איתן בר עונה תשובות, למאמר זה.
דא עקא, שמרוב הדברים הוא מתעלם, – מהיעדר תשובה.
את זה הוא מנמק במשפט הבא:
"נקדים ונציין שכל ההתנגדויות שהובאו באתר רציו, כבר כוסו לעומק בספר "מיתוס התורה שבעל-פה". לכן במאמר זה נקצר".
כמובן שלא מיניה ולא מקצתיה, הספר לא מתייחס לטיעונים אלו, ובמדה והוא נוגע באיזור הוא מסלף ומשקר ביודעין, כפי שהראינו כאן.
אז יש לנו התחמקות אלגנטית כמנה ראשונה.
(אגב, במאמר התגובה של איתן בר, אין לינק למאמר ברציו, הם פשוט מפחדים לעבור ב'לפני עיוור', שמישהו ילחץ על הלינק ויגלה את הפער בין המאמרים…)
לדברי הפתיחה של איתן בר, התייחסנו כאן. כעת נתייחס ל'תשובות'.
מאמרו של איתן מחולק לעשר נקודות, נתייחס אליהן אחת לאחת.
א. הגדרה עצמית של ספרות הבשורות כדוגמא.
בר טען כי המונח 'תורה שבעל פה' לא מוזכר בתנ"ך.
על כך השבתי: הוא מוזכר הרבה פעמים, אך לא בשם 'תורה שבעל פה', כי הכינוי הזה הוא מאוחר, גם במשנה הוא לא מוזכר. למרות שכל עצמה של המשנה היא תורה שבעל פה.
כדוגמא הבאתי את ההגדרה העצמית של דת מאמיני ישו כ'נצרות', את ההגדרה העצמית של ספרות קורות חייו של ישו כ'בשורות', ואת ההגדרה העצמית של הספרות הזו כ'ברית חדשה'.
ההגדרות האלו לא נמצאות בתוך האונגליונים. משום שהן לא הוגדרו כך באותו זמן. חסידי ישו לא נקראו 'נוצרים', הספרים לא הגדירו את עצמם כ'ברית חדשה', ולא כ'ספרי הבשורות'. – לא משום שלא היו קיימים, אלא משום שלא קראו לעצמם כך.
ומה משיב בר?
הוא מוצא שהמלים 'נצרי' 'בשורה' ו'ברית חדשה' מופיעות באונגליונים.
חן חן, את זה כל אחד יכול למצוא בחיפוש טקסט.
אבל זה בדיוק מה שטענתי.
ישו מכונה נצרי, כי הגיע מנצרת, כמו שאני חיפאי כי נולדתי בחיפה. אבל מאמיניו לא מכונים 'נוצרים'.
המלה 'בשורה' מוזכרת, אבל כותבי האונגליונים לא כינו את הספר 'ספר הבשורה', או את הספרים 'ספרי הבשורות'.
המלה ברית חדשה מוזכרת כבר בתנ"ך מעיר איתן בר… כאילו שלא ידענו. אכן מוזכרת, אבל גם באונגליון, המזכיר את המונח הזה, לא מגדיר כך את הספר שהוא כותב.
ובכדי להמחיש את הדברים, נניח שאני הייתי מוצא בתנ"ך את המלים "תורה שבעל פה", אלא שהמלים האלו לא היו באות להגדיר תורה הנמסרת בעל פה, אלא ספר תורה השייך לאיש בשם 'שבעל', שהונחה 'פה'. זה היה מגוחך, הלא כן?
זה מה שעושה איתן בר, מדגים שוב, שהכינוים 'נצרות' לדת מאמיני ישו, 'ספרי הבשורות' – 'הברית החדשה', לספרות קורות חייו של ישו, לא מופיעים באונגליונים.
תודה על ההדגמה.
אגב, איתן טוען קודם כל שהוא לא נוצרי, על שקר זה ראה במאמר הקודם.
אבל מה שהכי מצחיק, זו הערת הפתיחה של איתן:
"ההשוואה מלכתחילה איננה רלוונטית, מאחר ועצם הטענה הרבנית שונה מטבעה, והיא, כי למשה הוענקה מאלוהים תורה שהיא בעל-פה, נוסף (או בצמוד) לזו שבכתב. השוואה נכונה תהיה אם כמאמיני הברית החדשה היינו טוענים כי נוסף לברית החדשה גם הוענקה "הברית החדשה שבעל-פה", בעוד היא מעולם לא מוזכרת בשום מקום בברית החדשה וגם לא על ידי שום כתב-יד אחר מאותה התקופה".
יש סיפור סטריאוטיפי שמתאר (כורדי/בלונדינית/ יהודי משיחי וכו' בהתאם לבדיחה) מישהו שמגיע לעבודה עם תרמוס ובתוכו כוס קפה וטילון, למה? "קיבלתי מתנה, והוא אמר לי שזה שומר על קור ועל חום, דברים קרים נשארים קרים, דברים חמים נשארים חמים".
כשנותנים לך דוגמא, מתכוונים שהיא תהיה דוגמא. כשמישהו אומר לך "סומא בארובה", אתה לא צריך להתחיל לחפש ארובה.
הדוגמא מהאונגליון היתה – לא שהמשיחיים טוענים שיש תושבע"פ משיחית, זו היתה דוגמא. כשם שהיעדר הגדרה עצמית של האונגליון כ'ספרות הבשורה / הברית החדשה עבור הנוצרים', לא מוכיחה שהוא לא כזה. כך היעדר הגדרה עצמית של המסורת כ'תורה שבעל פה', במונח מדוייק זה, לא מוכיחה שהיא לא כזו.
תוך כדי הדברים כותב איתן:
"התלמוד שנכתב על ידי לא מעט גויים שהתגיירו, כגון רבי עקיבא, רבי מאיר ואחרים"
בעוד הוא לא מבדיל בין 'בן גרים', לבין 'גוי שהתגייר', רבי עקיבא היה ממשפחה של גרים (שהתגיירו מאות שנים לפניו, לפי אותו מקור שמספר שהוא בן גרים), וכך גם רבי מאיר.
כאן מתעלם איתן מכל ההוכחות לתורה שהיתה בעל פה, ועובר לנושא הבא:
ב. מתי משה קיבל את התורה שבעל פה?
איתן בר 'הוכיח' מהתיאורים שמשה שואל את ה' שאלות בעל פה, שהוא לא קיבל הכל מסיני.
על כך השבתי, שבסיני משה לא קיבל את הכל, ולכן הוא המשיך לקבל בעל פה על הארבעים שנה, כמפורש בתורה.
ומה משיב בר?
"זו לא הנחה שגוייה כלל, והיא לא של איתן, אלא מה שהרבנים בעצמם טוענים מזה אלפיים שנה – שכל התורה שבעל-פה כולה הוענקה למשה מראש".
יפה, הרבנים עצמם טוענים מזה אלפיים שנה, עכשיו נשאר רק לצטט את המקור בו טוענים כך הרבנים, רשות הדיבור לאיתן בחזרה:
"למען האמת, על מנת להצדיק את קיומה של התורה שבעל-פה, חז"ל ביקשו לייחס לה תוקף היסטורי שהחל כבר בבראשית. לדבריהם, התורה שבעל-פה – לא רק שניתנה למשה על הר סיני, אלא שאפילו אברהם (יומא כ"ח ע"ב) ויצחק (מדרש תנא דבי אליהו, פרק ו, עמ' סה) כבר ידעו אותה וקיימו את כולה.
למעשה, במדרש ויקרא רבא נאמר שגם יעקב, יהודה ויוסף קיימו "מה שכתוב בתורה" (פרשה ב, סימן י); ושיעקב אבינו יושב היה בשני בתי מדרשות (בראשית רבה, תולדות, י); למשה רבנו היה בית מדרש משלו (ירושלמי, עירובין לב ב; פרק ה, הלכה א)".
מישהו רואה כאן רסיס מידע לנושא שדיברנו עליו. האם משה קיבל על הר סיני את כל התורה ולכן לא היה לו מה לשאול במשך ה40 שנה, או שקיבל את הכללים, ואחר כך המשיך ללמוד את הפרטים?
מובאים כאן מדרשים המספרים שהאבות קיימו את התורה. כפי שמוזכר בתורה במפורש שאברהם שמר מצוותיו וחוקותיו של ה'. – איך זה רלבנטי לשאלה מה בדיוק קיבל משה על הר סיני????
איתן בר ממשיך ומראה את בורותו, בכתבו:
"לא רק חז"ל, גם רבנים בני זמננו מלמדים כך, להלן מספר דוגמאות:
"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, מה עניין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני." (ספרא בהר פרשה א')".
רחמנות, איתן חושב שהספרא הוא ספר בן זמננו.
אבל נניח לזה, מה אומר הספרא? הספרא מדבר על התורה שבכתב, הוא שואל מדוע פרשת שמיטה צויינה שנאמרה בהר סיני, ולא הפרשה שלפניה למשל? ועל כך הוא משיב, שלא רק פרשת שמיטה נאמרה בסיני, אלא כל הפרשות שבתורה שבכתב נאמרו בסיני. ההדגשה בשמיטה באה לומר שגם פרשה זו מסיני. אין כאן שום קשר לתורה שבעל פה.
חז"ל מדברים במפורש על השאלה האם משה קיבל בסיני את כל התורה, וכך הם אומרים:
"וכי כל התורה למד משה? כתוב בתורה: "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" (איוב יא ט), ולארבעים יום לְמָדָהּ משה?! אלא כללים למדהו הקב"ה למשה",(שמו"ר מא ו, ועוד).[1]
ג. מהי ה'תורה' המוזכרת בתנ"ך?
ישנה שאלה עקרונית, האם כשמוזכרת במקרא 'תורה', הכוונה לספר התורה, או שהכוונה למצוות שמועברות בעל פה? התשובה ברורה ומוכחת, כמו שהראינו במאמר המקורי, הכוונה למצוות המועברות בעל פה, זה מוכח מכך שמדובר רבות על 'תורה' גם כשאין שום ספר תורה. למשל אצל אברהם.
ומה הבין הגאון איתן בר? הוא הבין שהטענה שלי היתה שלאברהם היתה כל התורה שבעל פה, שמשה קיבל אותה במשך ארבעים שנה…
"לגבי בראשית כו ה', מעניין שכאן רציו טוענים שהתורה שבעל-פה נמסרה לאברהם (שחי כידוע לפני משה) אבל רק לפני רגע הם טענו שלמשה לא היתה את כל התורה שבעל-פה. הסתירה פה צועקת"
סתירה שצועקת באזנים של חרשים, לא טענתי ש"התורה שבעל פה" נמסרה לאברהם, אלא שהתורה שמוזכרת כאן היא תורה של דברים שנמסרים בעל פה, וזה פירוש המונח 'תורה' המקראי.
"הם טענו שלמשה לא היתה את כל התורה שבעל פה" – אף אחד לא טען ש"למשה לא היה", אלא שלמרות שהוא למד בהר סיני, הוא למד אח"כ עוד פרטים.
וכאן שוב מראה איתן את בורותו:
"אם אברהם הכיר תורה שנמסרה בעל-פה, נוצרת סתירה, שכן בפרק י"ח אברהם הגיש לאורחיו חלב ובשר יחדיו, דבר האסור על פי ההלכה הרבנית".
האיסור לאכול חלב ובשר יחדיו – הוא מדרבנן, הוא לא מן התורה. לאכול חלב ובשר בזה אחר זה, מותר גם מדרבנן.
וכאן לשם שינוי איתן בר אומר משהו נכון:
"מה הן התורות ברבים שאותן שמר אברהם? מה פירוש הביטוי "מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי"? הכוונה היא לכל אותן הוראות שאברהם קיבל מאלוהים. (למשל, בראשית, פרקים: י"ב, י"ז, כ"ב וכו') משמעות המילה "תורה" היא הוראה (הדרכה, תוראה, הנחיה). ה"תורות" ששמר אברהם הן ההוראות השונות שקיבל מאלוהים במהלך חייו".
אכן, פירוש המלה תורה הוא "הוראה", הוראה בעל פה, לא בכתב, זה כל מה שטענתי. תודה על ההסכמה. בכל מקום שמוזכר במקרא 'תורה', הכוונה להוראות אלהיות, ולא בהכרח לספר התורה, אלא להוראה אלהית.
