לנושא זה ייחדנו מאמר "זמן כתיבת התורה – השפה", כאן נתייחס למאמרו של יאיר שימרון, מתוך הבלוג שלו שעוסק בנושא התפתחות השפה ברמה הכלל אנושית.
דוקא מכיון שהרעיון שלו עשוי להיות מעניין, מצאנו מקום להתייחס אליו. באופן כללי צורת הכתיבה שלו לא מתאפיינת בנימוקים וטיעונים אלא יותר בהכרזות מלחמתיות וקטלניות, כדוגמת:
גדול הדור? קטון הדור: מספרים לכם שהוא היה רוחני? הוא כילה את ימיו בלעיסה של ספרות היהודים בימי הביניים. לעוס ולעוס לאין סוף סיפרות עתיקה וחסרת ערך לחיינו שכבר נלעסה ונעכלה וחורבנה דורות על דורות. הסופרים העבריים ממזרח אירופה מסוף המאה ה19 שלמדו בעצמם בישיבות ליגלגו הרבה על כל חידושי התורה המגוחכים.
כלומר, מכיון שהסופרים העבריים מסוף המאה ה19 כבר לגלגו על כל "חדושי התורה המגוחכים", מכאן שהעוסק בתורה הוא קטון הדור, ואין בדבר שמץ של רוחניות, אלא רק לעיסה של ספרות חסרת ערך.
על ההיסטוריה המקראית בכלל, הוא מתנסח בצורה מאד מלומדת ומנומקת:
"מותר לנו לעיין קצת בסיפורי הפסח ושאר השנה מנקודת ראות לא שגרתית. ליהדות יש מספר קטן של סיפורים מכוננים, ובראשם סיפור יציאת מצרים. שש מאות אלף גברים ואיתם הנשים והילדים, כלומר שנים וחצי מיליון אנשים, עזבו בלילה אחד את מצרים, שכל כולה לאורך ולרוחב הכילה אולי מיליון וחצי אנשים באותו זמן…הצלחה אדירה, בדיה נפלאה. וחציית הים, שניים וחצי מיליון אנשים עוברים ביובש תוך כמה שעות, פרשי מצרים טובעים…צ'יזבט ומספרו ירעץ אויב, מי כמוך בצ'יזבט אדוני. ואחר כך "מעמד הר סיני". אם היציאה ממצרים צ'יזבט, קבלת התורה סיינס פיקשן, אילו לפחות היה הראשון מעולם, אבל לצערנו קדמו לסיפור הזה סיינס פיקשן משומר ובבל, מיוון. אבל עדיין, מהראשונים בעולם, בואו נגיד השלישי, וגם מדלית ארד זה לא רע".
כמושבע ועומד הוא כבר יודע כמה אנשים היו במצרים "באותו זמן", כאשר הדעות השונות לתיארוך יציאת מצרים נעות במרחקים של מאות שנים, אין באמת שום ידיעה מוצקה על מספר תושבי מצרים. וגם לא מופרך בכלל שהעבדים היו יותר מכלל התושבים, בחלק מהזמן של רומא העתיקה היו העבדים 75% מכלל האוכלוסיה. (וראה עוד: מנין שבני ישראל מנו שש מאות אלף).
שנים וחצי מליון אנשים עוברים תוך לילה אחד, זה דבר שקורה במציאות (ראה המספרים ש'לא יאומנו' ביציאת מצרים).
הטענה שקדמו למתן תורה טיעונים להתגלות של אל מול עם שלם, גם היא בדיה הנובעת מבורות היסטורית (ראה: התגלות). לא הועלה שום טיעון לתיעוד של אירוע כזה, לא לפניו ולא אחריו.
הוא מנסה את כוחו גם כחוקר ומבקר:
"יש סבירות רבה שפרשת הגבעונים (יהושע פרק ט) היא עבוד מחדש ומאוחר בזמן ליחסיהם המסובכים של שאול ודוד עם הגבעונים (שמואל ב כא). כלומר לא מן הנמנע שיהושע הוא למעשה כינוי לשאול, שספר שמואל מספר על הצלחותיו המלחמתיות הרבות, אבל בשל איסורי הדת המאוחרת לא ייתכן לתת לו קרדיט בהצלחות אדוני".
חבל שלא ציין כמה אחוזי סבירות יש לתזה המדעית, כדי שנחליט סופית אם היא האמת היחידה האפשרית. אגב, את המניע שלו לכל זה הוא מציין בסוף המאמר:
"כך אנו רואים את מדינת ישראל המודרנית בונה את תודעת תושביה היהודים על בדיות והזיות, במקום על המציאות, וזה מקור האסון שבתוכו אנחנו חיים".
