נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

יג זמן כתיבת התורה 1. המציאות המדינית

הספרות התנכי"ת מתארת את המצב המדיני, זהו תחום מציאותי שיש לנו די הרבה ידיעות לגביו. אנו יכולים להשוות את המציאות המתוארת בתנ"ך ולבדוק האם היא אמינה בעינינו.

 

יג זמן כתיבת התורה 1. המציאות המדינית

הספרות התנכי”ת מתארת את המצב המדיני, זהו תחום מציאותי שיש לנו די הרבה ידיעות לגביו. אנו יכולים להשוות את המציאות המתוארת בתנ”ך, ולבדוק האם היא אמינה בעינינו.
בישראל מעולם לא היתה תקופה ארוכה של שקט מדיני. מתח מדיני היה חלק מהחיים של ישראל בארצו, מיום יציאת מצרים ועד החורבן. עמים וממלכות התכתשו על השטח של ארץ ישראל. כל הספרות ההיסטורית של כל העמים באיזור מתעדת את יחסי העמים בתקופות השונות. ברור שבמשך הזמן חלו תמורות מדיניות, נכרתו בריתות, והופרו יחסי אימון. התמונה המדינית של שנת 3500 לפנה”ס שונה מאד מהתמונה של שנת 2500 לפנה”ס.
כשננסה לנתח את המצב המדיני המשתקף בתורה, נגלה שישנה התאמה של ממש בין המציאות המשתקפת ובין התקופה אליה מיוחס הספר. התורה מתארת מצב מדיני שאינו מתאים בשום אופן לתקופת ההתנחלות, ואילו המצב המדיני המתואר בנביאים ראשונים, אינו מתאים בשום אופן לתקופת נביאים אחרונים.
קישורים ברורים אלו למציאות מוכיחות את אמינות הספרים, שכן סופר בדיוני היה נכשל ומייחס לימי קדם את המתח שהוא ראה בימיו, ובודאי חסר טעם היה לתאר מציאות הפוכה ממה שראה בעיניו. כמו כן ננסה להשוות למצב המדיני הידוע לנו מרשימות ארכיאולוגיות וכדומה, ונראה כיצד התנ”ך משקף את המציאות המתאימה לזמנו. גם סופר בן ימינו, המתגורר ביפו למשל, יתקשה לתאר כיצד נראתה והתנהלה עירו לפני שלש מאות שנים, מבלי להיכשל, כמובן שכשמדברים על אלף שנים, בחברה בה אין אמצעי תיעוד רבים, ואין פקולטות לארכיאולוגיה, הדבר בלתי אפשרי.
מכיון שבנושא של יציאת מצרים עסקנו בפוסטים הקודמים בקטיגוריה זו, ובנושא כיבוש הארץ וההתנחלות בה בימי השופטים נעסוק בקטיגוריה המסורת ההיסטורית נ”ך. כאן נעסוק בנושאי העמים השכנים מסביב לא”י.
מי הם הכנענים בהם נלחמו בני ישראל? הרבה מקורות מימי נביאים ראשונים מזכירים ומתארים את עמי כנען שלתוכם חדרו בני ישראל. האמורי והחיתי, בהם בני ישראל נלחמו ורצו להשמידם. תיאורים אלו הם בני תקופת הברזל.
אך כיצד מתוארים הכנענים בתורה? בספר בראשית נמנים עשרה עמים: הכנעני, היבוסי, החתי, הפרזי, האמורי, החתי, והגרגשי, קיני קניזי וקדמוני. חלק גדול מהשמות האלו, אף מקור מתקופת הברזל לא יכל להכיר, ובודאי לא בתור אוייב. העם הגרגשי כלל לא היה קיים כשהגיעו בני ישראל לארץ, ולא נזכר בשום מקום לאחר מכן. הקיני היה חותנו של משה ושמר על קשרים טובים עם ישראל, והקניזי נחשב לאחת ממשפחות יהודה. זה הוא תיאור שלא מתאים החל מתקופת הברזל והלאה. אברהם כורת ברית עם החתיים בחברון, אפילו עצם השם ‘חתי’ שבתורה הוא שם קדום המתאים לתקופת הברונזה. במקורות שמזמן הנביאים ‘חתים’ הוא שם לעמים שבאיזור סוריה, בתואם למקורות האשוריים המכנים אותם ‘חתיים’ (כפי שמציין בנימין מזר, אנצ”מ ערך חת). בימי יהושע אין בחברון חתיים, יושבים שם רק האמוריים. האבות ובניהם לא נלחמים כלל עם הכנענים, אברהם כרת ברית עם האמוריים ענר אשכול וממרא, והוא אינו מייעד את יושבי הארץ להריגה, הוא עובד את ה’ יחד עם מלך שלם ונותן לו מעשר, מבקש רחמים על אנשי סדום, משתחוה לאנשי חת. יהודה נושא אשה כנענית. זו לא תמונה שמישהו היה יוצר בזמן שיש חרם ומלחמה מול הכנעני או אפילו בזמן שיש ציווי של חרם כזה.
התורה משקפת שני אלמנטים בולטים: 1) עמים אחרים מאלו שנתקלו בהם בני ישראל, 2) יחס של דו קיום ולא של מלחמה. אלו אלמנטים קדומים, שלא תואמים למה שמשתקף בכל ספרי הנביאים. ספר שנכתב בתקופת הברזל, לא היה הופך את היוצרות כך, אלא היה משקף את מה שחשבו בזמנו.
יתירה מכך, האוייב האמיתי בתקופת ההתנחלות, נעדר בתורה. הפלשתים רדו בעם תקופות ארוכות, ואף נצחו והרגו את המלך הראשון – שאול, אבל בכל הדברים שבתורה על הכיבוש, לא מדובר אלא רק על הכנעני ועל המלחמה אתו, אין זכר בכלל שיכול להיות אוייב פלשתי. הפלשתים שבתורה, גרים בחבל ארץ אחר מהפלשתים של תקופת הברזל, באיזור באר שבע, והם כורתים עם אברהם ויצחק “ברית עולם”, אין עליהם שום איסור חיתון וברית, בודאי לא מוזכר חרם. היעלה על הדעת שספר שנוצר בימי שבת ישראל בארצו, יהפוך את האויב הגדול לבעל ברית ושכן חביב? ואף יתאר אותו בחבל ארץ לא לו?
אוייב העם בתורה הוא עמלק, עליו מכריזים ה’ וישראל מלחמה לדורות עולם. הוא נחשב כעם משמעותי מאד “ראשית גויים עמלק”. אך בהיסטוריה הישראלית כמעט ואין נגיעה או השפעה של עמלק, הסיבה ששאול נוסע לארץ עמלק להילחם עמו, היא מפני שבתורה יש ציווי כזה. אבל בימי הנביאים אין שום מציאות ריאלית שיכולה להוליד יחס כזה לעמלק. הקונפליקט של עמלק לא היה קיים כמעט בתקופת הברזל.
כל העמים שבמציאות בתקופת הברזל היו אויבים של ישראל ונלחמו עמה, מתוארים בתורה כשבטים שיש עמם ברית שלום, אחים:
עשיו הוא אחיו הבכור של יעקב, יעקב עושה עמו שלום. גם על העם האדומי עצמו נאמר “לא תתעב אדומי כי אחיך הוא”. התורה גם אוסרת להילחם עם אדום ולהתגרות בהם מלחמה, בזמן שהיתה מלחמה תמידית בין אדום וישראל בתקופת המלוכה. מי יעלה על דעתו לכתוב בשם ה’ חוק שלא להילחם באדום, כשכבר דוד המלך נלחם עם אדום וכבשה? ולמי היה צורך להציג את אדום כאח הבכור שישראל גנב ממנו את הבכורה בתחבולות?
כך גם לבן הארמי, יעקב כורת עמו ברית שלום, ונשותיו הם בנות לבן, המקום האידיאלי לקחת נשים הוא בארם. גבולו של לבן הוא בארץ הגלעד, שהיתה נחלה ישראלית מאז התישבו בה בני גד ומנשה. ואיזה סופר ישראלי היה מציב את נחלת הארמים בתוך ארצו?