"גם המחקר המודרני שולל את הרעיון שאברהם הכיר את התורה שבעל-פה. חתן פרס ישראל למקרא, פרופ' משה ויינפלד, שלל פרשנות זו באופן נחרץ וקבע: "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי. ליצחק עומדת זכות אבות, משום שאברהם ציית לפקודותיו של האל ומילא אותן באמונה, ואין בשמירת מצוות זו משום כוונה לקיום מערכת החוקים של תורת משה".
ראשית, גם אם משה וידנפלד כותב משהו מסברא, זה לא הופך ל'מחקר מודרני', שנית, איתן שוב ושוב מראה שהוא נעדר הבנת הנקרא לחלוטין. לא כתבתי בשום מקום שאברהם הכיר את התורה שבעל פה, אלא רק שהמלה 'תורה' המוזכרת בקשר לאברהם, עוסקת בהוראה בעל פה.
"באשר לדברים יז, "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ’" – המילה תורה בעברית מקראית משמעה "הוראה, משפט, חוק, צו". לעיתים הכוונה היא לחמשת חומשי תורה, לעיתים הכוונה היא ספציפית למצוות ברית סיני, ולעיתים הכוונה היא להוראה\משפט\חוק\צו כלשהו באופן כללי, לדוגמא: "זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה" (ויקרא ו ב), כמובן שאין הכוונה היא שנוסף לתורת משה ניתנה גם תורה נוספת ששמה "עוֹלָה", אלא שיש לקרוא: "אלו הן ההוראות בנוגע למנהג העולה". באותו האופן בדיוק יש לקרוא את הנאמר בדברים יז "על פי ההוראות אשר יורוך". עקרון זה זהה בדיוק לשופטים בבית משפט של היום – על פי החוק חובה עלינו להישמע למה שהם מורים לנו, גם אם לא מתאים לנו, ואין להם שום קשר לתורה שהיא בעל-פה, אלא לידע שלהם ולניסיון החיים העשיר שלהם".
הקראים טוענים שאין לבית הדין סמכות אלא רק לפרש את התורה על פי הפשט, הרבנים טוענים שיש לבית הדין סמכות להשתמש בכללים של תושבע"פ כדי לפסוק, אבל איתן בר בא ומרחיב את סמכות בית הדין עוד הרבה יותר: "לידע שלהם ולנסיון החיים העשיר שלהם". שיהיה לו לבריאות, בכל מקרה אין שום קשר לנושא הדיון. אני הבאתי מדברים יז שהוראה בעל פה נקראת תורה, וזה ברור. איתן טוען שההוראה שבעל פה של הדיינים היא לפי הידע שלהם (לא ידע של הלכות וכדו', כי זה תושבע"פ חלילה…) ולפי נסיון החיים שלהם. לא רלבנטי לנושא.
כמובן שאיתן מתעלם מכל הדוגמאות שהובאו במאמר לקיומן של חוקים הנמסרים בעל פה ומכונים בשם 'תורה'.
ד. מה הן 'תורות' שבישעיהו?
איתן מעפיל לשיא של העדר הבנת הנקרא.
אני כתבתי: "גם ישעיהו (כד ה) מדבר על התורה בלשון רבים ‘עברו תורות’".
הכוונה היא שזה מוכיח שאין כוונתו לספר,כי ספר יש רק אחד, אלא להוראות אלהיות, שישנן רבות, כפי שטענתי לאורך כל המאמר, שכל האזכורים המקראיים של 'תורה' מתכוונים להוראות אלהיות, בלי שום קשר הכרחי לספר התורה. 'תורה' זה לא שם של ספר, אלא שם של ציויים אלהיים.
ומה מבין איתן?
"'תורות', לטענת הרבנים, פירושן תורה שבכתב ותורה שבעל-פה"
איפה מצא את זה בדברי?
לא מצא, אלא המציא.
זה הוא פירוש דרושי, אני דיברתי רק ברובד הפשט, והוכחתי ש'תורה' היא הוראה בעל פה.
ריבוי ה'תורות' מדבר על ריבוי הוראות, וממילא ברור שאין הכוונה לספר התורה, ולכן דרשו מכאן באופן ישיר תורות – שבכתב ושבע"פ, אבל אני דיברתי על הרובד הבסיסי של הפשט, תורה – הוראה בעל פה.
הפירוש הדרושי ש'תורות' – שתי תורות, הוא משל רבי ישמעאל, בספרא פ' בחוקותי, ור"ע שם חולק עליו, ומפרש לפי הפשט, שאין שתי תורות אלא הרבה תורות, כל הוראה היא תורה.
איתן, במקום לקרוא, עשה העתק הדבק ממאמר ישן שלו… ויצא העגל הזה…
בנוסף הוא מציין שאפילו הרב פרופסור שמא פרידמן כותב שריבוי התורות אינו בחינת תורה שבעל פה וכו', ושוב, הוא מגלה חוסר הבנת הנקרא. השורה שהוא מצטט, נכתבה ע"י פרידמן אליבא דרבי עקיבא, שסובר שאין הריבוי מדבר על שתי תורות אלא על ריבוי הוראות, הוא מסביר את שתי השיטות, ולא בא לפסוק כרבי עקיבא. (מאמרו זמין כאן), ובקצרה, מקור לא רלבנטי לחלוטין.
בר פשוט לא מבין את הטיעון, ובאיוולתו הוא מודה ש'תורות' פירושו הוראה בעל פה. ובכך שומט את הטיעון שלו 'במקרא לא נזכרת תורה שבעל פה', כי מודה הוא ש'תורה' היא הוראה, ולאו דוקא בכתב. והרי תורה ותורות נזכרות אינספור במקרא, דוקא האזכורים של 'ספר התורה' הרבה יותר מועטים. וזה מבטל לחלוטין את השאלה מדוע התושבע"פ לא נזכרת במקרא. היא נזכרת, 'תורה' – הוראה, חוק שנאמר בעל פה.
ה. הישנו חוקר שקבע שאין ולא היתה תושבע"פ?
אני כתבתי: "האם ישנו חוקר שקבע כדוגמת בר, שאין בתנ”ך שום אזכור של תורה שבעל פה? אין ולא היה חוקר כזה".
בתגובה מביא בר 5 מקורות.
הבעיה : אף אחד מהם לא אומר את האמירה אותה שללתי "שאין בתנ"ך שום אזכור של תורה שבעל פה".
אף אחד מהם לא תומך בטענתו של איתן בר.
כל אחד מהם – אם היה שומע מה שאיתן בר טוען – היה מתפלץ.
מיסיונר אינו חוקר, הוא מגבב וכורה ציטוטים בלי להבין. הוא פשוט עושה העתק הדבק ממאמרים קיימים, במקרה שלנו מכאן, ולא מנסה לבדוק אם זה קשור לנושא.
מקור 1: לפי הציטוט של איתן בר, דיימונד לא מאמין בכך שהתורה שבעל פה היא מסיני. לא הצלחתי להשיג את המקור, מן הסתם הוא מסולף (שלחתי מייל לדיימונד, האם הציטוט נכון, ואני ממתין לתשובתו). אבל גם לפי מה שמובא ע"י איתן, זה פשוט לא רלבנטי לנדון.
המחקר לא מאמין במתן תורה מסיני, לא שבכתב ולא שבעל פה, ולכן אין טעם לפנות למחקר בשאלת מתן תורה שבעל פה מסיני. אני לא דיברתי על שאלת האמונה במקור האלהי של התורה, אלא על השאלה ההיסטורית העובדתית, בה יש טעם לפנות למחקר: האם היתה תורה בעל פה וחוקים נוספים על הכתובים בתורה?
זה דבר שמפורש במקראות בנביאים ובכתובים ובהרבה מקורות חיצוניים, שהיו רבים כאלו.
ואת זה גם דיימונד לא מכחיש (וכפי שנראה בהמשך גם איתן לא מצליח להכחיש). הוא רק עוסק בשאלה אם התושבע"פ היא מסיני. לא אם היו חוקים לא כתובים.
מקור 2: פרופ' אלן אוורי-פק, הוא לא אומר שאין אזכור של תורה שבעל פה, להיפך הוא אומר שיכול להיות שהיו דברים שעברו מדור לדור, אבל אין עדות שזה מגיע מסיני. (ראה דבריו המלאים כאן בערך Oral Tradition -Judaism).
האדון אוורי-פק לא מאמין בכלל בתורה מסיני, הוא סובר שהתורה נכתבה ע"י ישראלים במשך הדורות, וברור שלא יאמין שהתושבע"פ ניתנה גם היא מסיני.
הנושא הוא לא האם התורה (שבכתב ושבע"פ) מסיני, אלא האם היתה תושבע"פ, מה שאיתן מתעקש 'להוכיח' שלא היה.
איתן מצטט מאנציקלופדיה של מכחישי מקרא, שלא מאמינים בתורה מסיני, ו'מוכיח' מזה לגבי תושבע"פ… הנושא שלנו היה למי שמאמין במתן תורה מסיני.
מקור 3: ישי רוזן צבי, הדברים שלו פשוט סולפו והוצאו מהקשרם באופן הכי מחפיר שבעולם. רוזן צבי, אדם דתי, לא התכוין לשום דבר ממה שאיתן חיבר כאן לרצף אחד, שלש משפטים משלש עמודים נפרדים.
זה הקטע שאיתן בר מצטט:
"בכמה מקומות מייחסים מקורות שונים בספרות חז"ל את מקור התורה שבעל פה למתן תורה בסיני…תפיסות כאלה מבוססות על שחזור ספקולטיבי, ובמובן מסוים מיתי, ועל מניעים פולמוסיים, ולא על עובדות שניתן לאמת אותן…אין לנו שום מקור קדם-חז"לי שיאשר את קיומם."
הוא לא מציין מקור.
אך יש כאן 3 משפטים
הראשון, מהספר בין משנה למדרש אמצע עמ' 39: "בכמה מקומות מייחסים מקורות שונים בספרות חז"ל את מקור התורה שבעל פה למתן תורה בסיני, אך לצד תפיסה חד משמעית זו בדבר מקור ההלכה, יש ביטויים שונים בספרות חז"ל שמלמדים על מודעות להתפתחות הפסיקה".
רוזן צבי אומר כאן, שמצד אחד לפעמים חז"ל אומרים שכל ההלכה מסיני, כמות שהיא, ומצד שני הם בעצמם מודעים להתפתחות ושינויים. – אין שום קשר לכך שלא היתה תושבע"פ.
הציטוט השני, שם סוף עמ' 40: "תפיסות כאלה מבוססות על שחזור ספקולטיבי, ובמובן מסוים מיתי, ועל מניעים פולמוסיים, ולא על עובדות שניתן לאמת אותן", משפט זה לא מתייחס לנושא של עמ' 39, האם כל ההלכה מסיני או שהיתה התפתחות. אלא לנושא של 'אנשי חכמת ישראל', רוזן צבי מזכיר את צונץ וגרץ שתיארו את השתלשלות ההלכה "כדי להראות שהמסורת היהודית אינה נופלת ממסורות של דתות ועמים אחרים". ועל זה הוא אומר שמחקרים אלו התבססו על ספקולציות ומניעים פולמוסיים.
הציטוט השלישי, מעמ' 41: "אנשי כנסת הגדולה נזכרים לראשונה במשנה אבות… ואין לנו שום מקור קדם-חז"לי שיאשר את קיומם, אין אנו יודעים דבר על קיומו של גוף מעין זה בתקופה הפרסית". כלומר רוזן צבי אומר שאין מקור שיאשר את קיומו של הגוף הזה בתקופה הפרסית, ולא בהקשר של המשפטים הקודמים שאין מקור קדם חזל"י להלכות בעל פה וכדו'.
(התנצלות על איכות התמונה, זה כרגע מה שהצלחתי להשיג)
פשוט סילוף ילדותי ומרושע.
מקור 4: אביגדור שנאן, שוב, לא עוסק בשאלה אם היתה תושבע"פ, ולא אומר שלא היתה תושבע"פ הוא מצביע על הבדלים בין התנ"ך לבין ההלכה. חלק מההבדלים הם דברים שהתחדשו (אין בתנ"ך קדיש ואין בתנ"ך כל נדרי, נכון, זה לא מסיני, זה התחדש אח"כ), חלק משום שהתנ"ך מתאר דברים לפני מתן תורה (משה מתחתן עם אשה מדיינית, יוסף עם מצרית וכו'). בשום שלב הוא לא עוסק בשאלה אם היו הלכות בעל פה ואם היתה תושבע"פ.
מקור 5: שוב רוזן צבי, הפעם מוצג עם פתיח אחר… אבל הקטע המצוטט שוב לא רלבנטי, בו רוזן צבי טוען שהמשנה נתחברה אחרי החורבן. אין שום קשר לנושא שלנו.
לסיכום, מצחיק מצד מיסיונר, לנסות להסתייע בהכחשת התורה, מי שלא מאמין בתורה מסיני ברור שלא יאמין בתושבע"פ מסיני.
כתבתי שאין שום חוקר שיטען שקיימו בישראל רק את התורה שבכתב, כי עובדתית רואים במקרא שהיו הלכות בעל פה שנקראו תורה (למשל הדוגמא שהבאתי מחגי ב).
האם התורה הזו מסיני? בדיוק כמו התורה שבכתב, יש שמאמינים ויש שלא.
אבל המיסיונר לא יכול לקבל סלקטיבית את הכחשת תושבע"פ בנימוק של אי אמונה, אבל לא את הכחשת התושב"כ, מאותו נימוק.
ו. חוקים שבעל פה או מנהגים שבעל פה?
על כל עשרות הדוגמאות של חוקים שנשמרו במשך הדורות ועברו בעל פה, מגיב בר:
"כל הציטוטים הללו טוענים כי מנהגים, טקסים ומסורות היו קיימים תמיד – ועם זה אנחנו מסכימים ומעולם לא טענו אחרת. הרבנים מייצרים כאן "טיעון איש קש" נגדנו, מאחר ואנחנו מעולם לא ביקשנו לומר שלא היו מנהגים, מסורות וטקסים שונים בעם ישראל… מסורות מבטאות את הנפש האנושית, וכך בכל עם ואומה, גם כן כפי שצוטט פה למעלה: "הם חוקים בלתי כתובים הרווחים בכל עם בראשית התפתחותו התרבותית". גם לסינים, לפרסים, ליוונים ולאשורים היו מנהגים ומסורות עשירים, אבל הם לא טוענים ש"אלוהים ציווה אותנו את המנהגים הללו", או שהללו הוענקו ע"י אלוהים לאחד הנביאים שלהם".
"ספר עזרא מתוארת האמנה שחתמו עליה ראשי העולים, ובה יש גם חוקים שאינם בתורה, וברור לעזרא שהם חובה…" שוב, אנחנו מסכימים, אך גם בימנו ישנם חוקים רבים, גם בארץ וגם בעולם, "שהם חובה" וחוקים לכל דבר – והם לא מופיעים בתורה".
ובכן, למרות שאיתן כותב כאילו מעולם לא טען אחרת.
כאן הוא מודה בהצהרה כתובה, שעוד בימי עזרא, הרבה לפני חז"ל, היו חוקים דתיים שנחשבו חובה. למשל קרבן עצים. לא 'מנהגים ומסורות' במובן של פולקלור, אלא חוקים שנחשבו לחובה.
כלומר, היתה תורה בעל פה נפרדת ונוספת על התורה שבכתב, היו בה חוקים מחייבים.
בניגוד לטענתו הקלאסית של איתן, שהתורה שבעל פה היא המצאה של הרבנים אחרי החורבן כדי לשלוט בעם.
אם היתה תורה שבעל פה מאות שנים לפני החורבן, והיא נחשבה מחייבת כמו שאומר איתן, הרבנים לא היו צריכים להמציא שום דבר. השליטה כבר היתה בידיים שלהם.
בכל אופן, לטענתו כעת, כל הסיפור שלו נגד תורה שבעל פה, היא שהרבנים המציאו שהיא מסיני.
לפני ש'המציאו' היא היתה מחייבת, כפי שהוא אומר, אבל לא נחשבה מסיני.
ובלשונו:
"הם לא טוענים ש"אלוהים ציווה אותנו את המנהגים הללו"
כמו הסינים והפרסים וכו'.
אבל, כאן ישנה בעיה, הסינים והפרסים, או כל אומה אחרת, לא מחזיקים בטענה שהתורה שלהם היא מהאל. אף אומה לא ייחסה את חוקיה לאל. לכן ברור שגם החוקים הלא כתובים, לא יהיו שונים.
אבל בישראל, אין חוקים מלבד חוקי האל, אף מלך ונביא לא היו מחוקקים דתיים, כי לפי האמונה הישראלית התורה הגיעה למשה מפי האל, ואסור להוסיף על חוקי התורה. השם 'תורה' בישראל, אין פירושו 'משהו שעושים', אלא 'משהו שאלהים נתן'.
ובכן, החוקים הלא כתובים המוזכרים פעמים רבות בהיסטוריה הישראלית והיהודית, שאיתן מודה בקיומם, מכונים תמיד 'תורה', כמו הדוגמא מחגי:
“שאל נא את הכהנים תורה לאמור: הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש? ויענו הכהנים ויאמרו לא (חגי פרק ב):
החוק הלא כתוב מכונה 'תורה', תורה היא דבר אלהים. כמוזכר מאות פעמים במקרא.
הדוגמא של איתן מחוקים שבזמננו שנחשבים מחייבים "למרות שאינם מסיני", מגוחכת. בזמננו חוקי המדינה מחייבים, כי זו הסכמה של מבנה המדינות הדמוקרטיות. אבל בימי עזרא החוק היחידי שחייב הוא חוק התורה, עזרא לא היה מחוקק חוקים דתיים (הוא כן היה מנהיג חברתי), הוא היה מורה התורה, מלך פרס מינה אותו ללמד ולהשליט את חוקי התורה בפחוות יהד, במסמך רשמי.
והנה כאשר עזרא מלמד את התורה, הוא מדבר על חוקים דתיים שבעיניו הם חובה וחלק מהתורה, והוא מנמק במפורש את האמנה, בכך שאבותינו נענשו שלא שמרו את התורה, ולכן אנחנו מתחיבים לשמור על התורה:
"וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו: (לא) וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ:"
אבל המצוה הראשונה הסמוכה, אינה מן התורה, מן התורה אין איסור להתחתן עם גויה, אלא רק עם שבעת עממי הכנענים שנגזר עליהם חרם.
וכפי שאומר פרופ' זר כבוד: “האמנה מכילה מצוות מן התורה ומצוות שאינן בתורה”.
מה אם כן גורם לאיתן בר להשתטות ולהתעקש שלמרות שכבר עזרא במאה הששית לפני הספירה הכיר בחוקים דתיים בלתי כתובים כחלק מהתורה, הוא לא ייחס אותם למקור הסמכות של התורה, לאל? בעוד עזרא כותב במפורש שהכל הם מצוות ה'?
התשובה היא פשוטה מאד, ישנה תיאוריה נוצרית, שהרבנים המציאו את התורה שבעל פה כדי לספק צידוק לדחיית משיחיותו של ישו.
דחיית ישו על ידי עמו, מעוררת בעיה כאובה לנוצרים. שכן אם באמת ישו פעל גדולות ונצורות והיה כה מיוחד, מדוע עמו דחה אותו, וראה אותו כמכשף מסית ומדיח שראוי לצליבה?
הפתרון של איתן בר הוא – היתה כאן תרמית, קונספירציה, באמת ישו צדק, אבל הרבנים בדו איזה מקור סמכות עוד יותר חזק שמכחו ביטלו את ישו.
צריכים לדעת שזו רק האסטרטגיה המשיחית של איתן, בעוד יהודים משיחיים אחרים בחרו בדרכים אחרות, ואין להם בעיה עם האמונה בתורה שבעל פה.
אנחנו לא אשמים שהמיסיונר הספציפי הזה, זה שיש לו תקציבים אוונגליסטיים, בחר בפלג שלא מקבל את תורה שבעל פה…
כפי שהראינו במאמרים הקודמים, ישו האמין בתורה שבעל פה וציוה את תלמידיו לציית לה (וכפי שאמר ישו, לפחות לפי מתי כג 23: “הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים יֹשְׁבִים עַל־כִּסֵּא משֶׁה׃ לָכֵן כֹּל אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ לָכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוֹּ…”). אך המיסיונרים האומללים רואים שלא נותרה להם אסטרטגיה שתסביר מדוע לזנוח את היהדות המסורתית, והם פונים לנסיון המגוחך להכחיש עובדה היסטורית ברורה, קיומה של תורה שבעל פה בכל הדורות בישראל.
ראו גם דברי ורד נועם על יוספוס ופילון, שהיו קודם החורבן… ('שוב לתחומן של הלכות טהרה', ציון תשס"ז), "פילון ויוספוס… שניהם מייחסים כדרכם, את מכלול ארחות החיים היהודיים בפני הקורא, ומייחסים אותם באופן כללי מאוד לתורת משה".
כך או כך, אחרי הודאתו של איתן בר, שהיו חוקים דתיים בלתי כתובים, שנחשבו מחייבים, הרי הוא מודה בקיומה של תורה שבעל פה. ורק שואל האם היא מסיני. ולכן כל ה'הוכחות' שהוא מגבב בספריו ובמאמריו – נסתרות ממילא, הוא מתאמץ להוכיח שלא היתה תורה שבעל פה, ושלא מוזכר שום דבר, ושלא היו לאתיופים, וכו', אבל הוא עצמו מודה שהיו חוקים כאלו, ושנחשבו מחייבים, אז מדוע האתיופים לא שומרים אותם לטענתו? ומדוע הם לא מוזכרים בהיסטוריה לדעתו?
ברור שאין לחפש התאמה מלאה בין כל העדות והגלויות, אך עד כמה שניתן לאפיין קוי דמיון, הלכות האתיופים דומות יותר להלכות הפרושים מאשר להלכות הצדוקים, כפי שכותב א.ז. אשכלי ('ההלכה והמנהג בין יהודי חבש (הפלשים) לאור ההלכה הרבנית והקראית', תרביץ כרך ז חוברת ב, תרצ"ו):
יש לציין, שגם בסעיף זה, כמו בסעיפים האחרים, איתן מתעלם מרוב הטענות והעובדות שהבאתי במאמר המקורי, כנראה לדעתו זה איכשהו 'מכוסה בספר', ספר זה לא פוליסת ביטוח, הוא לא מכסה נזקים, הוא מכיל רק את הסילופים הספציפיים שעשית כשכתבת אותו, לא מעבר. אתה יכול כמובן ליצור בוט סילופים שיענה תגובה אוטומטית תוך כריית ציטוטים ושיבושם, תציע למשקיעים האוונגליסטיים.
ז. הסברי משה איך לעשות את המצוות.
במאמר המקורי הראיתי, כי לא יתכן שפסוקי התורה הקצרים היו הוראות מעשיות לקיום המצוות.וכן שבמקום שישנן כמה אפשרויות לפרש, משה בהכרח העביר את הפירוש הנכון.
למשל: 'לא תעשו כל מלאכה' – לא מסביר מה נחשב מלאכה ומה לא. כל שאלה משפטית מעוררת דיונים. ברור שבמשך ארבעים שנה, כאשר בני ישראל צבאו על משה מן הבוקר עד הערב, הוא לא יכל להסתפק במשפט 'לא תעשו כל מלאכה' בנוגע לשבת.
וכך לגבי פירושים, כשהתורה מצווה לשים את הדברים לטוטפות, משה בהכרח פירש מה עושים, גם מי שסובר שהפירוש הנכון הוא סמלי, גם זה בהכרח נאמר ע"י משה, כי הוא הסביר מה כתוב, 'הואיל משה באר את התורה הזאת'.
ולכן חייבת להיות תורה שבעל פה.
את כל זה איתן לא הצליח לקרוא, מה שכן הוא תפס משפט אחד, כדלהלן:
"איך ידעו למשל את הלכות קרבן הפסח? במדבר פרק ט: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח".
ועל כך הוא משיב:
ישנה פרשת הפסח בשמות יב.
אך איתן שוכח, שספר שמות לא היה בידי בני ישראל, משה כתב את התורה – ביום מותו. באותו זמן בו דיבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח, לא היתה להם שום תורה, וכך כתבתי במאמר המקורי:
"משה לא נתן להם טקסט כתוב, אלא דיבר איתם והסביר להם, האם כשהוא דיבר איתם הוא נצמד רק למלים שנכתבו אח”כ בתורה? ברור שלא, הרי היו להם שאלות והוא יכל להסביר ולבאר להם בצורה מפורטת ומורחבת, ולא רק את הפסח. כל הדינים שקיימו בני ישראל במדבר, לא קיימום מתוך טקסט, אלא מתוך לימוד והאזנה לדברי משה. כך ניתנה התורה, בעל פה."
יתירה מכך, הפרשה בשמות יב, שאיתן טורח להעתיק, לא מתאימה לשנה השניה, שכן כל הפרשה מלאה בדינים המתאימים ליום יציאת מצרים בלבד:
וְלָקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל־הַמַּשְׁקֹוף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר־יֹאכְלוּ אֹתֹו בָּהֶם… וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתֹו מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתֹו בְּחִפָּזֹון.
במדבר לא היו בתים, לא היו מזוזות ולא משקוף, לא היה חיפזון, ולכן היו צריכים הוראות למה שנקרא בהלכה 'פסח דורות'. שאינו זהה לפסח מצרים.
אבל גם אם נניח שבפסח לא היו צריכים לשום הוראה. האם זה משנה את התמונה? עדיין, משה דיבר אל העם במשך ארבעים שנה וציוה אותם את המצוות, וברור שכשהוא דיבר הוא לא נצמד רק למשפטים שבתורה אלא הסביר להם, ענה לשאלות, וכו', ולכן מוכח שתורה שבעל פה ניתנה עוד קודם התורה שבכתב.
ח. האם המסורת האתיופית מוכיחה שלא היתה תושבע"פ?
כמו שכתבתי במאמר המקורי, גם אם האתיופים לא היו מחזיקים בתושבע"פ, זה לא מוכיח שלא היתה. הרי יש גם יהודים שלא מחזיקים אף בתורה שבכתב. אבל המציאות היא שהאתיופים כן מחזיקים בתורה שבעל פה ומאמינים שיש תורה וחוקים מעבר לתורה הכתובה, כך כתבתי:
"יהודי אתיופיה אולי לא ידעו את כל ההלכות, או לא בדיוק בצורה בה התגבשו בקרב קהילות אחרות, אבל הם כן האמינו שיש תורה שבעל פה, ולא חשבו שהתורה היא הטקסט בלבד. האתיופים מאמינים שהתורה נקבעת על פי מסורת הקייסים שלהם, המסורת נקראת ‘היימנות’, והיא בעצם המסורת על תורה שבעל פה… כלומר, הקהילה האתיופית מחזיקה גם היא במסורת על התורה שבעל פה. הציטוט ממיכאל קורינאלדי, הוא סילוף או אי הבנה של הטקסט, קורינלדי אומר: “מקורות התורה שבעל פה אינם ידועים להם כי בבית שני נתחברו”. – לא התורה שבעל פה, אלא המקורות הספרותיים שנכתבו בימי הבית השני, המשנה ומדרשי חכמים, לא היו ידועים להם, הם התנתקו קודם. אבל עצם המסורת שבעל פה, היתה ידועה ומוכרת להם והיא חלק בלתי נפקד מהדת שלהם. אם יש מנהגים של יהדות אתיופיה שסותרים את ההלכה המקובלת, זה כמו עוד הרבה חילוקי דעות בין עדות שונות ביהדות, התורה שבעל פה היא כללית, ולא יכולה למנוע חילוקי דעות.
לסיכום, מדובר בשקר מוחלט, האתיופים מאמינים בתורה שבעל פה, והם מצטרפים לשרשרת ההוכחות לקיומה.
ומה מגיב איתן?
אכן ליהודי אתיופיה היתה מסורת, אך שונה לחלוטין מזאת של חז"ל. לדוגמא, ליהודי אתיופיה לא היו תפילין, וגם לא ציצית כשל הרבנים, רק בארץ הם אולצו לקבל זאת עליהם.
הוא מודה שליהודי אתיופיה היתה מסורת, כלומר הם האמינו בתורה שבעל פה מחייבת.
הוא מצביע על הבדלים במסורת.
האם הבדלים במסורת מוכיחים שאין ולא היתה תורה שבעל פה?
הם מצביעים על חילוקי דעות, שכחה, או כל דבר אחר, אפילו תניח שהרבנים התבלבלו ודוקא קבוצת האתיופים שחיה בבידוד ובתנאים פרימיטיביים באפריקה היא זו ששימרה הכי טוב. איך זה רלבנטי לשאלה אם היתה תורה שבעל פה? שכפי שאנו רואים אינה שאלה, גם האתיופים, אחרי כל השכחה והריחוק והבידוד, מאמינים בתורה שבעל פה. וגם איתן מודה לזה בעל כרחו.
אגב, יושם לב למשפט המעורפל של איתן "גם לא ציצית כשל הרבנים", הוא יודע שהיתה להם ציצית, אבל מכיון שהציצית נראית אחרת, זה מוכיח שאין תורה שבעל פה… והרי הציצית מפורשת בתורה שבכתב, וגם מתועדת בתבליטים אשוריים.
לאתיופים היתה ציצית בהתאם למסורת הדעה שלהם, וגם תפילין, ראה כאן:
ציצית: אין חובה עד החתונה. הבגד מסמל כבוד והדר, בגרות ואחריות. הוא עשוי מצמר או מפשתים, ובקצות הבגד שזורים חוטים קטנים. נקרא “נטלה”, והיא בדרך כלל לבנה. גם הנשים עטפו עצמן ב”נטלה”, שהייתה שונה מזו של הגברים.
תפילין: לא הכירו באתיופיה את התפילין. יתכן שהיה מנהג כזה ונשכח בגלל חוסר רציפות של המסורת.
היו מקומות שנהגו לקשור על הזרוע תפילין קטנות לא מושחרות, שנראות כקמע, ובתוכו קלף.
בכל מקרה איתן לא מתייחס לטיעון, הוא מנסה להראות הבדלים בין המסורת האתיופית למסורת הרבנית, והבדלים אלו אינם רלבנטיים לנושא.
ט. חילופי גירסאות בברית החדשה.
בר, ב'עימות' טען שיש בתורה שבעל פה 'שלש גירסאות', משום שישנם שלשה כתבי יד שיש ביניהם הבדלים.
על כך הגבתי שיש הרבה יותר משלשה מקורות לנוסח המשנה, וחילופי הגירסאות בין כתבי היד, שרובם עניני כתיב, הם חלק מהלימוד, התושבע"פ לא עוסקת בטקסטים סגורים כמו התורה, אלא בדברים שעברו בעל פה בסגנונות שונים ע"י חכמים רבים. ולכן ההכרעה איך בדיוק צריכים לנסח, לפעמים היא חלק מהלימוד, וכך כתבתי:
יש המון כתבי יד, רוב שנויי הנוסחאות אינם משמעותיים, רק ענין של כתיב, אבל יש בהם באמת שינויים משמעותיים שיכולה לפעמים ההלכה להשתנות על פיהם.
מה עושים? לומדים, זה חלק מלימוד התורה, הפוסקים מביאים את הגירסאות השונות, ומכריעים ביניהם בשיקולים וראיות שונות. להלכה תמיד נפסקת מסקנה שמכריעה בין הגירסאות. ולפעמים יש מחלוקת הפוסקים ומכריעים ביניהם.
ושוב, מי שגר בבית מחמאה, שלא יבנה בתוכו כור אטומי. כמות חילופי הנוסחאות בברית החדשה, היא מאות אלפים, מלבד העובדה שארבעת הבשורות, הן גירסאות עצמאיות, עם סיפור אחר, ולא רק חילופי כתיב, לכל אחת מהבשורות יש המון המון נוסחאות. וביניהן גם הבדלים משמעותיים מאד.
ומה אומר על זה איתן?
ראשית, נניח לרגע שזה נכון והברית החדשה איננה אמינה. איך זה במהומה [!] קשור או מוכיח את העובדה שהתורה שבעל-פה כן או לא הוענקה על ידי אלוהים למשה במעמד הר סיני? ניסיון תמוה להסית [!] את הדיון.
נסיון להסיט את הדיון? אתה טענת שאיך אפשר לומר שיש תורה שבעל פה, הרי יש גירסאות, על כך השבתי שכמו שאתה מאמין באונגליון למרות שיש בו הרבה יותר חילופי גירסאות, כך תבין שאין שום קשר בין בירור הגירסא לשאלת קיום התורה.
מי שמסיט את הנושא ומסית בכלל וגם יוצר מהומה הוא איתן בר. כך זה כשאין טיעונים.
אבל זה לא הכל, יש עוד:
שנית, ממש אין מאות אלפי נוסחים לברית החדשה. זו היא דעה קדומה שמוסלמים הפיצו בעבר, והרבנים בשמחה חיבקו אותה וממשיכים בהפצתה.
כאן אני חייב לצטט ממש את כל הקטע, פשוט כדי שתיהנו מההצגה:
א) אז לא, לא גרסאות, אלא עותקים. והלוואי והיה מדובר במאות אלפים.
כיום, מצויים באקדמיה בערך כ-5700 כתבי יד של הברית החדשה ביוונית. עליהם נוספים עוד כ10,000 כתבי יד של הוולגטה בלטינית, ועוד לפחות 9300 עותקים של נוסחים קדומים אחרים. כמו כן יש בסביבות 25,000 עותקים של עדי נוסח מתוך הברית החדשה שנשתמרו.
היסטורית – אין עוד מסמך קדום שמספר כתבי היד אשר שרדו ממנו בכלל מתקרב למספרים המדהימים של כתבי היד שנשתמרו מהברית החדשה!
וכשיש הבדלים בין עותק לעותק, מדובר בהבדלים מינוריים שנובעים מהעתקה לא מושלמת או תרגום סופרים לקוי. אבל אף פעם לא בצורה שמשפיעה על המסר הכללי עצמו,
ב) וקל מאוד לדעת היכן נפלה שגיאה בעזרת הצלבות בין העותקים השונים.
ג) מבחינה אקדמית, כמה שיש יותר עותקים למסמך היסטורי-קדום כלשהו, ככה האמינות והמהימנות שלו רק עולה. וזה גם מה שהביא את ראש הפקולטה למקרא, חוקר כתבים היסטוריים ופרופסור לביקורת המקרא באוניברסיטת מנצ'סטר, לכתוב: "הראיות המעידות על מהימנות הברית החדשה הן רבות בהשוואה לאלו הנוגעות לְכתבים עתיקים אחרים שאיש אינו מעז לְערער על נאמנותם למקור. אילו הייתה הברית החדשה אוסף של מאמרים חילוניים, איש לא היה מטיל בה ספק". (פרופ' פרדריק פ. ברוס, "מסמכי הברית החדשה" 2003)
כשאתם קוראים מאמר של איתן בר, עוברת לכם בראש מחשבה "איתן בר כתב כך וכך". זהו שלא, אין לו מושג מה הוא אומר ולמה, הוא מעתיק ומדביק טקסטים מיסיונריים קאנוניים…
את אותו הטקסט, באותם המלים, מקריא למשל מוטי ועקנין בסרט מלפני כמה שנים…
הנה לכם הַמְחָזָה של קטע א בציטוט הקודם, מוקראת בהטעמה ע"י גורילה מיסיונרית:
ובכן, נוכחנו לדעת שהמשפט "לא גירסאות – עותקים" הופנה בזמנו כלפי מישהו אחר, ורק על ידי העתקה כתוכי איתן מקשר אותו לנידון דידן.
אבל המיסיונרים משקרים במזיד, לא עותקים – גירסאות, אין מאות אלפי עותקים, ואין צורך ב'הלואי', פשוט לא על זה דיברו. יש עשרות אלפי עותקים, ויש מאות אלפי חילופי גירסאות.
כך כתוב בויקיפדיה, ערך כתבי היד של המקרא (en):
"חוקר הטקסטים בארט ד' ארמן כותב: "זה נכון, כמובן, שהברית החדשה מתועדת בשפע בכתבי היד שהופקו לאורך הדורות, אבל רוב כתבי היד הללו רחוקים מאות שנים רבות מהמקור, ואף אחד מהם אינו מדויק לחלוטין. כל כתבי היד מכילים טעויות – בסך הכל אלפים רבים של טעויות. זו לא משימה קלה לשחזר את המילים המקוריות של הברית החדשה".
אז זה לא 'קל מאד לשחזר את הנוסח הנכון', אלא קשה מאד.
אבל, כמה גירסאות יש?
"חוקרים מעריכים שיש כ400,000 חילופי גירסאות בין העתקים השונים של הברית החדשה", (שם).
אז יש מאות אלפי גירסאות, ומהן כמה אלפים שהינן בעלות משמעות לתוכן.
והנה מוטי וקנין מקריא לפרופמטר את משפט ב:
כבר ראינו שזה לא קל מאד, גם אם יש מקרה בו ניתן להצליב, עדיין יש אלפי מקרים בהם אין מידע.
והנה איתן מקריא את קטע ג, מילה במילה, שוב בסרט מלפני כמה שנים:
הבעיה? שקר, כרגיל אצל איתן, הוא מצטט מ: "פרופ' פרדריק פ. ברוס, "מסמכי הברית החדשה" 2003", ושכח לספר שפרדריק ברוס פרסם את ספרו ב1943, נכון, יצאה מהדורה חדשה ב2003, אבל זה לא ספר מ2003, זה ציטוט אחד של מיסיונר קדום מלפני שמונים שנה (ברוס היה בנו של מטיף, והיה חבר באגודות נוצריות), שהצליחו לכרות. זו לא דעה מקובלת כמו שאומר איתן "מבחינה אקדמית". האמירה שבאקדמיה לא מעיזים לטעון, מגוחכת: הדעה המקובלת בזמננו היא 'תיאוריית שני המקורות' (כמובן שאם דעה מקובלת, זה לא מוכיח שהיא נכונה, רק אין טעם לצטט מקור של איזה נוצרי מ1940 ולהפוך את זה לקונצנזוס אקדמי מ2003 בטענה שאף אחד לא מעיז לחשוב אחרת באקדמיה).
בסרט הבא תוכלו להרחיב ידיעותיכם אודות מחקרי המקרא של המיסיונרים, בו תגלו להפתעתכם נוסחים חדשים ומפתיעים של המקרא: "נוסח יונתן, נוסח ירושלמי, נוסח גוטנברג"… רצוי לשמור את הצפיה לפורים.
י. מעמד האשה
איתן מסתפק כאן בלינק, למאמר שקרים מגוחך נוסף, גם אליו נתייחס יום אחד, כאן נביא רק דוגמא אחת:
הרמב"ם אף עודד כפייה מינית באלימות: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה: בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה"
מדובר בשקר גמור, הרמב"ם לא עוסק במעשה שנעשה בעל כרחה של האשה, להיפך, לפי ההלכה בעילה ללא מודעות של האשה – אסורה (אפילו אם אין זה שלא לרצונה, כגון שהיא ישנה, וידוע לו שהיא מסכימה). הרמב"ם רק בא לשלול את הגישה המחמירה שאוסרת את המעשים שתיאר, גם בהסכמה. ועל כך הוא כותב שההלכה מתירה, זה ברור גם ברמב"ם, וגם בסוגיא בנדרים כ שהעתיק ממנה.
לנסות ללמוד על טקסטים יהודיים מפי מיסיונר, זה כמו לעשות 'תחקיר היסטורי' על הציונות מפיו של אבו מאזן.
הערות:
[1] בר מצטט גם שניים מ'רבני זמננו', לא שזה חשוב, אבל זה מראה את היעדר הבנת הנקרא שלו, כך:
"אנו מאמינים שכאשר משה הוריד תורה מן השמים, הוא לא הוריד רק תורה שבכתב אלא גם תורה שבעל-פה. אנו מאמינים שהתורה שבכתב וזו שבעל-פה ירדו כרוכים יחד, ולכן אין להפרידן" (הרב רבי ברכיהו).
כמה פעמים צריכים להגיד לאיתן? קוראים לו רמי ברכיהו, ובכל מקרה הוא לא אומר שמשה קיבל את כל התושבע"פ בסיני, אז מה הקשר לכאן?
"התורה שבעל-פה התקבלה ביחד עם התורה שבכתב. אי אפשר לקיים מצווה אחת מהתורה שבכתב ללא התורה שבעל-פה, אין כזה דבר!" (הרב יוסי מזרחי).
נפלא ומרגש, התורה שבעל פה התקבלה יחד עם התורה שבכתב, מתי התקבלה התורה שבכתב? ביום מותו של משה, לא במעמד הר סיני.
יפה מאוד לצוות האתר
"תאלמנה שפתי שקר" תמשיכו ככה לגלות את השקר של המסיתים והמדיחים למינהם הקמים עלינו לכלותינו
כל מי שלומד גמרא יכול להיווכח מדבר ברור: העדר המסורת באופן תמוה ביותר. אפשר להביא מאות דוגמאות לזה, ורק אזכיר כמה מהם: מחלוקת בענין: תחילת זמן ק"ש; סוף זמן ק"ש; חיוב השכיבה או העמידה בזמן אמירת ק"ש; זמן בין השמשות הנוגע להלכות שבת, מילה, יולדת, קרבנות ועוד הרבה; דיני ממונות בשלשה או בחמשה; סנהדרין של שבעים או שבעים ואחד; אם נשים חייבות בתפילין; זמן ראש השנה למעשר בהמה; זמן ראש השנה למנין שנות ערלה; מחלוקות בדרכי הדרשות שנוגעים לכל התורה כולה [פרטי וכללי או ריבוי ומיעוט; אי דרשינן סמוכים; אי דרשינן תחילות; יש אם למקרא או למסורת, ועוד רבים]. כל הענינים הנ"ל, ועוד הרבה, הם דברים הנהוגים בכל יום ויום אצל כל ישראל או דברים יסודיים ובסיסיים במסירת התורה [דרכי הדרשות], ולא יתכן שאומה שלמה וחכמיה ישכחו כל הדברים הנ"ל [וגם אין הגיון כלל שמאז ומעולם נחלקו בדברים אלה ולא הוכרעו הדברים, כי מלבד שלא נזכר בשום מקום שנחלקו בזה בדורות הקודמים, גם אין שום הגיון להשאיר דברים בסיסים אלו שנויים במחלוקת כשהיה סנהדרין להכריע בין המחלוקות]. אין רצוני להאריך בזה כאן, אבל כל מי שרואה הדברים הנ"ל, מבין שאין מקום כלל לטעון שהתורה שבעל פה קדמה לסוף תקופת בית שני, אם לא מאוחר יותר, והדברים פשוטים מאד.
עוד ראוי לתמוה על תופעה לא פחות ברורה לכל מי שלומד גמרא, היא חוסר המסורת בתקופת האמוראים. אתן לזה דוגמא אחת [ויש עוד הרבה כאלה, כידוע לכל מי שבקיא בש"ס]: במשנה בחולין (ב.) הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחש"ו שמא יקלקלו את שחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. כל מי שקורא משנה זו עומד בפני בעיה ברורה: אין כאן אלא כללים ולא נתפרשו הפרטים: הכל שוחטין, ר"ל שכולם שוחטין לכתחלה, והדגשת הכל משמע שגם מי שהיה מקום לחשוב שאינו יכול שחיטה, אכן יכול לשחוט. ושחיטתן כשרה, משמעותו רק בדיעבד. וכולן ששחטו, שוב כלל שלא נתבארו פרטיו. אני מדגיש כל זה אע"פ שהגמרא עמדה על שאלות אלו, כדי להבהיר שלא ניתן "ללמוד" המשנה ולנסות להבינה בלא לשאול שאלות הנ"ל ושלא מדובר כאן על איזה דיוק קל או נפ"מ שאינה שייכת לגוף המשנה, אלא מדובר בעיקר משמעותה של המשנה ולא יתכן ללמד משנה זו לתלמידים בלא לפרש להם תוכן הדברים ופרטי הכללים. בנוסף, ראוי להדגיש שמדובר במשנה הראשונה של מסכת חולין העוסקת בדיני שחיטה הנהוכים אצל כל אחד ואחד, והוא להלכה ולמעשה, ולא מדובר בענין שאינו נוגע למעשה. ועם כל זה, נתפרשו בגמ' [חולין ב: עד ד:] ששה פירושים שונים לחלוטין בפירוש דברי המשנה ע"י אמוראים רבים, ע"ש ומוכח מכל המשא ומתן שם שלא היה להם שום מסורת איך יש לפרש דברי המשנה אלא נחלקו מסברא. ענין זה תמוה מאד, ונמצא בהרבה מקומות בש"ס, ואכמ"ל [ויש להסיק מזה מסקנות, אבל כאן נסתפק בעצם העובדה של העדר חמור של מסורת בלא לפרש הסיבה להעדר זה].
בקצרה, כל מי שקצת בקיא בש"ס ויודע לקרוא בין השורות, רואה בלא שום ספק שכל התורה שבעל פה [או על כל פנים רוב רובה] לא נמסרה מסיני אלא נתחדשה לא קודם סוף תקופת בית שני [ועל סיבת הדבר, יש גם להאריך ואכמ"ל וברור שיש מן הדברים שנקבעו כהלכה לאחר שהיו מנהגים קדומים אבל אינו הוכחה על הלכות קבועות קדומות], ושאותה תורה שבעל פה לא נמסרה לדורות הבאים בפרטיה כלל וכלל, אלא רק עיקרי הדברים בלא פירושיה ועל כן רבו המחלוקות בתקופת האמוראים אפילו בנוגע לפשט דברי המשנה.
אוסיף שאם כך גורלה של הנגלה, נראה די ברור שהנסתר [הנמסר רק ליחידים ורק בראשי פרקים] לא זכה ליותר מזה. אם כן, איני יודע כל כך מה בכך אם הזוהר נכתב בזמן התנאים או בימי התנאים; עיקרן של הדברים הוא מה שכתבו הרבה מן הקדמונים שחכמת הקבלה נמסרה איש מפי איש עד משה רבינו וכו', הוא דבר שלא יתכן לכל מי שראה איכות המסורת של התורה שבעל פה [שחז"ל עצמם ייחסו למשה רבינו בהרבה מקומות, על עף שמתוך דבריהם עצמם ניכר שהדבר לא יתכן כלל וכלל].
שלום רב דוד
א) אתה יוצא מהנחה שאם יש כך וכך מחלוקות בין החכמים, זה סימן ל'העדר מסורת'.
לא ברור כיצד הדברים שנחלקים בהם, יכולים ללמד לגבי הדברים שלא נחלקים בהם, הדבר הרי להיפך, מסורת היא לא מושלמת, היא עוברת דרך בני אדם, ולכן יש דברים שיכול להתעורר בהם ספק.
אבל המכנה המשותף הרחב שלא נולד בו ספק, ואין בו מחלוקת, הוא עצמו מוכיח שיש מסורת מוצקה ורחבה שעליה אין מחלוקת וספק. הרי את התורה אפשר לפרש בדרכים רבות שונות, ואפילו לגבי התורה שבעל פה, דברים שלא כתובים בתורה, ישנה הסכמה מאד רחבה בין החכמים, ואפילו הכיתות הפורשות הסכימו על חלקים גדולים מהתושבע"פ.
קויפמן כותב:
כפי שהראינו במאמר זה, המחלוקות בין התנאים הראשונים לא היו אלא בפרטי פרטים ודברים צדדיים של גזרות, ורק למן הדור של גזרות ביתר ואילך יש מחלוקות בדברים יסודיים, מה שמוכיח שהשכחה והבלבול אכן התגברו בגזרות השמד, וזה מה שעורר את רבי יהודה הנשיא לכתוב את המשנה.
לגבי הרשימה שלך, מוזר שאתה כותב שסנהדרין של שבעים, או ראש השנה למעשר בהמה, קרבנות, הם דברים הנוהגים כל יום, הרי לא נהגו אחרי החורבן, והתנאים שנחלקו בהם חיו אחרי החורבן.
אתה כותב שיש מחלוקת אם נשים חייבות בתפילין, ואין שום מחלוקת כזו, אין שיטה הסוברת שנשים חייבות בתפילין.
לגבי המחלוקות בעניני קריאת שמע, צריכים לזכור, ראשית, יש הרבה שיטות שקריאת שמע דרבנן, ולכן יתכן שחכמים סברו שמכיון שהדין אינו אלא דרבנן יש להם את הזכות לחלוק על הקודמים, שנית, גם בדינים דאוריתא, לפעמים קרה שחכם שקל בדעתו והגיע למסקנה שהמסורת אינה מן התורה אלא מנהג שנוסף בזמן מאוחר, לכן בית הלל לא קבלו את טענת בית שמאי שיש להטות בקריאת שמע, וסברו שלמרות שנהגו כך פעם, זה לא מן הדין. כמו"כ לעניני זמנים, בתקופות קדומות יותר פחות השתמשו בשיעורים מוגדרים, אלא זיהו את תחילת היום באופן אינטואיטיבי, ולכן כשרצו לשער בשיעור אוניברסלי נוצרו דעות שונות איך לעשות זאת.
לגבי כללי דרשות, דוקא הדרשות לפי הרבה חכמים אינם הלכה למשה מסיני, אלא חלק מהם חדשום חכמים מדעתם.
כך או כך, גם אם נוצרו ספקות בכמה דינים, להסיק מכאן:
"שאין מקום כלל לטעון שהתורה שבעל פה קדמה לסוף תקופת בית שני, אם לא מאוחר יותר, והדברים פשוטים מאד".
מגוחך בעליל, לעומת הוכחות ברורות שהתושבע"פ כבר היתה קיימת בכל התקופות בישראל, אתה משתמש בכמה מחלוקות? הרי המחלוקות לא סותרות את עצם קיום המסורת, אלא רק מראות שגם כשיש מסורת עדיין יש מקום למחלוקות.
ב) לגבי המשנה בחולין, במחילה, אתה מערבב פשט ודרש, הדיוקים של הגמרא אינם במישור הפשט, המשנה לא התכוונה לאדם שעומד עם סכין ארוך מחוץ לעזרה ושוחט בתוך העזרה, הפשטות היא רק מה שכתוב, הכל שוחטין – שלא כמו במצוות אחרות שנשים ועבדים פסולים, כאן כולם שוחטים, כל בן דעת שוחט, ושחיטתו כשרה, זה לא משמע בדיעבד משום שרק כשכתוב 'כשר' בלבד זה דיעבד, אבל כשכתוב שוחטין ושחיטתן כשרה המשמעות היא לכתחלה.
אמנם, נכון הדבר שיש הרבה דברים שלא נכתבו במשנה ונשארו במסורת ביד האמוראים. האמוראים היו תלמידיו של רבי יהודה הנשיא, וישבו בבית מדרשו כשלימד וסיכם את המשנה, וידעו הרבה יותר ממה שכתוב בה, כך רבי חייא, רב, שמואל, רבי יוחנן, וריש לקיש.
הוכחות מפורטות לקדמות התושבע"פ, תמצא כאן, וכן לקדמות המשנה כאן, וגם במאמר זה, הוכחות ברורות לקדמות התושבע"פ והמשנה
ג) לגבי הנסתר, בכלל לא ברור מה אתה בא לומר, מסורות איזוטריות נמסרו במשך שנים רבות, ואין דרך לאשר או להכחיש זאת. לא מכיר מי שטוען שהקבלה היא ממשה רבינו, אלא רק שהתקבלה במשך שנים רבות.
אכתוב בקצרה: פשוט שמה שחז"ל חדשו היה על הבסיס של מנהגים מסויימים, רק שמריבוי המחלוקות בענינים שהיו אמורים להיות נהוגים אצל כל ישראל מורה שאפילו בענינים אלו לא היה קביעות הלכתית [כי לא יתכן לשכוח דברים כאלו] אלא לכל היותר היה שייך בהן מנהגים שונים.
במה שיש דברים שנחלקו בהם, יש להעיר שכמו שמצינו מחלוקות רבות אצל הצנאים, ומצאנו שיש שהתנגדו לתורה שבעל פה במידה זו או אחרת בתקופתם, יש להתבונן במה שיתכן שהיו דעות שקבלו דבריהם למחצה לשליש ולרביע, ולא כל הונכסו דבריהם במשנה.
הכנסתי ברשימה המחלוקת של ב"ד של שבעים כי ענין משמעותי כזה שנהג במשך דורות רבים, קשה להבין איך הוא נשתכח מכל חכמי ישראל עד שלא היה בידם מסורת בענין [ומלבד שההבדל בין שבעים ושבעים ואחד אינו רק הבדל של אחד, אלא יש הבדל משמעותי בין מספר שבע והמספר שמונה או שבעים ואחד, עיין במהר"ל ועוד, ועל כן נראה ששכחת מנין הסנהדרין אינו רק שכחת מנין אלא שכחת מהות].
כמו כן הכנסתי ברשימה מעשר בהמה למרות שהוא לא נהג לאחר החורבן [ועיין תוס' שבת נד: בזה], משום שעכ"פ היה דבר נפוץ בקרב כל ישראל דורות רבים, וקשה להבין איך נשתכחו הדברים מכל חכמי ישראל.
בענין ק"ש דרבנן, רוב הראשונים נקטו שהוא דאורייתא, וכשכתבתי הדברים התכוונתי לשיטתם. ובמה שיתכן שב"ה לא קבלו דברי ב"ש משום שסברו שהמנהג לא היה מן הדין, שוב תמוה לי שלא היה להם מסורת ברורה אם הדבר הוא מנהג בעלמא או חיוב דאורייתא, והרבה נפ"מ בדבר.
בענין בין השמשות, אני מסכים שיתכן שהתורה סמכה על זיהוי אינטואיטיבי של תחילת היום, אבל יש להתבונן היטב בדבר שהרי ענין זה נוגע לאיסורים דאורייתא ולחיובי כרת, ובצורת החשיבה של היום הדבר קצת משונה. אבל אני חושב שנקודה זו נכונה ומשמעותית, אם קביעות היום והלילה וכל המצוות הרבות התלויות בהן ניתנו לקביעות אינטואיטיבית, אני חושב שיש מקום להשליך נקודה זו לעוד מקומות כי ללמד על כלל כולו יצא, והרבה מדיני התורה נמסרו על דרך זה שאין בהכרח צורך לקבוע בהם גדרים ברורים וחדים. וע"פ זה יש מקום לפרש כמה מחלוקות שבקתופת התנאים בלא להצטרך לתלות הדבר בשכחה.
לגבי חיוב נשים בתפילין, עיין בעירובין (צו:), ע"ש ברא"ש (הל' תפילין ס"כט), בריטב"א (קידושין לה.), בפנ"י (קידושין שם) ועוד ואכמ"ל.
בענין דברי כלפי קדמות התורה שבעל פה קודם בית שני, אולי לא דייקתי מספיק. ברור שהיו מסורות קדומות [ולא יתכן שאומה שלמה שתתנהל במשך אלף שנים בלא שיתחדשו מנהגים רבים, וכמו שעינינו רואות מהרבה מנהגים שנתחדשו בכל קהלה וקהלה במאות שנים האחרונות ואחרים שפסקו], וגם מסתבר שהיה איזה סמכות כדי לקבוע גדרים משפטיים ודתיים כל שהם. כוונתי היתה שהצורה של התורה שבעל פה שהופיעה בתקופת בית שני, דהיינו על קביעות פרטי המצוות [ללא מקום לאינטואיטיביות או למנהגים בלא הכרח הלכתי] ועל אופנים שיש לדרוש הכתוב, על פי המשתמע מדברי המשנה, צורה זו היתה חדשה ואין לה מקור קדום.
לגבי המשנה בחולין, אינני חושב שמדובר בדרש. דברי המשנה לעצמם אינם ניתנים ליישום מבחינת מעשית, נכתבו כללים סותרים כמו שמדייקת הגמרא במקום, ואני חושב שכל מי שלומד או מלמד משנה זו מרגיש מיד צורך לבאר לאיזה מקרים התכוונה המשנה. עכ"פ הבאתי רק דוגמא אחת, אבל הדוגמאות רבים עד למאד שנחלקו האמוראים בנוגע לפשט של דברי המשנה. ראוי לציין [אין כאן המקום להביא דוגמאות, אבל ניתן לבדוק] שהיינו מצפים שההתייחסות למשנה לא תהיה אלא כתזכורת בעלמא עדי לזכור כל המסורת שבעל פה שמסביב, כי הרי זו היתה מטרת כתיבת המשנה לכתוב הראשי פרקים בלבד. אבל באורך כל הש"ס, ניכר הדבר שהאמוראים התייחסו למשנה כ"טקסט" בלבד, דייקו מן הכתוב במשנה, העמידו אוקימתאות לפעמים דחוקות מאד כדי ליישב סברתם אע"פ שלא היה מסורת כלל להוציא המשנה מפשוטה [שהרי נחלקו בדבר ולא נזכר שהיה להם מסורת בדבר רק שמכח קושיא הוצרכו לדחוק דברי המשנה], ויש להאריך בזה ואכ"מ.
אתן רק דוגמא נוספת שרב ושמואל נחלקו בכוונת המשנה בריש בבא קמא מהו "מבעה", ע"ש כל הסוגיא (ג:) שהגמרא מנמקת טעמו של כל אחד בלא להזכיר מסורת בדבר, ותמוה שלא היה בידם מסורת למה נתכוון רבי בשעת עריכת המשנה. ויש הרבה דוגמאות בענין זה ואקצר.
בענין קדמות הקבלה עד משה רבינו: אציין מה שתחת ידי כרגע בלבד:
עבודת הקודש (חלק הייחוד פ"א) "כפי מה שקבלו בעלי העבודה הם חכמי האמת אשר קבלו האמת איש מפי איש עד מפי אדון הנביאיםע"ה הם אשר נמסרו אליהם מסורות החכמה האמיתית", ושם (חלק התכלית פ"כד) "ואחר שנתאמת זה אמת שאין אחריו שום ספק יתחייב אם כן לפרש התורה והמצות ולבאר סתריהם ולגלות טעמיהם באופן וענין שיסכימו עם החכמה ההוא שנחצבו ממנה וזה נמנע אם לא יאכל במסורת ויטעם בקבלה מפי יודעיהם באמת אשר קבלום גם הם איש מפי איש חכם מפי חכם נביא מפי נביא עד המקבל הראשון אב החכמים אדון הנביאים ע"ה שקבל הכל מפי הגבורה", ע"ש כל דבריו.
פתחי שערים (שער הצמצום, פתח א') "חכמת האמת בכללה שדברו בה המקובלים אשר דבר ה' בפיהם אמת ומסורה היא בידם בקבלה עד משה ע"ה ומפי נביאי האמת כמו שהאריכו בזה הרבה מן הראשונים והאחרונים".
שומר אמונים (הקדמון) "והלא לא יהא אלא שהראב"ד והרוקח והרמב"ן והרשב"א והריטב"א העידו על הקבלה המצויה בידינו שהיא מקובלת בידם עד למשה מפי הגבורה ככתוב בספריהם".
ועל זה כתבתי שכמו שברור שהיו מנהגים ומסורות שעליהם נבנית התורה שבעל פה בענין הנגלה, יתכן שכן היה לענין הנסתר דהיינו שנשמר איזה גרעין, אבל לתלות שהקבלה כמו שהיא ידוע לנו היא זאת שנמסרה למשה רבינו ומאז היא נמסרה מדור לדור, הדבר נראה לי רחוק אחר מה שנראה בענין תורה הנגלה.
שלום רב, תודה על דבריך הנחמדים, סליחה על העיכוב, הייתי צריך לקחת זמן לעיין בהם.
1) אם אתה מסכים שההלכה היתה על בסיס 'מנהגים מסויימים', הגע עצמך, איך נתפסו ה'מנהגים' האלו? הרי ברור שליהודים בימי הבית השני היו הלכות קרבנות, והלכות איך נראות התפילין, והלכות איך צריכה להיראות התפילה, וכל החגים ומצוותיהם, וכמו בכל אומה ולשון שיש להם חוקים איך לעשות את הדברים האלו. וכשקוראים להם 'מנהגים' זה לא משנה כלום, החלוקה בין חוק למנהג היא אנכרוניסטית, מה שנהגו זה סימל את הצורה הנכונה איך צריכים לעשות את הדברים האלו, וכמו שאנחנו רואים אצל חכמים שזה היה אצלם דבר חשוב, ורק בדברים שאין להם משמעות עקרונית אמרו הרוצה יעשה כך והרוצה יעשה כך. ובקיצור ברור שהיתה תושבע"פ בימי הבית השני, ולכן עצם העובדה שיש מחלוקות לא יכולה לסתור זאת.
והרי גם בזמננו אנחנו יודעים איך נראית ספרות ההלכה ושום דבר לא נתפס כי עשו מה שירצו ואעפ"כ נולדו מחלוקות גדולות מאד בדברים שנוהגים כמו שיעורי תורה, מכמה מפרישים חלה? כמה זה כזית? כמה זה אצבע וטפח ואמה? מה המנהג בפירות נכרים כאן האם נהגו להתיר או לאסור?
ואיך ייתכן הדבר? תקרא את הנימוקים ותראה, זה אומר שמבריתא פלונית מוכח שהעיקר הוא שיעור האצבעות, ולכן מה שנוהגים על פי ביצים זה בגלל שלא שמו לב שהביצים התקטנו, וכך הלאה, המבי"ט אמנם התיר פירות נכרים, אבל זה אומר שאח"כ חזר בו, ופלוני מביא עדות שהיו שהתירו בהמשך, וחברו משיב שזה רק דלת העם התירו מפני הפסד מרובה ופיקוח נפש אבל היראים תמיד החמירו וכו'.
ובזמן הבית השני המצב היה הרבה יותר מורכב, המלכות החשמונאית לא יישרה קו עם הפרושים כידוע, וכבר אז היו כתות פורשות, ובבית המקדש היו מסורות של כהנים שלא לרצון חכמים ולפעמים בכלל המקדש נשלט בידי צדוקים, ובכל מיני ערים ומקומות התפתחו מנהגים, והחכמים נחלקו איך להתייחס למנהגים (שוב, כשאני אומר מנהגים, אני מתכווין לדברים שנתפסו כחובה) האם יסודם על פי חכמים, והאם יש להסכים עם החכמים שהנהיגו כך וכו'. ולכן אין פלא שנוצרו מחלוקות בדברים נוהגים, אחד העיד שכך עשו במקדש, וחברו אמר לו שבאותה שנה הכה"ג היה צדוקי, וכן על זו הדרך.
2) לגבי סנהדרין של שבעים, לפי ההלכה אפשר להוסיף על שבעים, צריכים מינימום שבעים, וכנראה המנהג היה שיש יותר משבעים, והמחלוקת היתה מה המינימום. ולגבי המהר"ל, נו נו, אני לא בטוח שהסנטימנטים האלו היו שיקול הלכתי, כמובן שלמספר שבעים יש חשיבות ונחשב למספר סמלי וגדול, אבל אין הכוונה שאין להוסיף עליו, להיפך, גם מספר קרוב לשבעים עיגלוהו לשבעים, כי הרעיון הוא שם שבעים, ולא איזה משהו קבלי שעובד רק עם שבעים יחידות דייקא.
3) לגבי ראש השנה למעשר בהמה, שוב, מדובר בשיעור, בתפיסה האינטואיטיבית יש תקופה שבה הבהמות מתעברות, והחקלאים יודעים מתי התחילה תקופה חדשה, המחלוקת היא מתי לקבוע אותה בדיוק, סתם משנה קובעת א' באלול, והחולקים הם ר"א ור"ש שהיו הרבה שנים אחרי החורבן, פטירת ר"ש כנראה יותר ממאה שנה אחרי החורבן. אחרי גזירות ביתר, לא הייתי מוטרד דוקא מהפרט הזה.
4) לגבי ק"ש, אם יש לך את הברירה להכחיש את תושבע"פ, או את שיטת הראשונים שק"ש דרבנן, מה עדיף??? האמת אגלה אזנך שגם החלוקה בין דרבנן לדאוריתא מאוחרת ומלאכותית ובימי קדם הגבול היה יותר אפור ולכן ל"ק, ראה כאן.
5) לגבי נשים בתפילין, שוב, הפרשנות הזו מאד תמוהה כמו שכתב הריטב"א שהפנית, אז אתה מעדיף לדחות את תושבע"פ או לדחות פרשנות תמוהה?, מה שברור שבזמן ר' יהודה ור' מאיר לא הלכו נשים עם תפילין, ושגם דור קודם לכן זה לא קרה, ולכן גם את"ל שזו כוונתם, זה חידוש תיאורטי ולא משהו שנסמך על המנהג. אולי היתה איזו מסורת כמו על מיכל בת שאול, שיש מקום שאשה תניח תפילין, והם פירשו בה מה שפירשו.
6) כאן הגעו לעיקר חידושך ולא הבנתיו כלל, נניח שכל דור מתחדשים מנהגים, עדיין זה לא נוגע בהכרח לצורת קיום המצוות, ושוב כאן הראיה בדיוק ממה שכתבת, מחתימת התלמוד התחדשו המון מנהגים ומחלוקות, ואף אחד מהן לא מבטל את כל עשרות אלפי ההלכות שבתלמוד, זה מוסיף על התושבע"פ, לא מבטל אותה, בדיוק כך גם באלף שנים הקודמות, כל המנהגים והמחלוקות לא ביטלו את המסורת המרכזית על צורת המצוות.
הצורה של תושבע"פ, מופיעה במקורות מקבילים עוד לפני תקופת התנאים, כמו שציינתי בתגובה הקודמת, מונחים הלכתיים בכל חלקי התורה, באיסורי שבת, באיסורי דרבנן, בהלכות טהרה, מופיעים אצל כתות פורשות כבר בתקופה החשמונאית, אות הוא שהתושבע"פ המנוסחת במושגיה כבר קדמו לתקופה זו.
לגבי דרשות, אכן יתכן שהצורה התחדשה, והארכתי בזה בסדרה על תושבע"פ.
7) לגבי המשנה בחולין הדבר ברור שם וכבר כ' כן שם הריטב"א, אין דרכה של משנה לרמוז לחשים ורמזים, הטקסט הוא מאד פשוט, אבל גם אם יהיבנא לך כדבריך, לא מבין את הקושי הגדול, נניח שלא ידעו מה הפירוש במשנה, ונשכח הפירוש, אז מה? זה מבטל את כל הדברים שכן ידעו, הרי האמוראים לא היו צריכים 'מסורת' להבין את המשנה, כי הם עצמם ישבו שם בבית דינו של רבי, רב ורבי יוחנן ושמואל וריש לקיש ורבי חיא ועוד, היו חלק מישיבתו של רבי ולמדו מפיו את המשנה.
ומה שנראה לך בש"ס שהתייחסו למשנה כטקסט בלבד, לדעתי אינו נכון והוא טעות נפוצה, זה נובע דוקא משום שקיבלו בע"פ הרבה יותר מהמשנה, ולכן לא הפריע להם לדחוק ולשבש את המשנה שתתאים לקבלתם, וזה משום שהמשנה לא נכתבה ע"י רבי יהודה הנשיא, הוא רק סיכם ובירר את נוסחה, ויש דברים שלא בירר עד הסוף, או שהוא חיבר דברי שני תנאים ורוב החכמים לא הסכימו לחיבור זה וחלקו רישא ר' פלוני וסיפא ר' פלוני, או שבמסורת הדברים נאמרו באופן א' והוא סתם, ולכן חזרו המאוחרים ועשו מזה אוקימתא אבל הן הן הדברים. וגם לגבי מבעה, הרי כבר במגילות הגנוזות מופיע השם 'מבעה' לגבי נזיקין, ויתכן בהחלט שיש כאן שתי מסורות קדומות, וגם אם רבי התכוין לאחת מהן, יכול רב להתעקש על הפירוש שנראה לו יותר נכון.
ומה שהגמ' לא הזכירה מסורת, כי אצלם הכל מסורת, כל דבר שנאמר בגמ' התייחסו אליו כמסורת.
8) בענין קדמות הקבלה, תודה על הליקוט המעניין, ואכן המחברים המאוחרים התבטאו כמו שאתה אומר, אבל המקבלים המקוריים שמהם הגיעה הקבלה לפרסום, הרמב"ן, הראב"ד, הרוקח, גם הם כותבים שהקבלה כולה ממשה? אני לא זוכר כך, אבל אולי הספקתי כבר לשכוח. מה שאני זוכר הוא שהם מדברים על קבלה באופן כללי עד הנביאים, והענין הוא שזה ברור שהנבואה היתה בה מסורת, ולא שרק פתאום נהפכו אנשים לנביאים, כמו שמתואר כבר בזמן שאול המלך עדות של נביאים סובבות בארץ, ובני הנביאים בזמן אליהו ואלישע, וכבר משה האציל מהודו על יהושע, והזקנים המתנבאים במחנה, כולם רצו להגיע למדרגה זו של גילוי שכינה, והיו לומדים את דרכי גילוי השכינה, ומשה הבטיח נביא מאחיך כמוני אקים, וכל פעם שקם נביא בישראל היה זה גילוי שכינה עצמה, ותלמידיו היו מתלמדים ממנו מה שיכלו על דרכי הנבואה, וכמו ברוך בן נריה שרצה להמשיך מעשי רבו ירמיהו. ולכן כשבתחילת הבית השני היו נביאים, חגי זכריה ומלאכי, בודאי הגיוני שגם מהם למדו תלמידיהם כל מה שאפשר להשיג על הנבואה וגילוי שכינה. ודעות על סודות ורזים אלוהיים אנו מוצאים כבר בספרות הגנוזה של הבית השני כמו ספר חנוך ועוד מהכתות הגנוסטיות, ולכן סביר והגיוני שהקבלה השתלשלה מהידיעות שהיו בישראל בימי הבית השני (וכמו שמראה ליבס ועוד), וממילא יש באמת רצף עד אחרוני הנביאים, שהם עצמם פרי מסורת ממשה.
האם זה אומר שכל פרט שאמר מקובל כל שהוא הוא למשה מסיני? לא נראה לי כלל, אבל עצם הרעיונות המרכזיים הקבליים אכן היו מקובלים מדור לדור, לפחות לפי המסורת הקבלית, שקשה לאשר או לפרוך אותה בעיני בשר.
שלום רב,
אני לא רואה צורך לדון באורך על כל פרט ופרט בפנ"ע [הזכרת על כמה דוגמאות של מחלוקות שלדעתי שונים ורחוקים מאלה שהבאתי ועוד חזון למועד], כוונתי היתה להצביע על תמונה כללית.
מה שכתבת בענין המנהגים אצל כל אומה ולשון, אין דרכי לדבר על דברים שלא ביררתי היטב, ויש ללמוד ולחקור אם בתקופתם הפולחן ושאר עניני המשפט והדת נקבעו כהלכות וחוקים גם בנוגע לפרטים או רק שהקווים הכללים נחקקו. יש מי שניסח תהליך ההתפתחות של התקופה העתיקה במשפט זה "כמו שהיוונים המציאו את הפילוסופיה, כך הרומאים המציאו את מערכת החוק והמשפט" [עם כל המורכבות והסידור שבדבר]. מה שזכור לי מן הפולחן היווני והרומאי, וכן מסדר תפילותיהם, הוא שרק הקווים הגדולים שלהם קבועים אבל בהרבה פרטים לא היה להם "הלכה" אלא מנהגים שונים. כמובן אין זה משליך בהכרח לפולחן היהודי של התקופה, אבל יש להתחשב במציאות הכללית שבתקופה, ושוב יש לעיין היטב בכל הדברים. העובדה שמערכת המשפט התפחתה עד למאד בסוף תקופת בית שני אצל הרומאים, עלולה בהחלט להשפיע על יושבי ארץ ישראל ששם היתה קיימת השפעה רומאית משמעותית מאד, וכבר נכתב הרבה בנושא זה בין בענין השפעת התרבות הרומאי בכלל, בין בהשפעת מערכת המשפט הרומאית בפרט, וא"א להתעלם שהופעת התורה שבעל פה בצורה שהיא הופיעה לאחר חורבן הבית היתה דוקא באותה תקופה שהיה מסתבר שהיא תופיע מחמת כל הגורמים החיצונים הנ"ל. שוב, כתבתי רק הנקודות הגדולות, אבל כל היסטוריה תלויה בפרשנות, וכשהמשתקף מדברי חז"ל עצמם מתאים מן הידוע ממקורות חיצונים, יש משקל לדבר, ורוב החילוקים שבינינו אינם ענין של עובדות אלא שפרשנות, וכדי להגיע לפרשנות נכונה יש צורך להביט על תמונה בכללותה. דבריי הראשונים נאמרו בעיקרן רק להציג על תמונה המשתקפת מדברי חז"ל עצמם ותו לא. "הורואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה" (ברכות מח.), כל אדם ניחן בהגיון ובתפיסה משלו. אין לי כלים לקבוע מה צריך להיות המבט המסתבר וההגיוני ביותר אצלך או אצל אנשים אחרים, אבל אני סבור שיש מקום לא מבוטל לפרשנות שלי ע"פ כל הנתונים הקיימים בין מתוך דברי חז"ל בין מתוך כל הידוע לנו על תקופת חז"ל, ומי שנוטה לפרשנות זו אינו בגדר טועה בדבר משנה או כל כיוצא בזה.
לגבי מה שכתבת על דבריי בענין מנין הסנהדרין ודברי המהר"ל: אני צריך להודות שרוח הדברים היה בהשפעת מה שכתב מהרח"ו בהקדמה לעץ חיים "ורבנן דמתניתין ואמוראים כל תלמודא דילהון על רזין דאורייתא סדרו ליה. ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד, מגששים כעורים קיר, בלבושי התורה, ואין להם עינים רואות ברזי התורה נסתרים בו, כי לא על חנם, כפי רצונם, פסקו טמא טהור, איסור והיתר, כשר ופסול,, אלא פנימיות התורה כנודע ליודעי חן". לאור הדברים הנ"ל, אני חושב שיש מקום לתמיהה שלי [ואולי, תטען בצדק שאני מערבב מקורות וגישות מאסכולות שונות, אבל עכ"פ נוכל עפ"ז לקיים דברי חז"ל (חגיגה ג:) עשה אזניך כאפרכסת, עיין במהרש"א שם].
לגבי מה שכתבת על הפרשנות התמוה של חיוב נשים בתפילין והבאת דברי הריטב"א, לא אוכל שלא להביא מה שכתב הפני יהושע (קידושין לה. ד"ה מאן) על דברי הריטב"א אלו "ובמחילה מכבוד תורתו דברי שגגה הן דאישתמיטיה סוגיא דפרק המוצא תפילין דרבי מאיר מחייב בהדיא ומשמעתין נמי הוא מוכרע", ואין לי ספק שלולי שאישתמיטיה ממך דברי הפנ"י הנ"ל לא היית קורא לחיוב נשים בתפילין "פרשנות תמוה".
מתוך דבריך משתמשע בכמה מקומות שבאתי לעקור התורה שבעל פה ["בקיצור ברור שהיתה תושבע”פ בימי הבית השני", "להכחיש את תושבע”פ", "אז אתה מעדיף לדחות את תושבע”פ"].
לא זו כוונתי כלל וכלל. אני רק אמרתי שצורת קביעות ההלכה, צורת התורה שבעל פה, עם כל עומקה ומורכבותה, קבלה גוון זה בתקופת מאוחרת. הרבה ממה שכתבת הוא נכון והוא בדיוק מה שאמרתי: לא היה גבול ברור בין דרבנן לדאורייתא והוא חילוק מלאכותי, הדברים ניתנו להכרעה אינטיאוטיבית, וכו', כל אלה הם שונים לחלוטין מהלך החשיבה החזל"י ואינם מאפיינים כלל את צורתה של התורה שבעל פה שהופיעה לאחר חורבן הבית. [אגב, ראוי לציין שמתוך משא ומתן בענינים אלו עם ת"ח, שמעתי ג"כ טענה זו שעד תקופת המשנה קביעות ההלכה היתה יותר אינטיאוטיבית ולא ע"פ כללים חדים וברורים: אחד מגדולי המשגיחים [למרות נכונות הדברים, אעדיף לא להזכיר את שמו] אמר לי כן בענין זמן בין השמשות ותחילת וסוף זמן ק"ש [זה היה נושא שיחתנו ולא הזכרנו הרבה דוגמאות אחרות]; אחד מחשובי תלמידי הגר"מ שפירא זצ"ל אמר לי כן בנוגע לכל מערכת ההלכה בכלל ובהלכות שבת בפרט].
אין לי ספק שאדם מן השורה לא היה יכול להבחין ולהבדיל בין מנהג שאינו מחייב, חיוב דרבנן, חיוב דאורייתא, מנהג הצדוקים ועוד סוגי הנהגהות בין בתחום המקדש והקרבנות ובין בכל תחומי היהדות של אז. עיקר דבריי נאמרו אחר שהרמב"ם ועוד ראשונים תיארו בצורה מפורטת צורת מסירת התורה מדור לדור, מב"ד לב"ד, בלא הפסק. אפשר למצוא הסבר מקומי על כל נקודה ונקודה [ושוב, מה שהזכרתי אינם אלה דוגמאות מעטות, כל אחד יכול לבדוק במשך כל הש"ס כולו]. בגדולי עולם ובמוסרי המסורת, אני חושב שאינו מן הנכון לתלות כל כך הרבה חוסר דיוק והבחנה.
ושוב, הכל ענין של פרשנות, אבל כדי להחליט על עמדה מסויימת בנידון, ראוי לכל אחד לערוך סקירה מדוייקת במה שמפורש בכל הש"ס, ולהתבונן היטב בדברים בלא לסמוך לא על דבריי ולא על דבריך. רק באתי לעורר שיש מקום גדול לברר ולחקור בנושא זה שעלול לקבל גוון חדש אצל הלומד בצורה מסודרת וקפדנית]
בקוראי כל דבריך, אני לו רואה כל כך חילוקי דעות בינינו, רק שהדגשת יותר המשותף שבין התקופה המקראית עד חורבן הבית ובין תקופת חז"ל, ואני הצבעתי יותר על ההבדלים ביניהם [אבל ברור שהשימת לב על החידוש שהיה בדברי חז"ל, הפער הקיים בין המסורת שקדמה למערכת ההלכתית החדשה, החילוקי דעות וההתנגדות לחידושם של חז"ל, משאיר מקום רחב בדיון הסמכות של חז"ל והמחוייבות להשמע למערכת ההלכתית החדשה. כמובן, אין כוונתי לעסוק בזה, ועוד יותר לא להכריע בדבר, רק הבאתי את הדברים הנ"ל כאן כדי שתובן לנכון תפיסתם של אלו המתנגדים-מכחישים התורה שבעל פה בצורה שקבעו לה חז"ל, שאין כאן סילוף גמור ובורות המתעלמת מן העובדות [יתכן שאלו שכתבת נגד דבריהם, אכן הם בורים ומסלפים, לא ראיתי דבריהם] אלא מדובר על נקודה רגישה שמצדיקה בירור לעומק. אזכיר רק נקודה אחת שראוי להתבונן אליה: אם אכן צורת התורה שבעל פה שנתחדשה ע"י חז"ל היתה שונה בהרבה מעיקריה מן המקובל עד אז, הרי יש מקום וצורך להסתכל על כל הכתות שהתנגדו לחז"ל במבט שונה לחלוטין: הם דוקא היו יותר שמרנים, לא ראו את החידוש בעין יפה ["חדש אסור מן התורה"…], יתכן שראו בשינויים אלה השפעה מתרבויות זרות. יש הרבה להתבונן בדבר, ורק באתי לעורר].
בנוגע למה שכתבת בענין המסורת על פירוש המשנה: שוב הבאתי רק דוגמא אחת [ומוצדקת לדעתי], אבל כוונתי לש"ס כולו. אם תרצה, נתחלק במלאכה [ואולי נמצא עוד מעוניינים בדבר], ונעבור על הש"ס כולו בצורה מדוייקת, נציין כל מקום המוכיח על צד אחד, נסכם הדברים ונגיע למסקנה יותר ברורה. אני חושב שהדברים חשובים וראויים לקצת מאמץ. אני כתבתי את הדברים ממה שראיתי תוך כדי לימודי, ואולי טעיתי, ואני רק יכול להזמין אחרים לעשות כמוני וכל אחד יסיק מסקנותיו.
בנוגע למה שכתבת שהתייחסו לכל דבר כמסורת, לצערי (או לא) איני יכול לעבוד עם פתגמים והנחות, ואני זקוק למקורות והוכחות. תוך כדי שקראתי דבריך, נזכרתי מדברי הגמ' (ברכות כ.) אי משום תנויי בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין וכו' אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא".
בנוגע לקדמות הקבלה לדעת הראשונים, לצערי אין לי פנאי כעת לברר, ועוד חזון למועד, רק אציין שהפתחי שערים ייחס דבר זה לראשונים בכללם, והשומר אמונים לרמב"ן, לרשב"א, לראב"ד, לרוקח ולריטב"א "ככתוב בספריהם". ושוב ברור שלכל דבר יש גרעין קדום יותר, ואין חסרון ופגם במה שהדברים התפתחו עם הדורות. גם בענין זה, אני לא רואה חילוקי דעות בינינו, רק שבאתי להצביע על נקודה שלא תמיד שמים לב אליה על אף ההכרח שבדברים, והוא מפני שלשונות חז"ל והמפרשים במשך הדורות לא תמיד משקפים בצורה מדוייקת המציאות הנ"ל, ולפעמים מי שמחדד הדברים ונותן לכל דבר משקלו ומקומו הנכון, נתפס בחולק על המסורת וכיוצא בזה.
יש"כ על דבריך הנחמדים
1) הרומאים המציאו את מערכת המשפט, במובן המודרני, כללים מופשטים מסובכים, חלף משפט אינטואיטיבי באבחת הינף יד של זקן השבט.
לגבי הפולחן הרומאי, שוב, המנהגים השונים האלו נחשבו לקדושים ומקודשים, וכידוע נומא (הבריסקר הרומאי הקדום) ציווה לתהלוכה לחזור שוב ושוב כדי שתיעשה לפי כל הפרטים, עד שלושים פעמים…
זה שהיו מנהגים שונים לא סותר, כי כל הרעיון שיש ספר אחד שכולם נוהגים לפיו הוא חידוש של היהדות, גם ביהדות זה לא התרחש מעולם ותמיד היה רק שאיפה, התושב"כ לא קויימה כפשוטה הרבה דורות, גם המשנה משקפת מחלוקות ומנהגים, וכך גם השו"ע, עדיין לא נולד הספר שהיווה הוראות 100% חלק.
בכל מקום שנהגו בצורה מסויימת, היו בטוחים שזה עובד רק כך, ושאין לשנות. זה לא כמו בפוסקים שלפעמים 'מנהג' הכוונה משהו שלא חייבים.
בכל מקרה אצל חז"ל בודאי הדברים נתפסו כמחייבים, וכך כבר אצל ראשוני התנאים בתקופת הורדוס, ועוד קודם לכן, וכפי שאמרתי קודם המונחים ההלכתיים והיחס אליהם כמחייב מוכח גם בכתות הפורשות בתקופה החשמונאית.
2) לא הבנתי מה קשורים דברי מהרח"ו, הוא אומר שבתורה הנגלית אין מספיק הסבר לתכלית העולם, וחייבים להגיע להסברי המקובלים.
3) אכן לא ראיתי דברי פנ"י, אבל וכי משום כך זה נהיה הגיוני? בכל מקרה ברור שנשים בימי התנאים לא הניחו בפועל, ואם מישהו סבר שחייבות, סיפק גם הסבר מדוע לא עושות חובה זאת (נניח, גוף נקי), וממילא שוב חזרנו לכך שלא מדובר במשהו נוהג.
4) מהלך החשיבה של חז"ל חידד הרבה דברים בצורה מופשטת, כל הדברים האלו היו קיימים קודם בצורה אינטואיטיבית, בדיוק כמו שהדיונים באחרונים חידדו בצורה מופשטת דברים שאצל חז"ל עדיין אינטואיטיבי, זה תרגום של התורה לחשיבה המציאותית וחלק מתושבע"פ. כמו שאומר הרמב"ם שלא תבקש מאיתנו לחשוב לפי שכלם של יהושע ופנחס.
בנוגע להפיכת הלכה מאינטואיטיבית ללפי שיעורים, ראה מאמר זה.
5) בנוגע לאמירתך על הכיתות שהתנגדו לשינויים, אבל זה גופא טענת חז"ל, שתושבע"פ אף פעם לא היתה מאובנת ותמיד נקבעה צורתה הסופית ע"י חכמי הדור וזה הוא כח חכמים, ולכן התאבנות היא עצמה שינוי.
6) לגבי ההתייחסות לכל דבר כמסורת, רואים שכל משנה נחשבה בעיניהם כמסורת, וכל סתם דבר של תלמיד ייחסו שגמר מרבו, רבי אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מרבו, אחרים אמרו גם דברי עצמם, אבל העבירו מסורות, וכך רואים הרבה פעמים שאמוראים אומרים מימרא, ותניא נמי הכי מילה במילה בבריתא.
שמי ליאור, בן 43, המחפש את האמת!
אני חייב לציין שבתחילה, כאשר ראיתי את טיעוני הנוצרים, הם באמת נראו לי אמיתיים ונכונים. אבל, בזכות אתר זה, הבנתי שהם משקרים ומסלפים ושאכן – תורתינו והיהדות היא האמת!
יישר כוח גדול לאתר זה, המראה ומוכיח את האמת ועוזר לי ואני בטוח שגם לרבים אחרים, להתקרב לתורתינו הקדושה ולאבינו שבשניים!
למה שלא תעשו איתם דיבייט מצולם ?
ראה כאן
פלא הפלא ונפלא, כה לחי
אתר רציו התעדכנו למאה ה21 והתחילו להמחיש באמצעות וידיאו
מקווה שזה יחזיק מעמד וירבו כמותו ברציו
נ. ב. לגבי הוצאת טקסטים קבורים מקברם ולסלפם, ניסחתם כאן במשפט מתמצת:
"מה המשמעות של כריית טקסטים וציטוטים שלא על דעת אומריהם?"
למרות שאמרתם שעתיד להתפרסם מאמר וגם ידעתי שמן הסתם תראו שהוא טועה/משקר, אך לא ציפיתי לרמה כזו של בורות סילופים ושקרים.
ייש"כ על המאמר, תמשיכו כך זה חשוב מאוד.