומקובל, אלא שהטקסט של התורה שבכתב הוא זה שקובע, והתושבע"פ מתיישבת עם התושב"כ, וכל מה שכתוב חייב להתקיים. (ויש בלשון 'מצאו כתוב' כדי להדגיש את שפלותם, שעם הארץ היו כל כך רחוקים מהבנת המחוייבות לטקסט, עד שלא ידעו מה כתוב).
מתוך הבנה זו, מובן הקשר לספר משנה תורה. אם בסוכות בני ישראל שבים ומשחזרים את היותם צאנו של ה' במדבר, שטפלים למשכן, וכאילו אין להם עכשיו לא שדות ולא כרמים, לא בתים ולא ערים, אלא הם יושבים באהלים ובדירות עראי סביב המשכן ובכל מקום שהם הינם שמחים לפני ה'. הרי זה הזמן להאזין לנאומיו של הרועה הגדול, משה בן עמרם. ולכן זה הזמן המתאים לשמחת תורה שבכתב בכלל, שבסוכות אנו חוזרים להיות כמו בני ישראל דור מקבלי התורה.
שמחת שמיני עצרת היא שמחה על השמחה, חג על עצם זה שזכינו עכשיו לחגוג שבוע ימים לפני ה'. ואנחנו ממשיכים לקרוא בתורה ולהיות איתה כל השנה, מכניסים אותה אלינו הביתה.
ספר משנה תורה, יש בו בחינת 'כל התורה', כי הוא השיא של הסבר דרך התורה, משה מסכם לבני ישראל אחרי כל ארבעים שנות לימוד התורה, מה ה' אלהיך דורש מעמך, אחרי שעברו את כל כור הברזל ארבעים שנה, אלו הדברים שהיו צריכים לקחת עימם ולשנן באזניהם. ודברי משה האחרונים הם קריאת התורה שאנחנו שומעים שוב ושוב בשמחת תורה.
אמנם, בעולם המחקר יוצר ספר משנה תורה בעיה רצינית, האגדה המקובלת על כתיבתו בזמן יאשיהו, אשר למרות שהיא מופרכת לחלוטין, מהווה בסיס לסיפורי הביקורת, שכן היא האפשרות היחידה לספק כביכול עוגן היסטורי כל שהוא לכל הסיפורים כולם.
אלא שאגדה זו, מתנגשת חזיתית בשמו של הספר, כפי שהוא מגדיר את עצמו: 'משנה תורה', חוזר ושונה את התורה, כלומר הוא האחרון לספרי התורה, ולא הראשון.
ולכן, בהרבה מבואות למקרא, כמו למשל מבואו של משה וידנפלד, תמצא שנכתב בפשטות שהמשמעות של הביטוי 'משנה תורה' הוא העתק של התורה, משנה – שני, ולעתים אף מצויין שכבר חז"ל פירשו כך.
פתרון זה אינו מביא שום מזור לבעיה, שכן התוכן של ספר דברים הוא חזרה על התורה, לא יתכן שספר התורה הראשון והיחידי כביכול באותו זמן, לא מספר כלום על יציאת מצרים, על האבות, וכו' דברים שמוזכרים בספרי הנביאים הכי קדומים, ובפרט כשהוא עצמו מפנה את הקורא לחומשים הקודמים, שולח את הקורא לגבי דיני צרעת למה שכבר ציווה את הכהנים, אחרי הקללות מציין כי זאת הברית מלבד הברית שנכרתה בחורב (פרשת בחוקותי), ועוד כאלו.
אך כנראה שהעדות העצמית של הספר על שמו 'משנה תורה', וכן בספר יהושע, היו יותר מדי עבור מספרי הסיפורים, ולכן ניסו מבלי מאמץ, על הדרך, לבטל את הפירוש הפשוט והמוכרח של ביטוי זה, ולהחליפו בפירוש דרושי.
הבה ונראה היכן מופיע כינוי זה:
והָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (דברים יז יח).
על מזבח הר עיבל נאמר בתורה:
וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב (דברים כז ח).
ויהושע בקיימו את הציווי הזה מתאר:
וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (יהושע ח לב).
רואים אנו כי את הכינוי 'התורה הזאת', פירש יהושע 'משנה תורה'
וכן האמור במצוות הקהל:
בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם (דברים לא יא)
פירשו חכמים שהכוונה לספר משנה תורה.
מה פירוש המונח 'משנה תורה' בהקשרו כאן?
משנה בכל מקום במקראות הוא שני הצמוד לראשון, או משהו כפול, או משהו שני לו כמו משנה למלך.
וכמבואר במדרש שכל טוב בראשית מג':
"יש משנה שהוא כפול כגון זה: "כסף משנה" (בראשית מג יב), ודומה לדבר: "לקטו לחם משנה" (שמות טז כב), "משנה אשיב לך" (זכריה ט יב), "וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם" (ירמיהו יז יח). ויש שהוא שני לגדול הימנו, כגון: "משנה התורה" (דברים יז יח), שנשנית בערבות מואב, "במרכבת המשנה" (בראשית מא מג), "משנה למלך" (אסתר י ג), "אהיה לך למשנה" (שמואל א כג יז), וכל דומיהן".
וכך כותב גם הרמב"ן בהקדמה לדברים: "הספר הזה ענינו ידוע, שהוא משנה תורה… יחזיר המצות הנוהגות בהם, פעם להוסיף בהם ביאור, ופעם שלא יחזיר אותם רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות", (וכ"כ תוס' גיטין יב. "משנה תורה אינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה", וכן קרא הרמב"ם לספר יד החזקה 'משנה תורה', מכיון שמקצר ושונה את התורה).