עכשיו הכל מובן.
בכל אופן לענינינו, כותב שימרון במאמרו: "אבולוציה של השפה – מוקדם ומאוחר בשפת התנ"ך", בפסקנות וזחיחות אופיינית:
"במהלך חקירת אבולוצית השפה חקרתי גם את האבולוציה של שפת התנך. בפוסט הזה ובבא אחריו אביא מספר היבטים להבחנה בין שפה מוקדמת למאוחרת בחלק המוקדם של התנך, היבטים שלא נחקרו די הצורך עד כה. כדי להבחין בין שפה מוקדמת למאוחרת, נחוצות לנו דגימות של שפה שניתן לקבוע בוודאות את זמן כתיבתן.
בתנך עצמו נמצא תיארוך בטוח למדי של חלק מהספרים. לדוגמה ודאי שספר ירמיהו נכתב בזמן חייו, בסוף המאה השביעית ותחילת השישית לפני הספירה, זמן חורבן בית המקדש. ודאי גם שמגילת אסתר נכתבה בסוף תקופת התנך, בערך במאה השלישית, או השניה לפני הספירה".
לא ברור מדוע שני העוגנים האלו נחשבים לודאיים בעיני שימרון, האם לא יתכן שספר ירמיהו נכתב מאוחר יותר מזמנו? או שמגילת אסתר נכתבה במאה החמישית לפני הספירה, או שעכ"פ רובה נכתבה אז? זה ודאי בדיוק כמו כל התיאוריות וההשערות האחרות.
"אנחנו יכולים לומר בביטחון מוחלט ששום טקסט תנכי לא נכתב לפני המאה העשירית לפני הספירה, תודות לכתובות עתיקות המצויות בידינו.
מן המאה ה14 מוכרת שפת הארץ תודות למכתבי אל עמארנה.
https://stage.co.il/Stories/537242112
אף כי הם כתובים באכדית, יש בהם גם דגימות מן השפה שדוברה בארץ, ואפשר לכנות אותה קדם עברית. זאת שפה שונה מאוד משפת התנך. שום טקסט תנכי לא כתוב בשפה זאת".
האם באמת הוא מתכוין ברצינות כי מאחר ובידינו מכתבים שכתבו מלכים כנעניים, זה מוכיח חד משמעית שלא יתכן כי באותו זמן או שלש מאות שנה קדימה, ישראלים כתבו עברית בסגנון מעט שונה? אין פלא שמדובר ב'היבטים שלא נחקרו', אף חוקר לא היה גאון דיו כדי לחשוב על זה…
התרגיל חוזר על עצמו לגבי התקופה של ארבע מאות שנים קדימה, כדי לכסות לגמרי את ה'מחקר':
"מהמאה ה10 לפני הספירה מצויות שלוש כתובות. אחת היא נמצאה לאחרונה בעמק האלה. אף על פי שנטען שהיא פוענחה, אין כלל הסכמה על הפיענוח.
הכתובת נראית לי כתרגיל כתיבה של תלמיד צעיר. האותיות נכתבות בכיוונים שונים. יש בה כמה מילים הניתנות לפיענוח והמעידות על עברית.
השניה היא מעזבת צרטה, גם היא ככל הנראה תרגול כתיבה.
הכתובת החשובה יותר מאותו זמן היא לוח גזר.
הכתובת פוענחה ולשונה אינה תואמת כלל את שפת התנך".
ניקח למשל את לוח גזר, כתובת המונה חלק מחדשי השנה, באיזה מובן ניתן לקבוע ש"לשונה אינה תואמת את שפת התנ"ך"? (מוזכרים בה שלש מושגים תנכיים: ירח קציר, ירח אסיף, קיץ) שתי הכתובות האחרות אינן ברורות, כתובת עמק האלה כוללת מלים בודדות, ואף הן לא פוענחו כראוי, וכיוצא בזה כתובת עזבת צ'רטה, ששימרון עצמו כותב שהיא תרגול כתיבה. המדהים זה שהוא אפילו לא מנסה לבסס את הקביעה הפסקנית שלו "אינה תואמת את שפת התנ"ך". ואפילו אם היתה כתובת של מאה שורות שלא תואמת לסגנון "התנ"ך", וכי זה מוכיח שהיה רק סגנון אחד בכל ארץ ישראל כולה? (כתובת חרבת קאיפה, שהיא מאותה התקופה, כוללת סגנון ותוכן תנכ"י מובהק, לפי קריאתו של פרופ' גליל למשל נכתב בה: "שפוט יתום ואלמנה שפוט יתום וגר… ריב דל ואלמנה").
