נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

יג זמן כתיבת התורה 1. המציאות המדינית

הספרות התנכי"ת מתארת את המצב המדיני, זהו תחום מציאותי שיש לנו די הרבה ידיעות לגביו. אנו יכולים להשוות את המציאות המתוארת בתנ"ך ולבדוק האם היא אמינה בעינינו.

 

יג זמן כתיבת התורה 1. המציאות המדינית

הספרות התנכי"ת מתארת את המצב המדיני, זהו תחום מציאותי שיש לנו די הרבה ידיעות לגביו. אנו יכולים להשוות את המציאות המתוארת בתנ"ך, ולבדוק האם היא אמינה בעינינו.
בישראל מעולם לא היתה תקופה ארוכה של שקט מדיני. מתח מדיני היה חלק מהחיים של ישראל בארצו, מיום יציאת מצרים ועד החורבן. עמים וממלכות התכתשו על השטח של ארץ ישראל. כל הספרות ההיסטורית של כל העמים באיזור מתעדת את יחסי העמים בתקופות השונות. ברור שבמשך הזמן חלו תמורות מדיניות, נכרתו בריתות, והופרו יחסי אימון. התמונה המדינית של שנת 3500 לפנה"ס שונה מאד מהתמונה של שנת 2500 לפנה"ס.
כשננסה לנתח את המצב המדיני המשתקף בתורה, נגלה שישנה התאמה של ממש בין המציאות המשתקפת ובין התקופה אליה מיוחס הספר. התורה מתארת מצב מדיני שאינו מתאים בשום אופן לתקופת ההתנחלות, ואילו המצב המדיני המתואר בנביאים ראשונים, אינו מתאים בשום אופן לתקופת נביאים אחרונים.
קישורים ברורים אלו למציאות מוכיחות את אמינות הספרים, שכן סופר בדיוני היה נכשל ומייחס לימי קדם את המתח שהוא ראה בימיו, ובודאי חסר טעם היה לתאר מציאות הפוכה ממה שראה בעיניו. כמו כן ננסה להשוות למצב המדיני הידוע לנו מרשימות ארכיאולוגיות וכדומה, ונראה כיצד התנ"ך משקף את המציאות המתאימה לזמנו. גם סופר בן ימינו, המתגורר ביפו למשל, יתקשה לתאר כיצד נראתה והתנהלה עירו לפני שלש מאות שנים, מבלי להיכשל, כמובן שכשמדברים על אלף שנים, בחברה בה אין אמצעי תיעוד רבים, ואין פקולטות לארכיאולוגיה, הדבר בלתי אפשרי.
מכיון שבנושא של יציאת מצרים עסקנו בפוסטים הקודמים בקטיגוריה זו, ובנושא כיבוש הארץ וההתנחלות בה בימי השופטים נעסוק בקטיגוריה המסורת ההיסטורית נ"ך. כאן נעסוק בנושאי העמים השכנים מסביב לא"י.
מי הם הכנענים בהם נלחמו בני ישראל? הרבה מקורות מימי נביאים ראשונים מזכירים ומתארים את עמי כנען שלתוכם חדרו בני ישראל. האמורי והחיתי, בהם בני ישראל נלחמו ורצו להשמידם. תיאורים אלו הם בני תקופת הברזל.
אך כיצד מתוארים הכנענים בתורה? בספר בראשית נמנים עשרה עמים: הכנעני, היבוסי, החתי, הפרזי, האמורי, החתי, והגרגשי, קיני קניזי וקדמוני. חלק גדול מהשמות האלו, אף מקור מתקופת הברזל לא יכל להכיר, ובודאי לא בתור אוייב. העם הגרגשי כלל לא היה קיים כשהגיעו בני ישראל לארץ, ולא נזכר בשום מקום לאחר מכן. הקיני היה חותנו של משה ושמר על קשרים טובים עם ישראל, והקניזי נחשב לאחת ממשפחות יהודה. זה הוא תיאור שלא מתאים החל מתקופת הברזל והלאה. אברהם כורת ברית עם החתיים בחברון, אפילו עצם השם 'חתי' שבתורה הוא שם קדום המתאים לתקופת הברונזה. במקורות שמזמן הנביאים 'חתים' הוא שם לעמים שבאיזור סוריה, בתואם למקורות האשוריים המכנים אותם 'חתיים' (כפי שמציין בנימין מזר, אנצ"מ ערך חת). בימי יהושע אין בחברון חתיים, יושבים שם רק האמוריים. האבות ובניהם לא נלחמים כלל עם הכנענים, אברהם כרת ברית עם האמוריים ענר אשכול וממרא, והוא אינו מייעד את יושבי הארץ להריגה, הוא עובד את ה' יחד עם מלך שלם ונותן לו מעשר, מבקש רחמים על אנשי סדום, משתחוה לאנשי חת. יהודה נושא אשה כנענית. זו לא תמונה שמישהו היה יוצר בזמן שיש חרם ומלחמה מול הכנעני או אפילו בזמן שיש ציווי של חרם כזה.
התורה משקפת שני אלמנטים בולטים: 1) עמים אחרים מאלו שנתקלו בהם בני ישראל, 2) יחס של דו קיום ולא של מלחמה. אלו אלמנטים קדומים, שלא תואמים למה שמשתקף בכל ספרי הנביאים. ספר שנכתב בתקופת הברזל, לא היה הופך את היוצרות כך, אלא היה משקף את מה שחשבו בזמנו.
יתירה מכך, האוייב האמיתי בתקופת ההתנחלות, נעדר בתורה. הפלשתים רדו בעם תקופות ארוכות, ואף נצחו והרגו את המלך הראשון – שאול, אבל בכל הדברים שבתורה על הכיבוש, לא מדובר אלא רק על הכנעני ועל המלחמה אתו, אין זכר בכלל שיכול להיות אוייב פלשתי. הפלשתים שבתורה, גרים בחבל ארץ אחר מהפלשתים של תקופת הברזל, באיזור באר שבע, והם כורתים עם אברהם ויצחק "ברית עולם", אין עליהם שום איסור חיתון וברית, בודאי לא מוזכר חרם. היעלה על הדעת שספר שנוצר בימי שבת ישראל בארצו, יהפוך את האויב הגדול לבעל ברית ושכן חביב? ואף יתאר אותו בחבל ארץ לא לו?
אוייב העם בתורה הוא עמלק, עליו מכריזים ה' וישראל מלחמה לדורות עולם. הוא נחשב כעם משמעותי מאד "ראשית גויים עמלק". אך בהיסטוריה הישראלית כמעט ואין נגיעה או השפעה של עמלק, הסיבה ששאול נוסע לארץ עמלק להילחם עמו, היא מפני שבתורה יש ציווי כזה. אבל בימי הנביאים אין שום מציאות ריאלית שיכולה להוליד יחס כזה לעמלק. הקונפליקט של עמלק לא היה קיים כמעט בתקופת הברזל.
כל העמים שבמציאות בתקופת הברזל היו אויבים של ישראל ונלחמו עמה, מתוארים בתורה כשבטים שיש עמם ברית שלום, אחים:
עשיו הוא אחיו הבכור של יעקב, יעקב עושה עמו שלום. גם על העם האדומי עצמו נאמר "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא". התורה גם אוסרת להילחם עם אדום ולהתגרות בהם מלחמה, בזמן שהיתה מלחמה תמידית בין אדום וישראל בתקופת המלוכה. מי יעלה על דעתו לכתוב בשם ה' חוק שלא להילחם באדום, כשכבר דוד המלך נלחם עם אדום וכבשה? ולמי היה צורך להציג את אדום כאח הבכור שישראל גנב ממנו את הבכורה בתחבולות?
כך גם לבן הארמי, יעקב כורת עמו ברית שלום, ונשותיו הם בנות לבן, המקום האידיאלי לקחת נשים הוא בארם. גבולו של לבן הוא בארץ הגלעד, שהיתה נחלה ישראלית מאז התישבו בה בני גד ומנשה. ואיזה סופר ישראלי היה מציב את נחלת הארמים בתוך ארצו?
זה לא תואם למציאות בה אדום וארם היו אויבים מרים לישראל לאורך כל התקופה, גם כאשר ישראל ניצחה אותם ושלטה עליהם, לא היתה זו ברית שלום, אלא כיבוש. מעולם לא היה שלום בין ישראל לאדום או לארם, ולאף אחד לא היה ענין לתארם באור חיובי.
עוד טען פרופ' מלמט, כי התיאור הגניאולוגי של ארם בתורה (שושלת בני נחור), אינו תואם למציאות של תקופת הברזל, והוא משקף בהכרח מציאות קדומה של התפשטות השמיים המערביים בחרן ונחור, כאשר גם ארם נזכר בתורה רק כבן קמואל ונכד נחור (אנצ"מ ערך נחור עמ' 806).
האוייב הבא בתור, מדיין, אומה אוייבת לישראל, שנלחמה אתה כמה מלחמות כבר בימי השופטים, שום קשר או ברית שלום לא מוזכרים בנביאים עם מדיין. מה אומרת עליה התורה? מולדת חותן משה, אבי אשתו וסבי ילדיו. כפי שכותב פרופ' יעקב ליוור: אין שום הגיון שאחרי המלחמות הקשות בין ישראל למדיין, תומצא מסורת על כך שמשה אבי האמונה הישראלית הוא מדייני, ושכרת ברית עם כהן מדיין (מובא באנצ"מ ערך מדיין). בכלל קובע פרופ' גריניץ, שהאומה המדיינית ככלל לא היתה קיימת בזמן נביאים אחרונים, התורה ונ"ר משקפים את תקופת פריחתה ושקיעתה. אבל בזמן נביאים אחרונים כלל לא היתה קיימת עוד, ולכן אינה מוזכרת בסיפור ההיסטורי שבנביאים אחרונים.
גם בנושא זה סגנון התורה תואם למציאות הקדומה, כך אנו רואים שבתורה נעדר לגמרי השם 'ערבי', בעוד בנביאים ובספרות האשורית משתמשים בכינוי זה, אך ורק החל מהמאה הז' לפנה"ס. הכינוי נטבע עם התפשטות הערבים באיזור סוריה וא"י לאחר הריסת דמשק ושומרון ע"י סנחריב (עולם התנ"ך בראשית 159). מה שאירע הוא שבעצם התחלף המדייני בערבי, שינוי השפה שמלמד על שינוי המציאות. אבל בתורה הסגנון הוא לפי המציאות הקדומה.
התורה מדברת על ארץ קדומה בשם 'פדן', עשר פעמים. מן האכדית אנו יודעים שהיה זה אחד משמותיה של חלק מממלכת ארם, אך אין זכר לארץ זו במקורות מזמן הנביאים.
גם בחבלי הארץ הקדומים, לפעמים המקומות שהתורה מדברת עליהם, לא היו ידועים ולא היו בשימוש בתקופה המאוחרת, 'ירדן ירחו', 'ערבות מואב', אלו מקומות המוזכרים רק בימי משה. הארכיאולוג מגן ברושי כותב שכנראה ערבות מואב הוא כינוי קדום שנשכח בתקופה המאוחרת.
היווצרות עם ישראל היא על ידי מלחמה נוראה עם מצרים, ששעבד את העם והתעלל בו. מצרים בתורה היא גם מקור האלילות והתועבות "כמעשה ארץ מצרים". ואילו במציאות, בתקופת הישיבה בארץ, לא מוזכרת מצרים כלל כמקור של אלילות או כאוייב, אלא להיפך, עליה נשענו תמיד המלכים וכרתו עמה בריתות.
לא רק שהיחס והמצב של כל העמים המתוארים בתורה, לא אפשרי ולא קביל בתקופות מאוחרות יותר. אלא שהתורה מתעלמת ממה שבאמת עמד בראש סדר היום המדיני. העמים העצומים שהתעוררו באמצע תקופת המלוכה: הכשדים, האשורים, שהפכו באותו זמן למעצמות על. לא נמצאים בכלל בתורה.