גם תרגום השבעים והתרגום הלטיני ועוד תרגומים, קוראים את שמו של ספר משנה תורה, שחוזר על חלקי התורה הקודמים.
ד"ר דוד כהן צמח, בעולם התנ"ך מציין, שהביטוי הזה מוכר בעולם הקדום: "ס"ד הוא אפוא אכן תורה נשנית… בדומה לכך נמצא במסופוטומיה הביטוי sanu (=שני, אחר) עבור ספרות דתית משנית, ספרות שניתוספה על קודמתה, הספרות המקורית והקאנונית ונספחה עליה".
אמנם רש"י מבאר: "וכתב לו את משנה התורה – שתי ספרי תורה. אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו". נראה שנוקט שפירוש המונח 'משנה תורה', הוא העתק שני של התורה.
אך מבחינה לשונית, ברור שפירוש זה אינו הפשט, שכן כשאדם כותב לעצמו, או כותב על האבנים, ספר מסויים ברור שהוא כותב עותק נוסף, הוא כותב לו את התורה הוא לא כותב לו "את משנה התורה", שמדבר בה' הידיעה על דבר שקיים לפני הכתיבה, לכל היותר ניתן היה לומר 'וכתב לו משנה מן התורה' או בלשוננו 'עותק משנה'. כנ"ל בספר יהושע מדובר בדבר ידוע וקיים מראש, "ויכתוב את משנה תורת משה", ולא "ויכתוב משנה לתורת משה" או "משנה מתורת משה". בכלל אין בעברית שימוש ב'משנה' במובן של עותק. וכאן משנה תורה הוא חלק מכינוי לתורה עצמה.
כשהתורה מדברת על להעתיק משהו, היא אומרת לכתוב אותו, כתבו לכם את השירה הזאת, לא צריכים לכתוב "את משנה השירה הזאת". אפילו לוחות שניות אינן 'וכתבת את משנה הלוחות' אלא וכתבת את הדברים כראשונים.
מקורו של רש"י, במדרש תנאים: "וכתב לו את משנה התורה – את כל התורה, אתה אומר את משנה התורה – את כל התורה, או אינו אלא דברי תורה? כשהוא אומר 'לשמר את כל דברי התורה הזאת', הרי דברי תורה אמורין, הא מה ת"ל את משנה התורה את כל התורה".
הסיבה שהמדרש דורש זאת, היא משום שלפי ההלכה אין לכתוב רק חלק מהתורה, ולכן למרות שהמצווה היא על משנה תורה, מקיימים אותה רק כחלק מהתורה. בדיוק כמו בציווי 'כתבו לכם את השירה הזאת', שמדבר בפשטו על שירת האזינו, אבל מתקיים רק בכתיבת כל התורה, כי אחרי חתימת התורה ביום מותו של משה, אין לכתוב חלק מן התורה. ולכן ההלכה דורשת את המילה שירה, שכל התורה נקראת שירה, אבל כל זה אינו אלא ברובד הדרש, ברור שברובד הפשט מדובר על ספר דברים בלבד.
גם לגבי קריאת הקהל נחלקו התנאים אם קורא רק את משנה תורה או את כל התורה, מאותה הסיבה, שאין מחלקים את התורה. אבל ההלכה היא שקורא רק את משנה תורה, משום שעיקר האיסור לחלק הוא בכתיבה, בקריאה ניתן לקרוא רק חלק אחד, ולכן המלך קורא רק את דברים.
בכל אופן, למרות הפירוש ההלכתי לדין כתיבת המלך ספר תורה, ברור שמבחינה לשונית, גם דעת חז"ל היא ש'משנה תורה' פירושו ספר דברים ששונה את התורה, וכרגיל בפיהם באלפי מקומות (וגם רש"י עצמו שמעתיק במקום אחד את הפירוש שמשנה תורה הוא העתקת התורה, בכל המקומות האחרים מפרש משנה תורה כספר דברים השונה את התורה, למשל: בויקרא כה א "שנשנית בערבות מואב במשנה תורה". וכך ברד"ק בראשית כד לט' על עשרת הדברות "ששונה אותם במשנה תורה". רבינו בחיי בראשית כד' כב' "משה במשנה תורה חזר לספר כל הדברים…". אברבנאל ויקרא יא: "במשנה תורה כשהואיל משה ביאר את התורה". לדעתו האמור בריש דברים: הואיל משה ביאר את התורה הזאת, הכוונה לבאר את הידוע בחומשים הקודמים).
הפירוש 'משנה תורה' – עותק, אינו עומד בפני ביקורת לשונית בסיסית, ולכן הוא דרושי גרידא. חכמים דורשים אותו כדי לבאר את ההלכה, ואילו החוקרים דורשים אותו, כדי להתחמק מהעדות ההיסטורית של דברים על החומשים שלפניו.
בשמחת תורה אנחנו שרים 'והבדילנו מן התועים', אפשר בהחלט להתכוין לחוקרי ומכחישי המקרא למיניהם, שמוכנים לכל תירוץ דחוק ומגוחך, כדי לקיים כפירתם, בבחינת יש להקשות בדוחק, ויש סיבה טובה לשמוח ולרקוד שאין לנו חלק עם אותם כזבנים ובדאים.
