נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ביקורת המקרא הולהויזנית 10. מניעים אנטישמיים בתיאוריות ביקורת המקרא

הסבר התהליכים שיצרו את התנ"ך אצל העם היהודי, בפי חוקרי המקרא של המאה ה19, נבע בין השאר גם מאנטישמיות, שנאה ובוז לעם היהודי מראשיתו ועד לימינו.

 

ביקורת המקרא הולהויזנית 10. מניעים אנטישמיים בתיאוריות ביקורת המקרא

הסבר התהליכים מבוסס על הנחות אנטישמיות

הסבר התהליכים שיצרו את התנ"ך אצל העם היהודי, בפי חוקרי המקרא של המאה ה19, נבע בין השאר גם מאנטישמיות, שנאה ובוז לעם היהודי מראשיתו ועד לימינו.

המאה היט' היתה המאה האנטישמית והגזענית ביותר מכל התקופות, בה נתגלתה אנטישמיות טהורה וקפדנית של הוגי דעות ופילוסופים, ולא רק המוניות נבערת. גרמניה היתה אחד השיאים של אנטישמיות 'מדעית' זו, ואין זה מקרה שדוקא בעת הזאת, ובגרמניה נולדה בקורת המקרא – "בקורת המקרא הוא מדע גרמני בהחלט", (פרופ' גריניץ, יחודו וקדמותו של ס"ב עמ' 121).

אחד המשפטים המפורסמים בנושא הוא תגובתו של הקיסר וילהלם להרצאתו של דליטש על "בבל והמקרא", שהתפרסמה במכתבו אל דליטש: "ודרך אגב, אין רע שזה מקטין במקצת את ההילה של עם הסגולה". דברים אלו נכתבו כביכול בעדינות, אך אין המדובר רק ברצון להקטין את ההילה סביב היהדות של המאה ה19, אלא ביחס מתנשא ומבטל לכל העם היהודי בכל התקופות. את הביטוי למשפט זה של הקיסר אפשר לראות למשל בקריקטורה גרמנית בת התקופה (פורסמה ב"לוסטיג בלטר" מ16 במרס 1903) המראה שני יהודים עלובים צועדים בשלג כשמיטלטלים רבים על גבם, האחד שואל את חברו בדאגה: "שמעת מה אמר הקיסר?", והשני משיב: "האם במצבינו יש לנו הילה?".

"בבל והמקרא" היה לא רק פולמוס נגד התנ"ך והיהדות, אלא גם התפרצות של יצירה לאומנית גזענית תיאולוגית:

  • "ההקבלה בין בבל לברלין היתה לצופן תרבותי רווח.. שתיהן תוארו כמטרופולין עולמי קוסמופוליטי מפואר… הקיסר וילהלם השני נטל חלק פעיל מאד בטיפוח התחיה הבבלית וביקש למצוא דמיון בין האימפריה הריכוזית הבבלית ובין גרמניה הקיסרית (הקיסר ציין כי לשבחה של בבל שמורה העובדה שלא היה בה פרלמנט), ובינו ובין מלכי אשור ובבל..
  • היו אז בקהל הנכבד הקיסר ואתו חוג מצומצם של אנשי ממשל ופקידים בכירים.. דליטש סקר באזניהם את ההיסטוריה הצעירה של האשורולוגיה וצייין בשמחה כי הצטרפו אליה "חוקרים בעלי דם גרמני".. הוא הכריז כי בהתחרות בין האומות על גילוי אוצרות האנושות מוכן הפטריוטיזם הגרמני להשיג לעצמו מקום נכבד ולשמור על המקום המגיע לו.. את התרבות השומרית תיאר כלא שמית.. לדבריו השתרבבה נימה אנטי יהודית כשטען כי סוחרי עתיקות יהודים (וארמנים) בבגדד עוסקים בסחר עתיקות נקלה כשהם שוברים מצבות כדי להגדיל את רווחיהם.. מדבריו של דליטש בצבצו איפה רעיונות ניאו פגאניים.. בספרו 'התרמית הגדולה' נתן דליטש ביטוי בוטה לדעותיו על התנ"ך ובעצם לביבלופוביה שלו לספר הזה היה אופי אנטישמי מובהק". (מלחמת הלוחות עמ' 107-113).
  • "מילונו של קלינג מתחשב בתוצאות התגליות החדשות, בולטת בו המגמה לשלול כל מקוריות מן התרבות הישראלית ולייחס את הכל לחיקסוסים, הנחשבים בעיני המחבר להודו אירופיים" (אנצ"מ ערך אנציקלופדיות מקראיות).

כך הסתמך דליטש (בהרצאתו הראשונה) על ציור המלכה האשורית, ששערה היה בלונדיני, כמוכיח כי האשורים היו שמיים, אהרן מרקוס העיר כי אולי היה שערה ברונטי.. וכך נוצר דיון פורה ומענין בין אנשי המדע על יסודותיו ההיסטוריים של גזע האדונים הגרמני הנעלה.. מה לזה ולמקרא? בהרצאתו השלישית כבר הגיע דליטש למסקנה כי ישוע הנוצרי היה צאצא של תושבי הגליל שהובאו ע"י האשורים מאסיה והשתייכו לגזעים שאינם שמיים, ואת ההומניזם שלו נטל מן האשורים, ומכאן ערכה הגדול של הברית החדשה, כשאביה מתייחס בעצם לבן שבט ארי, ומן הסתם יחוס זה גדול מיחוסו כבן אלהים.. (אמונה שמבטלת בעצם את המשמעות של יחוסו..).

ולהויזן מתאר את היהדות של ראשית הבית השני, בה הוא תולה את רוב ספר התורה, כי היא הפכה את היהודים ל"עם מסחרי" מעוט שמחה וקודר (אקדמות לדברי ימי היהודים). זהו תיאור אנטישמי קלאסי בן התקופה, המטיל את צרותיהם של היהודים הנגרמות להם ע"י אויביהם, כיצירי כפיהם של היהודים. ברור כי אין צורך להשחית מלים בכדי לסתור תיאור מרושע זה.

על ספר דברי הימים הוא כותב:

  • "תוצאה של שימור כל השרידים העתיקים, החייאה מלאכותית, מוזרה לגמרי, של עצמות יבשות, בעיקר באמצעים ספרותיים.. כמו איזוב העצים, הוא מכסה מבחוץ בחיים זרים את הגזע המת, בתערובת מוזרה של ישן וחדש.. בתחום זה, שבו נעה היהדות כולה, צמח גם ספר דברי הימים".
  • "ולהאוזן הסתייג הסתייגות מפורשת ממגבשי המקור הכוהני. לטענתו הכוהנים האלה אחראים לכל ההיבטים השליליים בתרבות היהודית ולגיבושה של היהדות ההלכתית השנואה עליו. גישתו של ולהאוזן השפיעה מאוד על הוגים שביקרו את היהדות וגם על הוגים אנטישמיים" (א. ורשבסקי, בתוך: עלילות הראשית, 2003).

ולהויזן באופן אישי תיעב ושנא את היהודים, ובעיקר את היהדות כפי שהיא מתגבשת בזמן הבית השני, וכך הוא כותב בדבריו על הפרשיה בספר שמואל המתארת את ההתנגדות למלוכה:

  • 'מרגישים שיוצאים מן ה- Judenschule לתוך האוויר החופשי כאשר עוברים מן [הסיפור] הראשון לשני; לו בלבד יש ערך היסטורי' (ולהויזן, הכסטויך, 243). המלה Judenschule שימשה ככינוי אנטישמי מראשית המאה ה18, ובמאה ה19 אף שימשה כשם לחיבור אנטישמי ידועHundt von) Radowsky, Die Judenschule oder eine gründliche Anleitung in kurzer Zeit, ein vollkommener schwarzer oder weisser Jude zu werden, I-III, Arau in der Schweiz 1822). בקטע זה משתמש בה ולהויזן כניגוד ל"אויר חפשי", והקונוטציה ברורה בהחלט.

מעניין לציין כי לאחרונה חוקרים טוענים כי טירוף השנאה ליהדות בית שני של ולהויזן, נבעה מגחמות אישיות: ולהויזן עצמו היה מונרכיסט נלהב והעריץ את המלוכה, שלילתו לאידיאולוגיות החברתיות האחרות של זמנו היא שהביאה אותו לערב ענינים אלו במחקריו (בושוויץ במאמרו על ולהויזן עמ' 36-9, וקרוזמן במאמרו "ההתנגדות למלוכה 6-9. מובאים אצל מ. אילת בתוך: "ספר שמואל והמלוכה").