ניקח לדוגמא ניתוח של פרשה אחת ע"י חוקרי המקרא, שירת בלעם. השירה מדברת על המלחמות העתידות, היא משקפת את המאויים ואת הקונפליקטים המדיניים, אבל מדובר בה על עמלק עמון ומואב, וכן על בני שת. לא מוזכרים כלל הפלשתים, ארם, אשור, מצרים, בבל, ופרס! וכך קובע פרופ' סגל: "שירת בלעם אינה מזכירה את הכנענים ואויבי ישראל בארצו, היא נכתבה קודם כיבוש כנען" (מסורת ובקורת עמ' 101 אנצ"ע ע' במדבר). פרופ' אופנהיימר כותב: "העמים הנזכרים בפרשה זו והמאורעות הרמוזים בה מעלים את התנאים ההיסטוריים של המאה היב', היינו את ראשית תקופת הכיבוש הישראלי. אולברייט מדבר במפורש על ימי משה, שכן עמים ושבטים כמואב, שעיר, אדום, וגויי הים, שת וקין, משתבצים בנוף היסטורי של המאות יג'-יב'", (ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 46). אין כאן שום דבר שהיה יכול להיאמר בתקופה מאוחרת יותר.
גם שכנתינו הצפונית, צור, נעדרת בכלל בתורה. השכנה מצפון בתורה היא תמיד 'צידון', אפילו בנביאים ראשונים לא נזכרת עדיין צור. הגבול הצפוני הוא מצידון (בראשית י', בראשית מט', יהושע יא', יהושע יט', שופטים א', שופטים י', שופטים יח'). צור מופיעה לראשונה על מפת התנ"ך בשמואל (ב' כד'). ואכן זה שיקוף מדוייק של ההיסטוריה: צור ירשה את מקומה של צידון כעיר הראשית בפיניקיה, רק בסוף המאה היא' לפנה"ס. לכן גם הומירוס אינו יודע עדיין את צור. רק מימי שלמה ואילך אנו שומעים סיפורים רבים על צור, החל מהצורים שהשתתפו בבנין המקדש, דרך התיאורים המפורטים בנביאים, ישעיהו אומר: "צר המעטירה אשר סחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ", יחזקאל אומר: "צור הישבת על מבואת ים רכלת העמים אל איים רבים כה אמר אדני ה' צור את אמרת אני כלילת יפי", ועוד עשרות רבות של אזכורים. התנ"ך משקף את המציאות ההיסטורית. ספר שאינו מכיר את צור, אינו יכול להיות שייך לתקופת הברזל המאוחרת.
גם כשנרד לפרטים נראה כיצד ההיסטוריה משתקפת בניואנסים שבתנ"ך. צור היתה קיימת שנים רבות לפני המאה הי', אלא שלא היתה בעלת חשיבות לציון. גם עם עלייתה, עד המאה הי' לפנה"ס היו הערים הפינקיות בודדות, חירם מלך צור שבימי שלמה לא מלך אלא על צור. רק במאות השנים הבאות התאחדו הפניקים לכדי ישות אחת, ולכן אתבעל שבימי אחאב נקרא "מלך צידונים" (מ"א טז' לא'). ככל הנראה מלך על כל האיזור הפיניקי. כך גם בעמוס (א' ט') 'צידון' כולל את כל הממלכה ואף את צור מאותה הסיבה. (כפי שהעיר ההיסטוריון של צור ישראל קצנשטיין, כותב הערך 'פניקיה' באנצ"מ).
ואם נתבונן על ישראל עצמה, גם בה אנו מוצאים השתקפות של התקופה הקדומה בלבד. ירושלים, העיר המרכזית, שבה היה המקדש. לא נזכרת בכל התורה, אפילו לא בשמה העתיק 'יבוס'. לא רק ירושלים נעדרת, אלא גם ערים חשובות בימי השופטים נעדרות מן התורה, הרמה עירו של שמואל, שהיתה עיר חשובה במיקום מרכזי. המצפה שהיה אתר חשוב בעל משמעות דתית נעדר בתורה. ככלל קובע ד"ר מייטליס שהתמונה הישובית בתורה היא "השתקפות מדוייקת של תקופת הברונזה התיכונה" (לחפור את התנ"ך עמ' 117) ז"א תקופת האבות.
ארץ ישראל, מה הם גבולותיה? דבר מפליא, שהגבולות המתוארים בתורה בפירוט גדול כל כך, פשוט לא מייצגים את המציאות בתקופת הברזל, תקופת ההתנחלות בארץ והלאה. לא מדובר על גבולות של כיבושים ושימה למס, אלא על הארץ שינחלו בני ישראל ויגורו בה. הגבולות האלו כוללים את ארץ פלשתים ממזרח, את צור וצידון מצפון, עד פרת ממזרח, ועד ים סוף בדרום. צידון ועריה שיועדו להשמדה, וספר שופטים מציין שבני אשר לא עשו זאת ולא הורישו את צידון, הפכו לידידי ישראל כבר בימי שלמה. לא זו בלבד שכל השטחים הענקיים האלו מתוארים בתורה כגבולות הארץ מבלי שהיתה מציאות כזו מעולם, אלא שהתורה לא מתארת את מה שכן היה בגבולות הארץ: עבר הירדן, לפי התורה וספר יהושע הוא אדמה טמאה, הוא לא בתוך הגבולות של הארץ המובטחת. למרות שבפועל כמה שבטים נאחזו בו וישבו בו מזמן הכיבוש ועד החורבן.
איך ייתכן שסופר שחי במציאות של ארץ ישראל יצייר גבול שאינו קשור למציאות משום צד, מצפון ומדרום, ממזרח ומערב? יוחנן אהרוני כותב: "גבול זה נראה לכאורה מוזר ויוצא דופן ונסיונותיהם של חוקרים שונים לפרשו לאור מציאות היסטורית כל שהיא בתקופה הישראלית נכשלו כשלון חרוץ מראשית ימי ההתנחלות ובמשך כל תקופת המלוכה לא נוצר מעולם מצב מדיני והתיישבותי מעין זה שהקיף מצד אחד חבלים נרחבים בסוריה התיכונה את אזורי הלבנון החרמון את דמשק והחורן ומצד שני הוציא מתחום הארץ את החלק המכריע של עבר הירדן שמדרום לירמוך" (תולדות א"י, תקופת הברזל א).
אהרוני מאריך להראות כיצד כל הגבולות לא נכתבו כמייצגים מציאות, אלא להיפך נכתבו לפני הכיבוש כחזון, שבחלק גדול מהמקרים לא הוגשם. הגבול של גד הוא "תיאורטי אידיאלי", התביעות של יהושע פרק יז' נשארו רובן תיאורטיות.
אטלס כרטא לתקופת המקרא מצייר את המפות של הגבולות, וקובע: "רשימת גבולות זו אינה הולמת את תחומי ההתישבות הישראלית בשום תקופה אלא את גבולות הפרובינציה המצרית כנען כפי שנקבעו בברית מצרים-חת אחרי קרב קדש ואותם מצאו שבטי ישראל בבואם". גם ברכת יעקב שמתארת התנחלות כל שהיא, משקפת את החזון על ההתנחלות ולא את המציאות (ראה דברי פרופ' אליצור באנצ"ע ערך זבולון).
ניתן לסכם שגבולות הארץ המוזכרים כה רבות בתורה וביהושע, אינם שיקוף של מציאות מאוחרת, אלא בבואה של מתווה הגבול בתקופת הברונזה המאוחרת.
חוות יאיר מוזכרות בתורה כשייכות לישראל "עד היום הזה" (דברים ג יד), ואלו בפועל כבר בימי השופטים נלקחו ממנה (דהי"א ב כג – ויקח גשור וארם את חות יאיר).
ואיך מתארת התורה את העם לשבטיו? שונה מאד מהמציאות בתקופת הברזל, בתורה ראובן הוא הבכור מן השבטים, דבר שאין לו שום אחיזה במדינה הישראלית, מנשה הבכור מן האחים – גם לזה אין שום אחיזה. אין שום רמז לפילוג בין השבטים או לקבוצות שונות ביניהם (למשל הקשר בין יהודה לבנימין). לעומת זאת יש קשר בולט בין שמעון ולוי, דבר שלא נזכר בנביאים. הפילוג הגדול בתקופת המלוכה נתן את אותותיו בנביאים המצפים לאיחוד העם (הושע ב ב, ג ה, ירמיה ל ג, ל ט, לא ד ואילך, לג כד ואילך, יחזקאל לז טו ואילך), אך בתורה אין זכר לכך, לא נבואות על הפילוג, לא אזהרות ואיומים נגדו וכו'. כפי שמציין פרופ' אחיטוב, אין בידינו שום הסבר היסטורי מדוע בתורה מתואר שמעון כבן זוג של לוי, בעוד במציאות בישראל היה שמעון קרוב בעיקר ליהודה, כך לא מובן הקשר שבתורה בין שמעון ולוי לשכם שלא היתה בנחלת אף אחד מהם (אנצ"מ ע' שמעון עמ' 133).
גם השמות והכינויים של הארץ שנוצרו בימי הנביאים כמו 'נחלת ישראל' 'גבול ישראל' 'ארץ בני ישראל' 'ארץ ישראל' 'הארץ' (יהושע יא' כב', ש"א יג' יט', יהו' יא' כג', רות א' א' ועוד רבים), לא נמצאים כלל בתורה, כפי שמעיר בנימין מזר (אנצ"מ ערך א"י עמ' 611).
פרופ' גריניץ קובע לאור הנתונים האלו: "החומר האתנוגראפי בספר בראשית שונה בכמה פנים מן החומר של ימי הכיבוש. בכל מקרה ניתן להוכיח כי הוא קדום מימי משה ויהושע".
נחשוב לרגע על כל הנתונים האלו, אנחנו עוברים על כל המשנה המדינית והאתנית של התורה, ומה אנו רואים? אין שום קשר למציאות המאוחרת, כל מקרה לגופו היה אפשר לפטור אולי בהסברים שונים. אבל איך אפשר להסביר מפה שלמה שכוללת את כל תמונת המציאות הפך ממה שקורה בפועל. התורה עוסקת בעמים כנענים שכבר לא קיימים, חלק מהם בכלל לא היו אוייבים. ה'חתים' הוא בכלל שם שמייצג עם אחר בתקופה המאוחרת. על המלחמה בפלשתים אין שום רמז בתורה, אלא להיפך. עמלק הזניח הוא גדול האוייבים, והאויבים במציאות: ארם ואדום, הם אחים חביבים. ארם שוכן בגלעד הישראלית. מדיין האוייבת: מולדת משה מחוקק האומה. הכינוי ערבי עדיין לא נולד. עמון ומואב שבמציאות לא היו אויבים, ומלך ישראל בא מהם: פסולי חיתון. מצרים, בעלת הברית, היא סכנה אלילית. האומות העצומות הכשדים והאשורים לא קיימות כלל בתורה. כך גם הצורים.
גבולות הארץ לא תואמים למציאות, באף אחד מארבעת הרוחות! ירושלים נעדרת, שמעון קשור בלוי במקום ביהודה. ראובן מקבל בכורה. האם יש ספק שאין כאן שום קשר למציאות של ימי הנביאים?
המאורע הגדול ביותר בימי המלוכה, שכל הנביאים עוסקים בו שוב ושוב, פילוג הממלכה, שוב 'ישראל' אינו מייצג את היושבים בירושלים, את בית המקדש, ואת כל העם. יהודה לחוד וישראל לחוד. למאורע זה ולמתח זה אין שום זכר בתורה, אין בשום מקום רמז לחלוקה של העם, הייתכן שחוקים שנכתבו בתקופה מאוחרת, לא ישאירו שום רושם וזכר מהנושא המרכזי של התקופה?