מצעד האיוולת ממשיך בקטע הבא:
"הכתובת החשובה ביותר לצורך בירור זמן כתיבת הטקסטים התנכיים המוקדמים ביותר היא כתובת מישע מלך מואב. שנכתבה בין השנים 840-850 לפני הספירה.
הקשרים בין מואב לישראל היו הדוקים, תודות לשבטים עבריים שכנים של מואב, גד (המוזכר בכתובת) וראובן, וכן קשרי שלטון וחיתון כפי שמוכר מתולדות דוד, במגילת רות ובשמואל.
שפת הכתובת עברית קרובה ביותר לשפת התנך, אבל אינה שפת תנכית, כיוון שתחבירה, ככל שהוא דומה לתחביר קטעי התנך העתיקים, הוא שונה מהם במידה רבה".
מדהים, כתובת מואבית יכולה לקבוע שהסגנון בכל המזרח התיכון היה אחיד, ואם הסגנון התנכ"י אינו כמו כתובת מישע, זה אומר שהתנ"ך לא נכתב באותו זמן! כמה זמן מרחק צריכים לקחת? מאה שנה קודם או אחר כך זה יתכן? כל חוקר מתחיל אמור לדעת שאי אפשר להניח מראש שהסגנון היה אחיד, בזמן שלא היתה שום תקשורת ושום דפוס, בכל מקום יכלו להתפתח צורות שונות. כמובן שלא חייבות היו להתפתח צורות שונות, ויתכנו בהחלט הבחנות כלליות בתקופה, אבל את זה צריך להוכיח ממגוון, ולא משלש כתובות שכל אחת מכילה מלים ספורות. ובודאי לא מעם אחר. (שימרון טוען שהיו קשרים הדוקים כגון עם גד וראובן המוזכרים בכתובת, אבל מה שמוזכר בכתובת היא מלחמה בשבטים האלו. העובדה שרות המואביה התגיירה, לא מלמדת על קירבה הדוקה בין העמים, אלא אך ורק על זה שאשה מואביה התגיירה. ישראל ומואב היו אויבים ונלחמו ביניהם תמיד, ואפילו אם לא היו נלחמים, אי אפשר ללמוד מסגנון כתיבה מכתובת מואבית אחת, שלא יתכן שהתנ"ך נכתב באותן מאות שנים שסביבה! כי הסגנון שלו שונה…).
גם כאן שימרון לא מנסה לבסס את הקביעה הפסקנית שמצבת מישע לא מתאימה לסגנון תנכ"י, קריאה בה בהחלט מגלה דמיון לסגנון מקראי.
"בוחן ראשון, ופשוט מאוד לקדמותו של טקסט תנכי, שכמובן אינו יכול לעמוד בפני עצמו, הוא היותו חלק מספר תנך המציג עצמו כקדום.
רבים מחוקרי התנך מזלזלים בכל טענת עתיקות של הספרות התנכית ומייחסים את כל אותם ספרים מחלקו הראשון של התנך לתקופת סוף בית ראשון ואחריה.
אבל הכתובות העתיקות החיצוניות, שציינתי למעלה, בצירוף אותם ספרי תנך שזמנם ידוע, מאפשרים לזהות קטעים רבים שזמנם כנראה מסוף המאה ה9 לפני הספירה".
מוזר שבהמשך נעלם הבוחן הזה, ואין משמעות למשהו שהינו חלק מספר.
"הבוחן השני הוא השימוש במילה אלוהים עם פועל ביחיד: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ…
בוודאות אפשר לומר שפסוק וקטע שהמילה אלוהים מצורפת לפועל ביחיד הם מאוחרים, ובקירוב יש לקבוע את זמנם לכל המוקדם לזמנו של ספר דברים, כלומר סוף המאה ה7 לפני הספירה.
בכתובות העבריות העתיקות, וגם בארמיות ובפניקיות, אין כלל שימוש בתחביר המיוחד זה. כל פניה לאל, או איזכור של אל, הם תמיד ביחיד, עם שמו של האל המיוחד".
מאיפה מגיע הקביעה "בוודאות"? ברור שמכתובות ארמיות ופיניקיות אין ללמוד על האמונה הישראלית, נשארו רק ה"כתובות העבריות", הבעיה היא שאין כאלו, כלומר, אם נוציא את הכתובות שנזכרו לעיל שלא קשורות בכלל בשם ה', אין לנו כתובות מהתקופות האלו, ואין שם ה' מוזכר באף אחת מהן בשום צורה. שם ה' נזכר בכתובות עבריות החל מחרסי לכיש, המאוחרות לתקופה. מדובר בקביעה חסרת כל בסיס.
