נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ביקורת המקרא הולהויזנית 5. – סימני אחידות

הוכחות רבות ומכריעות ישנן לאחידות הפרשיות בתורה. דוקא הפרשיות שדימו המבקרים למצוא בהם סימני מקורות שונים, מוכיחות על עצמן כי הן אחידות ומתוכננות להפליא

 

 

ביקורת המקרא הולהויזנית 5. – סימני אחידות

הוכחות רבות ומכריעות ישנן לאחידות הפרשיות בתורה. דוקא הפרשיות שדימו המבקרים למצוא בהם סימני מקורות שונים, מוכיחות על עצמן כי הן אחידות ומתוכננות להפליא:

  • "יהיה פתרון בעיית המקורות מה שיהיה, עובדה היא שבכתוב שלפנינו מסודרים כל הספורים סדר הרמוני משוכלל שאינו נראה כתוצאת שילוב פחות או יותר מקרי של קטעים נבדלים. ניכרת בו הרמוניה מספרית.. ניכרת בבירור הדרגה.. מכל זה יוצא ברור איך נוצרה בתורה מן החומר שנבחר מתוך אוצר המסורת הקדומה יצירה משוכללת ומסודרת סדר הרמוני לחלקיה ולפרטיה". (אנצ"מ ערך אבות).
  • "בראשית פרק לח', מעשה תמר, מקור הפרק ויחסו לסביבתו" לפי דעת רוב החוקרים פרק זה הוא מיסודו של J, אבל אינו חלק עיקרי מסיפורו של J על יוסף. אומרים הם שהוא קטע בודד של J הנמצא כאן חוץ למקומו (הולצינגר) או אינו שייך לקו הראשי של J אלא ניתוסף עליו במאוחר (גונקל), או שהוא מתוך השכבה המשנית של J ומקורו לפני פרק לז' (פרוקש). לפי פפיפר שייך הפרק למקור הדרומי או השעירי שלו (ד). אבל העיון המדוייק בכתובים מוכיח שבין פרק לז' לפרק לח' יש קשר פנימי המשתקף בהקבלת פרטים אחדים ובלשונות מסוימים החוזרים בשתי הפרשיות (על מקצתם עמדו כבר חז"ל סוטה י: וב"ר פד-פה). כתוב כאן: והיא שלחה אל חמיה לאמר.. ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, וכתוב שם: וישלחו את כתנת הפסים.. ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתונת בנך היא אם לא, ויכירה ויאמר כתונת בני. יש כאן גדי עזים, ויש שם שעיר עזים, אמר כאן וינחם יהודה ונאמר כאן וימאן להתנחם. ענין הירידה בא כאן בתחלת הפרק ושם הוא בא בסוף הפרק, ועוד כיוצא באלה. הכוונה הכללית בהקבלות אלו היא לרמוז לקורא שיהודה בעל העצה על מכירת יוסף, שגרמה לאביו צער נורא על כך, בא על ענשו מידה כנגד מידה, אמור מעתה שהפרק קשור קשר הדוק בעצם הסיפור על יוסף ואינו חוץ למקומו" (אנצ"מ ערך בראשית עמ' 330).
  • "כבר הכיר הרשב"ם שתשע המכות הראשונות נחלקות לשלש קבוצות.. על כך הוסיף אברבנאל שלפני כל מכה בקבוצה ראשונה כתוב.. מבנה ספרותי זה מראה שאין לקבל את דעת בעלי שיטת הפרדת המקורות הרואים בסיפור של התורה הרכב של פסוקים שנלקטו בידי עורך משלשה מקורות.. שהרי לא מסתבר שהסכימה הספרותית הזו נוצרה מצירוף סתמי של פסוקים שנלקטו משלשה מקורות (אנצ"מ ערך מכות מצרים עמ' 958).
  • "רוב החוקרים המחזיקים בשיטת המקורות מיחסים את פס' א' למקור P ומחלקים את שאר הסיפור בין המקורות E וJ בדרכים שונות.. לאמתו של דבר יש כאן תיאור רצוף של המתיחות הגוברת והולכת.. ואין גם טעם לניתוק פסוק א מגוף הסיפור" (אנצ"מ ערך מסה ומריבה עמ' 57).
  • "לפרשה צורה המיוחדת לה יש בה פתיחה כוללת.. וחתימה כללית.. אף באה בסוף רשימת תולדותיו של כל אחד חתימה סטיריאוטיפית.. הסך הכולל של השמות הוא סכימתי.. לפי שיטת המקורות.. עיקר הפרשה הוא מיסוד P.. ולתוך דברי המקור הזה נכנסו דברים משל J.. מלבד זה ישנן גם תוספות של העורך.. הרי שלפי שיטה זו סכימה קבועה היא מן הנמנעות.. אבל יש בידינו די ראיות לדבר שסכימה זו ראשונית היא וכל הפרשה אחדותית" (אנצ"מ ערך לוח העמים).
  • "עיון ספרותי צורני נוסף יסיע לנו לבסס את מקוריותן של כל הנבואות, י' אבישור (דרכי החזרה במספרי השלמות במקרא ובספרות השמית הקדומה, באר שבע א ירושלים תשלג' עמ' 1-55), חקר את חזרתם של מספרים המציינים שלמות, הוא בחן את התופעה הצורנית של דפוסים, נוסחות, משפטים, ביטויים, מילים... מארג פנימי זה של הדגם המשולש החוזר בתוך הדגם הרחב יותר – השביעיה, מספק אמת מדה נוספת לקביעת שלמות היחידה כולה, משום שהמארג מושלם רק אם מניחים את מקוריותן של כל הנבואות, כולל יהודה" (פרופ' שמואל אחיטוב, מבא לעמוס בהוצ'  מקרא לישראל, ראה שם אריכות לדחיית כל מה שחשבו כסימני עריכה ופיצול).