חלון הזמן של התורה

נעבור להשוואת המצב המדיני והאתנולוגי בתורה, עם מה שידוע לנו ממקורות ארכיאולוגיים, ונקבל התאמה מלאה לתקופת הברונזה התיכונה. בחלקו הראשון של ספר בראשית, באים עשרות שמות של עמים ומקומותיהם, זה מקור מצויין לתארך על פיו את הטקסט.
בפסוק ג' מוזכר "תגרמה", לאיזו תקופה שייכת צורת כתיבה זו? זה הכינוי העתיק אותו אנו מוצאים בכתובות החיתיות,מן האלף השני לספירה. ואילו בתקופה האשורית ובכלל באלף הא' לפנה"ס היה הביטוי "תילגרימו", כפי שמציין פרופ' נדב נאמן (אנצ"מ תוגרמה, וכן פרופ' גריניץ יושס"ב עמ' 65).
בפסוק הבא אנו לומדים על 'אלישה', אחד מצאצאי יפת, אלא שמן הכתובות העתיקות למדנו שהשם 'אלישה' הוא שם ארכאי שיצא משימוש כבר במאה היא' לפנה"ס, ובמקומו נקרא שבט זה 'ידננה'. גם כאן קובע פרופ' גריניץ, הפסוקים האלו שייכים לאלף השני לפנה"ס (יושס"ב עמ' 65, אנצ"ע ע' יפת עמ' 158).
שני פסוקים לאחר מכן, מתוארות הערים בהם החל למלוך הגיבור הקדום 'נמרוד'. בבל וארך אכד וכלנה שבארץ שנער. התעתיק הזה משקף את הצורה הבבלית התיכונה, המאות הטז' עד היא' לפני הספירה, כפי שמציין ד"ר פנחס ארצי (אנצ"מ ערך כלנה).
בפרק הבא מוזכרת ארץ מוצאו של אברהם אבינו 'אור כשדים', איזו תקופה משקף תעתיק זה? השם המקורי הוא 'כשדו' וכך הוא רווח בכתובות עד המאה ה15, למן המאה ה15 והלאה הפך השם ל'כלדו' או 'קרדו', כך קובע פרופ' גריניץ (יושס"ב 67).
שני פרקים קדימה (יד' א'), אנו קוראים על מלך עילם, כשנבדוק את התעתיק, נגלה, כרגיל, שבכתובות האשוריות השם הוא 'עילמתו', משערים שהשם המקורי היה 'עלום' שפירושו עליון, גם כאן התורה אינה מייצגת את הכתיב המאוחר (האשורולוג פרופ' חיים תדמור, אנצ"מ עילם)
גם השם 'אריוך' המופיע באותה הפרשה, מצוי באיזור רק באלף השני לפני הספירה, וכן השם תדעל ידוע ממקורות בני התקופה, בכתבי אוגרית מן האלף השני לפנה"ס מופיע הכתיב 'תדעל' כמו בתורה, ולא כמו בכתובות מאוחרות יותר 'תדחילי' (פרופ' משה וידנפלד, עולם התנ"ך).
התורה עורכת רשימה של בני ישמעאל, בה היא מחלקת אותם לשתי קבוצות העיקריות. חלוקה זו משקפת כפי שמסביר הארכיאולוג גרשון גליל, את המצב האתני באמצע האלף השני לפנה"ס, בודאי לא אחרי המאה היב' בה כבר נכחדה בלי ספק הקבוצה המזרחית (עולם התנ"ך בראשית 162).
במקום אחר מתארת התורה את הניב הצידוני לכינוייו של הר חרמון "צידונים יקראו לחרמון שריון" (דברים ג' ט'). השם 'שריון' מוכר מכתבי המארות המצריים, מן המאה היט' לפני הספירה, מכתבי אוגרית ומתעודות מלכי החתים, המאה היד' לפנה"ס. אך לא מן התעודות המאוחרות יותר, כפי שקובע בנימין מזר, התורה משקפת כאן את המצב באלף השני לפני הספירה (אנצ"מ, אמורי).
בבראשית כ' מוזכרת ממלכת הפלשתים בגרר, חפירות ארכיאולוגיות בגרר הראו כי גרר היתה בעלת חשיבות בתקופת האבות, אבל לא בתקופה שלאחריה. כלומר התורה מתארת כאן מצב קדום שכבר בשלהי האלף השני לפנה"ס לא היה קיים. (פרופ' וידנפלד, עולם התנ"ך בראשית 132).
הדוגמאות האלו מראות לפנינו חלון זמן, שרק בו היו הדברים יכולים להיכתב. חלון זמן בו התורה יורדת לדקויות של תעתיק ושיקוף מצב, שהיה מתאים רק בזמן כתיבת הדברים, באמצע האלף השני לפני הספירה. שום סופר מאוחר לא יכול היה לשחזר דברים כאלו, וזו הוכחה ברורה לקדמות הדברים.
דוגמא נוספת ניתן לראות בכינויים השונים לקבוצות אתניות, בכתובות ממארי מתקופת הברונזה, אנו למדים שבראשונה הכינוי 'שבט' שימש כתואר של הנשיא, ראש הקבוצה. ואילו הקבוצה עצמה נקראה 'אומה'. רק בתקופה מאוחרת יותר הפך 'שבט' כינוי לקבוצה בתוך העם, והעם כולו ל'אומה'. ואכן בתורה 'אומות' בא במקום 'שבטים' בשבטי ישמעאל, ומדיין. ו'שבט' הוא ראש השבט. רק בנביאים אנו מוצאים את השימוש המאוחר יותר כ'שבט' לשם הקבוצה. (י.מ. גריניץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית עמ' 64). גם הצמד 'גוי' ו'לאום' שנמצא בסיפורי האבות מקביל לתעודות מארי בני הזמן (משה וידנפלד עולם התנ"ך בראשית עמ' 90).

הדיוק והאמינות של אירועי בראשית

התורה לא רק שומרת על הכתיב והתעתיק המקורי בזמן כתיבת הדברים, אלא גם מציגה את תמונת העולם נכון לאלף השני לפני הספירה. שום סופר מאוחר לא יכל לדעת כיצד היתה נראית תמונת העולם אלף שנים לפניו.
התורה מספרת שנח נטע כרם אחר המבול, בעת רדתו מהר אררט, ואכן במחקר בן ימינו מקובל כי ראשית תרבות הגפן היא באיזור אררט. כמובן שבשום זמן קדום לא היו מחקרים שיכלו לבדוק שאלה זו, מלבד מסורת מזמן המאורעות.
בני יפת 'משך ותובל' (בראשית י' ב'), מופיעים בכתובות האשוריות הקדומות, מהאלף השני לפני הספירה, ומהמאה התשיעית (קמפינסקי, אנצ"מ ערך משך, נדב נאמן ערך תבל).
בני חם 'כוש ומצרים' (י' ו'), מקורות מצריים עתיקים כמו כתבי המארות ומגילת סנהאת, מהאלף השני לפנה"ס מזכירים קשר אתני בין מצרים לכוש. האופק של הרשימה הזו של בני חם הוא התפיסה המתגלית בימי הממלכה התיכונה של מצרים (שוב ראשית האלף השני, בנימין מזר, כנען וישראל עמ' 47).

התורה מתארת את תפוצת בני יפת מאררט כלפי מזרח עד הודו וכלפי מערב עד ספרד, ואכן לפי המחקר האחרון, הסנסקריט שהיא היסוד לשפות ההודו אירופיות, מוצאה משותף יחד עם הלטינית משפה הודו אירופית קדומה, היא השפה האנטולית שנתגלתה באיזור טורקיה, הארכיאולוג רנפרו מקימברידג' כותב: "במרכז אנטוליה ובמזרחה (תורכיה של היום) דיברו הודו-אירופאית בצורתה הקדומה, ומשם התפשטו השפות הנגזרות ממנה לאירופה פנימה, יחד עם התפשטות החקלאות". פרופ' נתן אביעזר במאמרו "למשפחותם ללשונותם בארצותם בגוייהם" מסכם ואומר: "כיום מוכר הקשר בין השפות האסייתיות העתיקות לבין השפות האירופאיות העתיקות, בדיוק בהתאם לרשימת השפות של בני יפת המופיעה בספר בראשית".

ראשית מלכות נמרוד ארך אכד וכלח (בראשית י' י'), השם 'ארך' לא היה ידוע בעולם האשורי, אך לפי המסורת השומרית העתיקה, ארך היא אחת מערי המלוכה הראשונות אחר המבול, ואחד הישובים הראשונים של האנושות בכלל. ארך חרבה הרבה לפני שאשור נוסדה (שמואל ליונשטם, אנצ"מ ארך).
אין פלא שרשימת העמים שאחר המבול לא מזכירה את אשור כאחת מערי המלוכה, הרשימה מספרת 'מן הארץ ההיא יצא אשור' (י' יא'). אשור שהיתה מוכרת באלף הראשון התפתחה רק במאה השביעית, אבל השבט השמי העתיק ששמו היה אשור קיים היה כבר באלף השני, וכפי שמספר לוח חורסבאד 17 מלכי אשור הראשונים היו יושבי אהלים ולא הקימו ערי מלוכה (בנימין מזר, אנצ"מ, אשור).
לפי הרשימה שבתורה, כנען ילד את צידון (י' טו'). בזמן הכניסה לארץ, לא נחשבה צידון לאחת מערי הכנענים. אבל באמת המסורות הפיניקיות וכן הפוניות בקרת חדשת סיפרו על יחוסם העתיק לכנען (מצוטט אצל פילון מגבל וסטיפנוס), וכך במטבע עתיקה מלודקיא נכתב 'לודקיא אם בכנען' (קאסוטו, בראשית עמ' . 143. סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, עמ' 46 מס' 30).
עוד מזכירה התורה את 'הצמרי' מבני כנען (י' יח'), כשאנו מחפשים מידע על עם זה, מוצאים אנו אותו בפפירוס אנסטאסי שמימי רעמסס השני, באלף השני לפנה"ס 'צומור', באגרות אל עמרנא ובכתבים נוספים בתקופה זו (אהרוני, הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא, 27).
עבר בנו של נח (י' כא') מקביל לדמותו של עבר מלך אבלה, שחי לפני כ3900 שנה (ספר אבלה). בניו של ערב יקטן ופלג (י' כה'), ואכן שפת בני יקטן (שבטי דרום ערב) ובני פלג שווה, אוצר השמות שלהם מלמד על שפה הקרובה לעברית (גריניץ, יחודו וקדמותו של ס"ב 37). גם השמות של בני יקטן, שלף, ירח, אוזל, עובל, שבא, יובב, הם שמות של מקומות מוכרים בדרום ערב ובתימן (אטלס דעת מקרא עמ' 58). השם חצר מות מופיע בכתובות מדרום ערב (ד"ר הירשברג, אנצ"מ חצרמות).
תוגרמה בן גומר (י' כג') מופיע בתעודות חיתיות מן המאה היד' לפנה"ס, וכן מסורות ארמניות מספרות על תחלת שושלת היחס שלהם בארמנך בן תורגום בן גומר בן יפת (ד"ר אהרן דמסקי, עולם התנ"ך בראשית 73. פרופ' גריניץ אנצ"ע ארמניה).
כשאנו קוראים את הנתונים, ברור לנו ששום סופר מאוחר לא היה יכול לשחזר אותם. וסופר דמיוני בלי ספק היה מוסיף השלכות מזמנו ומקומו, ולא יודע לספר לנו על תמונת העולם אלף שנים ויותר לפני תקופתו.
תמונת העולם בימי האבות
נתקדם לימי האבות, נתמקד בפרטים המדיניים שמוזכרים בתורה, ונראה אם ייתכן שסופר מאוחר כתב אותם.
מוצא האבות
מקורה של משפחת אברהם היא מאור, ממנה יצאו לראשונה לחרן. ואכן יש בידינו ידיעות שבחציו הראשון של האלף השני לפנה"ס הדלדלה אור ושבטים ומשפחות היגרו ממנה (פרופ' יהושע גוטמן, אנצ"מ אבות).
אביו של אברהם הוא תרח, וסביו הוא נחור, אחיו נקרא הרן, והנשים במשפחה הן: שרה ומילכה. כל השמות האלו מוכרים היטב מהכתובות בחרן ואור כשדים, שלשונן קרובה לעברית, (פרופ' גריניץ אנצ"ע נהריים). גם השמות 'סרוג' ו'פלג' מאבותיו של אברהם, מצאו ביטוי בכתובות עתיקות (ז. ארליך במאמרו 'חרן ואור כשדים', פורסם גם במקור ראשון כו' חשון תשסז').
אביו של פלג הוא עבר, שהתורה מציינת אותו כ'אבי כל בני עבר', מה שמלמד שהיה לו מעמד מיוחד, כן מצויין אורך חיים מיוחד אצלו. סביר להניח שהכינוי 'עברים' מציין את צאצאיו ואלו שנספחו עליהם. ואברהם מכונה 'אברהם העברי'. לפי המקרא חי עבר בשלהי האלף השלישי לפני הספירה. והנה בחפירות תל מרדיך בשנות ה70 של המאה הקודמת התגלתה העיר הקדומה 'אבלה', שהיתה עיר חשובה ומרכזית באותם ימים, כאשר מלכה הוא 'עבר-אם, בארכיון אבלה, שהכיל כ20,000 פריטים נמצאו שמות המוכרים מן המקרא, בעלי סיומת 'יהו', וגם השמות אברהם וישראל, עשו ישמעאל יעקב (כמובן מדובר בתעתיק מוערך). יש לציין שהכינוי 'עברי' הוא קדום ובטל מישראל עוד לפני ימי המלוכה (רק פעם אחת הוא מוזכר לאחר מכן, בפגישת יונה הנביא עם עמים רחוקים). ועצם תדירותו בספרות הקדומה שבתורה מלמדת על קדמותה. באבלה מופיעים שמות עבריים תנכיי"ם נוספים כמו נח, הגר, יבל, בלהה, קטורה, ועוד (התנ"ך מן השטח עמ' 107).
ארץ מוצאם של האבות, היא 'ארם נהריים', השם נהריים מצוי אך ורק בכתובות שבין המאה ה16 למאה ה12 (פרופ' גריניץ אנצ"ע נהריים). מלבד זאת מוזכרת בבראשית כד' י' "עיר נחור", ואכן עיר זו מוזכרת פעמים רבות בתעודות מארי ובתעודות אשוריות (קאסוטו, אנצ"ע ערך אברהם).
כל מה שמסופר על מוצאם של האבות, משקף במדוייק את מה שידוע לנו על מסופוטמיה בתקופת הברונזה התיכונה.
כנען והאיזור
האבות נודדים וחונים בקרבת מקום לערים הגדולות, זו תופעה שידוע לנו שהיתה במציאות בתקופה זו, באמצע האלף השני לפנה"ס, אומר משה וידנפלד, לא רק עצם התופעה אלא גם האתרים המתוארים מתאימים בצורה מדוייקת למציאות, מכל הארץ האבות מסתובבים דוקא בישובי השפלה והעמקים, ואכן דוקא באותם ערים נמצאו שרידים מתקופה זו, כפי שמראה מיכאל אבי יונה (אנצ"מ ארכיאולוגיה). אברהם מתיישב לראשונה בבית אל (בראשית יב יח), ואהרוני מראה שבית אל התרחבה ונעשתה לעיר ראשית דוקא בזמן זה (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 18). אברהם נוסע בארץ הנגב, וידוע לנו שבזמנו הנגב פרח באופן מיוחד. אברהם ויעקב הולכים בין בית אל ובין שכם, וכתבי המארות המצריים, בני התקופה, מתארים את הדרכים האלו כדרכים הראשיות בארץ באותו הזמן (קאסוטו, אברהם וארץ היעוד עמ' 226), וד"ר מייטליס מסכם: "אי אפשר להתעלם מן ההתאמה בין תמונת המצב היישובי בהר המרכזי בתקופת הברונזה התיכונה לסיפורי האבות, המוכרים לכל אחד" (לחפור את התנ"ך עמ' 116).
צורת ההתישבות באותו זמן מכונה בתורה 'חצר' (בראשית כה טז), ואכן המונח 'חצר' שימש ככינוי לצורת ישוב של נוודים בתקופת הברונזה התיכונה (א. מלמט חצרים במקרא ובמארי, ידיעות בחקירת א"י ועתיקותיה כז' תשכג' עמ' 181).
האבות הולכים ב'דרך שור' (בראשית טז' ז', כ' א'), שור פירושו חומה. כנראה החומה הגדולה המוזכרת בכתבים שמראשית האלף השני לפנה"ס, (א. זקס, עולם התנ"ך בראשית 115. שמואל אחיטוב אנצ"מ שור).
אברהם נדד במקום שבהמשך הוקמה העיר באר שבע, אך בזמנו לא היתה שם עיר. כך מתואר בתורה (בראשית כא' לא'). ואכן כך מעלה המחקר הארכיאולוגי, שבאר שבע לא היתה עדיין קיימת בזמנו (יוחנן אהרוני, אנצ"מ ערך נגב).
בימי יעקב מתואר שכם בן חמור כ"נשיא הארץ" (בראשית לד ב), ואכן גם בתעודות אל עמרנא מופיעה "ארץ שכם", שכן איזור שכם היה טפל לעיר שכם ונחשב לארץ עצמאית (בנימין מזר, כנען וישראל עמ' 57).
כיצד נראה המשטר בערי כנען בימי האבות ? בני ישראל המתנחלים בארץ פגשו משטר של ערי מדינה, שבראש כל אחת מהן עמד מלך, זה מה שמתואר כבר באגרות אל עמרנא. אך את ימי האבות תיארו באופן שונה, המשטר בחברון מתואר בבראשית כג' כמנוהל על ידי משפחות נכבדות, ולא על ידי מלך. וכך גם המשטר בשכם מנוהל על ידי משפחות נכבדות. ואכן ידוע לנו כיום שבאלף השני לפנה"ס, נוהלו שכם וחברון ע"י משטר אוליגרכי, ולא מלוכני (פרופ' משה וידנפלד, עולם התנ"ך בראשית עמ' 90).
האפשרות הנזכרת בתורה בפרשת שכם, וגם באופן כללי בנישואי עשיו לבני חת (בראשית כו' לד'), של חיתון בין הנוודים ליושבי הקבע, היא מאפיין של תקופת הברונזה התיכונה, בשום תקופה אחרת אין זכר למנהג כזה (מייטליס 118).
אברהם נלחם בארבעת המלכים, אמרפל, כדלרעמר, תדעל, אריוך מלך אלסר. השמות האלו מוכרים לנו מכתבים חתיים מראשית האלף השני לפנה"ס, (פרופ' פנחס ארצי, עולם התנ"ך בראשית עמ' 103.חיים תדמור אנצ"מ עילם). גם שמות הערים שהתורה קושרת בהם, מוכרים מכתובות שונות (למשל מלך אלסר הוא מלך לארסה, התנ"ך מן השטח עמ' 78). לעצם האירוע של ארבעת המלכים הכובשים את כל המזרח ומשמידים עמים, כותבים אהרוני וגליק, שהעובדות הארכיאולוגיות מתאימות לחלוטין למסורת ספרותית זו. (נלסון גליק, עבר הירדן המזרחי עמ' 123, פרופ' יוחנן אהרוני באטלס כרטא לתקופת המקרא עמ' 2. הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 61 ועמ' 124). וכן התחילה נדידת עמים גדולה בעקבות מלחמה זו (הומל, היסטוריה של בבל ואשור עמ' 386). המקום 'עשתרות קרניים' המוזכר בפרשה כמקום בו הוכו הרפאים על ידי המלכים, מזוהה עם 'עשתרות' המוזכר בכתבי המארות מהמאה היט' לפנה"ס (ד"ר יהושע בלאו, עולם התנ"ך, גריניץ עמ' 70).
רשימת חמשת ערי הככר, סדום ועמורה אדמה וצבויים וצוער, מופיעה בכתבי אבלה באותו סדר בדיוק, ולא עוד אלא שמוזכר גם השם 'ברשע' כמלך אדמה (לפי פענוחו של פרופ' פרידמן, מובא בספר 'אבלה' עמ' 7 ועמ' 181), בתורה ברשע מוזכר כמלך של עיר אחרת, אבל כתבי אבלה קודמים לימי אברהם אבינו, ואפשר שהמלך שבתורה הוא צאצא של אותו 'ברשע' קדום שהיה באיזור. מלך אדמה שבתורה הוא 'שנאב מלך אדמה' וזה מופיע בלוח תגלת פלאסר (שמואל ייבין, ההיסטוריה של עם ישראל ח"ב). ישובים באיזור דרום ים המלח מתקופת הברונזה ידועים לנו (משה וידנפלד, עולם התנ"ך 104). ישנן עדויות לערי ענק שהיו באיזור, בית קברות של 20,000 קברים נמצא סמוך ללשון ים המלח באתר באב א דרע המפורסם, וכן מקדש, יש אף עדויות שהאיזור היה פורה, אך הערים עצמן לא נמצאו. בשנים האחרונות נמצאו שרידיהן של 5 ערים ובתי קברות נוספים המכילים סה"כ כמליון וחצי גופות, מחקר הגופות והבוטניקה הראה שהם השתמשו בשפע וגיוון יוצא דופן של מזון מן הצומח, הערים מכוסות בשכבת אפר של עד 50 סנטימטרים, מומחים שבדקו את האתר מצאו סימני מלחמה 20 שנים קודם לחורבן בתואם לסיפור על מלחמת ארבעת המלכים וכיבוש סדום (עוד על סדום, ראה כאן). עצם העובדה שהתרחשה באיזור דרום ים המלח שקיעה המלווה בתהליך טקטוני ידועה כיום, כפי שכותב פרופ' גרשון גליל (עולם התנ"ך עמ' 126).
אהרוני כותב על פרשת מלחמת ארבעת המלכים: "פרשה זו שייכת במקורה כנראה לראשית האלף השני לפני סה"נ, בסיפור זה נזכרים כמה וכמה שמות של מקומות.. שכבר לא היו ידועים בתקופה הישראלית" (א"י בתקופת המקרא עמ' 61).
כל התיאור של ארץ כנען וסביבותיה, נראה כאילו נלקח מספר המתאר את הממצאים הארכיאולוגיים של תקופת הברונזה. אין שום קשר למציאות בתקופת הברזל.

