ישנה טענה נפוצה שבתנ"ך מתוארות תקופות בהן חל נתק במסורת, לא ידעו דבר על התורה ומצוותיה ועל ההיסטוריה הישראלית. אך טענה זו נובעת מחוסר אבחנה בין אי קיום מצוות הדת כהלכה, ובין אי ידיעת ההיסטוריה, המסורת, והתורה.
אם נסתכל על החברה בת זמננו, 57% מהיהודים בישראל מגדירים עצמם מסורתיים או מאמינים, אך רק 27% מאזרחי המדינה שומרים שבת, (הסקר החברתי של הלמ"ס) וסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה ("Sabbath Poll", Dateline World Jewry, World Jewish Congress, ספטמבר 2007)
הכיצד? לא כל מי שמאמין במתן תורה ובמסורת, טורח תמיד לקיימה כצורתה. ביום הכיפורים לעומת זאת צמים כ67% מיהודי המדינה (ויקיפדיה). יש הבדל עצום בין האמונה וידיעת המסורת, ובין הנכונות לקיימה לפי דרישות הדת.

על קיום התורה והמסורת ההיסטורית אנו לומדים מאזכוריה הרצופים בספרות הנביאים לאורך כל הדורות.
ואילו האזכורים של החטאים, מהם גם גדולים ועצומים, אינו מלמד שהתורה לא היתה קיימת. והרי אם האנשים לא ידעו כלום והתורה השתכחה, אין כאן שום חטא.
כך למשל חטא העגל, בני ישראל לא כפרו באל שהוציא אותם ממצרים, להיפך, הם יצרו לו דמות וצלם של עגל ואמרו לפניו 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים'. הם חטאו אמנם לאיסור של עשיית פסל לאל, משום שהם חשבו שמשה מת, וכעת כבר מותר לעשות פסל דרכו יעבדו את האל. אבל האם עלה על דעתם להכחיש את האירוע אותו חוו חודש קודם? וכי אדם שקורא את התורה מסוגל להבין כך את ההתרחשויות? וכי כותב התורה היה מספר לנו שאנשים אלו הכחישו את האירועים? ברור שלא עלתה כך על דעתו, וכל הסיפור הוא על חטא גדול של עשיית פסל, עליו נענשו מידי משה. החטא הזה הוא חלק מהאירוע המתואר בתורה, ואינו קשור כלל להכחשת יציאת מצרים ומתן תורה.
ספר שופטים מתאר שאחרי שמתו כל האנשים הזקנים שראו את מעשי ה', קם דור אשר לא ידעו את ה'. האם הכוונה שבאמת לא ידעו שהאל קיים? יהושע משתמש בלשון התורה:

שופטים:
"וימת יהושע… בן מאה ועשר שנים ויקברו אתו… וגם כל הדור ההוא נאספו… ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה'"

תורה:
"וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אתו… וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא… ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף"

(יהושע היה נכד של יוסף, וספר שופטים משתמש בכוונה בלשון התורה. בהמשך ליהושע כד שמתאר את קבורת יהושע בסמוך לקבורת יוסף)

וכשם שבתורה, אין הכוונה שהמלך החדש לא ידע שהמשנה למלך שלפניו היה יוסף, אלא שלא ידע באופן אישי את חסדו של יוסף ולא הכיר בו ובמחוייבות של מצרים אליו. כך גם בשופטים, מחבר הספר לא העלה על דעתו, שמישהו יבין בכוונתו שדור אחרי יהושע לא ידעו כלום על מעשי ה', והוא מתאר בעצמו שהעם חטאו, וה' הקים להם שופטים שכן הלכו בדרכו, ולפעמים שמעו בקולם ולפעמים לו. ואין כאן אלא תיאור של המציאות הידועה שהיו דורות שהמון העם לא נזהרו מאלילות, אבל ברור שהשופטים ידעו את דבר ה' ואת התורה, אלא שלא כולם שמעו בקולם. וכך מתואר בפירוש לאורך כל ספר שופטים.

והלשון 'לא ידע' באה גם על מי שמתנכר בכוונה, כמו "את אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע" (דברים לג ט), כשהכוונה למי שמתנכר למשפחתו. וכן ישעיהו א ג אומר "ישראל לא ידע עמי לא יתבונן", וגם שם אין הכוונה שישראל אינו יודע מקיום ה', אלא שמתנהג כאילו אינו יודע. הושע ח ד אומר "השירו ולא ידעתי", ואין כוונתו שה' לא ידע שהעמידו שרים, אלא שהוא לא הכיר בשרים האלו. וכך לשון הנביאים בהרבה מקומות "בני עלי בליעל לא ידעו את ה'" (ש"א ב' יב'), האם הכוונה שלא ידעו על מציאותו? "אויל עמי אותי לא ידעו" (ירמיהו ד' כב'). "פועל ידיו לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיהו ה' יב').
בספר שופטים מתואר גדעון, כבן למשפחה שעובדת את הבעל, והוא מצפה לעזרת ה' באמרו "איה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו הלא ממצרים העלנו ה'" (שופטים ו' יג'). העובדה שהוא גדל במשפחה חוטאת שנכנעה לאמונות טפלות, לא אומרת שהוא לא ידע את ההיסטוריה.

ישנה טענה שגויה כאילו חזקיהו ניסה לשכנע את בני ישראל לעשות את חג הפסח, ולולי שכנועו לא היו חוגגים חג זה. וכן שמימי שלמה לא נחגג הפסח. טענה זו מיוסדת על חוסר הבנת הנקרא.
מימי רחבעם בן שלמה ועד חזקיהו, היתה ממלכת ישראל מפולגת מממלכת יהודה. אף אחד לא בא לחגוג את הפסח בירושלים. רק חורבן ממלכת ישראל ומקדשיה, מאפשר לחזקיהו לקרוא לשרידי ממלכת ישראל לחגוג את הפסח בירושלים. ואכן מימי שלמה לא נחגג הפסח ע"י כל ישראל אלא רק על ידי יהודה. אין כאן שום זכר ורמז לכך שהחג לא היה ידוע או לא נחגג קודם לכן.

במקום שחזקיה לא הצליח לגייס את כל יושבי הארץ, מכיון שפעילותו היתה בסמיכות ממש לחורבן מלכות ישראל. הצליח יאשיהו והביא את כל יושבי הארץ ממש לחוג פסח אחד ויחיד בירושלים "ככתוב בתורה", יאשיהו אף שלט מדינית בחלקים ממלכת ישראל כפי שמלמדים ממצאים ממצד חשביהו ועוד. על כך אומר הנביא שלא נעשה כפסח הזה מימי השופטים. שכן תקופת המלוכה היתה תקופה של פילוגים, הפילוג הגדול בין בני יוסף ליהודה, שהתחיל עוד בימי דוד ושאול, הסתיים בימי יאשיהו. יהודה מלכה על כל הארץ.
בימי עזרא חזרו בני ישראל מהגלות, והיו מהם רבים שלא הבינו חלקים בתורה, היה צורך להסביר להם ולהבהיר להם. אבל האם זה מלמד שספר התורה לא היה קיים? בספר מובאת פקודה מלכותית של מלך פרס לעזרא בנוגע לספר התורה כמסמך קיים ומוכר, המלך קובע שהתורה תהיה החוק הלאומי של העם. הלויים והכהנים הכירו את התורה ואת פרשנותה ולימדוה את העם. העובדה שהיו מאנשי הגלות שלא ידעו כל מה שכתוב בו, או שלא הבינו חלקים ממנו, טבעית וצפויה במצב כזה. גם היום יש רבים שאינם יכולים להבין כל מה שכתוב בתורה. מעניין באמת שמצוות הישיבה בסוכה היתה חדשה להם, ויש להדגיש, לא חג הסוכות (המוזכר למשל בזכריה שחי בימי שיבת ציון לפני עזרא) אלא מצוות הישיבה בסוכה. הסיבה כנראה היא שבחג הסוכות ישנה גם מצוות עליה לרגל, ומכיון שהיו עולים לרגל לא היו יכולים לבנות לעצמם סוכות.
ברור ומובן, כשמדובר על מסורת היסטורית לאומית בת אלף שנה. שיתכנו תקופות שונות בחיי הדת של העם, בדיוק כמו בזמננו. היו מלכים שהתפתו לתרבויות זרות, ואיפשרו או עודדו חטאים ובגידה במסורת. להוכיח מאירועים כאלו שלא היתה מסורת – זו שטות. ספר התורה מוזכר בכל הדורות, ואצל כל הנביאים, מצטטים מתוכו ורואים אותו כסמכות. זה מה שמאשר את המסורת ההיסטורית. והמלכים שחטאו, או התקופות בהן היו חלקים מן העם שלא היו נאמנים לתורה, הן תופעות חולפות.
צריכים להבין, שאם באים לבדוק האם ספר מסויים היה קיים. אי אפשר להתמקד רק בדיווחים על חטא, אלא לראות מה היא התשתית ההיסטורית להימצאותו של הספר. אדם שינסה לבדוק האם הספרות הציונית היתה קיימת בימינו, יכול להסתמך על הפוסט ציונות שבאופנה, ולקבוע שלא היה ידוע כלל על ציונות. "ראש הממשלה מתכחש למשנת ז'בוטינסקי – הוכחה שלא ידעו על ז'בוטינסקי". כמובן שזו טעות, ראשית יש לבחון את השפעת הציונות בזמנה, ולאחר מכן לבדוק איך קרה שבשלב מסויים התכחשו לה. ספרי הנביאים הם ספרי התוכחות, כשם שאי אפשר ללמוד מדו"ח מבקר המדינה, העוסק בחריגות ובהפרות חוק, שלא היה משפט וחוק בישראל, כך אין ללמוד מתוכחות הנביאים, שלא היה חוק ומשפט.
ספר התורה הוא מכנה משותף בין הרבה קבוצות ישראליות. הקבוצות האלו נפרדו בשלבים מוקדמים מאד של העם, הבדלים עצומים ומלחמות נוצרו בין הקבוצות, אבל הספר משותף לכולם. ראשית העם מעיקרו היה מחולק לשבטים, בין השבטים היו מתיחויות לא מעטות. מיד אחרי מלכות שלמה התחלק העם לשתי ממלכות יריבות. כשממלכת ישראל יצאה לגלות התפזרו יהודים בכל רחבי המזרח. מעולם לא היה זמן בו היתה סמכות דתית אחת לכל הישראלים, מאז ימות משה ויהושע בן נון. לא רק שכל היהודים מחזיקים בספר הזה ומעולם לא היתה עליו מחלוקת, גם השומרונים, שנספחו לממלכת ישראל בימיה האחרונים, מחזיקים באותו הספר. בזמן שבימי שיבת ציון היתה נטושה מלחמה עזה בין היהודים לשומרונים. השומרונים מחזיקים את הספר בכתב העברי הקדום, בו היו משתמשים בממלכת ישראל. אף קבוצה יריבה לא היתה מקבלת מחברתה ספר דתי. הספר חייב לחלחל בכל שכבות העם בזמן בו היה עדיין מאוחד – ימי משה ויהושע, לא יאוחר מכאן.

קבוצה נוספת שמקורה בשומרון היא אנשי המושבה היהודית ביב, הם לא באו מממלכת יהודה, בה כבר בימי יאשיהו הוכר האיסור החמור של להקריב מחוץ לירושלים, אלא משומרון, ולכן אנו מוצאים בהם את הנדר ל'אשם בית אל', המסורת שלהם דומה יותר למשכן מאשר  למקדש (ראה ציטוט בסמוך), ואעפ"כ הם הכירו בהלכה היהודית של ממלכת יהודה ועמדו בקשר רציף עם הכהן הגדול שישלח להם אימתי עושים את הפסח (עיבור החודשים) ויתן להם הוראות הלכתיות.

"החפירות הארכאולוגיות האחרונות באתר המקדש היהודי ביֵבּ נערכו על ידי המכון הארכאולוגי הגרמני של קהיר. כתוצאה מחפירות אלה הוכנה הצעת שחזור אפשרית של מבנה המקדש. מהצעה זאת עולה כי המקדש ביֵבּ דומה דמיון מפתיע לתיאור מבנה המשכן בתנ"ך. על צורת מבנה מקדש יֵבּ נלמד לא רק מהחפירות, אלא גם מפיענוח הפפירוסים של מכתבי יֵבּ, שבהם מתוארים קווים כלליים של המבנה, וכן מיקומם של עמודי אבן, שערי גזית, דלתות נחושת, תקרת ארז ועוד. הסיבה המשוערת לדמיון למשכן היא שמקורם של היהודים הראשונים שהגיעו כחיילים למצרים היה בשומרון^[6], ולכן כשבנו את המקדש ביֵבּ, עמדה לנגד עיניהם דמותו של משכן שילה, שהיה ככל הנראה מוצב בשומרון, בעוד שאת דמותו של בית המקדש בירושלים ייתכן שלא ראו מעולם".