  • "ברטון טוען כי בקרתו של ולהויזן נגד הלגליזם הכהני והפרושי נבעה מביקורתו על הכנסיה הפרוטסטנטית.. האנציקלופדיה היהודית כותבת כך: אף שכתביו הם עדות ללמדנות נפלאה, הם מלאים בדעה קדומה נגד היהדות ובהתעלמות ממפעלם של חוקרים יהודים" (מלחמת הלוחות, פרופ' . שביט עמ' 238 הע' 55).

במכתב מה-5 במרס 1893  כותב ולהויזן:

  • "היהודים העתיקים אינם חביבים, אבל הם ראויים להערכה.. למעשה הם לא נעלמו, ואף גברו על הרומים. אדם יכול להצטער על כך, אבל הוא חייב להכיר בזאת" (מכתב אל Justi מ-5 במרס 1893, שציטט ר' סמנד במאמרו ולהויזן ויהדות, 255).
  • יהדות בית שני היתה בעלת אופי אינקויזיטורי, עדה דתית ודוגמטית שלא פעלה על פי הטבע, לא שאלה על הערכים של מעשיה, חוקי הדת שלה היו אמצעי כפיה פדגוגיים, והפרושים היו צבועים וחנפנים (ולהויזן, פרושים וצדוקים, עמ' 16-20, 124, 127).
  • "חשובה בעיני ההלניות האמיתית מכל המזרח כולו" (יוליוס ולהויזן, לתיאודור נלדקה).

ואכן התנועה האנטישמית עשתה שימוש ישיר בדבריהם של ולהויזן וחבריו, ראה:, J. Katz, From Prejudice to Destruction: Anti-Senitism 1700-1933, Cambridge 1980, 308.

  • "החקר ההיסטורי המשווה של התרבות והספרות המקראית לאלו של המזרח הקדמון, השתבש אצל כמה וכמה חוקרים, בעיקר בגרמניה, על ידי קיצוניות מופרזת, שכן ראו בכל טכסט בבלי.. יסוד אמין העולה בערכו על הטכסט המקראי שאינו אלא בחינת כלי שני בלבד" (אנצ"מ ערך מקרא עמ' 406).
  • "בצורתה האנטי מקראית באה היודופוביה לידי ביטוי בספרות הפילוסופית בבקורת נוקבת על ערכי התנ"ך, פרי העט של שורה ארוכה של פילוסופים.. ובהרבה חיבורים וולגריים" (פרופ' י. שביט, מלחמת הלוחות עמ' 28).
  • "את שנאתו לאף היהודי שופך ולהויזן על אברהם, משה, ועזרא, ולהויזן הוא נבער מדעת ואינו בקי ביסודות השפה העברית" (ההיסטוריון צבי גרץ, "אקדמיה יהודית", נדפס מחדש בתוך "דרכי ההיסטוריה היהודית" ירושלים 1969 עמ' 286).

החוקרים הישראליים של המאה ה20 החלו אט אט להכיר כיצד כל הסברות ה'מדעיות' מבוססות על נטיה פוליטית, ולהלן כמה דוגמאות:

  • "רוב מפרשי זמנינו שניגשו אל השאלות האלה מתוך חוסר אהדה לישראל ולתורתו ונקטו בשיטה שקשה לחשוב אותה לשיטה מדעית טהורה.. הולצינגר כתב למשל שהסיפור מגיד לנו כי אברהם "מתוך נבלות מבישה מפקיר את אשתו לתאות שליט נכרי ומעסק מטונף זה מפיק תועלת חמרית".. ברור הדבר שבמפרשים אלו חסר הרגש הנכון של האוביקטיביות המדעית ובמקומו באים בהם משפטים קדומים נגד עם ישראל" (קאסוטו, אברהם וארץ היעוד עמ' 238).
  • "בעקדת יצחק למשל לא מצא הגל אלא ביטוי למיעוט אהבה בלבו של אברהם, במצוות התורה לשחרר מהמלחמה מי שבנה בית חדש ולא חנכו וכו' ביטוי לאגואיזם, לטפילות ולהעדר גבורה אנושית", (אנצ"ע ערך הגל).
  • "גם במקרא עסק פרידריך דליטש.. אך כאן סטה מן הדרך המחקרית מדעית ונתפס למגמתיות אנטישמית מובהקת.. דברי דליטש תרמו לא מעט לסיסמאות התנועות האנטישמיות בגרמניה" (אנצ"ע ערך פרידריך דליטש).
  • "רוח שטנה זו היתה טיפוסית לרובם של המזרחנים הגרמנים: כמה מהם השתדלו לערער את מקוריותו של התנ"ך ע"י "גילויים סנסאציוניים".. כמה מהם סרסו וזייפו את מקורות התנ"ך והתלמוד לצרכי הסתה אנטישמית גסה.. הם לא נרתעו מכל מיני סילופים וזיופים בכדי לאשר את הנחותיהם", (אנצ"ע ערך אנטישמיות עמ' 534).
  • "שיטת הבקורת, שינקה מן הירושה האנטישמית מזה ומן הפולמוס הנוצרי מזה, מילאה את מקום הויכוח הדתי של ימי הביניים.. ה"מדע" החדש יצר לעצמו, במהלכים שונים שיטה להסבר מהלכי המציאות וההיסטוריה, והיא שפעלה בצד הגורמים האחרים, מאחורי הקביעה ה"עובדתית".. הכל מתהווה בדרך של התפתחות אטית-פרוגרסיבית מלמטה למעלה (מהו "למטה" ומהו "למעלה" – זאת קבעה הסכימה או קנה המדה המסויים של המחבר)", (יחודו וקדמותו של ספר בראשית עמ' 122).
  • "הפענוח של סיפורי האבות על דרך המיתוס הבבלי היה תולדה של מחלוקת שנודעה בשם Babel-Bibel, ולפיה סיפורי המקרא אינם אלא גנבה ספרותית של התרבות המסופוטמית. שיטה זו לא היתה נקייה מאנטישמיות", (א. מלמט על הפרק דצמבר 2002 אבות האומה).[1]
  • פרופ' איתמר זינגר [מאוניב' העברית] כותב במאמרו "התנ"ך כהיסטוריה?" על מבקרים בימינו: "אסכולה זו של חוקרים הטוענים שכל התנ"ך אינו אלא פיקציה מאוחרת.. אפשר לייחס לחלק מחסידיה (אך לא לכולם) מניעים פוליטיים אנטי-ציוניים (ראה הופמן, 26 ואילך)" [פורסם ב: הידען 2112�1].
  • "בעיקרו של דבר היה ולהויזן תיאולוג פרוטסטנטי חניך הפילוסופיה האבולוציונית, מאפיין בולט.. אי האהדה, וזאת בלשון המעטה, ליהדות וליהודים. ואכן רבים הגדירו את ולהויזן כאנטישמי פשוטו כמשמעו.. נח היה לולהויזן לראות במקור הכהני הלגליסטי שבמרכזו עומדים חוקי פולחן נוקשים חיבור גלותי, תחילתה של היהדות הפרושית של התלמוד, שברבות הימים היתה ליהדות הרבנית, זו שהנצרות הפרוטסטנטית בת זמנו של ולהויזן כה תיעבה", (פרופ' יאיר הופמן, סוגיות בבקורת המקרא עמ' 58).
  • "בכיוון זה נוצרה דרך מחקר חדשה, אשר רבים מישראל ושל אומות העולם הלכו בה, ודאי לא כל מה שנכתב ונדפס במחקר זה נכון הוא. ולא כל מה שנכתב ונדפס בשם מדע זה מדע הוא באמת. יש שנכתבו דברים מתוך חוסר ידיעה, ואין אף היום מי שידע לענות על כל הקשה במקצוע עדין זה של חקר המקרא. ויש דברים שנכתבו אף בכוונה לא טהורה, גם בכוונה להשפיל את כבוד התורה", (פרופ' טור סיני, פשוטו של מקרא, עמ' ט').

מלבד שנאת ישראל הפשוטה, התערב בתמונה אלמנט רגשי דתי נוסף: קריסת האמת של הנצרות, מאז היווסדות הנצרות ועד העת החדשה קל היה לנצרות להתיחס אל היהודים כאל מצורעים 'רוצחי המשיח', ולהסתמך על דרשות מפולפלות של שברי מקראות, המספרות כי אלהים מאס ביהודים. עם שויון הזכויות והחלת החשיבה הריאלית על רוב תחומי החיים, נוכחה הנצרות כי היהדות היא בעצם אביה הגדול[2], טענת רצח המשיח אינה ענינית כמובן, ואי אפשר להאשים גזע שלם על רצח אחד שנעשה אי פעם, ולו היה מקום להאשים מאן דהוא הרי שרומא אשמה בודאי יותר מן היהודים. דרושי המקראות המתכוונים כביכול לישוע הסתברו כלא ריאליים, ואינם עולים בערכם על כל הרעיונות המקבילים בכל כת תמהונית. למן המהפכה הצרפתית נתברר כי היהודים אינם נופלים משכניהם בכשרם להיות עורכי דין, אקדמאים, סוחרים מצליחים, וכו'. אירופה כולה עמדה לפני שוקת שבורה, היהדות היא שהביאה את ערכי הרוח של הדת, וכל מה שנעשה במאות השנים שלאחר מכן היה מיותר.

אם בכל הדורות סבלה הנצרות מ"תסביך אדיפוס", בו הבן משתוקק לחסל את אביו, וככל שהוא מכיר בהורותו של אביו התסביך גובר והולך. הרי ככל שהתברר כי לבן אין משל עצמו ולא כלום, הוא חייב להוכיח כי גם לאב אין משל עצמו כלום.

השיטה הטבעית בה נקטה הנצרות היא ההכחשה: אין ליהדות דבר משל עצמה, הכל שאוב ממקורות זרים, כל התיאור האידילי שבתנ"ך על חיי היהודים לא היה ולא נברא וכו'. בסגנון המלחמה העתיק של מרנפתח המצרי, הכותב: "ישראל אבד זרע אין לו". זהו המקור הארכיאולוגי הראשון שבידינו המזכיר את ישראל, המקור שלאחריו הוא מצבת מישע מלך מואב, הכותב: "ישראל אבד אבד עולם". אך דוקא הכחשות אלו הם הם שהוכיחו והמחישו לדור אחרון שישראל היה מאז ומעולם..

קויפמן כבר הבחין במגמה זו וכתב:

  • "תפיסת דוהם וחבריו דבר אין לה עם הכרה היסטורית מדעית יסודה הוא תיאולוגי ליברלי: הנביאים מוכרחים לשלול חוקים שה"נצרות נפטרה מהם מיד" והם שוכחים, שהנצרות ההיסטורית גם היא לא שללה את הקרבנות אלא שמה במקומם את קרבן בן האלהים ומתוך אידיאה אלילית למחצה זו יצרה לה פולחן אלילי למחצה" (תולדות האמונה הישראלית ח"א הערה לעמ' 445). במקום אחר (ח"ה) הוא מעיר על כך שהם שוכחים כי דוקא "ישו היה יהודי קנאי לאומי ביותר ודוקא הוא שאמר שהגוים הם כלבים ואף לעזור לילדה חולה מבנות הגוים לא רצה" (מתיא טו כא כז).
  • "התיאולוגיה הנוצרית מתאמצת לתפוס את נבואת ירמיהו דוקא כמלחמה בספר (דברים) בדתיות השקר שנוצרה עם כריתת הברית על הספר בימי יאשיהו, רוצה היא בכל מחיר לתאר את ירמיהו כמבשר של ישו ופאולוס". (קויפמן ח"ז עמ' 434)
  • למן המאה ה17, טענו "חוקרים" נוצריים כי "ישנם הרבה אי דיוקים ואף טעויות מכוונות בנוסח המקרא שמטרתם להסתיר את הבשורות על בואו של ישוע".. (מלחמת הלוחות, פרופ' י. שביט עמ' 27).
  • "רובה הגדול של הפרשנות הבקורתית של הנצרים יוצאת מתוך ההשקפות הקבועות של הפרשנים בנוגע לדת ומוסר, הפרשנים הקתולים מכריזים בגלוי שהם מפרשים את המקרא לפי תורתה של הכנסיה הקתולית. וכן אף רוב הפרוטסטנטים אינם מעלימים כלל את העובדה שהם מפרשים את המקרא בהתאם לתורת התיאולוגיה הפרוטסטנטית, ובכוונה לבסס ולחזק תורתם זו. ואף הרדיקלים והרציונליסטים שבפרשנים הפרוטסטנטים המתאמרים לשאוף לאובייקטיביות גמורה אף הם מגלים ביודעים ובלא יודעים את נטיותיהם האישיות ואת ההשקפות והמשפטים הקדומים שנשתקעו בנפשם וברוחם מאת הירושה הטבעית של העבר הנוצרי. בכל מקום שהם באים להעריך את המוסר והאמת הדתית של ספרי המקרא ניכרת הערכתם תמיד על ההשקפה הנוצרית שהאמת של המקרא אינה שלמה ושהדת המקראית לא באה אלא לשמש מעין הכנה לדת הטהורה יותר ולאמת השלמה יותר של הברית החדשה.. הדרש הנוצרי הזה המטיל דופי בתורת ישראל עזר הרבה בהפצת שקרים על היהדות ושנאה לעם ישראל בעבר ובהוה", (מ.צ. סגל מבא המקרא עמ' 1014-5).

ברור ש'מחקר' הבנוי על הנחות אלו וכאלו, רחוק מלהיות אוביקטיבי. אך כל זה לא מנע מהמשכילים היהודים, כדוגמת דובנוב, לקפוץ על המציאה, ולהעתיק בין סיפוריו את כל ההנחות והמסקנות הבדויות כאלו היה שם וראה בעיניו את התיאוקרטיה הכהנית עורכת וחוזרת ועורכת את כל הספרים, מושחת אותם בשמן המשחה, ושוקדת על יצירת מושגים כדוגמת 'מחנה' או 'עדה'..

  • הדמיון הרב שבין כמה דינים ב"ספר הברית" ובין חוקי חמורבי הבבלי מגלה את סוד התהוותו של המשפט העברי. זוהי זמורה אחת של המשפט הבבלי ששלט בימי חמורבי ואילך בקדמת אסיה" (ש. דובנוב, דברי ימי עם עולם ח"א ת"א 1950 עמ' 50).

הרי לנו שיטה קלה ופשוטה לפתור את ה'סוד' שהתחבטו בו דורות, סוד התהוות התורה הישראלית, אין זו אלא זמורה אחת קטנה של המשפט הבבלי האדיר והכביר, כך הלא עולה ברור מ"דמיון רב בין כמה דינים", ומובן שהוא טורח לציין גם כי ישנם כמה הבדלים לפי דרכי החיים השונים, ענין של טעם כנראה. (בזמננו יש טוענים כי חמורבי היה בכלל לאחר מתן תורה, ראה: ד.מ. לוי, מקרא וארכיאולוגיה י-ם תשסח' עמ' 190).

כך המשכיל שלמה צבי הירש מטרנופול בספרו "חדושי מהרש"ה בתושב"כ ושבע"פ" (טרנופול, 1839) כותב בפאתוס:

  • "מי פתי יאמין שבימי משה נכתב ספר גדול בכמות כמו החמשה חומשי תורה בעת אשר ידוע לכל שכמעט לא ידעו מכתב וספר כלל?", (חדושי מהרש"ה עמ' 36). כנראה סמך בזה "מהרש"ה" בעל האופק הרחב על המיתוס היווני שהכתב הומצא ע"י האל קדמוס..

ומי יגלה עפר מעיניו של מהרש"ה? ויראהו מי הפתי המאמין לכל שטות הנובעת ממקורות נשברים, ומי הוא המכיר את ההיסטוריה!

וכך נקבעו להם בזריזות אפיינית הלכות למעשה: שלמה ריינך מראשי יק"א (1858-1932) קיבל את דעתו של דליטש שמקור השבת היהודית הוא ב'אום נח לב' הבבלי, ומכך הסיק שאין חובה לשמור את השבת. וליהודי רוסיה שבקשו את התמיכה הכלכלית של יק"א כתב כי הפתרון הנכון לדעתו הוא שיעבדו גם ביום השבת.. (קוהלר, הועידה המרכזית, עמ' 111). כך פתרו הבבלים את הבעיות הקיומיות של יהודי רוסיה שלשת אלפים שנה מאוחר יותר, בעזרת האמונה כי אותות הירח מביאים מזל רע על האדם מספר פעמים באמצע החדש! לעולם אין לדעת תוצאותיהן של כוונות טובות, אם לא יועילו עכשיו, ישפיעו מאוחר יותר..

הנה החוקר המפורסם הרמן גונקל קבע כי "מלומדים יהודים אינם יכולים להיות אובייקטיביים בחקר המקרא, שכן האפולוגטיקה שלהם מונעת מכח החשש שתיגזל מהם הבלעדיות על ההתגלות, ומכח הרצון לבזות את הדתות האחרות, היהדות מוכתמת היא בשנאת עמים אחרים".  ואמנם כבר ראינו כי החוקרים הגרמנים הם אות וסמל לאוביקטיביות מופתית, אין להם שום נגיעה בענינים שהם דנים בהם. גם החוקרים היהודים (ובודאי בני זמנו של גונקל) באמת אינם אובייקטיביים, אך לצערינו לאו דוקא לצד שהאשים אותם גונקל בנטיה אליו..

ונחתום בדבריו של ישראל יברכיהו, המו"ל החרוץ שטרח להוציא את "אקדמות לדברי ישראל" של ולהויזן בעברית (ת"א תרצח'), שמכיון שהוא אובייקטיבי למופת, על הדרך שקבע גונקל, מצא מקום לכתוב בהקדמתו כך:

  • "האם לא טוב להכניס את הספרים הלועזיים העיקריים בחכמת ישראל בתרגום טוב לתוך הספרות העברית, מאשר למלאות ספרים שלמים מהם רק בתקוה שהקוראים התמימים לא יגיעו למקורות, כמו שעושים המלומדים שלנו.. מדוע לא נודה כי דוקא מתוך קורבה נפשית שלנו אל התנ"ך אנו נוגעים בדבר ופסולים לעדות?.. החלטתי לפרסם את תרגומי אני, ישמעו הקוראים את שני בעלי הדין יוציאו את משפטם הם, ואל יהי משוא פנים בדין..
  • אשר לספר "ראיות מכריעות וכו'", אין להתעכב עליו כאן, אפשר רק להשתתף בצער יהודי מאמין הרוצה שאמונתו לא תתערער. אבל בנוגע לספרו של הד"ר מר יחזקאל קויפמן עלינו להגיד את האמת: הוא הולך ומשתלם, ספריו הולכים וקצרים וסוף סוף יכולים לעמוד על דעתו.. אבל לשוא הוא מתחפש באצטלא של חוקר מדעי. הוא מאמין ברוח עממי לאומי דתי אתני.. בעצם הראיות מתולדות מתנות הקודש מתולדות הכהנים והלויים מתולדות האידיאל התיאוקרטי אותן השאיר לעצמו לבטל כעפרא דארעא.. סתירה שלילית שאין לה טעם, הראיות הרבות המובאות אחר כך אינן מוסיפות ואינן גורעות. העיקר שהשאלה היא אינה שאלה.. המונותואיזם עוד לא נשתרש כלל וכלל, כי אם תמצא לומר שריבוי הבמות לא בטלו אף בגלות, הן רק נתחלפו בבתי מקדש מעט, בבתי כנסיות ומדרשות. הלא בכח ההיקש הזה יש לומר שתורת הקבלה עם עשר הספירות עם המלאכים הממונים כל אחד על תפקיד מיוחד, פוגעת במונותואיזם הישראלי.. מה בצע שתורת כהנים קדמה, נניח, למשנה תורה.. אם לא רוח הנצחנות: הנה גם אנחנו יוצרים תיאוריות. לא! לא בתיאוריות, תהיינה היפות ביותר, הענין".

הרי לנו מועט המכיל את המרובה, ניתוח שהצליח והחולה הפך לאלוף העולם.. בשורות מעטות 'סתר' לבלר תמים ואומלל זה את כל דבריו של קויפמן, שכל מי שקרא קצת את ראיותיו ה'בטלות' ישחק למשבתו של אוחז העט הנאיבי דנן שלא נותר לו אלא לנגח את המקובלים בכדי לסתור בכך את התנ"ך. ובפרט התייחסותו ה'אובייקטיבית' לחיבורו של הופמן (ראיות מכריעות), משאירה מקום רב למחשבה (ראה לעיל "תולדות הבקורת הולהויזנית" הערכת המומחים את מפעלו). אין ספק כי צדקה האינטואיציה של גונקל בדבר האובייקטיביות של משכילינו. אך גם אם קליטתם איטית מה היתה, הרי שבדורינו (לאחר עבודותיהם של הפרופסורים קויפמן, קאסוטו, גריניץ, סגל, והארכיאולוג אהרוני – ה"עטופים באיצטלא מדעית", ולהויזן הוא זה שלא היה פרופסור ולא ארכיאולוג אלא פופוליסט) שוב מכירים המלומדים בחוסר הרצינות של תיאוריות המאה ה19, ואת דבריהם נביא להלן: ההשקפות בזמננו.

שייכים לכאן גם דברי ד"ר מייטליס:

  • "מדוע הפך לאחרונה התנ"ך למעין סדין אדום המעורר אנשים לא מעטים לנסות ולקעקע את אמינותו ההיסטורית? נדמה שההסבר לכך אינו רציונלי, מסתבר שהתנ"ך נוגע בנימים נסתרים בנפש האנושית ואינו מאפשר לה להישאר אדיש כלפיו. יש הנרתעים מלגשת אל התנ"ך בשל חשש קמאי מפני אמת גדולה, יש המתמסרים לקריאת התנ"ך ומחפשים עצה ומזור בין דפיו, יש הלומדים ומעמיקים ביצירה מהביטים היסטוריים וגיאוגרפיים, יש המתמקדים במאפייניו הספרותיים, ויש העוסקים בצדדים ההלכתיים והמחשבתיים. לכולם יש מקום", (ד"ר י. מייטליס, לחפור את התנ"ך, הוצ' ר. מס 2006, עמ' 11).

על התיאולוג וחוקר המקרא המפורסם רודולף קיטל, שכגרמני תמך בהשמדת היהודים, קרא כאן בסוף העמוד, ברור שאין שום קשר בין ה'מחקר' שלו המפריך את המקרא בצורה אובייקטיבית טהורה, לבין שנאתו ליהודים ורצונו להשמידם, במאה ה20.

עוד מספר דוגמאות משיקולי המחקר האובייקטייבים של חוקר המקרא הרמן גונקל, הכותב:

"קשה שלא להבחין איזה תפקיד נועד למעשי רמאות וערמה בסיפורי האבות וכמה שמחו על כך בני התקופה ובכך גילו לנו את אפיים".

"האגדות העתיקות היו לעתים בוטות למדי, די אם נעיין באגדת הגר, באגדה המתארת כיצד מרמה יעקב את אביו העיוור להנאת המאזינים.. כדי שניווכח כי היה זה כנראה עם בריא שמצא הנאה בסיפורים מעין אלו".

"התכונות הבאות מיוחדות לעם ישראל ובולטות גם בספרותו, ראשית כל המדה הרבה של סוביקטיביות, זהו הלהט העז הטבוע באופי הישראלי, האיש העברי בשום אופן אינו רגיל להתיחס בקור רוח ובישוב הדעת אל הענינים שנגעו ללבו, אויבו האישי נתפס בעיניו כאוייב האנושות כולה אפילו אויבו של האל עצמו", (סה"מ).

"היעדרה של חשיבה הגיונית. מן הלשון נעדרים מושגים מופשטים.. הישראלי  אינו מוכשר לחשיבה פילוסופית כוללת", (סה"מ).

וראה עוד: בקורת המקרא כזרם פרוטסטנטי.

הערות:

[1]רק חבל שמלמט שוכח שכשהמדובר במחקר אין שום הבדל בין מגמה אנטישמית לכל מגמה שהיא, המחקר צריך להיות מבוסס על עובדות ולא על מגמות, בזמן שכל מאמרו עסוק רק במגמות שונות ובנסיון לפשר ביניהם, לא הובאה עובדה אחת היכולה להכריע בין המגמות הפוליטיות השונות שהזכיר.

[2]הכרה זו היתה אחת מיסודות האנטישמיות, וכך כותב ניטשה בתסכול: "איך אפשר אף היום עוד להיגרר אחרי פשטנותם של תיאולוגים נוצריים, שהתהליך מאלוהי ישראל, האל השבטי, לאלהי הנצרות, כליל כל הטוב, מהוה התקדמות? והלא היפוכו של דבר בולט לכל עין" (אנטיכריסט, סעיף 17).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of