משפחת אברהם

על בני יעקב, ראינו הרבה פרטים במאמרים קודמים. ומה בדבר שאר צאצאיו של אברהם?
בשהותו בכנען, מתקבלת אצל אברהם ידיעה על הולדת מספר אחיינים, נחור אחיו נשא את פילגשו 'ראומה', ובניה: טבח, תחש, ומעכה. השמות האלו אינם סתם שמות, הם מוכרים לנו כשמות מרכזיים במספר תעודות שמתקופה זו, האלף השני לפני הספירה כדוגמת כתבי המארות ועוד (אמנם, טבח מוזכר לראשונה בכתבי אל עמרנא), (אהרוני, הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 179. שמואל ליונשטם אנצ"מ כרך ב' עמ' 474, ראה שם בנוגע לגחם. נדב נאמן כרך ח' עמ' 521 , ד"ר רן צדוק, עולם התנ"ך 146, מזר, כנען וישראל עמ' 85).
בני ישמעאל בן אברהם, מנויים בבראשית (כב' יג'): אדבאל משא תימא שבא ועיפה, השמות האלו מוזכרים בכתובת תגלת פלאסר כשמות השבטים הערבים (פרופ' חיים הירשברג, אנצ"מ ערך אדבאל).
אברהם לוקח אשה נוספת ושמה קטורה, בניה מנויים בבראשית (כה' ח') שבא דדן מדין עיפה ישבק ושוח, גם השמות האלו אינם סתם שמות. כולם זוהו בכתובות שבערב או בכתובות אשוריות (גרשון גליל, עולם התנ"ך בראשית 160. יעקב ליוור אנצ"מ ערך ישבק).
את בני הפילגשים שולח אברהם אל ארץ קדם (בראשית כט' א'), ארץ זו נזכרת גם בכתובת מצרית עתיקה מן התקופה (מגלת שנהת) "כנען וישראל" ב. מזר עמ' 15.
אברהם עצמו מוזכר בכתבי בירוסוס הכשדי, וכן בספרות הצאבא שמצטט הרמב"ם במורה נבוכים ג' כט' מוזכרת מלחמתו עם עובדי האלילים. מקור דברי הרמב"ם הוא בספר בשם 'אלפלאחה אלנבטיה', שתרגם אדם בשם 'אבן וחשיה' מכשדית לערבית, לאחרונה התעוררו דיונים על מקוריותו ומהימנותו, אנציקלופדיה של האיסלם מהדורה חדשה כרך , עמ' 963-964 וכרך 8, עמ' 677-678 (T. Fahd); לנגרמן, אסטרולוגיה, עמ' 129 והערות 16-17.).
מעניינים הקשרים בין אברהם לברהמינים, המקדשים את 'בראהמה' שיכול להיתפס כזכר של אברהם, בת זוגו היא 'סרסווטי', שיכול להתפרש כזכרון של 'שרה' אשת אברהם. הבראהמינית היו יוצאי דופן מאד באמונתם הפחות אלילית, בפרט בתקופה קדומה כ"כ. זה מקביל למסופר בתורה שאברהם שלח את בני הפילגשים קדמה אל ארץ קדם. ראשיתה של אמונת הברהמינים היא באלף השני לפני הספירה.
התורה מספרת על עקדת יצחק, והנה מסורת כנענית מספרת על אחד האלים שמתואר גם כאדם, שהקריב את בנו היחיד לשמים, מל את עצמו ואת כל בני בריתו, (פילון מגבל בשם סכניתוס, על מה שאירע "לפני מלחמת טרויה"). זה יכול בהחלט להתאים לתיאור של אברהם.
בנו של יצחק, עשיו, קורא לבנו 'אליפז', והנה היסוד 'פז' בשמות, שכיח בשמות חוריים ובתעודות נוזו, שזמנם האלף השני לפני הספירה (בנימין מזר, אנצ"מ אליפז).
עשיו וצאצאיו מתמזגים בין אלופי החורי (בראשית לו' כא'), מציאות זו של אלופים אינה מתאימה לימי ההתנחלות, בהם היה כבר משטר מלוכני באדום. מציאות שבטי החורי באיזור, תואמת לידוע לנו. המלה אלוף קדומה ונמצאת בכתבי אוגרית מימי האבות (משה וידנפלד, עולם התנ"ך בראשית עמ' 90. קאסוטו, אנצ"מ ערך אלוף).

הסכסוך ולאחריו הברית שבין יצחק לאבימלך, בבראשית כא', לפי ד"ר משולם מרגליות, במאמרו "הפרק על יצחק בספר בראשית", מתארים מצב משפטי מסובך שאנו למדים עליו מתעודות נוזו, שם שולט הרעיון שקשרי נישואין נעשים הדוקים יותר כאשר לאשה יש גם מעמד של אחות, כל הפרטים והנוסחאות שבפרשה, מתבארים ע"פ נוסחאות ברית פורמליות שהיו מקובלות באלף השני לפנה"ס בארצות מוצאו של אברהם.

גונקל כותב ב'אגדות בראשית':

"תקופת התהוות אגדות האבות נסתיימה איפה בסביבות 1200 לפנה"ס"

"בתוספת לסיפור גן העדן מבצבצת הנחה כי אשור שוכנת מערבית לחידקל, שימוש לשוני זה מקורו בתקופה שלפני קום ערי אשור הגדולות במזרח, כלומר לפני שנת 1300 לפנה"ס"

גם מה שמסופר על משפחת אברהם, תואם למה שידוע לנו על תקופת הברונזה התיכונה.

לקראת הכניסה לארץ

בני ישראל בדרכם לארץ, בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת, באים במגע עם עמים ושבטים שונים, שזכרם נשאר בתורה. האם ניתן לזהות מי מהם?
אכן, לחלק גדול מן הידיעות האלו ישנן הקבלות בכתובות עתיקות ועוד.
צפורה המדינית, מכונה בתורה 'כושית' (במדבר יב' כא'), הדבר התמיה את הפרשנים, והסברים שונים נאמרו בדבר. אך בזמננו התברר שקבוצות מדייניות מסויימות נקראו באותו זמן כושים (ב. מזר, אנצ"מ ערך כושן, ב. מזר כנען וישראל עמ' 17).
המרגלים שנשלחים לכנען, מספרים "ראינו את הנפילים, בני ענק", חורי הסופר המצרי מימי רעמסס השני מתאר את המצב בא"י מלא שוסים נחבאים מהם קומתם ארבע או חמש אמות מעקבם עד אפם (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 39. יוסף בן מתתיהו מעיד כי בימיו ניתן היה למצא עצמותיהם של ענקים (קדמוניות היהודים ה ח)
בדרכם של בני ישראל לכנען, עולה עליהם בלעם מ'פתור אשר על הנהר ארץ בני עמו' (במדבר כב' ה'), השומרונים ותרגום הוואלגטה גרסו 'עמון'. אך אנו יודעים שארץ עמו נזכרת במקורות רבים בני התקופה (שמואל ליונשטם, אנצ"מ ערך בלעם עמ' 134. קאסוטו מנח ועד אברהם עמ' 149, אהרוני, תולדות א"י בתקופת המקרא עמ' 17). ומי היא פתור אשר על הנהר? גם אותה מכירים אנו מכתובות אשוריות כ'פתור מנהרן'. בלעם גם מציין בשירתו שהגיע 'מן הררי קדם', במקביל ל'ארץ קדם' המוזכרת במגלת שנהאת מהאלף השני לפנה"ס (בנימין מזר אנצ"מ ערך בני עמו, פני עולם המקרא עמ' 256, אולברייט, מצוטט אצל אופנהיימר הנבואה הקדומה בישראל עמ' 46).
בלעם בשירתו מזכיר את בני שת בעבר הירדן המזרחי, אין זכר לקבוצה זו בהמשך ההיסטוריה. אך מהכתבים המצריים והאכדיים בני התקופה אנו מכירים יפה את שבטי ה'שותו' שנדדו באיזור (ב. מזר כנען וישראל עמ' 42, פרופ' עודד בוסתנאי, אנצ"מ ערך עמון).
כאשר בני ישראל מתקרבים לעבר הירדן, הם שולחים שליחים למלך אדום לבקש רשות לעבור בארצו (במדבר כ' יד'), ואכן, שרשרת של מבצרים עמדו על הרי אדום והיה צורך בבקשת רשות לעבור, (נלסון גליק, אנצ"מ ערך אדום עמ' 93), בדיקות פחמן 14 הוכיחו את קיומה של ממלכה עתיקה באדום בתקופה זו (ד"ר מייטליס, לחפור את התנ"ך עמ' 158).
בהמשך המסע הגיעו לארץ סיחון, ונוכחו כי סיחון כבש חלקים מארץ מואב (במדבר כא' כו'), ואכן ניתן לראות בארכיאולוגיה של המקום סימנים לכך שארץ מואב נכבשה בתקופה זו (אהרוני תולדות א"י עמ' 146, בנימין מזר, אנצ"מ ערך א"י עמ' 694-5).
עריו של סיחון ועוג מתוארות בתורה "ערים בצורות וגבוהות", ואכן ידיעות אלו הולמות את המציאות של הערים העתיקות באיזור זה, ובראשן עשתרות. ידיעות על הופעת עפירו במקום זה נמצאות כבר בכתבי אל עמרנא (אהרוני, הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 179).
בני גד המתנחלים במקום בונים את עטרות, (במדבר לב'), וכך מספר לנו גם מישע מלך מואב "איש גד יושב בארץ עטרות מעולם", במצבת מישע המפורסמת.
בני מנשה המתנחלים גם הם בעבר הירדן, מקימים את 'חוות יאיר', ואכן כתובות ארמיות מן המאה היג' מספרות על 'יאיר', ואדדנרי מספרי כי אביו נלחם באיזור ב'מחנה יאיר', וכך כתובות אשוריות נוספות (אהרוני, הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 180, בנימין מזר, אנצ"מ: יאיר).
התורה מתארכת את בניית חברון כ7 שנים לפני צוען (במדבר יג כב), במקביל לכך מציין רעמסס 400 שנה לצוען כנקודת תיארוך (בנימין מזר, אנצ"מ א"י 682).
ספר שופטים מציין ש"שם חברון לפנים קרית ארבע", ואכן בתורה וביהושע מוזכרת חברון כמה פעמים בשם הזה. בהמשך נשכח השם העתיק והיא נקראת תמיד חברון.
אם לסכם את הרקע המדיני המשתקף בתורה, הרי שכל עשרות שמות העמים והערים, השבטים והקבוצות האתניות, וקורותיהם, כפי שמתוארים בתורה, משקפים במדוייק את הרקע של תקופת הברונזה, ולא רקע מאוחר. אין ספק שתמונת עולם מפורטת כ"כ לא יכלה להיכתב בזמן מאוחר.

להרחבה נוספת: פרופ' י"מ גריניץ – קדמות בראשית, סקירה על שיטתוד"ר יונתן כהן: לקדמות ס' בראשית.

סיכום סעיף 1
מצב מדיני בשלש תקופות היסטוריות

כנעניםפלשתיםעמלקאדום-עשיוארםמדיין -ערבעמון ומואב
גרגשי

וקדמוני

קניזיקיניחתיצור וצידון
ברונזה תיכונה – אבותיושבי הארץבני ברית ונישואין,

יושבי חברון

צור עדיין לא קיימתבני ברית באיזור גרר-באר שבעאח בכור ליעקב, עושה עמו שלום.

גר יחד עם החורי

פוטנציאל לנשים הגונות.

בן ברית.

גבולו עד הגלעד.

גניאולוגיה קדומה.

לא ידוע המונח "ערבי"מוצא פגום
ברונזה מאוחרת – יוצאי מצריםמיועדים לחרם והשמדהגרים באיזור החוף

לא מוזכרים כמכשול לכיבוש

איום שיוזם מלחמות על ישראל, מוצג כאוייב מרכזימלכות עצמאית, אסור להילחם בה. החורי נעלםהגלעד בידי ישראל מימי משה.חותן משה

לימד את משה משפט

פסולי חיתון
נעלמונטמע ביהודהחותן משהאין חתים בחברוןבתוך מפת הכיבוש עומדת לחרם
ברזל – התנחלות והלאהידיד ישראלחתים משמש כינוי לעם אחר בסוריהצור בעלת ברית.

צידון מופיעה על המפה

המכשול העיקרי לכיבושמלחמת מצוה יזומה נגדו ומיד נעלםאוייב, מלחמה תמידית.גניאולוגיה מאוחרת.

ארם אוייב.

אחד הלוחצים החל מימי הכיבוש.

בהמשך נעלם ונטמע. במקומו בא "ערבי"

כמעט ואין מתח מדיני, מוצא מלך ישראל

אופק גיאוגרפי בשלש תקופות היסטוריות:

פדןאתרים בארץאופק שירת בלעםגבולות הארץ
ברונזה תיכונהקיימתתמונה ישובית – שיקוף התקופהעמלק עמון ומואב ושתבניו יירשו עד נהר פרת, לא כולל עבר הירדן
ברונזה מאוחרתירדן ירחו

ערבות מואב

חוות יאיר בישראל

נעדרות מצרים ארם ואשורגבולות ממלכת אמורו, כיבוש עבר הירדן
ברזלגלגל מופיע

ירושלים מופיעה

חוות יאיר נלקחו

נעדרות בבל ופרסגבולות אחרים ושונים

חלון זמן בתיאורי התורה:

ברונזה (תעתיק ומינוח הידועים מכתובות, וכך בתורה)תגרמהאשור רק מערבית לחידקלאלישהבבל וארך אכד וכלנהאור כשדיםעילםאריוך ותדעלבני ישמעאל נחלקים למזרח ולמערבממלכה בגררהקבוצה: אומה.

הנשיא: שבט.

ברזל

(הידוע מכתובות)

תיליגרימואשור בעיקר ממזרח לחידקלידננהתעתיק שונהאור כלדועילמתואריוך נעלם

תדחילי

מוזגו לאחתחרבההעם: אומה.

תת קבוצה: שבט

התורה משמרת ידיעות ששרדו רק בתעודות בנות הזמן:

התורה מייחסת לתקופת הברונזה נח נטע כרם אחר המבולבני יפת משך ותובלכוש ומצרים אחיםראשית מלכות נמרוד ארךאשור נעדרת מלוח העמיםצידון מזרע כנעןהצמרי מבני כנעןעבר מבני שםתוגרמה בן גומר בן יפת
תעודות מתקופת הברונזהארכיאולוגיה: ראשית תרבות הגפן באררטכתובות בנות הזמןתעודות מצריות בנות התקופהארך מוזכרת רק אצל השומריםהתפתחה מאוחר יותרמקביל למסורת צידונית עתיקהתעודות מצריות בנות הזמןמקביל למלך אבלהמקביל למסורות ארמניות

תמונת העולם המדינית בימי האבות – בידינו תיעוד מקביל

חרן והאיזורנדודי האבות בארץכנען והאיזורשבטים הקשורים באבותבדרך לכנען
1) הגירת שבטים מאור

2) אוצר שמות 'חרני'

3) קיומה של ישות עברית

4) ארם נהריים ועיר נחור

1) נודדים בקרבת ערים.

2) חברון ושכם מרכזיות

3) פריחת הנגב

4) דרכים מרכזיות

5) יסוד בית אל

6) באיזור באר שבע אין עדיין עיר.

7) התיישבות בחצרות

1) ערים נוהלו ע"י משפחות נכבדות.

2) אופציית חיתון נוודים עם מקומיים.

3) ערי הכיכר ומלכיהן.

4) מלחמת המלכים, שמותיהם ושמות האתרים.

1) בני נחור

2) משפחות ישמעאל

3) בני קטורה.

4) ארץ קדם.

5) הדים לאברהם ומורשתו במיתוסים שונים.

6) אוצר שמות ואופי שבט עשיו.

1) שבט הכושים המדייניים

2) נפילים בא"י

3) ארץ עאמו ופתור

4) בני שת

5) מבצרי אדום

6) סיחון כובש את מואב

7) ערי סיחון בצורות

8) בניית עטרות

9) בניית חוות יאיר

10) צוען כנקודת תיארוך

11) השם העתיק של חברון

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

12 מחשבות על “יג זמן כתיבת התורה 1. המציאות המדינית”

  1. אני לא יודע, לא אני ארכיאולוג ולא שאר הקוראים כאן מן הסתם, מה שאני כן יודע שבספר של פינקלשטיין מתואר מצב בדיוק הפוך – במעט שהספקתי לקרוא בספרו ראיתי שהוא טוען למשל שהממצאים אינם מתאימים לברונזה התיכונה, וששרידי הערים לא תואמות כמעט את הכיבוש, ושבזמן הכיבוש עוד לא היה את מלכות אדום, ומחוסר ציון השם של פרעה למד שזה נכתב מאוחר ואילו אתם למדתם מזה שעדיין לא היה לו שם פרטי…
    בקיצור, כולנו יודעים שניתן לערוך ממצאים מרשימים התומכים כמעט בכל צד שנרצה לומר, ובלבד שנביא רק אותם… אבל האמת האמיתית אינה עולה מרשימת ציטוטים או ממצאים זו או אחרת אלא מראיית כלל התמונה כולה, וידיעת המשקל שיש לתת לכל ראיה ולכל עובדה בפני עצמה, ולכן איני מבין מה טעם יש בכל המאמרים שלכם שאמנם גורמים לפתיים לסמוך על הכותב ש'הנה יש למישהו תשובה' אבל אין כאן דרך לבדוק דברים לאמיתם.
    לדעת מה ניתן להכריע מתוך הממצאים יכולים רק המכירים את התחום, ולכן לשם קביעת דעה בעניין יש לפנות אליהם, ורק אליהם, ואם לא סומכים עליהם מכל שיקול שלא יהיה יש להישאר בספק, וכמו שלא ננסה להכריע שאלה בפיזיקה מקריאת מאמר המגבב טענות לטובת תאוריה מסויימת.
    זוהי טענה פרטית – על מאמר זה והמשכיו, וכללית – על כלל המאמרים, שדרך האתר ללקט את כלל הנתונים המורים את המסקנה כרצונם, בעוד שמסקנה זו נוגדת את הקונצנזוס המדעי הרחב, ואם רצונכם לומר שכולם מוטים במסקנתם – בבקשה התמקדו רק על זה, אבל גיבוב הררי הנתונים הבאים 'להוכיח' כנגד הדעה המקובלת והגשתם לציבור שאינו יודע בזה כמעט בין ימינו לשמאלו היא שקרית מאוד.
    הטענה 'אני מביא נתונים' אינה מועילה כלל, משום שאין בידי הקוראים את המידע היאך לנתח או לפרוך את הנתונים, ומהם הראיות הנגדיות, שממילא מעמידים בצל את שלל הנתונים או ציטוטים שאתם מציגים.
    מצטער

