האם באמת היעדר ממצאים יכול להוות הוכחה? והאם מקובל לראות בו הוכחה?

נתייחס לדוגמאות שמובאות כאי התאמה בין המסופר במקרא לממצא הארכיאולוגי.

הדוגמא המפורסמת ביותר היא העי, מקובל לזהותה עם א-תל, שלפי הידע שבידינו לא היתה מיושבת מתקופת הברונזה התיכונה והלאה. בתקופת ההתנחלות היתה מקום שומם.

אך האם יש הוכחה לזיהוי העי בא-תל? אין שום ממצא המוכיח זאת, הזיהוי נעשה על ידי מי שלא התייחס לפרק זה בתנ"ך כמקור היסטורי. כפי שאומר יוחנן אהרוני (הארכיאולוגיה של א"י עמ' 107): "אי הימצאות שרידי עיר כנענית בא-תל אינה הוכחה חותכת נגד הזיהוי". במקום אחר (בספר זה עמ' 227) יודע אהרוני דוקא, כי א-תל מזוהה כגבע הצפונית ע"פ איזביוס. ובאמת כבר הוכיח א. גרינץ כי א-תל אינה יכולה להיות העי (מוצאי דורות, ירושלים, 1969, עמ' 278). י' בן נון הציע לזהות את העי בחרבת מרג'מה ראה את כל הסימוכין במאמרו (י' בן נון, "בא על עית": פתרון חדש לזיהוי העי', מחקרי יהודה ושומרון-אריאל, הכנס השני, תשנ"ב, עמ' 289 – 278) המקום היה מיושב בתקופת ההתנחלות (ע' מזר, 'ביצורי העיר הישראלית בח'רבת מרג'מה שבהרי אפרים', ארץ ישראל, כג (תשנ"ב), עמ' 193-174).

ההקבלה בין השם הערבי א-תל ובין המשמעות של המלה העי בעברית, יכולה להתפרש ע"י התופעה של נדידת שם לישוב צעיר, אותה  מתאר אהרוני (בספרו הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 103) ומביא דוגמאות רבות, למשל: יריחו האמתית מכונה תל א-סולטן ושמה נשתמר דוקא באריחה הסמוכה, שמה של עכו נשתמר בעכו של ימינו שאינה מקומה המקורי, וכך במקומות רבים – בית שאן, יבנאל, תמנה, עגלון, בעמ' 108 הוא כותב כי מוכרים 32 מקומות ששמם נדד.

אין שום הגיון שבעטיו של תל עזוב מזה אלף שנה, שכמוהו היו רבים בכל התקופות, תיבדה אגדה שלמה על מלחמה ארוכה ומסועפת, על כישלון במלחמה הראשונה, ואפילו אברהם אבינו יוצג בספר בראשית כמי שעשה הכנות לכיבוש העי, כל זה בעטיו של תל אומלל וחרב שבאמת לא נכבש מעולם, האם באמת בני ישראל לא ידעו איזה ערים נכבשו, או שמא ידעו ורימו את עצמם?

הערים ערד וירמות היו ערים אדירות ובצורות בתקופת הברונזה הקדומה, לא סביר שלא נעשה בהם שימוש בהמשך. וגם אם אין שרידים שניתן לזהותם כשייכים לתקופת הביניים, אין זו הוכחה שלא השתמשו בהם. ייתכן שבני ישראל או אירועים מאוחרים יותר, 'גילחו' את העיר הקדומה עד תומה, לכל הפחות מסימנים ניתנים לזיהוי.

ביריחו ניכר חורבן אדיר, קתלין קניון חופרת האתר בשנות ה50 כותבת: "ע"פ כל חוקי הבקורת ההסטורית עלינו לקבל את העובדות העיקריות שבספור על כבוש יריחו כאותנטיות..  שכבה מפתיעה ביותר עוביה כמטר וכולה רצועות של אפר" (חשפנו את יריחו" עמ' 197, קתלין קניון). האסכולה המינימליסטית ביקשה לפקפק בתיארוך החורבן הזה לימי ההתנחלות, אך בדיקות פחמן 14 קבעו את הקרב על יריחו לתקופת יהושע J. Wilford, “Belivers Score in Battle over the Battle of Jericho”, New York Times, February 1990, A8, 22. וכן קובע מחקר נוסף:  Bruins, HJ and van der Plicht, J (1995). Tell es-Sultan (Jericho): Radiocarbon results of short-lived cereal and multiyear charcoal samples from the end of the Middle Bronze Age, Radiocarbon Vol. 37, pp. 213–220, לאחר כיול נתוני החוקרים לפי INTCAL04 הגדיל לעשות הארכיאולוג ד"ר ו. בריאנט מאוניב' טורונטו, שהתפרסם במרץ 1990 ב"ביבליקל ארכיאולוגי ריוויו", בו הוא טוען שהוכיח את נפילת חומות יריחו ושריפתה באביב כשמחסני התבואה היו מלאים כמסופר בתורה.

על יריחו ראה גם כאן.

בנוגע לקיומם של עמי עבר הירדן בעת יצי"מ: פרופ' גרשון גליל כותב: חקירת עבר הירדן המזרחי ביחוד באיזור שבין נחל יבוק לנחל ארנון מצויה רק בראשיתה, כמו"כ יש קושי רב בהערכת מקצת המחקרים הארכיאולוגיים הדנים בעבר הירדן המזרחי שכן לא פורסמו בהם לוחות קרמיים,

ובכל אופן הוא קובע: הזכרתן של מואב ואדום בכתובות המלכותיות המצריות כמו גם עדויות ארכיאולוגיות בעמק סוכות עשויות ללמד על שליטה מצרית בחבלים המרכזיים והדרומים של עבר הירדן בתקופת הברונזה המאוחרת. (מקור: ב. מזר חפירות ותגליות מסות בארכיאולוגיה של א"י. גליל שם עמ' 34 וראה בעמ' 42 משוה את רשימת ערי עבר הירדן במקרא לשמות דומים או זהים ברשימות מלכי מצרים ועוד).

עמיחי מזר אומר "תגליות מן השנים האחרונות במואב ובעמון (באתרים להון ותל אלעמירי) הראו כי בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת וראשית תקופת הברזל א. הוקמו באזור זה יישובים מפותחים ומבוצרים. יש הרואים קשר בין התופעות הארכאולוגיות הללו לבין מסורות המקרא על עמי עבר הירדן המזרחי ועל שבטיו. הדמיון בתרבות החומרית בין הממצא בתל אלעמירי לבין זה שבהר המרכזי הוביל חוקרים לקשור אותו עם מסורות המקרא על שבט ראובן (כך קרוס, ל' הר וסטייגר .*L. Herr, 'Tall ak-'Umayri and the Reubenite Hypothesis', Eretz Israrel, 26 (1999) pp. 64*-78 ).

תנאי החיים

על התאמה ארכיאולוגית בנוגע לתנאי החיים המתוארים בתורה ובמקרא, נעמוד בפרק: זמן כתיבת התורה, ניגע כאן בנקודות שעלו בפולמוס האחרון על המקרא.

ראשית, הגמלים. לפני כחמשים שנה מקובל היה לחשוב שהגמל לא בוית לפני המאה היב', כך סבר אולברייט, אהרוני (תולדות א"י בתקופת המקרא עמ' 55) אברהם מלמט (תולדות ע"י בימי קדם), ועוד.

אולברייט לא קבע זאת בנחרצות, הוא עצמו מציין שישנם "שנים שלשה תיאורים מפוקפקים של הגמל". אחת הדוגמאות היא טקסט של חוקים המונה את הגמל ברשימת מקבלי המזון, טקסט שלפי אולברייט תיארוכו במאה היז' לפנה"ס. זה מלמד על נוהג מקומי, ולא על מקרה יחיד. כבר בשלהי שנות ה60 פירסם ליימן דוגמאות רבות לשרידי גמל מבויית (Shnayer Z. leiman (שפורסם ב: The camel In The Patriarchal Narrative, 1967): בהר טוואק 150 ק"מ מזרחית לעקבה נמצאו חקוקים בסלע 100 גמלים, שייך לתקופה המאוזולותית. בשער הגולן נמצאו עצמות גמלים שבורות [לאחר ציד] מן התקופה הניאוליתית. בתל חלף מצא אופנהיים ציורי קיר של גמל עם רוכב, מתוארכים ל3000 לפנה"ס. ב'חבולס' צורת גמל מצרית, מתוארכת לראשית האלף השני. בתל פארה ע"י שכם  נמצאה עצם לסת של גמל מתקופת הברונזה התיכונה השניה בתוך קבר, בTelloha נמצא גמל. חותם מיטאני שנמצא מראה גמל ורוכבו (מתוארך למאה היד'-טז'). בHelwam שבמצרים נמצאו ב1947 עצמות גמל בקבר מ3200 לפנה"ס. חבל משער גמל נמצא בStnata גם היא במצרים, מהאלף ה 3 או ה4 לפנה"ס. פטרי מצא בג'בל סילסילה צורת גמלים מהמאה היח' לפנה"ס, שם מנויים ממצאים רבים דומים.

בשנים האחרונות קבעו מומחים רבים למקצוע שברור כי הגמל היה מצוי בשימוש אצל נודדים בימי האבות, כך האשורולוג יעקב קליין (עולם התנ"ך בראשית עמ' 95). הזיאולוג פרופ' אהרן שולוב (אנצ"ע ערך גמל), הזיאולוג אלקנה ביליק (אנצ"מ ערך גמל), דוגמאות רבות הובאו ע"י פרי ובודנהיימר, (פרי, גמליו של אברהם, עמ' 189-193. בודנהיימר, החי בארצות המקרא ב' עמ' 39 ואילך, יחודו וקדמותו של ס' בראשית, פרופ' י.מ. גריניץ, ירושלים תשמג' עמ' 17). חלק מהם מפרט בודנהיימר במאמרו באנצ"מ (ערך א"י עמ' 665), והסיכום המעודכן ביותר של ד"ר מייטליס מאוניב' ת"א הוא "טענה ידועה היא שהגמל לא שימש בהמת משא לפני סוף האלף השני לפנה"ס, טענה זו שהתבססה על הידע של שנות הששים אינה עומדת בפני הבקורת כבר יותר מעשרים שנה", (2006, לחפור את התנ"ך עמ' 125).

כיוצא בדבר היה גורלה של החולדה, כפי שמתאר פרופ' שאול אדלר, שהחוקרים טענו בתוקף כי לא הגיעה לחופי הים התיכון לפני המאה ה12 לספירה, עד שנמצא פסל רומי של חולדה מן המאה ה1 לספירה, וכן נמצאו בא"י שלדי חולדות מתקופת האבן הקדומה והחדשה (אנצ"ע ערך דבר) כך נעלמה החולדה לאלף ושלש מאות שנה מבלי להשאיר סימן. דומה הוא גורלו של החתול, שבויית כבר במצרים בימי הממלכה הקדומה (אנצ"מ שם) אך במקרה אינו נזכר בתנ"ך ולו פעם אחת. ואולי זהו אות שהתנ"ך עדיין לא נכתב…

מעניין לציין, כי למרות שפע הדוגמאות המעודכנות, עדיין משתמשים תועמלנים שוב ושוב בדוגמת הגמלים. מה שרק מלמד עד כמה אין בפיהם טענות של ממש…

דוגמא נוספת לערכה של שיטת "לא מצאנו", בריאיון של הארכיאולוג גרפינקל להארץ:

"החוקרים מסבירים כי עד לפני כחמש שנים לא היו מוכרות כלל כתובות בממלכת יהודה מהמאה העשירית לפנה"ס. בשנים האחרונות פורסמו ארבע כתובות: שתיים מחורבת קיאפה, אחת מירושלים ואחת מבית שמש. מצב זה משנה לחלוטין את הבנת תפוצת הכתב בממלכת יהודה, ועתה מסתבר שהכתב היה יותר נפוץ יותר משחשבו. בעקבות זאת מעריכים החוקרים כי ארגון הממלכה חייב מערך פקידים וסופרים, ופעילות זו באה לידי ביטוי גם בהופעת כתובות.

הממצא הזה, שהתגלה בין מאות קנקנים ואלפי שברי חרס, הוא נדיר והוא מהווה עדות חשובה נוספת לכך שכבר בתחילת המאה העשירית לפנה"ס היתה היכולת לקרוא ולכתוב. עד לפני כמה שנים סברו שהיכולת הזו לא היתה קיימת כי לא נמצאו כתובות שמעידות על כך", אומר גנור ל"הארץ". "הממצא הזה תומך לא רק ברעיון של יכולת הכתיבה בימי ממלכת דוד, אלא היא מחזקת גם את הסברה שקיים מערך שלם – בין אם של סופרים או של פקידים – שעוסק ברישום, איסוף ושמירת המידע, וכי היו ארכיונים שלמים שהתבססו על יכולות של כתיבה, שכתוב ויכולות לספר סיפרו. אנחנו לא יודעים בדיוק מתי כתבו או ערכו פרק כזה או אחר בתנ"ך, אבל ייתכן שנעשה שימוש באותם ארכיונים. כלומר יש כאן כבר עדות רביעית להמשכיות שלוקחת אותנו עד כתיבת ספר הספרים".

כלומר, לפני חמש שנים ניתן היה לטעון בגאווה ובבטחון "לא מצאנו", לא היה כתב בימי דוד המלך ביהודה, לא היו סופרים, אין אפילו כתובת אחת, וכו', והנה במקרה גמור (בין השאר בזכות העובדה שבקאייפה חפר גרפינקל ולא ארכיאולוג מהאסכולה השניה…) צצו ארבע כתובות ופתאום "ידוע לנו" דברים אחרים…

לגבי כתב בישראל הקדומה, ראה דברי פרופ' משה גרסיאל במאמרו: "תפוצת כתיבה, קריאה וידיעת ספר בישראל של תקופת המקרא":

החשיבות שהנני מייחס לנושא זה היא שבישראל של תקופת המלוכה לא השתמשו בשיטה המסופוטמית  והאוגריתית של לוחות טין שנצרבו בכבשן הקדר אלא בחומרים מתכלים, ומשום כך לא שרדו כמעט כל המסמכים והיצירות הכתובים. דמסקי הזכיר זאת בחטף כמה פעמים. אבל ראוי להדגיש שקרוב לוודאי שבישראל של תקופת המלוכה כתבו בעיקר על פפירוסים ועורות, ולעתים גם על לוחות עץ מעובדים ואולי צבועים, על ענפי דקלים, על לוחות אבן, על טיח בתים ומקדשים ועל שיד שמרוח על  מזבחות. משטחי כתיבה אלה מתכלים או נפגמים בחלוף הזמן בפגעי מזג האוויר ובפעילות של בני אדם ובהמות בתחומי המושב. החרס שימש גם הוא משטח כתיבה למסמכים קצרים או לתרגילי פרחי סופרים, אולם גם כתיבה עליו נשמרת אך לעתים רחוקות, שכן בחרס חרוט קווי הכתב סופחים מינרלים, והצִמדה מכסה ומסתירה את הכתוב, והדיו שעל גבי החרס דוהה ונמחקת ברבות הימים.

קושי אחר הפוגע בשרידות הממצאים הכתובים מהתקופות הקדומות הוא אופי התִּלים. תל ארכיאולוגי רב-שכבתי משמעו תקופות חיים שונות מלֻוות במחזורי חיים של הרס ובנייה, נטישה ושיבה. ככל שמעדר הארכיאולוג מעמיק לחפור ולחשוף תקופה קדומה, כך קשה לאתר ממצא ארכיאולוגי באתָרו. ואם בממצאים כתובים מדובר, הרי אפילו חרסים נשחקים תחת רגלי אדם ובהמה או נשברים מחמת אבני מפולת של הרס ופעולות בנייה. השאלה היא אפוא מה מייצגים מעט הממצאים הכתובים מהתקופה הישראלית הקדומה ומראשית ימי המלוכה. האם באמת ניתן להסיק מסקנות משרידים כה דלים וכה קצרים של חומר כתוב מתקופות כה קדומות, כאשר כמעט כל החומר הכתוב איננו בידינו, קצתו עדיין טמון באדמה ורובו המכריע נשחק, דהה, נמחק ואבד לעד?

בכלל על הרציונל של המכחישים, ראה דברי פרופ' יאיר הופמן כאן, לדוגמא נוספת, ראה דברי אלכסנדר רופא בשיחה לד"ר לאה מזור: "המקרא המחקר והחוקר":

כשם שהפונדמנטליסטים רוצים שהכול יהיה עתיק, ‘קרוב להתגלות בהר סיני’, כך ‘האסכולה החדשה’ רוצה שהכול יהיה מאוחר, ועל כן לא-מהימן. אחד מנציגי אסכולה זו אף אמר בפגישה באוניברסיטה בארץ, שלדבריו יש אימפליקאציות אקטואליות; רצה לומר, שעם ישראל כמעט לא היה כאן, ולנו אין זכות על הארץ. צריך לשבח אותו על גילוי הלב שלו. אולם זהו פונדמנטליזם הפוך, והוא פסול לא-פחות מזה של החרדים.