"בתנך אנו מוצאים תהליך של איחוד שמות האלים. באותם ספרים שיש סבירות טובה שחוברו בזמנים קדומים יחסית, בזמנים שמוצהרים בהם, כגון עמוס, הושע, ירמיהו, הווה אומר לפני ספר דברים או באותו זמן, אנו מוצאים פעמים רבות מאוד צירוף של שמות אלוהיים, כגון: ירמיהו לב 18: "האל הגדול הגבור יהוה צבאות שמו". יט 3: "כה אמר יהוה צבאות אלהי ישראל". עמוס ה 16:"כה אמר יהוה אלהי צבאות אדני". הושע יב 6:"ויהוה אלהי הצבאות יהוה זכרו". ישעיהו א 24:"האדון יהוה צבאות אביר ישראל". צירופים מהסוג הזה חוזרים אצל הנביאים האלה פעמים רבות מאוד, ומעידים שלגביהם לא היה מובן מאליו שהכינוי אלוהים מתאים לשימוש עם פועל ביחיד".
אם אפשר להוציא משהו מהבליל הזה, כנראה שהכותב מתכוין לומר שבספרים הקדומים כביכול מופיע שם אלהים ברבים או בסמיכות, והכינוי של אלהים כפועל יחיד כמו "בראשית ברא אלהים", הוא כביכול מאוחר. הבעיה שחיפוש פשוט בספרים האלו ששימרון יוצא מהנחה שהם מייצגים את השלב הקדום, מראה שהם משתמשים עשרות פעמים באלהים כפועל יחיד. לכן הוא משתמש במשפט המעורפל: "צירופים מהסוג הזה חוזרים אצל הנביאים האלה פעמים רבות מאוד, ומעידים שלגביהם לא היה מובן מאליו שהכינוי אלוהים מתאים לשימוש עם פועל ביחיד", כלומר, זה היה, אבל לא היה מובן מאליו. נקל להבין את ערכה של אבחנה שבנויה על כך שתופעה קיימת עשרות פעמים, היא 'לא מובנת מאליה', ולכן היא סימן של איחור…
ואחרי שראינו את כחו הגדול של המחקר, ה'מוכיח' את איחור השימוש בשם ה', לא נותר אלא לקבוע מי הוא המחבר המאוחר, גם על זה יש לשימרון תשובה באמתחתו:
"לא מן הנמנע שמחבר הפרקים הראשונים ונוספים בספר בראשית היה אותו מחבר של ספר קוהלת. הבוחן המרכזי לטענה זאת מהווה תפיסת העולם ההסטורית הרחבה ובעלת הגוון הפילוסופי, כמו גם ההתייחסות לחלקה של האשה במקביל ובמידה רבה של שיוויון לחלקו של אדם.
ושימו לב לפסוקים 21, 22 בפרק ח: "ויאמר יהוה אל ליבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי: עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו".
אלו משפטים המתאימים להיות חלק של ספר קוהלת".
אכן, מעולם לא היה ענף מחקר קל יותר, לאור הענין של קיץ וחורף, שכחו כל מה שלמדתם עד היום על בראשית או על קהלת.
בנוגע לכתובת עזבת צרטה שאתם מזכירים כאן היכן ניתן למצוא את התרגום שלה בעברית? כי לאחר חיפוש ארוך רק מצאתי אותה רק באנגלית….
כתובת עזבת צ'רטה היא כנראה תרגול אותיות בעלמא, תמצא אותה כאן
אני מניח שהתכוונת לשאול על הכתובת המזכירה את לשון התנ"ך בנוגע ליתום ואלמנה, זו היא הכתובת מחרבת קאיפה, ולא כפי שנכתב בגוף המאמר בטעות 'עזבת צ'רטה'. הכתובת נמצאת כאן.
האם הארכאולוגיה מצאה כתובות הדומות בשורשן ללשון הקודש? מלשון חכמים? או דברים דומים, אך לא שפות שמיות אחרות. ובקיצור האם נמצאות הוכחות לשורשים בלשה"ק שלא נמצאו בתנ"ך?
יתכן בהחלט, למשל בכתובת השילוח נכתב 'כי היתה זדה' במובן של 'סדק'
אבל צריכים לזכור שהכתובות אינן ברורות ואנחנו מפרשים אותם בהתאם לידוע לנו
ולכן נתקשה לזהות שימוש חדש ונעדיף לפרש אותו ע"פ הקיים (וראה הויכוח על כתובת יהואש האם 'בדק הבית' שימש בזמנו במונח זה)
אכן, טיעון פשוט.
אבל בלשון חכמים ודאי אפשור לבדוק, כגון חזר? הישנה? או כיוצ"ב