    1. צער של חינם הצטערת.
      ראשית אתה מערבב נושאים שלא קשורים, פינקלשטיין הוא 'מומחה' בנושא הכיבוש וחקר רק את הנושא הזה, התורה לא קשורה לנושא הכיבוש בכלל, וגם אם ספר יהושע ואף שופטים הינם בדיה, זה לא אומר כלום לגבי התורה.
      אתה מדבר על ערימות ממצאים שניתן לערוך, וגם זו טעות, אי אפשר לערום ממצאים לאיחור התורה בכזה סדר גודל, כל אלו שניסו לערוך רשימות כאלו מצאו את עצמם עם רשימות מצומקות הבנויות על השערות. על כגון דא נאמר אין החי מכחיש את החי. אם זה כל כך קל, מדוע אף אחד לא עשה את זה?
      אתה כותב שאינך ארכיאולוג ולכן הדברים מיועדים לפתאים, ובכן, הריני לחדש לך, יש בעולם עוד אנשים מעבר לארכיאולוגים ולפתאים, ולא עוד אלא שיש ארכיאולוגים שהינם פתאים…
      יתכן שישנו אחוז בציבור שאין לו את ההשכלה והיכולת הקוגנטיבית או המנטלית לבדוק נושא, האתר שלנו אינו פונה אל האחוז הזה. אלא אל הציבור המשכיל שחש מספיק נבון כדי להיות בעל יכולת לבדוק נושא בעצמו. לא מדובר כאן על נוסחאות בפיזיקה כפי שאתה מנסה להציג… מדובר על טיעונים הגיוניים וברורים. הרי אני לא טוען שחפרתי אתרים בעצמי, אלא מצטט ממצאים מוכרים וידועים מדבריהם של מאות חוקרים מפורסמים.
      זה גם לא נכון שאין דרך לבדוק, קל מאד היום להשיג חומר על כל נושא ועל כל נקודה, ניתן להשוות ולראות מה נכון ומה לא, מה מבוסס ומה לא. טענות מכחישי המקרא מובאות במאות מאמרים באתר ונידונות בהרחבה. רק מי שנעדר יכולת אינטלקטואלית ייאלץ להכריז מראש שאין לו מה לעשות בנושא זה.
      אתה מדבר על קונצנזוס מדעי רחב, מבלי שהוא קיים בכלל, פינקלשטיין אינו קונצנזוס ובאשר למחקר המקרא הכללי, יש בו חלקים המיוסדים על הנחות יסוד ראשוניות, כגון שלא היתה נבואה ולא התרחשו נסים, או שדברים מגיעים בד"כ בהתפתחות. אין משמעות להנחות בלתי מוכחות גם אם הן בקונצנזוס.
      טענותיו של פינקלשטיין ספציפית, הינן מופרכות, מוטות, ושקריות, הוא מתעלם מנתונים ועושה בהם כרצונו, כפי שכבר העירו חבריו למקצוע, כאשר תחזינה עיניך מישרים בתגית: פינקלשטיין, ובתגית: ראשית ישראל.
      הטענה שאתה חייב לסמוך על איזה שהוא מומחה ועליו בלבד, ואם לא 'עליך להישאר בספק', נשמעת תלמודית משהו… יש הרבה מומחים שסבורים שהארכיאולוגיה לא מפריכה את סיפור התורה כי אם להיפך, וכדי לדעת מי צודק תיאלץ לבחון את הטענות, אין פטור מזה… מי שרוצה להישאר בספק, מוזמן, אבל שלא יעשה לזה רציונליזציה של נכים…

  2. אינני מסכים, וכפי שהצגתי למעלה.
    כיום מקובל שמאמר מדעי מוכר כבר סמכא בעיקר כאשר הוא עבר ביקורת עמיתים, למה לא תצעדו בדרך זו, שמאמרים הנוגעים לממצאים בשטח הארכיאולוגיה תפנו לעמיתים המומחים לנושא לשמוע אם והיכן 'השמטתם' פרטים חשובים או הדגשתם יתר על המידה פרטים שוליים וכו', וכנ"ל לגבי שאר המאמרים הצריכים את ידיעת המקצוע הרלוונטי לעומקו, ואם כדבריכם הנתונים מדברים בעד עצמם הלא מלאך רע יענה אמן בעל כורחו, ואם לא – הרווחנו את בירור האמת, או עכ"פ העלאת הצדדים השונים שבהם ניתן לראות ולקרוא את הממצאים.
    אתם יודעים היטב שרוב הקוראים כאן אינם מצויים בנושא, ואין בדעתם/בכוחם לחקור עוד במקומות נוספים, והשאלה היא האם זה מן היושר להציג תמונת מצב חד צדדית בתור 'הנתונים מדברים בעד עצמם' בלא ידיעה מה בעלי המקצוע השונים אומרים על אותם דברים.

    זה אכן דורש שינוי מערכתי רציני, ולא כל מה שבא בראש לכתוב יהיה אפשר לכתוב [ולכה"פ להעמידו בהסתייגות נכונה], אבל מאידך יהיה ניתן הרבה יותר לסמוך על הדברים, ולראות בזה עמדה נכונה של היהדות כנגד העובדות האובייקטיביות – שכמדומני לזה אתם חפצים להגיע.

    1. אתה חוזר שוב על אותה שגיאה
      ומערבב בין מחקר לבין לימוד החומר המחקרי
      החומר שכאן מובא ממאמרים שעברו ביקורת עמיתים
      אתה מבין לבד שהרעיון לשלוח אותו לפרסום בירחון מדעי הוא מגוחך
      ביקורת עמיתים, להזכירך, זה שני אנשים שעוברים על המאמר, גם מאמרים שנוצרו ע"י מחוללי טקסטים או שנכתבו כבדיחה עברו ביקורת עמיתים ואושרו (ראה דוגמאות רבות בתגית: ביקורת עמיתים), כך שאל תבנה על זה יותר מדי
      מי הם רוב הקוראים כאן, אני לא יודע, ובודאי לא אתה
      בכל מקרה זה מיועד לאנשים אינטלגנטיים, ואם אנשים שאין להם יכולת שיפוט או שלא מתמצאים בחומר נכנסים לכאן, הריני מתנצל בפניהם
      רבים מהקוראים שכן פונים וכן דנים בדברים, מגלים את היכולת הזו בכל אופן, כך שיש לכל הפחות קהל יעד…
      השאלה האם מן היושר להשתמש בנתונים, או להסיק מסקנות, גם היא מגוחכת
      ואתה יכול להפנות אותה לכל מי שכותב משהו בנושא….
      כשתמצא משהו לא ישר, אתה מוזמן להצביע עליו
      כשאתה כותב שוב "בלא ידיעה מה בעלי המקצוע השונים אומרים על אותם דברים", אתה שוב חוזר על אותה טעות, כל קשת הדעות של 'בעלי המקצוע' מובאות ונידונות באתר
      ולא צריך להיות מלומד כל כך גדול כדי לראות שבנושא ההיסטוריות של התורה אין דעה אובייקטיבית, וגם הספרים של 'בעלי המקצוע' תלויים בהרבה הנחות יסוד ואג'נדות
      ואולי התמודדות עם נתונים דורשת מצדך שינוי מערכתי רציני…

  3. אם אסכם את ראשיתו של המאמר הרי שלדעתכם היה על הזייפן לתאר את אבותינו כמפלצות ששונאות את כל העולם ומנהלים קשרי נישואין רק עם אחיותיהם (כמו המסקנה שאליה הגיעו "חכמינו") כנראה שהוא היה קצת יותר חכם

    1. אם אפשר נא להבהיר כוונתך בדברים המוזרים האלו, ומה הקשר לנושא המאמר אם תוכל בבקשה להתייחס לתחום מסויים מראשיתו של המאמר.

  4. כתבתם שאם התורה היא מאוחרת היה על הכותב לתאר את האבות מסוכסכים עם הפלשתים, אדום, ארם, מדין, מצרים, ועם יושבי ארצם הכנענים, האמוריים והחתיים ותמהתם איך יעקב נשא אשה מארם ויהודה מכנען.
    המסקנה העולה מדבריכם שהיה על אבותינו להתחתן עם אחיותיהם בהעדר אופציה אחרת. ואולי באמת לכן אמרו חכמינו שחיו בתקופה מאוחרת יותר שתאומה נולדה עם כל שבט ונשאום.
    אני הייתי מצפה מאדם שביכולתו לכתוב ספר כמו התורה לצורת עבודה קצת יותר חכמה. ואכן הוא תיאר את האבות כאנשים נעלים והשמיץ בתחכום את כל אויביהם לבן הארמי-רמאי עשיו-רוצח החתיים- סחטנים מואב ועמון- ממזרים בנות כנען- רעות והעולה על כולנה הפלשתים הגיבורים ליקקו לאבות האומה כשהמלך משפיל את עצמו לבקש ברית שלום מהאב ומבנו פעמיים.
    תודה רבה

    1. בקיצור, לדבריך, כשמנסים לבדוק זמן חיבור של ספר, ככל שנראה לנו שהוא שייך לזמן מסויים, זה אומר שהוא שייך לזמן אחר ושהמחבר מתוחכם… להיפך, אם רוצים להוכיח שהוא אותנטי, צריכים להראות שהוא מאד לא מתאים לזמנו, ואז זו הוכחה שהמחבר לא מתוחכם והספר אותנטי…
      האמת היא שזה לא עובד כך, אנשים שכותבים ספרים מונעים מאיזה תוכן ורצון, יכול להיות שהם חושבים גם לחזק את אמיתות הספר, אבל הספר לא בנוי רק במתכונת של תחשבו שמישהו אחר כתב, כי במקרה כזה אין שום סיבה לכתוב אותו. תורה לאומית היא ספר שיש לו קשר לזיקה הלאומית ולאינטרס הדתי וכו'. היא לא היתה נכתבת הפוך ממה שהיא מאמינה, הפוך ממה שהיא יודעת, והפוך מכל הגיון. כדי שיקבלו אותה, ואז מה יקרה כשיקבלו אותה? זה כמו שתאמר שסופר צפון קוריאני לא ירצה לכתוב ספר בדוי שמשבח את צפון קוריאה, כי לא יאמינו לו, לכן הוא כתב ספר שמשבח רק את דרום קוריאה וכך זה נראה אותנטי…
      בנושא שלנו אתה מציג את הדברים לא נכון, אתה תולה את כל האופק המדיני בשאלה עם מי התחתנו האבות, אבל אין צורך להתחתן עם תאומתו, נישואים נהגו תמיד בתוך השבט כמו בכל השבטים הקדומים, וזה מה שאכן אירע, אברהם התחתן עם בת דודתו. בשביל 'לפתור' את הבעיה הדמיונית הזו, אתה מניח שהתורה הפכה את כל אויבי ישראל לחברים ואוהבים, זה חסר כל הגיון.
      לגבי הרעיון של 'השמיץ בתחכום' אתה חוזר לשיטה הגרמנית של לקחת איזו אנקדוטה ולהשתמש בה במקום לראות את התמונה הכוללת. משחק המלים ארמי-רמאי לא נמצא בתורה, לבן מרמה את יעקב, ואגב גם יעקב מרמה את לבן כפי שהוא מרמה את עשיו זה פעמיים (אולי זו ראיה שהתורה נכתבה נגד יעקב? אתה כותב שוב ושוב שמתאר את האבות כאנשים נעלים, בזמן שזה לא נכון, חטאיהם מתוארים בהרחבה, מכירת יוסף, הליכת האחים ליוסף לפני מותו, יהודה הולך לזונה), בסופו של דבר הארמים הם אנשים אחים לישראל, לבן הוא סביהם של השבטים, והסיפור מסתיים בברית. בדיוק כמו עם הפלשתים. אתה בוחר להציג את הברית כ'ליקוק', זו הגדרה סובייקטיבית שלא קשורה בשום צורה לתיאור, גם האבות 'משפילים את עצמם' מול הפלשתים, אבל במציאות מול הפלשתים לא היתה שום ברית ולא היתה שום אחווה, ואין שום זכר לאיזו ברית קדמונית בין העמים, אלא להיפך, הם נפגשים רק בהתנגשות עצומה ורבת דורות. לשחק בהגדרות של סיפורים זה קל מאד, אבל זו התעלמות בוטה מהמסר הכללי, שתמונת העולם המדינית של התורה שונה ב180 מעלות מהתמונה האמיתית שהכירו בישראל ולא היתה שום סיבה להמציא זאת, זה לא מוסיף שום אמינות, להיפך, זה רק מערער וגורם לכך שאף אחד לא יאמין בספר שמציג תמונה מוזרה כזו.
      אם היה מדובר רק באופק המדיני, היית יכול לתרץ בתירוץ כל שהוא. אבל כשאתה עובר תחום תחום ורואה שהתורה מתאימה רק לתקופת הברונזה, וברוב הדברים גם אם סופר היה מנסה להיות אותנטי הוא בכלל לא יכל לדעת איך נראו החיים מאות שנים לפנים בארצות אחרות ובזמנים אחרים, התירוצים הופכים לחסרי טעם. יש לבחור באפשרות היותר סבירה, שזה פשוט אותנטי, זה לא כל כך נורא…

      1. תודה רבה
        כתבתם שעמון ומואב לא היו במציאות אויבים ולכן מפליא לראות שהתורה מגדירה אותם כפסולי חיתון.
        זה כמובן לא נכון הם היו אויבים שנואים לכל אורך התקופה כפי שיווכח המעיין בדברי הנביאים הראשונים והאחרונים.

        1. שים לב לכתוב במאמר:

          "עמון ומואב שבמציאות לא היו אויבים, ומלך ישראל בא מהם: פסולי חיתון".

          לאמור: א) ההגיון אומר שכפסולי חיתון שיש איסור להתקרב אליהם, ישימו את גדולי האויבים בפועל, את אלו שעימם נלחמו, ולא את העמים שהכי פחות מוזכרים והכי פחות נלחמו בהם, ב) איך יחשיבו פסולי חיתון את מי שכל מלכות בית דוד באה מהם? (נכון שהלכתית אמרו שעמוני ולא עמונית וכמבואר בנחמיה, אבל זה נשמע גרוע שמוצא המלכות מעם של ממזרים גם אם אין איסור הלכתי).
          המשפט "במציאות לא היו אויבים", מתייחס לתקופת המלוכה, ונכון הדבר שכשמתייחסים לכלל 'זמן כתיבת התורה' יש לסייג שעד תחילת המלוכה כן היו מעט התנגשויות עימהם, אך האמת כי גם בימי השופטים הם לא נתפסו בין האויבים המרכזיים, לא היתה עימם מלחמה תמידית כמו למשל עם הפלשתים או הכנענים, מכל העמים שמסביב יש למנות אותם אחרונים בין האויבים, ובודאי לא בתקופת המלוכה.

  5. כתבת על עמון ומואב "המשפט במציאות לא היו אויבים מתייחס לתקופת המלוכה"
    בא נבדק איך נוהגים אלו שאינם אויבים.
    מואב נלחמו בשאול -שמואל א' י"ד מ"ז
    בדוד-שמואל ב' ח'
    מרדו באחזיה- מלכים ב' א' א'
    לחמו ביהורם וביהושפט -מלכים ב' ג'
    וביהושפט פעם נוספת- דברי הימים ב' כ'
    גדודי מואב פשטו על הארץ בימי יואש-מלכים ב' י"ג ב'
    ובימי יהויקים- מלכים ב' כ"ד ב'

    עמון נלחמו בשאול-שמואל א' י"א י"א
    בדוד מספר פעמים כולל התעללות מרושעת בדיפלומטים- שמואל ב' י'-י"א
    ביהושפט- דברי הימים ב' כ'
    ביותם-דברי הימים ב' כ"ז ה'
    הנביא עמוס מתאר ביקוע נשים הרות בגלעד כנראה בימי עוזיה- עמוס א' י"ג
    ביהויקים- מלכים ב' כ"ד ב'
    השתתפו בחיסול שארית הפליטה לאחר החורבן- ירמיהו מ'

    אדום שהוגדרו במאמר כאויבים נלחמו בישראל הרבה פחות והיו אתם גם שיתופי פעולה- מלכים ב' ג'
    בימי השופטים הם אינם מוזכרים כלל

    עושה רושם שכותב המאמר הניח תאוריה ובנה את המציאות על פיה
    תודה רבה

    1. ראה נא, לא אקדש כל ניסוח שבמאמר כדי להילחם עליו, אחזור על מה שכתבתי בתגובה הקודמת:
      א) ההגיון אומר שכפסולי חיתון שיש איסור להתקרב אליהם, ישימו את גדולי האויבים בפועל, את אלו שעימם נלחמו, ולא את העמים שהכי פחות מוזכרים והכי פחות נלחמו בהם, ב) איך יחשיבו פסולי חיתון את מי שכל מלכות בית דוד באה מהם? (נכון שהלכתית אמרו שעמוני ולא עמונית וכמבואר בנחמיה, אבל זה נשמע גרוע שמוצא המלכות מעם של ממזרים גם אם אין איסור הלכתי).
      מכל שכני ישראל, עמון ומואב הם האחרונים להיות אויבים, ולכן הם בדיוק ההיפך מ'גדולי האויבים בפועל', אלו שהיינו מצפים שיאסרו אותם גם בחיתון עד עולם.
      ימי שאול וגם ימי דוד הראשונים לא מוגדרים כתקופת המלוכה, הרעיון הוא לא סמנטיקה, אלא צורת ניהול המדינה. עד סוף ימי דוד והשלמת הכיבושים, לא היה לישראל כח אחיד, ולכן כל קומץ שבטים יכל לאיים על האיזור שלו. עמון ומואב היו ממלכות חלשות, ולכן מרגע שהתכוננה המלוכה בידי ישראל הם לא היו איום, אף אחד לא ספר אותן.
      אתה מציין את ה"התעללות המרושעת בדיפלומטים", אבל מתעלם מהתמונה הכללית, לא מדובר כלל בדיפלומטיה, כך נכתב שם: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ כַּאֱשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד עֲבָדָיו אֶל אָבִיו וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן: כלומר, דוד הרגיש כל כך קרוב לעמון, ורצה לעשות חסד כמו שאבא שלו עשה לדוד חסד, לא נשלחו משלחות כאלו לאדום, לכנענים, לעמלקים, וכו'. נכון שחנון התנהג בצורה מכוערת. אבל העמונים והמואבים לא היו מהממלכות שאיתם היה מתח ונחשבו כאויבים. שלמה לקח במיוחד נשים עמוניות ומואביות (רחבעם היה דוקא בנה של נעמה העמונית), והן בנו במות לאלהי עמון ומואב בירושלים. כשהיה רעב בארץ בימי הסבא של הסבא של דוד, הולכים הישראלים לגור בארץ מואב וחוזרים משם עם נשים. (מעשה רות המואביה, וכן אצל בני בנימין דה"א ח ח, ואצל בני יהודה לפי רשי 'אשר בעלו למואב' דה"א ד כב, וכן דה"ב כד כו, גם בימי הבית השני נשאו בעיקר נשים עמוניות ומואביות).
      בפועל היו איתן התנגשויות קטנות ומקומיות, כמו שאתה יכול למנות התנגשויות של ישראל עם מדינות שאינן אויבים, כמו עם רוסיה בזמננו, או עם ארה"ב בהזדמנויות שונות (התעללו בפולראד בצורה מכוערת וכו'). אתה מונה את המרידה באחזיה ואת המלחמה ביהורם וביהושפט, כשמדובר באותו אירוע. אתה מונה את האירוע בימי יהויקים פעם אחת בעמון ופעם אחת במואב ופעם אחת בירמיהו, כשמדובר שוב באותו אירוע, ממלכת ישראל כבר לא היתה קיימת, ממלכת יהודה גססה, וגדודי הערבים שבאיזור ניצלו את הדבר ובזזו בז. יחד עם הכשדים ויחד עם הארמים, באו גם העמונים והמואבים.
      היחסים עם אדום למשל היו שונים לגמרי, לא היו שום יחסי ידידות בשום שלב, דוד הכניע את אדום בכח רב, ומאז או שאדום היו משועבדים לישראל, או שהם מרדו בישראל. הם היו או אוייב או נתין, לא משהו אחר. והשנאה הגדולה לאדום מובעת בנביאים הרבה פעמים. מה שאתה מגדיר שיתוף פעולה עם אדום, היה ניצול הסמכות של ישראל על אדום, שים לב שעם מלך ישראל הוא מתייעץ האם זה אפשרי, ואת מלך אדום הוא לוקח איתו כמובן מאליו, כי הוא היה נתין של ישראל.
      כפי שכתבתי מתחילה, אין כוונתי לקדש נוסחה מסויימת, וגם אם הנוסח לא מדוייק או אפילו לא נכון, זה לא משנה את הטיעון, בהיסטוריה של ישראל אין שום סיבה לעשות דוקא את מואב לפסולי חיתון, בעוד עם כל האויבים האחרים היו יחסי שנאה ומלחמה הרבה יותר גדולים ורחבים, ודוקא עם עמון ומואב לא. דוד המלך יצא ממואביה, ושלמה מעמונית, ברור שהיתה לנתונים אלו משמעות בישראל.
      בכל מקרה, לא מדובר בתיאוריה של כותב המאמר, אלא בדברים של קויפמן בנושא 'האופק המדיני' בתולדות האמונה הישראלית ח"א. ייתכן ששם מרחיב ומפרט יותר ,ואולי גם כותב את ההבחנות בצורה יותר מדוייקת והיסטורית, ואינו תחת ידי כרגע.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *