נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

עודף מידע ועודף מושגים פומפוזיים – מתכון לטירוף

לא רק שעודף מידע הוא אוייב הידע והיכולת לקבלת החלטות , אלא שריבוי מערכות מידע וריבוי מושגים ומונחים וקטיגוריות, יכול לקלקל לגמרי את יכולת השיפוט של בני אדם מכובדים ומלומדים ושל חברות שלמות, עד מצבים שיחשבו ע"י דורות אחרים כחוסר שפיות. ממש כמו שאנו מסתכלים על הקיסר קליגולה שמינה את סוסו כחבר סנאט.

דוגמא קלאסית לאפסותה של התרבות המודרנית, ועל הקלות הבלתי נסבלת בה דברי הבל ושטות הופכים לנערצים ברחבי העולם התרבותי, היא עלייתו של המשורר האלמוני ארנסט מאלי (Ernest Lalor Malley), הוא ואוסף שיריו הומצאו בתוך שעות ספורות על ידי שני חיילים בני 26 בצבא האוסטרלי שחמדו לצון בכוונה ללעוג לשירה מודרנית, ולהוכיח שהיא חסרת ערך ספרותי. החיילים בדו את שמות של המשורר ואת סיפור חייו ה'טראגי' ושלחו מכתב בשם אחותו הדמיונית למשורר מאקס האריס בצירוף כמה משיריו, (השירים הורכבו מקטעי משפטים שהועתקו מספרות אקראית, מילון אוקספורד, מילון ריפמן לחרוזים, כך למשל השיר: "ביצות מדמנות, בורות חפירה ומקומות אחרים של מים עומדים משמשים כבית גידול… כעת מצאתי אותך אנופוליס שלי", נלקח מילה במילה מחוברת הדרכה של הצבא לשהיה בתנאי בתי גידול של יתושים) השירים התפרסמו במגזין השירה המודרנית "Angry Penguins" (פינגווינים כועסים) של המשורר המודרני מאקס האריס, בגיליון הסתיו של 1944 שהוקדש כולו למשורר, הגליון עוטר בציורים בהשראת שיריו של מאלי שצייר סידני נולאן, שנודע בשנים שלאחר מכן כאחד הציירים האוסטרליים המובילים של המאה ה-20.

חודש אחר הפרסום הרב, התגלה השקר, אבל האם זה פגם בהילת האמנות המופלאה של המשורר המודרניסט שהתעלה לדרגות נשגבות של אמנות? כמובן שלא:

"האריס המשיך לדבוק בהערכתו לשירתו של מאלי על אף הלעג שספג, וטען שלעיתים המיתוס גדול יותר מיוצרו. הצטרף אליו סר הרברט ריד, משורר ומבקר ספרותי בריטי נודע, ואחד ממיסדיו של ה-Institute of Contemporary Arts (מוזיאון לאומנות עכשווית) בלונדון. ריד טען שאפשר ליצור אומנות גאונית גם אם כוונת היוצר היא זיוף, חיקוי ולעג.

גם משוררים מאסכולת ניו יורק נודעו בחיבתם למאלי. קנת קוצ', טען שמעשיהם של מקאולי וסטיוארט ראויים לחיקוי אבל לא כאקט פולמוסי אלא כאקט אומנותי. ג'ון אשברי טען שכוונות אינן רלוונטיות לתוצאות, ושתפיסתנו של טוב, רע, אמיתי ומזויף נתונים לשינוי מתמיד. השניים לימדו את שירתו של מאלי באוניברסיטת קולומביה ובברוקלין קולג', וכללו שניים משיריו במגזין האוונגרד שהשתתפו בעריכתו "Locus Solus" בשנת 1962.

בשנת 1992 נכללו כל שירי מאלי באנתולוגיה "The New Penguin Book of Modern Australian Poetry" של הוצאה המשויכת לספרי פינגווין.

בהשראת שיריו נוצרו מאות יצירות אומנות בידי כמה אמנים, ביניהם סידני נולאן שאייר את הפרסום המקורי משנת 1943. נולאן לבדו יצר מעל מאה תמונות, בינהן פורטרטים של המשורר הדמיוני. הוא אף טען שיצירותיו המפורסמות העוסקות בנד קלי לא היו באות לעולם אלמלא ארן מאלי. בשנת 1974 הוצגו עבודותיו בהשראת מאלי בתערוכה "Ern Malley and Paradise Garden" (ארן מאלי וגן עדן) ב-"Art Gallery of South Australia" (גלרית האומנות של דרום אוסטרליה)" (ויקיפדיה).

במאמר התגובה של יוצרי המהתלה נכתב: "לא הושקעה כל מחשבה לטכניקת החריזה פרט להדגשה מדי פעם של הרשלנות בכתיבה… לאחר שסיימנו את מלאכת כתיבת השירים כתבנו הקדמה והצהרה יומרניות ביותר וחסרות כל משמעות… חלק זה לקח לנו יותר זמן מחיבור יצירותיו. מר האריס ומר ג'ון ריד, מר בריאן אליוט (מרצה לספרות אוסטרלית באוניב' אדלהייד), מר הארי קוסקולנרו (משורר אמריקאי), ואחרים קבלו את השירים כאיכותיים במדה ניכרת. עם כל זאת עובדה זו אינה מוכיחה היעדר אינטלגנציה מוחלטת מצידם, למרות שיתכן שזה נראה כך. היא  מוכיחה משהו הרבה יותר מעניין. כי אופנה ספרותית יכולה להפוך לבעלת עוצמה היפנוטית עד שהיא גורמת להפסקת פעולתה של אינטלגנציה ביקורתית אצל מספר רב של אנשים".

מה שמזכיר את תגובת עולם האמנות עם היגלות העובדה שהציורים המופלאים של האמן המפורסם ורמיר ("המונה ליזה ההולנדית") שנפוצו באמצע המאה ה20 היו זיוף, למרות שגמרו עליהם את ההלל והודיעו שהם משקפים במיוחד את חייו ואת יצירתו המופלאה, לאחר האכזבה, הודיע אחד ממבקרי האמנות שהיה בין המהללים, שהזייפן (האן ואן מייחרן) הוא יותר ורמיר מורמיר, ומחירי הזיופים עלו שוב… (בדומה לתגובת פרופ' מרה בלר לזיוף המאמר האקדמי של אלן סוקאל, שהזיוף אכן מכיל תכנים עמוקים…).

בכל תרבות, נחשבות ההנחות שלה כהגיוניות ומתאימות. הנה למשל יצירת המופת של האמן הניו יורקי קריסטופר וול, יצירותיו הוגדרו ע"י הניו יורק טיימס כ: "דמויות שלטים בעלות מסרים המזכירים פתגמים והמעוררים תחושה מבשרת רעות". היצירה הנוכחית "ללא כותרת" , נמכרה בשנת 2012 תמורת 7.71 מליון דולר. מבחינתינו, יצירה חסרת תוכן, שבלי שום כשרון וידע מקדים ניתן ליצור בשתי דקות, ואפילו שם לא טרח האמן להעניק לה, יכולה להימכר בסכום אבסורדי, פשוט כי התרגלנו לטירוף שכזה.

יצירת אמנות 'מורכבת' ביותר, היא הציור 'יצירה מופשטת' של האמן אד ריינהרדט, האמן טרח וצבע יצירה "שמן על בד גובה 152.4 ס"מ, רוחב 152.4 ס"מ", היצירה מכילה בפשטות 'שחור', דהיינו הבד כולו צבוע בצבע שחור, מה שמוכיח על עומק רב בלי ספק, היצירה תלויה במוזיאון ישראל, מה שמוכיח בפעם המי יודע כמה עד כמה עודף המידע מאפשר לדחוף בפנים מה שתרצו, ועד כמה הפורמט הזה מעשיר ומחכים את החברה שלנו… (על הכנסת שרבוטים למוזיאון ישראל תמורת קומבינה, ראה: שיטת גורז'ינסקי למדידת המוסריות בתרבות המערבית).

היצירה הזו:

נמכרה בסכום הצנוע של 46 מליון דולר, כמובן שגם היא 'ללא כותרת', אם מקבלים מחיר כזה רק על האמנות עצמה לשם מה צריך לטרוח על כותרת? למי שתהה מה המסר, אז זה הולך כך (חלק קטן מתוך עמוד שלם של גיבובי מליצות חסרות פשר):

"סי טוומבלי שלט במברשת כדי לדחוף, למשוך, לטפטף, לטשטש, ולפזר את צבעו האדום העשיר על פני אדמה חמה, בשרית, כך שהקו שלה נראה גם הוא עולה ויורד, מוזג ומטפטף, דם (או יין) ויוצר שדה אחד, יחיד, מלוכד בצורה בלתי נמנעת. התוצאה היא מסה לוהטת ומייגעת של צורה מתפתחת, ציורית ואנרגטית, שמגמדת את הצופים ומשאירה עליהם תחושה של כוח, קצב ופאר".

גם היצירה הזו: 

נמכרה בסכום זהה של כ46 מליון דולר, היוצר, רוטקו, התאבד ב1970, וזה בלי ספק משרה נופך של יחודיות על מעבר החציה שיצר

(מה שמקשה עלינו להבין מדוע מעבר חציה אחר שלו נמכר ב70 מליון דולר? אולי משום האפקט של קופסת גפרורים פתוחה?) 

מעשה מעניין נוסף ביצירת אמנות, התרחש לאחרונה בסקוטלנד:  לויד ג'ק ורורי גריי, זוג סטודנטים לעסקים באוניברסיטת אברדין, רכשו בחנות המכולת אננס בודד במחיר של ארבעה שקלים והניחו אותו על ספסל בגלריית האומנות באוניברסיטה. גריי בן ה-22 סיפר: "רצינו לבדוק כמה זמן האננס ישאר שם, והאם אנשים יחשבו אותו בטעות למיצג אומנותי". ואכן, כאשר חזרו למקום לאחר ארבעה ימים, הופתעו החברים לגלות שהפרי הטרופי הועבר לתיבת תצוגה מיוחדת מזכוכית ומוצג כאילו הוא חלק בלתי נפרד מהתערוכה במוזיאון. "זה היה הדבר הכי מצחיק שקרה לי. ביקשתי מאחד המרצים שלי שידבר עם האחראית על התערוכה כי פשוט לא האמנתי שזה קרה", סיפר הסטודנט המבודח… המתיחה המוצלחת הזכירה לרבים מקרה דומה שאירע בשנה שעברה במוזיאון לאומנות מודרנית בסן-פרנסיסקו, אז אחד מהתלמידים שסייר במקום הניח את משקפיי הראייה שלו על הרצפה, ובתוך דקות התאספו סביבן מבקרים סקרנים שהיו בטוחים כי מדובר בחלק מהתצוגה.

כל זאת כאשר עובדי מוזיאון מסורים נתקלו בפריטים, אבל בהרבה מקרים אחרים "האדם הפשוט" לא יכול היה לדעת שהוא עומד לפני יצירת אמנות, והשתמש בה כאחרון הניאדרטלים, פשוט לפי ההגיון שלו, לכלוך – לנקות, תשבץ – לפתור, וסתם חפצים למקומם. קשישה בת 91 שביקרה במוזיאון בנירנברג ונתקלה ביצירה שהיתה בעצם תשבץ והכותרת שלה 'הכנס מלים', לא התבלבלה, ופשוט פתרה את התשבץ, הקשישה נחקרה במשטרה בחשד של השחתת רשות, אבל עובדי המוזיאון אמרו כי הם סבורים שניתן לשקם את היצירה…

מקרה נוסף:

לא משאירה פירור: עובדת ניקיון במוזיאון בדרום איטליה זרקה בשוגג לפח פיסות אמנות בשווי 10,000 אירו, שהיו אמורות להיות חלק מתצוגה שנפתחה אתמול.

מנהל חברת הניקיון, לורנצ'קו רוקה, אמר כי "העובדת רק עשתה את העבודה שלה וזרקה את פיסות האמנות שעורבבו עם אשפה שנשארה באזור התצוגה".מארגני התצוגה סיפרו שחלק מהמיצג האמנותי כלל פירורי עוגיות שפוזרו על הרצפה ושאריות מזון נוספות.

מתברר כי עובדת הניקיון הזו היא לא הראשונה לטאטא "אמנות עכשווית" לפח. ב־2001 זרק עובד ניקיון בגלריה בלונדון פיסת אמנות של האמן הבריטי דמיאן הירסט, שהיתה עשויה מבקבוקים ריקים ומפחיות צבע.

שנתיים לפני כן, היצירה של האמנית הבריטית טרייסי אמין – "המיטה שלי" – שהציגה סדינים מבולגנים, ואף היתה מועמדת לזכות בפרס טרנר לאמנות עכשווית, הוצעה בידי עובד ניקיון, שטען להגנתו כי "הוא חשב שמישהו ביצע מעשי ונדליזם במיטה ולכן התנדב לסדר אותה".

שמישהו יסביר לי מה הבעיה לשחזר את היצירות בשווי אלפי או מליוני יורו, פזרו שוב פירורי עוגות, שימו קצת פסולת ולכלוך, בלגנו את המיטה בחזרה, והיצירה חזרה, כולל פרס טרנר.

מעניין, שזרם ההתנכלויות ליצירות אמנות באופן ונדלי במיוחד ע"י עובדי נקיון לא נפסק, בהארץ 5/1/11 פורסם:

"מנקה במוזיאון בדורטמונד שבגרמניה הסירה חלק ממיצב אמנות שחשבה בטעות לכתם – והרסה יצירה בשווי של למעלה ממיליון דולרים. ככל הנראה המנקה לא היתה מודעת לכך שעליה לשמור על מרחק של 20 סנטימטרים מיצירות האמנות המוצגות במוזיאון… דובר המוזיאון ציין כי "בלתי אפשרי כעת להשיב את הקערה למצבה המקורי".

מדוע חשבה "בטעות" לכתם? המדובר היה באמת בכתם, הטעות היתה שהיא לא העלתה על דעתה שהכתם מייצג כאן משהו מעמיק…

באותה שנה אירע אסון נוסף מאותו סוג:

חלק ממיצב של האמן דמיאן הרסט בגלריה הלונדונית "איי סטורם גלרי" נהרס השבוע בידי עובד ניקיון, שחשב אותו לפסולת, כך נמסר באתר האינטרנט של הבי-בי-סי. המיצב כלל – לצד סולם וחצובה – גם פחיות בירה, כוסות קפה, ומאפרות מלאות בדלי סיגריות. ביום רביעי בבוקר נוקו קצתם של פריטים פרוזאיים אלו וקצתם הושלכו לאשפה בידי עמנואל אסרה שניקה את הגלריה. דוברת הגלריה מסרה לרשת הטלוויזיה בי-בי-סי, כי הגלריה מסוגלת לשחזר את המיצב, מכיוון שהוא תועד לפני הריסתו.

לדברי הדוברת, להריסת המיצב גם ערך חיובי, שכן היא עשויה לעורר מחדש דיון בדבר הגדרת האמנות וגבולותיה. המיצב של הרסט, בן 35, מן הבולטים בדור הצעיר של האמנים המושגיים הבריטיים, נועד למכירה, ושוויו מוערך במאות אלפי לירות סטרלינג. עוד אמרה, כי הרסט עצמו סבר כי העניין "מצחיק עד טירוף", וכי המנקה לא פוטר מעבודתו.

(הארץ 19/10/01).

האמן רוברט פלורצ'אק בסרטו 'למה אמנות מודרנית כל כך רעה', מסביר במלים פשוטות איך נולד העיוות הזה: אין צורך בהשקעה, אין צורך בכשרון, אין צורך בעמידה בסטנדרט כל שהוא, יש משמעות רק לביטוי אישי, בשביל זה לא צריך כלום, להיפך, ככל שמה שתעשה יהיה יותר מוזר יש יותר ביטוי אישי, אבל ביטוי של מה?

למעשה ישנם שעושים זאת בבוטות הרבה יותר גדולה, פול ווטסון מפיץ סרטים המתארים את הפנים האמיתיות והמכוערות של האמנות המודרנית, לצפיה בהם צריכים לב חזק, חלק א, חלק ב' יותר רגוע:

קישון בספרו נקמתו המתוקה של פיקאסו, מתאר את אמני האמנות המודרנית כ"בדחנים" ואת יצירותיהם "ליצנות זולה". לפי קישון "הם השכילו להבין כי אנשים תמימים נוחים להשפעה ממש כילדים בתיאטרון הבובות… ניתן לראות, שלנוכלים ולהומוריסטנים מקצוע דומה למדיי. אלה וכן אלה הם יצורים פקחים, המתפרנסים מחולשות אנוש". הספר מיוסד על צוואתו של  פיקאסו, מחלוצי האמנות המודרנית, שבה נכתב: "הצלחתי להשביע את רצונם של המומחים בבדחנות אין-קץ שצצה במוחי, והיא הרשימה את המבקר יותר ככל שהייתה מובנת להם פחות. כיום אינני מפורסם בלבד, אלא אף עשיר מופלג". על פי צוואה זו טוען קישון כי מההתחלה האמנות המודרנית התחילה כבדיחה ולא כמשהו פורץ דרך. בין השאר מזכיר קישון את האסלה שהוצבה ע"י דושאן בתערוכה כיצירת אמנות,  וכאן פרופסור לפילוסופיה מתעקש שהאסלה הזו היא בהחלט אמנות בעלת תרומה פילוסופית. (דברים מדהימים עוד יותר על האמנות המודרנית היווצרותה וערכה האמיתי במאמרו של בעז ארד: טמטום לעם). ראה כאן תקציר תובנות מספרו של קישון, עם הפניה למקרה של "שולחן עם אגרגטים", יצירה (או, ע"פ קישון, "יצירה") של ג'וסף בויס שאינה אלא שולחן, קופסא ושני כדורים הקשורים לקופסא בחוטים שנרכשה ב-‏400,000 מרק (!) כדי "ליצור אווירה אומנותית" בבונדסטג".

ואי אפשר בלי התגובה המלומדת של ה'מומחים' מטעם הקשקשת:

ב-26 באוגוסט 2005 העלה סטודנט אנגלי בן 21 לאינטרנט אתר בן עמוד אחד ובו מסגרת של תמונה ריקה בגודל 1000 על 1000 פיקסלים. הוא קרא לאתר שלו ״עמוד המיליון דולר״ והציע למכירה כל פיקסל במחיר של דולר אחד. תוך ארבעה חודשים נמכרו כל הפיקסלים בסכום כולל של 1,037,100 דולר. (האתר המסתורי https://whopaid99cents.com מציע לכם תמורת 99 סנט שירות אחד ויחיד: לראות מי עוד שילם 99 סנט. שם האתר באנגלית הוא כמובן "מי שילם 99 סנט").

ב8/12/16 פורסם: רשת האופנה נורדספרום מוכרת משהו שרוב האנשים יכולים למצוא מחוץ לבית שלהם, על האדמה – אבן. אמנם מדובר במעין חלוק נחל, ובכל זאת זו אבן. פשוטה. המחיר: 85 דולר, כרגע אזל המלאי. ובינתיים למי שלא הספיק לקנות את האבן, מוצעת עיסקה חדשה: רשת בתי הכלבו היוקרתית נורדסטרום מוכרת מכנסי ג'ינס מלוכלכים ב-425 דולר. הג'ינס, שנקראים Barracuda Straight Leg Jeans מיוצרים על ידי המותג PRPS ו"מייצגים את בגדי העבודה האמריקאיים שעברו הרבה", נכתב באתר של הרשת. "זה מראה שאתם לא מפחדים מעבודה פיזית ולא מפחדים להתלכלך".

חלק גדול מהדברים שנתפסים בעינינו כ'איכות' הם אשליה גרידא, במבחן טעימות מפורסם הוחלפו תויות היין, ורוב הטועמים נתנו ציון גבוה הרבה יותר ליין הזול, במבחן אחר לא הוחלפו התויות וגם מתוך טעימה אובייקטיבית לגמרי נתנו רבים את הציון הגבוה ליין הזול! מבחן נוסף בדק את ההעדפות בין פפסי לקולה, וגילה כי רבים מאלו שהיו להם העדפות ברורות, לא יכלו לזהות בין פפסי לקולה בלי תוית… בניסוי אחר שנעשה בקרב חובבי אודיו איכותי, התברר שהם לא יכלו להבדיל בין צלילים המושמעים דרך הציוד האיכותי שרכשו באלפי דולרים, ובין צלילים שהושמעו דרך אלתור של חיבור חפצי נחושת זה לזה… (פרטי הנסויים והמקורות מובאים בבלוג 'חשיבה חדה' של גלעד דיאמנט).

וכמובן, המותגים: כסף לפח על מוצר שערכו עשירית ממה שמשולם –

מה כל זה אומר לנו? שהעובדה שמכונים וגופים מכובדים מכריזים בגאון ובסיסמאות על כל מיני ערכים ורעיונות, לא אומרת כלום לנכונות של כל זה, זה אפילו לא אומר שיש בזה משהו, ייתכן שמדובר בשטויות גמורות, קשקושים שנמכרים במליוני דולרים ותו לא. עודף המידע והסיסמאות בעולם המודרני, מעניק חשיבות מדומה לרעיונות סרק תוך יצירת מערכות עצומות שיתמכו בהם כביכול, ספרים וסרטים, מוזיאונים והרצאות, שמות מפוצצים והמון מספרים ושרטוטים, והכל הכל יכול להיות כיסוי פומפוזי לדברי הבל פשוטים.

אורן פרבר מתאר ניסוי מפורסם:

ג'ושוע בל הוא אחד מהכנרים הטובים בעולם, אם לא הטוב שבהם.

רבים מוכנים לשלם $300 כדי לראות אותו מנגן. האולמות ברחבי העולם מלאים במעריצים.

אבל מה היה קורה אם ג'ושוע בל היה מופיע ברכבת התחתית, האם מישהו היה שם לב?

שאלה מגוחכת, הרי מדובר בכנר מופלא.

למרות זאת, הוושינגטון פוסט החליטו לנסות.

בשנים-עשר באפריל 2007 התייצב בל בשעה 7:51 בבוקר בתחנת המטרו לפלנט פלאזה, לבוש טי שרט וכובע בייסבול, והחל לנגן.

הוא ניגן וניגן, כינורו המהולל הפיק במשך שעות ארוכות את היצירות המופלאות ביותר שנכתבו אי-פעם.

וירטואוז שאין כדוגמתו. כנר גאון.

אלפי אנשים חלפו בתחנה ונחשפו לפלא… ואף אחד כמעט לא שם לב.

בתום יום ארוך של נגינה  הצטברו בארגז של ג'ושוע בל פחות משלושים דולר.

איך ייתכן?!

הסיבה היא שאנו קולטים את העולם בתבניות (Patterns).

אנו לא רואים את מה שלפנינו, אלא בעיקר את מה שאנחנו חושבים שנמצא לפנינו, או מהשנדמה לנו שצריך להיות שם.

האנשים לא שמעו את ג'ושוע בל מנגן אלא מה שנדמה להם שהם שומעים: עוד נגן דהוי בתחנה התחתית.

מה שאנו יודעים על העולם, או מאמינים שאנו יודעים, קובע במידה רבה את הדברים שאותם נחווה, נקלוט ונתפוס בהכרה.

ככל שרמת המודעות של האדם נמוכה יותר, כך התבניות המוכרות דומיננטיות יותר בקביעת חוויית המציאות.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of