זה לא תואם למציאות בה אדום וארם היו אויבים מרים לישראל לאורך כל התקופה, גם כאשר ישראל ניצחה אותם ושלטה עליהם, לא היתה זו ברית שלום, אלא כיבוש. מעולם לא היה שלום בין ישראל לאדום או לארם, ולאף אחד לא היה ענין לתארם באור חיובי.
עוד טען פרופ’ מלמט, כי התיאור הגניאולוגי של ארם בתורה (שושלת בני נחור), אינו תואם למציאות של תקופת הברזל, והוא משקף בהכרח מציאות קדומה של התפשטות השמיים המערביים בחרן ונחור, כאשר גם ארם נזכר בתורה רק כבן קמואל ונכד נחור (אנצ”מ ערך נחור עמ’ 806).
האוייב הבא בתור, מדיין, אומה אוייבת לישראל, שנלחמה אתה כמה מלחמות כבר בימי השופטים, שום קשר או ברית שלום לא מוזכרים בנביאים עם מדיין. מה אומרת עליה התורה? מולדת חותן משה, אבי אשתו וסבי ילדיו. כפי שכותב פרופ’ יעקב ליוור: אין שום הגיון שאחרי המלחמות הקשות בין ישראל למדיין, תומצא מסורת על כך שמשה אבי האמונה הישראלית הוא מדייני, ושכרת ברית עם כהן מדיין (מובא באנצ”מ ערך מדיין). בכלל קובע פרופ’ גריניץ, שהאומה המדיינית ככלל לא היתה קיימת בזמן נביאים אחרונים, התורה ונ”ר משקפים את תקופת פריחתה ושקיעתה. אבל בזמן נביאים אחרונים כלל לא היתה קיימת עוד, ולכן אינה מוזכרת בסיפור ההיסטורי שבנביאים אחרונים.
גם בנושא זה סגנון התורה תואם למציאות הקדומה, כך אנו רואים שבתורה נעדר לגמרי השם ‘ערבי’, בעוד בנביאים ובספרות האשורית משתמשים בכינוי זה, אך ורק החל מהמאה הז’ לפנה”ס. הכינוי נטבע עם התפשטות הערבים באיזור סוריה וא”י לאחר הריסת דמשק ושומרון ע”י סנחריב (עולם התנ”ך בראשית 159). מה שאירע הוא שבעצם התחלף המדייני בערבי, שינוי השפה שמלמד על שינוי המציאות. אבל בתורה הסגנון הוא לפי המציאות הקדומה.
התורה מדברת על ארץ קדומה בשם ‘פדן’, עשר פעמים. מן האכדית אנו יודעים שהיה זה אחד משמותיה של חלק מממלכת ארם, אך אין זכר לארץ זו במקורות מזמן הנביאים.
גם בחבלי הארץ הקדומים, לפעמים המקומות שהתורה מדברת עליהם, לא היו ידועים ולא היו בשימוש בתקופה המאוחרת, ‘ירדן ירחו’, ‘ערבות מואב’, אלו מקומות המוזכרים רק בימי משה. הארכיאולוג מגן ברושי כותב שכנראה ערבות מואב הוא כינוי קדום שנשכח בתקופה המאוחרת.
היווצרות עם ישראל היא על ידי מלחמה נוראה עם מצרים, ששעבד את העם והתעלל בו. מצרים בתורה היא גם מקור האלילות והתועבות “כמעשה ארץ מצרים”. ואילו במציאות, בתקופת הישיבה בארץ, לא מוזכרת מצרים כלל כמקור של אלילות או כאוייב, אלא להיפך, עליה נשענו תמיד המלכים וכרתו עמה בריתות.
לא רק שהיחס והמצב של כל העמים המתוארים בתורה, לא אפשרי ולא קביל בתקופות מאוחרות יותר. אלא שהתורה מתעלמת ממה שבאמת עמד בראש סדר היום המדיני. העמים העצומים שהתעוררו באמצע תקופת המלוכה: הכשדים, האשורים, שהפכו באותו זמן למעצמות על. לא נמצאים בכלל בתורה.
ניקח לדוגמא ניתוח של פרשה אחת ע”י חוקרי המקרא, שירת בלעם. השירה מדברת על המלחמות העתידות, היא משקפת את המאויים ואת הקונפליקטים המדיניים, אבל מדובר בה על עמלק עמון ומואב, וכן על בני שת. לא מוזכרים כלל הפלשתים, ארם, אשור, מצרים, בבל, ופרס! וכך קובע פרופ’ סגל: “שירת בלעם אינה מזכירה את הכנענים ואויבי ישראל בארצו, היא נכתבה קודם כיבוש כנען” (מסורת ובקורת עמ’ 101 אנצ”ע ע’ במדבר). פרופ’ אופנהיימר כותב: “העמים הנזכרים בפרשה זו והמאורעות הרמוזים בה מעלים את התנאים ההיסטוריים של המאה היב’, היינו את ראשית תקופת הכיבוש הישראלי. אולברייט מדבר במפורש על ימי משה, שכן עמים ושבטים כמואב, שעיר, אדום, וגויי הים, שת וקין, משתבצים בנוף היסטורי של המאות יג’-יב’”, (ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ’ 46). אין כאן שום דבר שהיה יכול להיאמר בתקופה מאוחרת יותר.
גם שכנתינו הצפונית, צור, נעדרת בכלל בתורה. השכנה מצפון בתורה היא תמיד ‘צידון’, אפילו בנביאים ראשונים לא נזכרת עדיין צור. הגבול הצפוני הוא מצידון (בראשית י’, בראשית מט’, יהושע יא’, יהושע יט’, שופטים א’, שופטים י’, שופטים יח’). צור מופיעה לראשונה על מפת התנ”ך בשמואל (ב’ כד’). ואכן זה שיקוף מדוייק של ההיסטוריה: צור ירשה את מקומה של צידון כעיר הראשית בפיניקיה, רק בסוף המאה היא’ לפנה”ס. לכן גם הומירוס אינו יודע עדיין את צור. רק מימי שלמה ואילך אנו שומעים סיפורים רבים על צור, החל מהצורים שהשתתפו בבנין המקדש, דרך התיאורים המפורטים בנביאים, ישעיהו אומר: “צר המעטירה אשר סחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ”, יחזקאל אומר: “צור הישבת על מבואת ים רכלת העמים אל איים רבים כה אמר אדני ה’ צור את אמרת אני כלילת יפי”, ועוד עשרות רבות של אזכורים. התנ”ך משקף את המציאות ההיסטורית. ספר שאינו מכיר את צור, אינו יכול להיות שייך לתקופת הברזל המאוחרת.
גם כשנרד לפרטים נראה כיצד ההיסטוריה משתקפת בניואנסים שבתנ”ך. צור היתה קיימת שנים רבות לפני המאה הי’, אלא שלא היתה בעלת חשיבות לציון. גם עם עלייתה, עד המאה הי’ לפנה”ס היו הערים הפינקיות בודדות, חירם מלך צור שבימי שלמה לא מלך אלא על צור. רק במאות השנים הבאות התאחדו הפניקים לכדי ישות אחת, ולכן אתבעל שבימי אחאב נקרא “מלך צידונים” (מ”א טז’ לא’). ככל הנראה מלך על כל האיזור הפיניקי. כך גם בעמוס (א’ ט’) ‘צידון’ כולל את כל הממלכה ואף את צור מאותה הסיבה. (כפי שהעיר ההיסטוריון של צור ישראל קצנשטיין, כותב הערך ‘פניקיה’ באנצ”מ).
ואם נתבונן על ישראל עצמה, גם בה אנו מוצאים השתקפות של התקופה הקדומה בלבד. ירושלים, העיר המרכזית, שבה היה המקדש. לא נזכרת בכל התורה, אפילו לא בשמה העתיק ‘יבוס’. לא רק ירושלים נעדרת, אלא גם ערים חשובות בימי השופטים נעדרות מן התורה, הרמה עירו של שמואל, שהיתה עיר חשובה במיקום מרכזי. המצפה שהיה אתר חשוב בעל משמעות דתית נעדר בתורה. ככלל קובע ד”ר מייטליס שהתמונה הישובית בתורה היא “השתקפות מדוייקת של תקופת הברונזה התיכונה” (לחפור את התנ”ך עמ’ 117) ז”א תקופת האבות.
ארץ ישראל, מה הם גבולותיה? דבר מפליא, שהגבולות המתוארים בתורה בפירוט גדול כל כך, פשוט לא מייצגים את המציאות בתקופת הברזל, תקופת ההתנחלות בארץ והלאה. לא מדובר על גבולות של כיבושים ושימה למס, אלא על הארץ שינחלו בני ישראל ויגורו בה. הגבולות האלו כוללים את ארץ פלשתים ממזרח, את צור וצידון מצפון, עד פרת ממזרח, ועד ים סוף בדרום. צידון ועריה שיועדו להשמדה, וספר שופטים מציין שבני אשר לא עשו זאת ולא הורישו את צידון, הפכו לידידי ישראל כבר בימי שלמה. לא זו בלבד שכל השטחים הענקיים האלו מתוארים בתורה כגבולות הארץ מבלי שהיתה מציאות כזו מעולם, אלא שהתורה לא מתארת את מה שכן היה בגבולות הארץ: עבר הירדן, לפי התורה וספר יהושע הוא אדמה טמאה, הוא לא בתוך הגבולות של הארץ המובטחת. למרות שבפועל כמה שבטים נאחזו בו וישבו בו מזמן הכיבוש ועד החורבן.
איך ייתכן שסופר שחי במציאות של ארץ ישראל יצייר גבול שאינו קשור למציאות משום צד, מצפון ומדרום, ממזרח ומערב? יוחנן אהרוני כותב: “גבול זה נראה לכאורה מוזר ויוצא דופן ונסיונותיהם של חוקרים שונים לפרשו לאור מציאות היסטורית כל שהיא בתקופה הישראלית נכשלו כשלון חרוץ מראשית ימי ההתנחלות ובמשך כל תקופת המלוכה לא נוצר מעולם מצב מדיני והתיישבותי מעין זה שהקיף מצד אחד חבלים נרחבים בסוריה התיכונה את אזורי הלבנון החרמון את דמשק והחורן ומצד שני הוציא מתחום הארץ את החלק המכריע של עבר הירדן שמדרום לירמוך” (תולדות א”י, תקופת הברזל א).
אהרוני מאריך להראות כיצד כל הגבולות לא נכתבו כמייצגים מציאות, אלא להיפך נכתבו לפני הכיבוש כחזון, שבחלק גדול מהמקרים לא הוגשם. הגבול של גד הוא “תיאורטי אידיאלי”, התביעות של יהושע פרק יז’ נשארו רובן תיאורטיות.
אטלס כרטא לתקופת המקרא מצייר את המפות של הגבולות, וקובע: “רשימת גבולות זו אינה הולמת את תחומי ההתישבות הישראלית בשום תקופה אלא את גבולות הפרובינציה המצרית כנען כפי שנקבעו בברית מצרים-חת אחרי קרב קדש ואותם מצאו שבטי ישראל בבואם”. גם ברכת יעקב שמתארת התנחלות כל שהיא, משקפת את החזון על ההתנחלות ולא את המציאות (ראה דברי פרופ’ אליצור באנצ”ע ערך זבולון).
ניתן לסכם שגבולות הארץ המוזכרים כה רבות בתורה וביהושע, אינם שיקוף של מציאות מאוחרת, אלא בבואה של מתווה הגבול בתקופת הברונזה המאוחרת.
חוות יאיר מוזכרות בתורה כשייכות לישראל “עד היום הזה” (דברים ג יד), ואלו בפועל כבר בימי השופטים נלקחו ממנה (דהי”א ב כג – ויקח גשור וארם את חות יאיר).
ואיך מתארת התורה את העם לשבטיו? שונה מאד מהמציאות בתקופת הברזל, בתורה ראובן הוא הבכור מן השבטים, דבר שאין לו שום אחיזה במדינה הישראלית, מנשה הבכור מן האחים – גם לזה אין שום אחיזה. אין שום רמז לפילוג בין השבטים או לקבוצות שונות ביניהם (למשל הקשר בין יהודה לבנימין). לעומת זאת יש קשר בולט בין שמעון ולוי, דבר שלא נזכר בנביאים. הפילוג הגדול בתקופת המלוכה נתן את אותותיו בנביאים המצפים לאיחוד העם (הושע ב ב, ג ה, ירמיה ל ג, ל ט, לא ד ואילך, לג כד ואילך, יחזקאל לז טו ואילך), אך בתורה אין זכר לכך, לא נבואות על הפילוג, לא אזהרות ואיומים נגדו וכו’. כפי שמציין פרופ’ אחיטוב, אין בידינו שום הסבר היסטורי מדוע בתורה מתואר שמעון כבן זוג של לוי, בעוד במציאות בישראל היה שמעון קרוב בעיקר ליהודה, כך לא מובן הקשר שבתורה בין שמעון ולוי לשכם שלא היתה בנחלת אף אחד מהם (אנצ”מ ע’ שמעון עמ’ 133).
גם השמות והכינויים של הארץ שנוצרו בימי הנביאים כמו ‘נחלת ישראל’ ‘גבול ישראל’ ‘ארץ בני ישראל’ ‘ארץ ישראל’ ‘הארץ’ (יהושע יא’ כב’, ש”א יג’ יט’, יהו’ יא’ כג’, רות א’ א’ ועוד רבים), לא נמצאים כלל בתורה, כפי שמעיר בנימין מזר (אנצ”מ ערך א”י עמ’ 611).
פרופ’ גריניץ קובע לאור הנתונים האלו: “החומר האתנוגראפי בספר בראשית שונה בכמה פנים מן החומר של ימי הכיבוש. בכל מקרה ניתן להוכיח כי הוא קדום מימי משה ויהושע”.
נחשוב לרגע על כל הנתונים האלו, אנחנו עוברים על כל המשנה המדינית והאתנית של התורה, ומה אנו רואים? אין שום קשר למציאות המאוחרת, כל מקרה לגופו היה אפשר לפטור אולי בהסברים שונים. אבל איך אפשר להסביר מפה שלמה שכוללת את כל תמונת המציאות הפך ממה שקורה בפועל. התורה עוסקת בעמים כנענים שכבר לא קיימים, חלק מהם בכלל לא היו אוייבים. ה’חתים’ הוא בכלל שם שמייצג עם אחר בתקופה המאוחרת. על המלחמה בפלשתים אין שום רמז בתורה, אלא להיפך. עמלק הזניח הוא גדול האוייבים, והאויבים במציאות: ארם ואדום, הם אחים חביבים. ארם שוכן בגלעד הישראלית. מדיין האוייבת: מולדת משה מחוקק האומה. הכינוי ערבי עדיין לא נולד. עמון ומואב שבמציאות לא היו אויבים, ומלך ישראל בא מהם: פסולי חיתון. מצרים, בעלת הברית, היא סכנה אלילית. האומות העצומות הכשדים והאשורים לא קיימות כלל בתורה. כך גם הצורים.
גבולות הארץ לא תואמים למציאות, באף אחד מארבעת הרוחות! ירושלים נעדרת, שמעון קשור בלוי במקום ביהודה. ראובן מקבל בכורה. האם יש ספק שאין כאן שום קשר למציאות של ימי הנביאים?
המאורע הגדול ביותר בימי המלוכה, שכל הנביאים עוסקים בו שוב ושוב, פילוג הממלכה, שוב ‘ישראל’ אינו מייצג את היושבים בירושלים, את בית המקדש, ואת כל העם. יהודה לחוד וישראל לחוד. למאורע זה ולמתח זה אין שום זכר בתורה, אין בשום מקום רמז לחלוקה של העם, הייתכן שחוקים שנכתבו בתקופה מאוחרת, לא ישאירו שום רושם וזכר מהנושא המרכזי של התקופה?

חלון הזמן של התורה

נעבור להשוואת המצב המדיני והאתנולוגי בתורה, עם מה שידוע לנו ממקורות ארכיאולוגיים, ונקבל התאמה מלאה לתקופת הברונזה התיכונה. בחלקו הראשון של ספר בראשית, באים עשרות שמות של עמים ומקומותיהם, זה מקור מצויין לתארך על פיו את הטקסט.
בפסוק ג’ מוזכר “תגרמה”, לאיזו תקופה שייכת צורת כתיבה זו? זה הכינוי העתיק אותו אנו מוצאים בכתובות החיתיות,מן האלף השני לספירה. ואילו בתקופה האשורית ובכלל באלף הא’ לפנה”ס היה הביטוי “תילגרימו”, כפי שמציין פרופ’ נדב נאמן (אנצ”מ תוגרמה, וכן פרופ’ גריניץ יושס”ב עמ’ 65).
בפסוק הבא אנו לומדים על ‘אלישה’, אחד מצאצאי יפת, אלא שמן הכתובות העתיקות למדנו שהשם ‘אלישה’ הוא שם ארכאי שיצא משימוש כבר במאה היא’ לפנה”ס, ובמקומו נקרא שבט זה ‘ידננה’. גם כאן קובע פרופ’ גריניץ, הפסוקים האלו שייכים לאלף השני לפנה”ס (יושס”ב עמ’ 65, אנצ”ע ע’ יפת עמ’ 158).
שני פסוקים לאחר מכן, מתוארות הערים בהם החל למלוך הגיבור הקדום ‘נמרוד’. בבל וארך אכד וכלנה שבארץ שנער. התעתיק הזה משקף את הצורה הבבלית התיכונה, המאות הטז’ עד היא’ לפני הספירה, כפי שמציין ד”ר פנחס ארצי (אנצ”מ ערך כלנה).
בפרק הבא מוזכרת ארץ מוצאו של אברהם אבינו ‘אור כשדים’, איזו תקופה משקף תעתיק זה? השם המקורי הוא ‘כשדו’ וכך הוא רווח בכתובות עד המאה ה15, למן המאה ה15 והלאה הפך השם ל’כלדו’ או ‘קרדו’, כך קובע פרופ’ גריניץ (יושס”ב 67).
שני פרקים קדימה (יד’ א’), אנו קוראים על מלך עילם, כשנבדוק את התעתיק, נגלה, כרגיל, שבכתובות האשוריות השם הוא ‘עילמתו’, משערים שהשם המקורי היה ‘עלום’ שפירושו עליון, גם כאן התורה אינה מייצגת את הכתיב המאוחר (האשורולוג פרופ’ חיים תדמור, אנצ”מ עילם)
גם השם ‘אריוך’ המופיע באותה הפרשה, מצוי באיזור רק באלף השני לפני הספירה, וכן השם תדעל ידוע ממקורות בני התקופה, בכתבי אוגרית מן האלף השני לפנה”ס מופיע הכתיב ‘תדעל’ כמו בתורה, ולא כמו בכתובות מאוחרות יותר ‘תדחילי’ (פרופ’ משה וידנפלד, עולם התנ”ך).
התורה עורכת רשימה של בני ישמעאל, בה היא מחלקת אותם לשתי קבוצות העיקריות. חלוקה זו משקפת כפי שמסביר הארכיאולוג גרשון גליל, את המצב האתני באמצע האלף השני לפנה”ס, בודאי לא אחרי המאה היב’ בה כבר נכחדה בלי ספק הקבוצה המזרחית (עולם התנ”ך בראשית 162).
במקום אחר מתארת התורה את הניב הצידוני לכינוייו של הר חרמון “צידונים יקראו לחרמון שריון” (דברים ג’ ט’). השם ‘שריון’ מוכר מכתבי המארות המצריים, מן המאה היט’ לפני הספירה, מכתבי אוגרית ומתעודות מלכי החתים, המאה היד’ לפנה”ס. אך לא מן התעודות המאוחרות יותר, כפי שקובע בנימין מזר, התורה משקפת כאן את המצב באלף השני לפני הספירה (אנצ”מ, אמורי).
בבראשית כ’ מוזכרת ממלכת הפלשתים בגרר, חפירות ארכיאולוגיות בגרר הראו כי גרר היתה בעלת חשיבות בתקופת האבות, אבל לא בתקופה שלאחריה. כלומר התורה מתארת כאן מצב קדום שכבר בשלהי האלף השני לפנה”ס לא היה קיים. (פרופ’ וידנפלד, עולם התנ”ך בראשית 132).
הדוגמאות האלו מראות לפנינו חלון זמן, שרק בו היו הדברים יכולים להיכתב. חלון זמן בו התורה יורדת לדקויות של תעתיק ושיקוף מצב, שהיה מתאים רק בזמן כתיבת הדברים, באמצע האלף השני לפני הספירה. שום סופר מאוחר לא יכול היה לשחזר דברים כאלו, וזו הוכחה ברורה לקדמות הדברים.
דוגמא נוספת ניתן לראות בכינויים השונים לקבוצות אתניות, בכתובות ממארי מתקופת הברונזה, אנו למדים שבראשונה הכינוי ‘שבט’ שימש כתואר של הנשיא, ראש הקבוצה. ואילו הקבוצה עצמה נקראה ‘אומה’. רק בתקופה מאוחרת יותר הפך ‘שבט’ כינוי לקבוצה בתוך העם, והעם כולו ל’אומה’. ואכן בתורה ‘אומות’ בא במקום ‘שבטים’ בשבטי ישמעאל, ומדיין. ו’שבט’ הוא ראש השבט. רק בנביאים אנו מוצאים את השימוש המאוחר יותר כ’שבט’ לשם הקבוצה. (י.מ. גריניץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית עמ’ 64). גם הצמד ‘גוי’ ו’לאום’ שנמצא בסיפורי האבות מקביל לתעודות מארי בני הזמן (משה וידנפלד עולם התנ”ך בראשית עמ’ 90).

הדיוק והאמינות של אירועי בראשית

התורה לא רק שומרת על הכתיב והתעתיק המקורי בזמן כתיבת הדברים, אלא גם מציגה את תמונת העולם נכון לאלף השני לפני הספירה. שום סופר מאוחר לא יכל לדעת כיצד היתה נראית תמונת העולם אלף שנים לפניו.
התורה מספרת שנח נטע כרם אחר המבול, בעת רדתו מהר אררט, ואכן במחקר בן ימינו מקובל כי ראשית תרבות הגפן היא באיזור אררט. כמובן שבשום זמן קדום לא היו מחקרים שיכלו לבדוק שאלה זו, מלבד מסורת מזמן המאורעות.
בני יפת ‘משך ותובל’ (בראשית י’ ב’), מופיעים בכתובות האשוריות הקדומות, מהאלף השני לפני הספירה, ומהמאה התשיעית (קמפינסקי, אנצ”מ ערך משך, נדב נאמן ערך תבל).
בני חם ‘כוש ומצרים’ (י’ ו’), מקורות מצריים עתיקים כמו כתבי המארות ומגילת סנהאת, מהאלף השני לפנה”ס מזכירים קשר אתני בין מצרים לכוש. האופק של הרשימה הזו של בני חם הוא התפיסה המתגלית בימי הממלכה התיכונה של מצרים (שוב ראשית האלף השני, בנימין מזר, כנען וישראל עמ’ 47).

התורה מתארת את תפוצת בני יפת מאררט כלפי מזרח עד הודו וכלפי מערב עד ספרד, ואכן לפי המחקר האחרון, הסנסקריט שהיא היסוד לשפות ההודו אירופיות, מוצאה משותף יחד עם הלטינית משפה הודו אירופית קדומה, היא השפה האנטולית שנתגלתה באיזור טורקיה, הארכיאולוג רנפרו מקימברידג’ כותב: “במרכז אנטוליה ובמזרחה (תורכיה של היום) דיברו הודו-אירופאית בצורתה הקדומה, ומשם התפשטו השפות הנגזרות ממנה לאירופה פנימה, יחד עם התפשטות החקלאות”. פרופ’ נתן אביעזר במאמרו “למשפחותם ללשונותם בארצותם בגוייהם” מסכם ואומר: “כיום מוכר הקשר בין השפות האסייתיות העתיקות לבין השפות האירופאיות העתיקות, בדיוק בהתאם לרשימת השפות של בני יפת המופיעה בספר בראשית”.

ראשית מלכות נמרוד ארך אכד וכלח (בראשית י’ י’), השם ‘ארך’ לא היה ידוע בעולם האשורי, אך לפי המסורת השומרית העתיקה, ארך היא אחת מערי המלוכה הראשונות אחר המבול, ואחד הישובים הראשונים של האנושות בכלל. ארך חרבה הרבה לפני שאשור נוסדה (שמואל ליונשטם, אנצ”מ ארך).
אין פלא שרשימת העמים שאחר המבול לא מזכירה את אשור כאחת מערי המלוכה, הרשימה מספרת ‘מן הארץ ההיא יצא אשור’ (י’ יא’). אשור שהיתה מוכרת באלף הראשון התפתחה רק במאה השביעית, אבל השבט השמי העתיק ששמו היה אשור קיים היה כבר באלף השני, וכפי שמספר לוח חורסבאד 17 מלכי אשור הראשונים היו יושבי אהלים ולא הקימו ערי מלוכה (בנימין מזר, אנצ”מ, אשור).
לפי הרשימה שבתורה, כנען ילד את צידון (י’ טו’). בזמן הכניסה לארץ, לא נחשבה צידון לאחת מערי הכנענים. אבל באמת המסורות הפיניקיות וכן הפוניות בקרת חדשת סיפרו על יחוסם העתיק לכנען (מצוטט אצל פילון מגבל וסטיפנוס), וכך במטבע עתיקה מלודקיא נכתב ‘לודקיא אם בכנען’ (קאסוטו, בראשית עמ’ . 143. סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, עמ’ 46 מס’ 30).
עוד מזכירה התורה את ‘הצמרי’ מבני כנען (י’ יח’), כשאנו מחפשים מידע על עם זה, מוצאים אנו אותו בפפירוס אנסטאסי שמימי רעמסס השני, באלף השני לפנה”ס ‘צומור’, באגרות אל עמרנא ובכתבים נוספים בתקופה זו (אהרוני, הארכיאולוגיה של א”י בתקופת המקרא, 27).
עבר בנו של נח (י’ כא’) מקביל לדמותו של עבר מלך אבלה, שחי לפני כ3900 שנה (ספר אבלה). בניו של ערב יקטן ופלג (י’ כה’), ואכן שפת בני יקטן (שבטי דרום ערב) ובני פלג שווה, אוצר השמות שלהם מלמד על שפה הקרובה לעברית (גריניץ, יחודו וקדמותו של ס”ב 37). גם השמות של בני יקטן, שלף, ירח, אוזל, עובל, שבא, יובב, הם שמות של מקומות מוכרים בדרום ערב ובתימן (אטלס דעת מקרא עמ’ 58). השם חצר מות מופיע בכתובות מדרום ערב (ד”ר הירשברג, אנצ”מ חצרמות).
תוגרמה בן גומר (י’ כג’) מופיע בתעודות חיתיות מן המאה היד’ לפנה”ס, וכן מסורות ארמניות מספרות על תחלת שושלת היחס שלהם בארמנך בן תורגום בן גומר בן יפת (ד”ר אהרן דמסקי, עולם התנ”ך בראשית 73. פרופ’ גריניץ אנצ”ע ארמניה).
כשאנו קוראים את הנתונים, ברור לנו ששום סופר מאוחר לא היה יכול לשחזר אותם. וסופר דמיוני בלי ספק היה מוסיף השלכות מזמנו ומקומו, ולא יודע לספר לנו על תמונת העולם אלף שנים ויותר לפני תקופתו.
תמונת העולם בימי האבות
נתקדם לימי האבות, נתמקד בפרטים המדיניים שמוזכרים בתורה, ונראה אם ייתכן שסופר מאוחר כתב אותם.
מוצא האבות
מקורה של משפחת אברהם היא מאור, ממנה יצאו לראשונה לחרן. ואכן יש בידינו ידיעות שבחציו הראשון של האלף השני לפנה”ס הדלדלה אור ושבטים ומשפחות היגרו ממנה (פרופ’ יהושע גוטמן, אנצ”מ אבות).
אביו של אברהם הוא תרח, וסביו הוא נחור, אחיו נקרא הרן, והנשים במשפחה הן: שרה ומילכה. כל השמות האלו מוכרים היטב מהכתובות בחרן ואור כשדים, שלשונן קרובה לעברית, (פרופ’ גריניץ אנצ”ע נהריים). גם השמות ‘סרוג’ ו’פלג’ מאבותיו של אברהם, מצאו ביטוי בכתובות עתיקות (ז. ארליך במאמרו ‘חרן ואור כשדים’, פורסם גם במקור ראשון כו’ חשון תשסז’).
אביו של פלג הוא עבר, שהתורה מציינת אותו כ’אבי כל בני עבר’, מה שמלמד שהיה לו מעמד מיוחד, כן מצויין אורך חיים מיוחד אצלו. סביר להניח שהכינוי ‘עברים’ מציין את צאצאיו ואלו שנספחו עליהם. ואברהם מכונה ‘אברהם העברי’. לפי המקרא חי עבר בשלהי האלף השלישי לפני הספירה. והנה בחפירות תל מרדיך בשנות ה70 של המאה הקודמת התגלתה העיר הקדומה ‘אבלה’, שהיתה עיר חשובה ומרכזית באותם ימים, כאשר מלכה הוא ‘עבר-אם, בארכיון אבלה, שהכיל כ20,000 פריטים נמצאו שמות המוכרים מן המקרא, בעלי סיומת ‘יהו’, וגם השמות אברהם וישראל, עשו ישמעאל יעקב (כמובן מדובר בתעתיק מוערך). יש לציין שהכינוי ‘עברי’ הוא קדום ובטל מישראל עוד לפני ימי המלוכה (רק פעם אחת הוא מוזכר לאחר מכן, בפגישת יונה הנביא עם עמים רחוקים). ועצם תדירותו בספרות הקדומה שבתורה מלמדת על קדמותה. באבלה מופיעים שמות עבריים תנכיי”ם נוספים כמו נח, הגר, יבל, בלהה, קטורה, ועוד (התנ”ך מן השטח עמ’ 107).
ארץ מוצאם של האבות, היא ‘ארם נהריים’, השם נהריים מצוי אך ורק בכתובות שבין המאה ה16 למאה ה12 (פרופ’ גריניץ אנצ”ע נהריים). מלבד זאת מוזכרת בבראשית כד’ י’ “עיר נחור”, ואכן עיר זו מוזכרת פעמים רבות בתעודות מארי ובתעודות אשוריות (קאסוטו, אנצ”ע ערך אברהם).
כל מה שמסופר על מוצאם של האבות, משקף במדוייק את מה שידוע לנו על מסופוטמיה בתקופת הברונזה התיכונה.
כנען והאיזור
האבות נודדים וחונים בקרבת מקום לערים הגדולות, זו תופעה שידוע לנו שהיתה במציאות בתקופה זו, באמצע האלף השני לפנה”ס, אומר משה וידנפלד, לא רק עצם התופעה אלא גם האתרים המתוארים מתאימים בצורה מדוייקת למציאות, מכל הארץ האבות מסתובבים דוקא בישובי השפלה והעמקים, ואכן דוקא באותם ערים נמצאו שרידים מתקופה זו, כפי שמראה מיכאל אבי יונה (אנצ”מ ארכיאולוגיה). אברהם מתיישב לראשונה בבית אל (בראשית יב יח), ואהרוני מראה שבית אל התרחבה ונעשתה לעיר ראשית דוקא בזמן זה (הארכיאולוגיה של א”י בתקופת המקרא עמ’ 18). אברהם נוסע בארץ הנגב, וידוע לנו שבזמנו הנגב פרח באופן מיוחד. אברהם ויעקב הולכים בין בית אל ובין שכם, וכתבי המארות המצריים, בני התקופה, מתארים את הדרכים האלו כדרכים הראשיות בארץ באותו הזמן (קאסוטו, אברהם וארץ היעוד עמ’ 226), וד”ר מייטליס מסכם: “אי אפשר להתעלם מן ההתאמה בין תמונת המצב היישובי בהר המרכזי בתקופת הברונזה התיכונה לסיפורי האבות, המוכרים לכל אחד” (לחפור את התנ”ך עמ’ 116).
צורת ההתישבות באותו זמן מכונה בתורה ‘חצר’ (בראשית כה טז), ואכן המונח ‘חצר’ שימש ככינוי לצורת ישוב של נוודים בתקופת הברונזה התיכונה (א. מלמט חצרים במקרא ובמארי, ידיעות בחקירת א”י ועתיקותיה כז’ תשכג’ עמ’ 181).
האבות הולכים ב’דרך שור’ (בראשית טז’ ז’, כ’ א’), שור פירושו חומה. כנראה החומה הגדולה המוזכרת בכתבים שמראשית האלף השני לפנה”ס, (א. זקס, עולם התנ”ך בראשית 115. שמואל אחיטוב אנצ”מ שור).
אברהם נדד במקום שבהמשך הוקמה העיר באר שבע, אך בזמנו לא היתה שם עיר. כך מתואר בתורה (בראשית כא’ לא’). ואכן כך מעלה המחקר הארכיאולוגי, שבאר שבע לא היתה עדיין קיימת בזמנו (יוחנן אהרוני, אנצ”מ ערך נגב).
בימי יעקב מתואר שכם בן חמור כ”נשיא הארץ” (בראשית לד ב), ואכן גם בתעודות אל עמרנא מופיעה “ארץ שכם”, שכן איזור שכם היה טפל לעיר שכם ונחשב לארץ עצמאית (בנימין מזר, כנען וישראל עמ’ 57).
כיצד נראה המשטר בערי כנען בימי האבות ? בני ישראל המתנחלים בארץ פגשו משטר של ערי מדינה, שבראש כל אחת מהן עמד מלך, זה מה שמתואר כבר באגרות אל עמרנא. אך את ימי האבות תיארו באופן שונה, המשטר בחברון מתואר בבראשית כג’ כמנוהל על ידי משפחות נכבדות, ולא על ידי מלך. וכך גם המשטר בשכם מנוהל על ידי משפחות נכבדות. ואכן ידוע לנו כיום שבאלף השני לפנה”ס, נוהלו שכם וחברון ע”י משטר אוליגרכי, ולא מלוכני (פרופ’ משה וידנפלד, עולם התנ”ך בראשית עמ’ 90).
האפשרות הנזכרת בתורה בפרשת שכם, וגם באופן כללי בנישואי עשיו לבני חת (בראשית כו’ לד’), של חיתון בין הנוודים ליושבי הקבע, היא מאפיין של תקופת הברונזה התיכונה, בשום תקופה אחרת אין זכר למנהג כזה (מייטליס 118).
אברהם נלחם בארבעת המלכים, אמרפל, כדלרעמר, תדעל, אריוך מלך אלסר. השמות האלו מוכרים לנו מכתבים חתיים מראשית האלף השני לפנה”ס, (פרופ’ פנחס ארצי, עולם התנ”ך בראשית עמ’ 103.חיים תדמור אנצ”מ עילם). גם שמות הערים שהתורה קושרת בהם, מוכרים מכתובות שונות (למשל מלך אלסר הוא מלך לארסה, התנ”ך מן השטח עמ’ 78). לעצם האירוע של ארבעת המלכים הכובשים את כל המזרח ומשמידים עמים, כותבים אהרוני וגליק, שהעובדות הארכיאולוגיות מתאימות לחלוטין למסורת ספרותית זו. (נלסון גליק, עבר הירדן המזרחי עמ’ 123, פרופ’ יוחנן אהרוני באטלס כרטא לתקופת המקרא עמ’ 2. הארכיאולוגיה של א”י בתקופת המקרא עמ’ 61 ועמ’ 124. ראה גם מאמרו המורחב של ג’רארד גטרוקס, המראה כיצד כל הפרטים שבסיפור התורה מתאימים לרשומות ארכיאולוגיות ולממצאים). וכן התחילה נדידת עמים גדולה בעקבות מלחמה זו (הומל, היסטוריה של בבל ואשור עמ’ 386). המקום ‘עשתרות קרניים’ המוזכר בפרשה כמקום בו הוכו הרפאים על ידי המלכים, מזוהה עם ‘עשתרות’ המוזכר בכתבי המארות מהמאה היט’ לפנה”ס (ד”ר יהושע בלאו, עולם התנ”ך, גריניץ עמ’ 70).
רשימת חמשת ערי הככר, סדום ועמורה אדמה וצבויים וצוער, מופיעה בכתבי אבלה באותו סדר בדיוק, ולא עוד אלא שמוזכר גם השם ‘ברשע’ כמלך אדמה (לפי פענוחו של פרופ’ פרידמן, מובא בספר ‘אבלה’ עמ’ 7 ועמ’ 181), בתורה ברשע מוזכר כמלך של עיר אחרת, אבל כתבי אבלה קודמים לימי אברהם אבינו, ואפשר שהמלך שבתורה הוא צאצא של אותו ‘ברשע’ קדום שהיה באיזור. מלך אדמה שבתורה הוא ‘שנאב מלך אדמה’ וזה מופיע בלוח תגלת פלאסר (שמואל ייבין, ההיסטוריה של עם ישראל ח”ב). ישובים באיזור דרום ים המלח מתקופת הברונזה ידועים לנו (משה וידנפלד, עולם התנ”ך 104). ישנן עדויות לערי ענק שהיו באיזור, בית קברות של 20,000 קברים נמצא סמוך ללשון ים המלח באתר באב א דרע המפורסם, וכן מקדש, יש אף עדויות שהאיזור היה פורה, אך הערים עצמן לא נמצאו. בשנים האחרונות נמצאו שרידיהן של 5 ערים ובתי קברות נוספים המכילים סה”כ כמליון וחצי גופות, מחקר הגופות והבוטניקה הראה שהם השתמשו בשפע וגיוון יוצא דופן של מזון מן הצומח, הערים מכוסות בשכבת אפר של עד 50 סנטימטרים, מומחים שבדקו את האתר מצאו סימני מלחמה 20 שנים קודם לחורבן בתואם לסיפור על מלחמת ארבעת המלכים וכיבוש סדום (עוד על סדום, ראה כאן). עצם העובדה שהתרחשה באיזור דרום ים המלח שקיעה המלווה בתהליך טקטוני ידועה כיום, כפי שכותב פרופ’ גרשון גליל (עולם התנ”ך עמ’ 126).
אהרוני כותב על פרשת מלחמת ארבעת המלכים: “פרשה זו שייכת במקורה כנראה לראשית האלף השני לפני סה”נ, בסיפור זה נזכרים כמה וכמה שמות של מקומות.. שכבר לא היו ידועים בתקופה הישראלית” (א”י בתקופת המקרא עמ’ 61).
כל התיאור של ארץ כנען וסביבותיה, נראה כאילו נלקח מספר המתאר את הממצאים הארכיאולוגיים של תקופת הברונזה. אין שום קשר למציאות בתקופת הברזל.

משפחת אברהם

על בני יעקב, ראינו הרבה פרטים במאמרים קודמים. ומה בדבר שאר צאצאיו של אברהם?
בשהותו בכנען, מתקבלת אצל אברהם ידיעה על הולדת מספר אחיינים, נחור אחיו נשא את פילגשו ‘ראומה’, ובניה: טבח, תחש, ומעכה. השמות האלו אינם סתם שמות, הם מוכרים לנו כשמות מרכזיים במספר תעודות שמתקופה זו, האלף השני לפני הספירה כדוגמת כתבי המארות ועוד (אמנם, טבח מוזכר לראשונה בכתבי אל עמרנא), (אהרוני, הארכיאולוגיה של א”י בתקופת המקרא עמ’ 179. שמואל ליונשטם אנצ”מ כרך ב’ עמ’ 474, ראה שם בנוגע לגחם. נדב נאמן כרך ח’ עמ’ 521 , ד”ר רן צדוק, עולם התנ”ך 146, מזר, כנען וישראל עמ’ 85).
בני ישמעאל בן אברהם, מנויים בבראשית (כב’ יג’): אדבאל משא תימא שבא ועיפה, השמות האלו מוזכרים בכתובת תגלת פלאסר כשמות השבטים הערבים (פרופ’ חיים הירשברג, אנצ”מ ערך אדבאל).
אברהם לוקח אשה נוספת ושמה קטורה, בניה מנויים בבראשית (כה’ ח’) שבא דדן מדין עיפה ישבק ושוח, גם השמות האלו אינם סתם שמות. כולם זוהו בכתובות שבערב או בכתובות אשוריות (גרשון גליל, עולם התנ”ך בראשית 160. יעקב ליוור אנצ”מ ערך ישבק).
את בני הפילגשים שולח אברהם אל ארץ קדם (בראשית כט’ א’), ארץ זו נזכרת גם בכתובת מצרית עתיקה מן התקופה (מגלת שנהת) “כנען וישראל” ב. מזר עמ’ 15.
אברהם עצמו מוזכר בכתבי בירוסוס הכשדי, וכן בספרות הצאבא שמצטט הרמב”ם במורה נבוכים ג’ כט’ מוזכרת מלחמתו עם עובדי האלילים. מקור דברי הרמב”ם הוא בספר בשם ‘אלפלאחה אלנבטיה’, שתרגם אדם בשם ‘אבן וחשיה’ מכשדית לערבית, לאחרונה התעוררו דיונים על מקוריותו ומהימנותו, אנציקלופדיה של האיסלם מהדורה חדשה כרך , עמ’ 963-964 וכרך 8, עמ’ 677-678 (T. Fahd); לנגרמן, אסטרולוגיה, עמ’ 129 והערות 16-17.).
מעניינים הקשרים בין אברהם לברהמינים, המקדשים את ‘בראהמה’ שיכול להיתפס כזכר של אברהם, בת זוגו היא ‘סרסווטי’, שיכול להתפרש כזכרון של ‘שרה’ אשת אברהם. הבראהמינית היו יוצאי דופן מאד באמונתם הפחות אלילית, בפרט בתקופה קדומה כ”כ. זה מקביל למסופר בתורה שאברהם שלח את בני הפילגשים קדמה אל ארץ קדם. ראשיתה של אמונת הברהמינים היא באלף השני לפני הספירה.
התורה מספרת על עקדת יצחק, והנה מסורת כנענית מספרת על אחד האלים שמתואר גם כאדם, שהקריב את בנו היחיד לשמים, מל את עצמו ואת כל בני בריתו, (פילון מגבל בשם סכניתוס, על מה שאירע “לפני מלחמת טרויה”). זה יכול בהחלט להתאים לתיאור של אברהם.
בנו של יצחק, עשיו, קורא לבנו ‘אליפז’, והנה היסוד ‘פז’ בשמות, שכיח בשמות חוריים ובתעודות נוזו, שזמנם האלף השני לפני הספירה (בנימין מזר, אנצ”מ אליפז).
עשיו וצאצאיו מתמזגים בין אלופי החורי (בראשית לו’ כא’), מציאות זו של אלופים אינה מתאימה לימי ההתנחלות, בהם היה כבר משטר מלוכני באדום. מציאות שבטי החורי באיזור, תואמת לידוע לנו. המלה אלוף קדומה ונמצאת בכתבי אוגרית מימי האבות (משה וידנפלד, עולם התנ”ך בראשית עמ’ 90. קאסוטו, אנצ”מ ערך אלוף).

הסכסוך ולאחריו הברית שבין יצחק לאבימלך, בבראשית כא’, לפי ד”ר משולם מרגליות, במאמרו “הפרק על יצחק בספר בראשית“, מתארים מצב משפטי מסובך שאנו למדים עליו מתעודות נוזו, שם שולט הרעיון שקשרי נישואין נעשים הדוקים יותר כאשר לאשה יש גם מעמד של אחות, כל הפרטים והנוסחאות שבפרשה, מתבארים ע”פ נוסחאות ברית פורמליות שהיו מקובלות באלף השני לפנה”ס בארצות מוצאו של אברהם.

גונקל כותב ב’אגדות בראשית’:

“תקופת התהוות אגדות האבות נסתיימה איפה בסביבות 1200 לפנה”ס”

“בתוספת לסיפור גן העדן מבצבצת הנחה כי אשור שוכנת מערבית לחידקל, שימוש לשוני זה מקורו בתקופה שלפני קום ערי אשור הגדולות במזרח, כלומר לפני שנת 1300 לפנה”ס”

גם מה שמסופר על משפחת אברהם, תואם למה שידוע לנו על תקופת הברונזה התיכונה.

לקראת הכניסה לארץ

בני ישראל בדרכם לארץ, בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת, באים במגע עם עמים ושבטים שונים, שזכרם נשאר בתורה. האם ניתן לזהות מי מהם?
אכן, לחלק גדול מן הידיעות האלו ישנן הקבלות בכתובות עתיקות ועוד.
צפורה המדינית, מכונה בתורה ‘כושית’ (במדבר יב’ כא’), הדבר התמיה את הפרשנים, והסברים שונים נאמרו בדבר. אך בזמננו התברר שקבוצות מדייניות מסויימות נקראו באותו זמן כושים (ב. מזר, אנצ”מ ערך כושן, ב. מזר כנען וישראל עמ’ 17).
המרגלים שנשלחים לכנען, מספרים “ראינו את הנפילים, בני ענק”, חורי הסופר המצרי מימי רעמסס השני מתאר את המצב בא”י מלא שוסים נחבאים מהם קומתם ארבע או חמש אמות מעקבם עד אפם (הארכיאולוגיה של א”י בתקופת המקרא עמ’ 39. יוסף בן מתתיהו מעיד כי בימיו ניתן היה למצא עצמותיהם של ענקים (קדמוניות היהודים ה ח)
בדרכם של בני ישראל לכנען, עולה עליהם בלעם מ’פתור אשר על הנהר ארץ בני עמו’ (במדבר כב’ ה’), השומרונים ותרגום הוואלגטה גרסו ‘עמון’. אך אנו יודעים שארץ עמו נזכרת במקורות רבים בני התקופה (שמואל ליונשטם, אנצ”מ ערך בלעם עמ’ 134. קאסוטו מנח ועד אברהם עמ’ 149, אהרוני, תולדות א”י בתקופת המקרא עמ’ 17). ומי היא פתור אשר על הנהר? גם אותה מכירים אנו מכתובות אשוריות כ’פתור מנהרן’. בלעם גם מציין בשירתו שהגיע ‘מן הררי קדם’, במקביל ל’ארץ קדם’ המוזכרת במגלת שנהאת מהאלף השני לפנה”ס (בנימין מזר אנצ”מ ערך בני עמו, פני עולם המקרא עמ’ 256, אולברייט, מצוטט אצל אופנהיימר הנבואה הקדומה בישראל עמ’ 46).
בלעם בשירתו מזכיר את בני שת בעבר הירדן המזרחי, אין זכר לקבוצה זו בהמשך ההיסטוריה. אך מהכתבים המצריים והאכדיים בני התקופה אנו מכירים יפה את שבטי ה’שותו’ שנדדו באיזור (ב. מזר כנען וישראל עמ’ 42, פרופ’ עודד בוסתנאי, אנצ”מ ערך עמון).
כאשר בני ישראל מתקרבים לעבר הירדן, הם שולחים שליחים למלך אדום לבקש רשות לעבור בארצו (במדבר כ’ יד’), ואכן, שרשרת של מבצרים עמדו על הרי אדום והיה צורך בבקשת רשות לעבור, (נלסון גליק, אנצ”מ ערך אדום עמ’ 93), בדיקות פחמן 14 הוכיחו את קיומה של ממלכה עתיקה באדום בתקופה זו (ד”ר מייטליס, לחפור את התנ”ך עמ’ 158).
בהמשך המסע הגיעו לארץ סיחון, ונוכחו כי סיחון כבש חלקים מארץ מואב (במדבר כא’ כו’), ואכן ניתן לראות בארכיאולוגיה של המקום סימנים לכך שארץ מואב נכבשה בתקופה זו (אהרוני תולדות א”י עמ’ 146, בנימין מזר, אנצ”מ ערך א”י עמ’ 694-5).
עריו של סיחון ועוג מתוארות בתורה “ערים בצורות וגבוהות”, ואכן ידיעות אלו הולמות את המציאות של הערים העתיקות באיזור זה, ובראשן עשתרות. ידיעות על הופעת עפירו במקום זה נמצאות כבר בכתבי אל עמרנא (אהרוני, הארכיאולוגיה של א”י בתקופת המקרא עמ’ 179).
בני גד המתנחלים במקום בונים את עטרות, (במדבר לב’), וכך מספר לנו גם מישע מלך מואב “איש גד יושב בארץ עטרות מעולם”, במצבת מישע המפורסמת.
בני מנשה המתנחלים גם הם בעבר הירדן, מקימים את ‘חוות יאיר’, ואכן כתובות ארמיות מן המאה היג’ מספרות על ‘יאיר’, ואדדנרי מספרי כי אביו נלחם באיזור ב’מחנה יאיר’, וכך כתובות אשוריות נוספות (אהרוני, הארכיאולוגיה של א”י בתקופת המקרא עמ’ 180, בנימין מזר, אנצ”מ: יאיר).
התורה מתארכת את בניית חברון כ7 שנים לפני צוען (במדבר יג כב), במקביל לכך מציין רעמסס 400 שנה לצוען כנקודת תיארוך (בנימין מזר, אנצ”מ א”י 682).
ספר שופטים מציין ש”שם חברון לפנים קרית ארבע”, ואכן בתורה וביהושע מוזכרת חברון כמה פעמים בשם הזה. בהמשך נשכח השם העתיק והיא נקראת תמיד חברון.
אם לסכם את הרקע המדיני המשתקף בתורה, הרי שכל עשרות שמות העמים והערים, השבטים והקבוצות האתניות, וקורותיהם, כפי שמתוארים בתורה, משקפים במדוייק את הרקע של תקופת הברונזה, ולא רקע מאוחר. אין ספק שתמונת עולם מפורטת כ”כ לא יכלה להיכתב בזמן מאוחר.

להרחבה נוספת: פרופ’ י”מ גריניץ – קדמות בראשית, סקירה על שיטתוד”ר יונתן כהן: לקדמות ס’ בראשית.

סיכום סעיף 1
מצב מדיני בשלש תקופות היסטוריות

כנעניםפלשתיםעמלקאדום-עשיוארםמדיין -ערבעמון ומואב
גרגשי

וקדמוני

קניזיקיניחתיצור וצידון
ברונזה תיכונה – אבותיושבי הארץבני ברית ונישואין,

יושבי חברון

צור עדיין לא קיימתבני ברית באיזור גרר-באר שבעאח בכור ליעקב, עושה עמו שלום.

גר יחד עם החורי

פוטנציאל לנשים הגונות.

בן ברית.

גבולו עד הגלעד.

גניאולוגיה קדומה.

לא ידוע המונח “ערבי”מוצא פגום
ברונזה מאוחרת – יוצאי מצריםמיועדים לחרם והשמדהגרים באיזור החוף

לא מוזכרים כמכשול לכיבוש

איום שיוזם מלחמות על ישראל, מוצג כאוייב מרכזימלכות עצמאית, אסור להילחם בה. החורי נעלםהגלעד בידי ישראל מימי משה.חותן משה

לימד את משה משפט

פסולי חיתון
נעלמונטמע ביהודהחותן משהאין חתים בחברוןבתוך מפת הכיבוש עומדת לחרם
ברזל – התנחלות והלאהידיד ישראלחתים משמש כינוי לעם אחר בסוריהצור בעלת ברית.

צידון מופיעה על המפה

המכשול העיקרי לכיבושמלחמת מצוה יזומה נגדו ומיד נעלםאוייב, מלחמה תמידית.גניאולוגיה מאוחרת.

ארם אוייב.

אחד הלוחצים החל מימי הכיבוש.

בהמשך נעלם ונטמע. במקומו בא “ערבי”

כמעט ואין מתח מדיני, מוצא מלך ישראל

אופק גיאוגרפי בשלש תקופות היסטוריות:

פדןאתרים בארץאופק שירת בלעםגבולות הארץ
ברונזה תיכונהקיימתתמונה ישובית – שיקוף התקופהעמלק עמון ומואב ושתבניו יירשו עד נהר פרת, לא כולל עבר הירדן
ברונזה מאוחרתירדן ירחו

ערבות מואב

חוות יאיר בישראל

נעדרות מצרים ארם ואשורגבולות ממלכת אמורו, כיבוש עבר הירדן
ברזלגלגל מופיע

ירושלים מופיעה

חוות יאיר נלקחו

נעדרות בבל ופרסגבולות אחרים ושונים

חלון זמן בתיאורי התורה:

ברונזה (תעתיק ומינוח הידועים מכתובות, וכך בתורה)תגרמהאשור רק מערבית לחידקלאלישהבבל וארך אכד וכלנהאור כשדיםעילםאריוך ותדעלבני ישמעאל נחלקים למזרח ולמערבממלכה בגררהקבוצה: אומה.

הנשיא: שבט.

ברזל

(הידוע מכתובות)

תיליגרימואשור בעיקר ממזרח לחידקלידננהתעתיק שונהאור כלדועילמתואריוך נעלם

תדחילי

מוזגו לאחתחרבההעם: אומה.

תת קבוצה: שבט

התורה משמרת ידיעות ששרדו רק בתעודות בנות הזמן:

התורה מייחסת לתקופת הברונזה נח נטע כרם אחר המבולבני יפת משך ותובלכוש ומצרים אחיםראשית מלכות נמרוד ארךאשור נעדרת מלוח העמיםצידון מזרע כנעןהצמרי מבני כנעןעבר מבני שםתוגרמה בן גומר בן יפת
תעודות מתקופת הברונזהארכיאולוגיה: ראשית תרבות הגפן באררטכתובות בנות הזמןתעודות מצריות בנות התקופהארך מוזכרת רק אצל השומריםהתפתחה מאוחר יותרמקביל למסורת צידונית עתיקהתעודות מצריות בנות הזמןמקביל למלך אבלהמקביל למסורות ארמניות

תמונת העולם המדינית בימי האבות – בידינו תיעוד מקביל

חרן והאיזורנדודי האבות בארץכנען והאיזורשבטים הקשורים באבותבדרך לכנען
1) הגירת שבטים מאור

2) אוצר שמות ‘חרני’

3) קיומה של ישות עברית

4) ארם נהריים ועיר נחור

1) נודדים בקרבת ערים.

2) חברון ושכם מרכזיות

3) פריחת הנגב

4) דרכים מרכזיות

5) יסוד בית אל

6) באיזור באר שבע אין עדיין עיר.

7) התיישבות בחצרות

1) ערים נוהלו ע”י משפחות נכבדות.

2) אופציית חיתון נוודים עם מקומיים.

3) ערי הכיכר ומלכיהן.

4) מלחמת המלכים, שמותיהם ושמות האתרים.

1) בני נחור

2) משפחות ישמעאל

3) בני קטורה.

4) ארץ קדם.

5) הדים לאברהם ומורשתו במיתוסים שונים.

6) אוצר שמות ואופי שבט עשיו.

1) שבט הכושים המדייניים

2) נפילים בא”י

3) ארץ עאמו ופתור

4) בני שת

5) מבצרי אדום

6) סיחון כובש את מואב

7) ערי סיחון בצורות

8) בניית עטרות

9) בניית חוות יאיר

10) צוען כנקודת תיארוך

11) השם העתיק של חברון

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

12
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
5 Comment threads
7 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
3 Comment authors
אביצוות האתראליעזר Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
אבי
Guest
Member
אבי

כתבת על עמון ומואב “המשפט במציאות לא היו אויבים מתייחס לתקופת המלוכה” בא נבדק איך נוהגים אלו שאינם אויבים. מואב נלחמו בשאול -שמואל א’ י”ד מ”ז בדוד-שמואל ב’ ח’ מרדו באחזיה- מלכים ב’ א’ א’ לחמו ביהורם וביהושפט -מלכים ב’ ג’ וביהושפט פעם נוספת- דברי הימים ב’ כ’ גדודי מואב פשטו על הארץ בימי יואש-מלכים ב’ י”ג ב’ ובימי יהויקים- מלכים ב’ כ”ד ב’ עמון נלחמו בשאול-שמואל א’ י”א י”א בדוד מספר פעמים כולל התעללות מרושעת בדיפלומטים- שמואל ב’ י’-י”א ביהושפט- דברי הימים ב’ כ’ ביותם-דברי הימים ב’ כ”ז ה’ הנביא עמוס מתאר ביקוע נשים הרות בגלעד כנראה בימי עוזיה-… Read more »

אבי
Guest
Member
אבי

כתבתם שאם התורה היא מאוחרת היה על הכותב לתאר את האבות מסוכסכים עם הפלשתים, אדום, ארם, מדין, מצרים, ועם יושבי ארצם הכנענים, האמוריים והחתיים ותמהתם איך יעקב נשא אשה מארם ויהודה מכנען. המסקנה העולה מדבריכם שהיה על אבותינו להתחתן עם אחיותיהם בהעדר אופציה אחרת. ואולי באמת לכן אמרו חכמינו שחיו בתקופה מאוחרת יותר שתאומה נולדה עם כל שבט ונשאום. אני הייתי מצפה מאדם שביכולתו לכתוב ספר כמו התורה לצורת עבודה קצת יותר חכמה. ואכן הוא תיאר את האבות כאנשים נעלים והשמיץ בתחכום את כל אויביהם לבן הארמי-רמאי עשיו-רוצח החתיים- סחטנים מואב ועמון- ממזרים בנות כנען- רעות והעולה על כולנה הפלשתים… Read more »

אבי
Guest
Member
אבי

אם אסכם את ראשיתו של המאמר הרי שלדעתכם היה על הזייפן לתאר את אבותינו כמפלצות ששונאות את כל העולם ומנהלים קשרי נישואין רק עם אחיותיהם (כמו המסקנה שאליה הגיעו “חכמינו”) כנראה שהוא היה קצת יותר חכם

אליעזר
Guest
Member
אליעזר

אינני מסכים, וכפי שהצגתי למעלה. כיום מקובל שמאמר מדעי מוכר כבר סמכא בעיקר כאשר הוא עבר ביקורת עמיתים, למה לא תצעדו בדרך זו, שמאמרים הנוגעים לממצאים בשטח הארכיאולוגיה תפנו לעמיתים המומחים לנושא לשמוע אם והיכן ‘השמטתם’ פרטים חשובים או הדגשתם יתר על המידה פרטים שוליים וכו’, וכנ”ל לגבי שאר המאמרים הצריכים את ידיעת המקצוע הרלוונטי לעומקו, ואם כדבריכם הנתונים מדברים בעד עצמם הלא מלאך רע יענה אמן בעל כורחו, ואם לא – הרווחנו את בירור האמת, או עכ”פ העלאת הצדדים השונים שבהם ניתן לראות ולקרוא את הממצאים. אתם יודעים היטב שרוב הקוראים כאן אינם מצויים בנושא, ואין בדעתם/בכוחם לחקור עוד… Read more »

אליעזר
Guest
Member
אליעזר

אני לא יודע, לא אני ארכיאולוג ולא שאר הקוראים כאן מן הסתם, מה שאני כן יודע שבספר של פינקלשטיין מתואר מצב בדיוק הפוך – במעט שהספקתי לקרוא בספרו ראיתי שהוא טוען למשל שהממצאים אינם מתאימים לברונזה התיכונה, וששרידי הערים לא תואמות כמעט את הכיבוש, ושבזמן הכיבוש עוד לא היה את מלכות אדום, ומחוסר ציון השם של פרעה למד שזה נכתב מאוחר ואילו אתם למדתם מזה שעדיין לא היה לו שם פרטי… בקיצור, כולנו יודעים שניתן לערוך ממצאים מרשימים התומכים כמעט בכל צד שנרצה לומר, ובלבד שנביא רק אותם… אבל האמת האמיתית אינה עולה מרשימת ציטוטים או ממצאים זו או אחרת… Read more »