החוקרים החדשים הכירו במבנים מתוכננים, ובשיטות הרמוניות שונות הקושרות את הפרשיות והפרקים בסדר מופתי, אם כי לא בשיטה הגרמנית דוקא..

דוגמא מוכרת היא השיטה הכיאסטית, לפיה נפרשת הפרשה כולה בצורת דיאגרמה, להלן דוגמא:

מבנה פרשת דור הפלגה:

מבנים 1

המלה שפה נזכרת בפרשה חמשה פעמים, המלה "שם" חמשה פעמים, הבטוי "כל הארץ" חמשה פעמים, וראה קאסוטו [ע"פ מדרש] שמאריך בהסברים נוספים בהקשר למבנה הפרשה. מבנה כזה אינו יכול להיות מורכב מתעודות, ויש בו כדי להסביר 'כפילויות' ו'שנויי לשון' כביכול.

הפרשה מסודרת במבנים מקבילים פשוטים ובולטים:

  • "הבה נלבנה לבנים [ונשרפה לשרפה] והיתה להם הלבנה לאבן [והחמר היה להם לחומר] הבה נבנה לנו"
  • "ונבלה שפתם אשר לא ישמעו איש את שפת".
  • "זה החילם לעשות, עתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות".
  • "על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ".

וכן ישנה הדגשה של צלילים מסויימים, למשל:

  • שנער וישבו שם.. וראשו בשמים ונעשה לנו שם.. שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו.. שמה שם שפת.. ומשם..".

מ. בובר פיתח את שיטת המילה המנחה, לפיה פרשיה שלמה מתוכננת כך שתשתמש במלה מסויימת פעמים רבות בכדי להדגיש את הענינים המרכזיים, לדוגמא:

פרק יד' בבראשית עוסק במלחמת ארבעת המלכים, ופרק טו' בברית בין הבתרים. שני נושאים שאין ביניהם קשר לכאורה. והנה כבר הכירו חוקרים שנצחון אברהם על ארבעת המלכים היה בדרך בו נכבשה הארץ ע"י בני ישראל, וממילא הוא קשור בהבטחת הארץ שבברית בין הבתרים. אך מפליא לראות כיצד שני הפרקים האלו קשורים זה בזה בקשר של מלים מנחות:

 

במלחמהבהבטחה
ה' "מִגֵן צָריך בידיך" (מלה יחידה בתנ"ך)"אנכי מגן לך".
אברהם "וירדוף עד דן""את הגוי אשר יעבודו דן אנכי". (שמוש יחיד בתנ"ך).
מוזכר 5 פעמים ה"רכוש"[ואפילו ה"שרוך"]"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". "שכרך הרבה מאד".
"וישב את כל הרכוש""וישֵב אותם אברם" (מלה יחידה בתנ"ך).
יושב הארץ המכיר בכיבוש אברהם, הוא: "מלכי צדק מלך שלם"הכיבוש ממתין "כי לא שלם עוון האמורי".
אברהם רודף "עד חובה אשר משמאל לדמשק"אברהם אומר שכרגע אין לו אלא את "בן משק ביתי הוא דמשק אליעזר" (המלה דמשק נזכרת בתורה אך ורק בשני מקומות אלו).
מכונים רעי אברהם בחברון "בעלי ברית אברם" (יחיד בתנ"ך)"ביום ההוא כרת ה' ברית את אברם".[1]

וישנו גם שורש מנחה:

פגישת יעקב עם עשיו (בראשית לב) נערכת במקומות: מחניים, פנואל, יבוק. וכל הפרקים המובילים את הקורא למקומות האלו רצופים ברמזים לשמות המקומות: "מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחניים.. לשני מחנות.. המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנותר לפליטה.. ועתה הייתי לשני מחנות.. וילן בלילה ההוא במחנה.. מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי..". מחניים ופנואל מתהפכים יחדיו לפסוק אחד: "כי אמר אכפרה פניו במנחה.. ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני. ותעבור המנחה על פניו.. כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני". על "ויאבק איש עמו" הוא אומר "ראיתי אלהים פנים אל פנים".

שיטה הרמונית נוספת היא שירשור לשונות: "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו.. נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים.. אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שמעו עמים.. עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם..". וכך הוא בשירת דבורה: "עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר.. אז נלחמו מלכי כנען בתענך.. על בצע כסף לא לקחו".

ישנן עוד דרכים רבות ושונות שעל פיהן נכתב המקרא, קאסוטו טוען לקיומה של סמיכות ענינים שיטתית מסורגת בתורה, כלומר פרשה העוסקת בענינים ארציים, ולאחריה פרשה העוסקת בלימוד רוחני ממנה. כמו: פרשת הבריאה, ואחריה פרשת השבת. פרשת קין והבל, ופרשת הכרת ה'. פרשת בני נח, ופרשת דור הפלגה. הולדת ישמעאל – וברית אברהם. יציאת מצרים – דיני הפסח והבכורות. כניסת בנ"י למדבר – ענין המן והשבת.  

החוקרים הערלים שלא היו לנגד עיניהם אלא סטריאוטיפים על אפיים של היהודים, ודמיונות על אינטרסים פוליטיים של כהנים בעלי כשרון כתיבה בתקופה הפרסית, לא ניסו ולא יכלו כלל להבין אבחנות הנוגעות ברמזים דקים, במדה כנגד מדה, ובכוונה המקורית של הכתובים. מחקרם לא התעלה מעל חלוקה ומיון זולים של מקורות לפי סימנים חיצוניים ושטחיים, בצורה בה פתלוג יכול למיין איברים של גופות מתות, מובן כי הוא לא ישים את הלב במרכז, ואת האיברים סביבו, הוא יעשה ערימה של רגליים, ערימה של ידיים, וכך הלאה!

שיטה נוספת המוכיחה את אחידות הפרשיות היא שיטת השביעיות:

המספר שבע הינו חוט מקשר בפרשות רבות בתורה. ככלל מצאנו בכתבים עתיקים כמה וכמה פעמים ברכות חגיגיות בעלות שבעה איברים וכן בספר בראשית (עולם התנ"ך עמ' 117. ברכות ה' לאברהם, וכן ליצחק, וכן ליעקב, בנויות משבעה איברים). חכמים עמדו על כך במדרש פרשת חוקת, כי המושגים העיקריים בפרשת פרה נזכרו שבעה פעמים, וכן אמרו במדרש פ' נשא "בשבעה מקומות כתיב לא תתחתן בם".

נביא כאן דוגמא מפרשה אחת, בראשית פרק כד' מסע אליעזר להבאת רבקה. 45 מושגים עיקריים מהספור, חוזרים על עצמם שבעה פעמים בפרשה, לא פחות ולא יותר:

בצווי אברהם: 7 פעמים יצחק (כולל כנוי) .

בנסיעתו: 7 פעמים מים, 7 פעמים גמלים, 7 פעולות רבקה, 7 הצעות הכנסת אורחים ("גם מספוא" "מקום ללון" וכדו'), 7 אמירות ("ויאמר" "ותאמר"), 7 האיש.

בדברי אליעזר: 7 ה' אלקי אדוני. בשלוח רבקה: 7 רבקה, 7 "ללכת", 7 אמירות (בדבורו עם משפחת רבקה), בפגישתה עם יצחק: 7 יצחק.

בכל הפרשה: 7 פעמים שבועה או אלה, 7 עין, 7 לשאוב, 7 להשקות, 7 לשתות, 7 חסד ואמת, 7 נחור ומלכה, 7 רבקה (גם בכנוי הנערה), 7 למהר או לרוץ, 7 כד רבקה, 7 העבד, 7 לבן ובתואל, 7 אחי או אחיות רבקה, 7 כלי זהב, 7 אמירות לבן, 7 פעולות בארוח אליעזר, 7 הודיות לה', 7 שמות למתנות אליעזר, 7 אמירות רבקה, 14 גמלי אליעזר, 7 קריאות בשם ה', 7 לקיחה (לאשה), 7 אשה לבני, 7 אנשים בפרשה, 7 בית אבי (או משפחה), 7 הליכות אליעזר, 7 אלקי. ועוד.

בכל מקום שמוזכר מתן תורה והלוחות נמצא בפרשה 7 פעמים לוחות לא פחות ולא יותר, (כגון בשמות (לא יח) ויתן אל משה כו' 7 פעמים לוחות, ובשמות (לה) פסל לך כו' 7 פעמים לוחות, ובדברים (ט ז כו') בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך כו', 7 פעמים לוחות, ובדברים (י') בעלותי ההרה כו', 7 פעמים לוחות[1].

ישנן פרשיות שלמות המתוכננות ע"פ שיטת השביעיות

פרק כג בויקרא – פרק המועדים. זה מכבר היוה בעיה לתורות הבקורת, מכיון שאינו מציית לסגנון התיאוקרטי בו היה אמור להיכתב ספר ת"כ, ולא היתה לו את הזכות לנמק חגים בנימוקים טבעיים ובשמחה והילולים. עקב התנהגות בלתי הולמת זו נגזר דינו ע"י שופטי וחכמי הבקורת להיגזר מן הספר.

והנה בשיטת הרמזים האלו, נראה כיצד הפרק ה'בעייתי' מצליח גם למנוע לחלוטין את מחיקתו מן הספר בו נוצר:

פרק כג פותח בדין השבת:

"וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש.. שבת היא לה'".

והמלה "השביעי" נזכרת בפרק זה שבעה פעמים.

נזכרים בו שלשה מועדים, החלים בחדש השביעי.

הבטוי "שבעת ימים" נמצא בו שבע פעמים.

והחגים עצמם הם כמובן שבעת ימים.

בסך הכל נזכרים בו שבעה מועדים (2 בפסח, 2 בסוכות, ר"ה, יוהכ"פ, שבועות).

בשבועות באים עם הלחם שבעה כבשים.

לאחר ספירה של שבעה שבועות.

ובסוכות מוקרבים שבעים פרים.

ברור הדבר כי אין זה מקרה שכל החגים ועניניהם מיוסדים על שיטת השבע.

כל זה אינו אלא הקדמה לפרק כה' פרק השמיטה:

"בשנה השביעית שבת שבתון תהיה לארץ שבת לה'.. שנת שבתון.. שבת הארץ.. וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים..".

בפרשת השמיטה נזכר השרש שבע 14 פעמים.

והיא עוסקת בספירת שבע שנים שבע פעמים שמסתיימת בחדש השביעי.

המלה "שבתון" נזכרת שבעה פעמים בפרקים כג' וכה' יחד.

והמלה "שבת" נזכרת בהם 14 פעמים יחד.

לשון הציווי על שמיטה מקבילה ממש לציווי השבת בראש פרק כג', והיא ללא ספק המשך הענין.

אך גם הפרק הבא אחריהם, פרק כו' פרק התוכחות, הוא המשך ישיר של שיטה זו:

הפרת הברית מתבטאת ברצף של שבעה בטויים:

"ואם לא תשמעו לי, ולא תעשו את כל המצוות האלה, ואם בחקתי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם, לבלתי עשות את כל מצותי, להפרכם את בריתי" (פסוק טו).

ואף העונש:

"ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאותיכם.. אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה". (הפסוק האחרון משתמש 7 פעמים בשורש שבת).

לאורך הקללות ישנם שבעה משפטים הקשורים בשבע, ארבעה מהם איום במכה יסורים שבע על חטאותיכם. ושלשה רצוי הארץ את השבת.

אין צורך להוסיף עוד פרטים הקשורים בשבע (שהמעיין ימצא אותם בעצמו) בכדי להראות ששלשה פרקים אלו קשורים קשר הדוק. השַבָּת קשורה לשביתת הארץ ושני השבתות האלו קשורות בשֶבֶת בני ישראל על הארץ.

באם לא יישמר "גאולה תהיה לארץ", "תגעל נפשי אתכם".

אם יתקיים "ואכלתם מן התבואה ישן", יתקיים "ואכלתם ישן נושן".

אם יספרו ישראל שבע שבועות, ושבע שבתות שנים, לא יספור ה' את ימי שממת הארץ כדי לרצות את שבתותיה.

בפרק כה' כבר נאמר: "ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח.. והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי..". ופרק כו' בנוי על משפטים אלו, בו בני ישראל עלולים להפוך מתושבים בארצם לגרים.

ברור כי לא ייתכן לקרוע את פרק כג' מספר תורת כהנים. וכמה שטחי נראה כעת הויכוח על "ממחרת השבת" שבפרק כג', האם יש מקום לשאול "מדוע נקטה התורה את הכנוי "שבת" ליו"ט הראשון של פסח?" שהוא גם היום בו מתחילים לספור שבע שבתות (מלבד העובדה שביהושע פרק י' מצוטט חוק זה מויקרא במלים "ממחרת הפסח").[2] ועתה, האם יכולה יד אנוש להתערב ו'לתקן' דבר אלהים אשר כזה? (הדבר נוגע גם לאלו שביקשו לאחר חלק מן החגים, ובזה הם פוגמים במנין של שבעת המועדים).

מבנים כאלו נוהגים באופן שיטתי בכל התורה, והם חשובים מאד להבנת לשונות עמומים[3]. יש להבין כי אין אחדות פרק ותכנונו מוכיחה רק את שלמות הפרק המדובר, אלא שוללת וסותרת את כל תורות התעודות למיניהן, ברור שמחבר המתכנן פרקים בצורה הרמונית ומשוכללת, לא יצרף קטעי משפטים חסרי קשר וידביקם בתפרים גסים.

להרחבה על סימני האחדות האלו, ראה: מרטין בובר על הפרשנות החדשה המבטלת את תורת התעודות, וכן: סימני אחידות, בראשית ושמות כיחידה מתוכננת אחת, ד"ר זאנד - מבנים בטקסט המקראי,ד"ר יונתן גרוסמן - לאחדות ספר בראשית.

אחדות ספרי הנביאים

גם ספרי הנביאים עשויים במבנים שונים המעידים על אחדותם. אם ניקח לדוגמא את ספר שמואל, בו מצאה הבקורת שני מקורות עיקריים לאורך כל הספר. נראה כיצד המבנים הלשוניים שבו מוכיחים את אחדותו הברורה, שגם ההבדלים בין נימוקים סיבתיים לבין נימוקים שבהשגחת ה', ועוד חלוקות מלאכותיות כאלו, לא יוכלו להפרידן.

על כך עמדו הפרשנים החדשים, ובפרט בפירוש "דעת מקרא" לאורך כל הספר. לדוגמא:

 

מבנים בתוך הפרשה

בתפלת דוד עם העלאת הארון (ש"ב ז) מציין דע"מ:

  • "המלה המנחה בפרשה כולה היא לשון בית.. ובלשון זה פותחת הפרשה.. ובלשון זה היא חותמת.. בלשון זה פותחת גם נבואת נתן.. ובלשון זה פותח דוד גם את תפלתו.. הלשונות 'בית' 'עולם' ו'עבד' ביחס לדוד וביתו הם איפה מלשונות המפתח של הפרשה כולה ובשלשתם חותם דוד את תפלתו".
  • בפרשת העלאת הארון (ש"ב ו) נזכר "ארון האלהים" שבעה פעמים, ו"ארון ה'" שבעה פעמים[4].

מבנים לשוניים בין חלקי הספר

-פירוש שמו של שמואל הולם גם את שמו של שאול (ש"א א כ)

-נבואת איש האלהים לעלי רומזת לימי דוד (ש"א ב לה)

-לשון ההתגדלות והנאמנות הנקוטה לגבי שמואל חוזרת לגבי דוד (ש"א ב כו ג יט ש"ב ה י).

-תיאורה של מפלת אפק (ש"א ד) דומה לתיאור המפלה בגלבוע (ש"א ל).

-סוררות בני שמואל חוזרת אצל דוד.

-גם שאול וגם דוד נמשחים בידי שמואל שני פעמים.

-גם על שאול וגם על דוד צולחת רוח ה' (ש"א יא ו טז יג).

-בשניהם יש פירוט מיוחד של המערכה בבני עמון (ש"א יא ש"ב י).

-סקירת העבר בפי שמואל (ש"א יב) מקבילה לסקירת העבר בפי נתן (ש"ב ז).

-שמואל טוען כלפי שאול "מה קול הצאן הזה" ושאול מטיל את האשמה על העם, ואלו דוד מטיל את החטא על עצמו, ועל העם הוא אומר "ואלה הצאן מה עשו" (ש"ב כד יז).

-שמואל אומר לשאול נסכלת (ש"א כו) ודוד אומר "כי נסכלתי מאד" (ש"ב כד).

-שאול שומע מפי שמואל את בשורת מפלתו באוב "צר לי מאד" ודוד מקבל על עצמו את ענשו בלשון "צר לי מאד" (ש"ב כד).

הקבלות אלו בודאי מוכיחות כי הספר כולו תוכנן בידי אדם אחד לפי תכנית אחת מחושבת.

  • "הספר כולו מבחנה אידיאית ומבחנת הרציפות הספרותית הוא כמקשה אחת.. יש לפנינו יוצר שכתב את הספר כולו במכוון ובתכלית לכך יש תימוכין לא רק במגמה האידאית שכיוונה אותו.. תיאורי מאורעות העשויים במתכונת סיפורים היסטוריים שאין טעם לפקפק במדת מהימנותם, זוהי הראיה המובהקת לאחדותו של הספר, נראה כי אין סתירה ענינית בפרקים השונים.." (עולם התנ"ך).

כך בולטים התכנון והאחידות בפרקים הראשונים לגבי משפחת עלי הכהן:

חטא בני עליתוכחתם / ענשם
כל איש זובח זבח.. עתה תתןלמה תבעטו בזבחי ובמנחתי
כי נאצו האנשים את מנחת ה'אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ובמנחה
ועלי זקן מאדלא יהיה בביתך זקן כל הימים / ותשבר מפרקתו וימות כי זקן האיש
ועלי זקן מאד ושמע את אשר יעשון בניואנכי עשה דבר בישראל אשר כל שמעו תצילנה אזניו.. וישמע עלי
אשר יעשון בניו לכל ישראלאנכי עשה דבר בישראל
למה תעשון כדברים האלה אשר אנכי שומעהנה אנכי עושה דבר
לא טובה השמועה אשר אנכי שומע.. ולא ישמעו לקול אביהםוכלתו.. ותשמע את השמועה.. ומת חמיה ואשה
ותכבד את בניך ממנימכבדי אכבד ובוזי יקלו / ותקרא לנער אי כבוד לאמור גלה כבוד מישראל

וכך מקבילה גם מפלת בית עלי למפלת בית שאול:

בית עלי (ש"א ד)    בית שאול (ש"א כח' ש"ב א)
"ופלשתים חונים באפק וילחמו פלשתים וינגף ישראל וינוסו איש לאהליו ושני בני עלי מתו.. וירץ איש בנימין מן המערכה ובגדיו קרועים ואדמה על ראשו ויבא.. ויאמר אנכי הבא מן המערכה.. ויאמר מה היה הדבר.. ויאמר נס ישראל.. וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו.ויקבצו פלשתים את כל מחניהם אפקה ופלשתים נלחמים בישראל וינוסו אנשי ישראל.. ויכו.. בני שאול.. איש בא מן המחנה ובגדיו קרועים ואדמה על ראשו ויהי בבאו.. ויאמר אליו ממחנה ישראל נמלטתי ויאמר אליו דוד מה היה הדבר.. ויאמר אשר נס העם מן המלחמה וגם הרבה נפל מן העם וימותו וגם שאול ויהונתן בנו מתו.

הבנה של מבני הסגנון יכולה לחסוך 'תיקונים' רבים. כך למשל בסיפור מלחמת מכמש (ש"א יג'-יד') ישנן כמה וכמה לשונות קשים, שכולן מתבארות ע"י הבנת מבנה הפרק.

המוקד הגיאוגרפי והדרמטי של הסיפור הוא "מעבר מכמש", ולפיו נוצרו כל הביטויים המשתמשים בשורש "עבר" – 18 פעמים בפרשה! היהודים מכונים 'עברים' (באופן יחיד אחר מתן תורה), והדבר בולט למשל בביטוי: "ועברים עברו את הירדן...".

וכן: "ובין המעברות אשר בקש יונתן לעבר על מצב פלשתים שן הסלע מהעבר מזה ושן הסלע מהעבר מזה".

מעברות כאן אינו מעבר נהר כמו בכל מקום, אלא רק התיחסות למקום מעברו.

לו היה כאן המקום יכלנו להמשיך ולהמחיש את מבנהו המרהיב של ספר שמואל, וראה למשל ב"עולם התנ"ך" לשמואל, כיצד שירת חנה שנותחה ע"י הבקורת לגזרים ולקרעי קרעים, מוכיחה את אחדותה מכח המבנה שלה. וכל ההפרדות אין להם על מה שיסמכו.

ספר שמואל והתורה:

מכיון שנגענו במבנהו הספרותי של ספר שמואל, מן הראוי להוסיף גם כיצד מבנה זה מקביל לסיפורים מן התורה, כמצוי בכל ספרי הנביאים (כמו פילגש בגבעה – לסדום ולמסע אליעזר, עגלי ירבעם לעגל המדבר):

סיפור חייו של דוד מקביל בכמה וכמה פרטים ליעקב:

-יעקב מתבקש לעבוד 7 שנים בעד אשתו ועובד 14, דוד מתבקש להביא 100 ערלות ומביא 200.

-יעקב מקבל בסופו של דבר את הבכירה במקום הצעירה, וכן דוד.

-יעקב אומר "כי מלאו ימי", ודוד אומר "ולא מלאום הימים, וימלאום פלשתים"

-כשיעקב בורח מלבן מרמה אשתו את אביה בתרפים, וכשדוד בורח משאול מרמה אשתו את אביה בתרפים[1].

-יעקב בורח מחמיו לבן אך לבסוף כורת עמו ברית, ודוד בורח מחמיו שאול ולבסוף כורת עמו ברית.

-מקבילים גם פרטים שונים, כגון: נבל – לבן, ועוד.

על שימוש ספרי הנביאים בלשונות התורה, כגורם היסטורי, הארכנו במאמר "כתיבה משוייכת". כאן לא באנו אלא להראות כיצד הקבלות אלו וכאלו, מוכיחות על תכנון, סדר ואחידות, בתורה ובנביאים ללא כל אפשרות לגזור אותם כצירופי מקרים מתוך שיבוץ תעודות שונות מקריות.

מציאות מול דמיון

 תיאוריית המקורות כולה מדברת רבות על המקורות ועל כל שאר הדברים הבדויים שלא הגיעו לידינו ואין לנו עליהם ידיעה ממשית, אך מתעלמת מן העובדה היחידה: ספר התורה שלפנינו. משנת הספר הזה הנמצא בידינו, ספר התנ"ך על כל תרומתו והשפעתו הידועה, כאלו אינה קיימת בשבילם.

ברור שכותבי הספרים, גם אם נכנה אותם "עורכים", ראו את סגנון הספרים כמושלם וכראוי לכתיבת הספרים הקדושים, ועובדה זו בלבד יש בה כדי לסתור את כל האבחנות המסתמכות על ליקויים כביכול. הליקויים הם הנחה מפוקפקת, והעובדה שסגנון זה נחשב ראוי בעיני העם והסופרים ולא הוצרך לשום תיקון טופחת על פניה של ההנחה.

ככל שיחמירו הקריטריונים יוצרי המקורות, כך יגדל האבסורד עוד ועוד. ככל שיניחו החוקרים שחריגה מן המונוטוניות היא בלתי קבילה בספרים מסוג זה ובעל כרחנו ישנו כאן מקור אחר, כך יבא ה'עורך' ז"א ספר התורה המקובל על כל העם כולו, העובדה האמפירית היחידה כאן, ויבהיר כי סגנון זה הוא הסגנון הראוי ביותר ובו משתמשים כל הזמן. העורך הדמיוני של הבקורת, הוא תמיד האנטיתזה של התעודות מהן שאב, וגם האנטיתזה של עצמו: מחק, שינה, תיקן, אך את הסתירות אותן יצר במו ידיו לא מחק שינה ותיקן.

ודוקא המצב המגוחך בו לפי הקריטריונים של הבקורת כל הספרים כולם מורכבים מ'תעודות' למיניהן, ואין אף ספר שלא זכה לטיפול שכזה, מוכיח את הגיחוך שבתיאוריה זו. גם אם היה מקום להניח קיומה של איזו עריכה מסויימת, כלום אפשר לומר כי כל ספר וכל פרק כולם הם רק פרי עריכות שיבושים סירוסים וגישורים מלאכותיים?

נכון הדבר כי ישנן סתירות בתורה, אך מכיון שהספר הנוכחי מכיל את שני האלמנטים הסותרים, זה מוכיח ששניהם יכולים לשכון בכפיפה אחת. חכמים הראשונים קבעו כלל כי "שני כתובים המכחישים זה את זה יבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". משה כתב את התורה במשך ארבעים שנה, המלים הכתובות אינן אלא צמצום של רעיונות נשגבים, ולפעמים יכולה התגשמותו של רעיון להיראות כסותרת התגשמות אחרת שלו.

כך החוק כי אין מציבים מצבה, נראה סותר את מעשי האבות שדוקא כן הקימו מצבות, אך הסבה היא שאיסור המצבה אינו אסור עצמי, אלא תוצאה של מצב בו הכנענים השתמשו במצבות גם הם לעבודת אלילים.

ובדרך זו, כאשר היו שני חוקים הנראים סותרים, הוסיף משה בתורה ע"פ ה' כתוב שלישי המכריע ומיישב. כמובן שאין זו השיטה היחידה ליישב סתירות בתורה, אך מכאן למדנו כי יתכנו סתירות והבדלים בתורה, מחמת אופי חיבורה המיוחד במשך ארבעים שנה.

וכן אמרו חכמים "כל פרשה שנשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה" (ר' ישמעאל, סוטה ג.) - כלומר: פרשה שלמה כפולה, והטעם שנכנסה בתורה היא מפני איזה דבר אחד שנתחדש בה. על כל זה ראה להלן "סתירות וכפילויות בתורה".

זוהי גישה שונה לכל הפרטים בהם נתלתה הבקורת. המהפכות הרעיוניות שחוללה התורה בקרב דור המדבר במשך ארבעים שנה, שקולות כנגד מהפכות טבעיות המתחוללות במקומות אחרים במשך מאות שנים. ההבדלים שבין תורת כהנים לדברים, הם הבדלים בין תורה הניתנת ראשית לעם הלומד לקיימה, לבין דברים שנוצר צורך להוסיף לפני הכניסה לארץ.

ראה עוד: ד"ר בני גזונדהייט על אחידות ותכנון תהלים וספרי המקרא בכלל:

---

הערות:

[1]על כל זה ראה: דרכו של מקרא, מרטין בובר פ. רוזנצוייג מבחר כתבים 'בסוד הצורה של ספורי המקרא' (ירושלים תשלח'). מדרשי שמות במקרא, מ. גרסיאל ר"ד תשמ"ח. י. אליצור מגדים לח. גם קאסוטו שם לב לעיקר הענין (אנצ"מ ערך בראשית). 

למאמר המלא של בובר: מרטין בובר מלה מנחה. כדאי גם לראות את מאמרו: בובר על הפרשנות החדשה המבטלת את תורת התעודות, כאן כטקסט. וכן ראה: ד"ר יונתן גרוסמן על אחדות בראשיתבראשית ושמות כיחידה מתוכננת אחת.

[1]קאסוטו בפירושו לבראשית עמ' 6 מונה 12 שביעיות בפרשת הבריאה. ובעמ' 61 שביעיות בפרשת הבריאה השניה. בעמ' 128 שביעיות בפרשת קין. עמ' 184. בספר מנח ועד אברהם עמ' 22 שביעיות בפרשיות נח.

[2]הסבר נוסף לביטוי "ממחרת השבת" הוא שבעצם היה מתאים לערוך את קצירת העומר ביום טו', אלא שיום זה הוא שבתון ואסור במלאכה, לכן מיד ממחרת השביתה קוצרים את העומר.

[3]פירוט רב נמצא בספרי המפרשים החדשים: קאסוטו, בנו יעקב, נחמה ליבוביץ, וכמובן בובר ותלמידו מאיר וייס. ובמאמרים רבים המתפרסמים בבטאונים לעניני מקרא וכדו'.

דוגמאות נוספות:

  • יצחק קשור עם צחוק, לידתו היא ב"צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי", "ישמעאל מצחק ביצחק", ויצחק "מצחק ברבקה". על כן הפשר של שני השימושים העמומים האחרונים נעוץ ברצון להשתמש בשורש זה.
  • הפסוק "וידקור את האשה אל קבתה ותעצר המגפה" (במדבר כה ח) נראה מוזר, מדוע חשוב לנו פרט זה? ראשית הפסוק מתחילה את התשובה: "ויבא אחר איש ישראל אל הקבה", והפרשה הקודמת משלימה אותה: "לכה קבה לי.. וקבתו לי משם.. מה אקב לא קבה אל.." 13 פעמים בא שורש נדיר זה בפרשת בלעם. וכמובן זנות בנות מדין הינה עצת בלעם (לא טו).
  • הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", רומז לפרשת המרגלים הסמוכה לו מלפניו, בה מוזכר 22 פעם השורש לתור.

[4]יש לשים לב כי הכנוי "ארון האלהים" בפרק זה מאפיין את הוצאתו ממקומו הראשון, והכנוי "ארון ה'" בפרק זה מאפיין את הבאתו לירושלים, והדבר מדוקדק היטב בכל מופע ומופע, לא דבר ריק הוא!

[1]לכן אפשר שאין ל"תרפים" של מיכל שום משמעות "תרפית", והם היו בובה בעלמא. הנביא כינה אותם תרפים לשם הקבלה זו.

בדרך כזו נפתרות שאלות רבות שהתמיהו את הפרשנים. כמו "ממחרת השבת" שהוסבר לעיל בדרך כזו, כך "קול ברמה" של נחמות ירמיה שעורר שאלות בהקשר למיקומו של קבר רחל, מתפרש כהמשך המבנה הספרותי של "קול בשפיים" בנבואות התוכחה.

ודוגמא נוספת: בפרשת מכירת יוסף דובר על מדינים שמכרו אותו לישמעאלים, ובסיום הפרשה נאמר "והמדנים מכרו אותו אל מצרים", מדוע מייחסת התורה את המכירה דוקא למדינים שהיו רק מתווכים בין אחי יוסף למוכרים? בכדי לרמוז כי ה"מדנים" - המריבות, מכרו אותו למצרים.

ביהושע ה' יא' נאמר "ויאכלו מעבור הארץ" כשהכוונה מתבואת הארץ, בהתאם למוטיב הרווח בראשית יהושע של 'מעבר' (המופיע 36 פעמים בפרשה).

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

2 מחשבות על “ביקורת המקרא הולהויזנית 5. – סימני אחידות”

    1. בהשראת ה'שביעיות' בתורה, ע"פ מדרש רבה פ' חוקת, שיטת שבע המופעים של קאסוטו, והרחבות של הרב סמט על מלים מנחות.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *