לחץ לגירסת הדפסה

כחלק מתופעת הקליק-בייט בתקשורת הפח הישראלית, יורדים עוד ועוד נמוך, העיקר שאנשים ייכנסו למאמר, לא משנה מה כתוב בו, ולא מי כתב אותו. כבר שנים שאני לא מתייחס למאמרים מגוחכים כאלו, מתוך מחשבה תמימה שהקורא מבין מה עומד מאחוריהם, השבוע כתב לי מישהו, שאין לזלזל במאמרים האלו, כי הם עושים תחקיר…

ובכן, זה המאמר המדובר:

מדובר בחדשות שאסור לפספס, מי כתב אותם, אגב?

התרשמתם? הוא ראה המון סרטים, וגם סיכם משחקי כדורגל! כיום הוא עורך מדור של אייטמים ביזאריים.

מבחינת וואלה, אדם יכול לכתוב 'המציאו את ראש השנה', כשהוא עוסק בשאלות שנוגעות להיסטוריה של שלשת אלפים שנה לאחור, מבלי שיש לו שמץ רקע. אני לא מדבר על התמחות, תואר, אלא רקע: בהיסטוריה, במקרא, בתושבע"פ, בחקר תרבויות קדומות, כלום, מספיק קצת רקע באייטמים ביזאריים וזהו.

עצם הגישה, אינה משהו שהומצא ב'וואלה', אלא מגמה עתיקת יומין, 'לשחרר' את היהדות מהמונופול של הרבנים. וכבר באוטופיה של בצלאל שץ, שנכתבה בראשית המאה ה20, ומתארת ירושלים עתידית במאה ה21, נכתב: "הסנהדרין שחררה את התורה מגלותה, הסירה מעליה את הקליפה שאין בה צורך (בשר בחלב, עישון בשבת, וכו')… מכיון שהחיים חיים טבעיים, אין צורך בסייגים (?) הללו… חברי הסנהדרין רבנים, אך הם חייבים גם להיות אנשי מדע… את התואר רבי מקבל כל אחד שהצטיין במקצוע שלו, אלה הם מורי העם: רופא, מלומד, כימאי, מכונאי, צייר, פסל, משורר, ארדיכל", (מצוטט אצל רחל אלבוים דרור כרך א' עמ' 131).

הכינוי 'רב' לאדם שמעסיק שוליה או עבד, קיים כידוע גם בלשון חכמים, אבל מדוע בשביל לפסוק הלכה צריך להיות 'רבי של מדע'? האם לא צריך להתמקצע בהלכה גופה? לא, באוטופיה העם-ארצית הפסל, והצייר, הם מורי העם, אנשים אשר כאלו אינם צריכים להתמקצע במקצוע ההוראה, זה מאד קל, חיים חיים טבעיים, ולכן מבטלים כל מה שלא נח, כמה תארים צריך בשביל זה?

דמות הכלאיים הזו מעיבה על מקצוע ההלכה עד ימינו, כאשר חוקרי תלמוד או חוקרי הלכה, מחווים דעתם על טיב פסיקת הלכה כל שהיא. מבלי להבין שחקירת ההיסטוריה או המתודה של התלמוד או של הפוסקים, אינה מספיקה בשביל לפסוק הלכה, כשם שחקירת ההיסטוריה של הפיזיקאים אינה מספיקה בשביל לחוות דעה בפיזיקה. ולכן לצערינו הרבה פעמים שוגים חוקרים כאלו בזיל קרי בי רב.

ח התלמוד – כספר החתום בפני חוקרים

חוקרים נתפסים בקלקלתם

בכל אופן לענינינו, זילברשטיין כל כך בור, שהוא פשוט נעדר מושגים בסיסיים לתוכן כתיבתו:

 ראש השנה… היום הראשון של עשרת ימי תשובה ועל פי המסורת היהודית, היום בו נידון כל אדם על פי מה שעשה בשנה החולפת ונקבע מה יהיה גורלו בשנה הקרובה… כמו כן, זהו יום המלכת האל על האנושות… המלכת האל והבריאה מצוינים על ידי תקיעה בשופר וקריאת פסוקים מהתנ"ך ובין מצוות החג ניתן למצוא את הדלקת הנרות, בדומה לערב שבת, להם מתווספת ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"… אבל כל הדברים האלה הם חדשים… אז מתי התחלנו לחגוג ב-א' תשרי את ראש השנה ולמה זה קרה?

נעזוב לרגע את הטעות המצחיקה של 'בין מצוות החג ניתן למצוא את הדלקת הנרות בדומה לערב שבת להם מתווספת ברכת שהחיינו', שכן זה חלק מכל חג יהודי, הדלקת נרות ושהחיינו, לא קשור לשאלה אם החג הוא ראש השנה או לא.

ונתייחס לעיקר: יום דין, המלכת האל, וראש השנה, הם 'דברים חדשים', כמה חדשים?

מאיפה אדון ירון יודע שהם חדשים?

לא רבים יודעים (או זוכרים) שבתנ"ך חודש תשרי הוא בכלל החודש השביעי בשנה ולא הראשון. החודש הראשון בשנה הוא חודש ניסן ולמעשה הציווי בתורה מורה בכלל על יום א' בתשרי רק כעל "יום תרועה", שבו בעיקר תוקעים בשופר. זהו פשוט "יום טוב" שבו שובתים ממלאכה ומקריבים קורבנות מיוחדים.

לא רבים יודעים? את זה יודע כל ילד בבית ספר דתי בכיתה א', לא מדובר בגילוי אמריקה. אבל מה הוא: 'פשוט יום טוב'? לכל חג יש איזה רקע, סוכות הוא חג האסיף, ו'כי בסוכות הושבתי', פסח הוא חג היציאה ממצרים, שבועות חג הקציר, ומתן תורה, אין חג שהוא 'סתם יום טוב'. את זה יש רק אצל אליס בארץ הפלאות.

ומה זה יום תרועה? מה המשמעות של תרועה? חייבת הרי להיות איזו משמעות לדבר, ואם כן, מה היא? רק אחרי שנדע מה היא, נוכל לקבוע שזה 'לא ראש השנה'.

כאילו כדי להראות עד כמה אין לו מושג, הוא כותב מיידית:

בכלל, לפי היהדות (כפי שהיא מוצגת בתורה) יש ארבעה ראשי שנה שונים, שהתאריכים שלהם נקבעו במשנה, בפתיחת מסכת ראש השנה:
"אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם.
בְּאֶחָד בְּנִיסָן – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ"

אז הוא כן מבין שיש כמה ראשי שנים בשנה ('מוצגת בתורה'? שבכתב? שבעל פה?), אם כן, מה הבעיה? איפה הסתירה בין ספירת החדשים בניסן ובין ראש השנה החקלאית בתשרי?

אל דאגה, יש עוד פנינים:

למרות שאין שום הוכחה ארכיאולוגית ו/או היסטורית המקובלת על החוקרים שיציאת מצרים אכן התרחשה, על פי האמונה היהודית בשנת ב'תמ"ח (2448 לפנה"ס) הסתיים שעבוד בני ישראל במצרים וזה קרה ב… א' בתשרי.

מהיכן יודעים שאין שום הוכחה ליציאת מצרים? כמובן מאמר אחר בוואלה… (שבמקרה אומר להיפך, אבל מה זה משנה?) אבל העיקר הוא: לפי האמונה היהודית יצאו ממצרים בא' תשרי…

ויש עוד הוכחה:

כל אבותינו בימי המקרא, כל האישים הגדולים בתולדות היהדות בתנ"ך – ממשה רבנו, דרך השופטים, הנביאים, דוד ושלמה המלך וכן הלאה – ציינו בכלל את ראש השנה בא' בניסן. אז מה קורה כאן? איך הפך א' תשרי לראש השנה היחיד שאנחנו מכירים?

איך יודע אדון ירון מה עשו האישים הגדולים בתולדות היהדות בתנ"ך? ומתי חגגו ראש השנה?

על סמך מה הוא כותב שציינו את ראש השנה בא' בניסן? הרי א' ניסן אינו חג ובשום מקום בתנ"ך לא מוזכר שחגגו משהו ביום הזה, מעולם לא היה ראש השנה בניסן, וגם פסח אינו ראש שנה ואין בו שום אלמנט של ראש שנה.

מדובר בשקר ותו לא, אין שום זכר לחג ראש שנה בניסן.

כאן פתאום עוזב ירון את הפרשנות כביכול לתורה, ומערבב קטע של הכחשת התורה

ציון חג ביומו הראשון של חודש תשרי לא היה קיים בכלל ברובם המוחלט של ספרי התנ"ך. במקרים מסוימים אפילו נחגגים חגים אחרים במועד הזה (או סמוך מאוד אליו), אך חג זה אינו מוזכר כלל. מעבר למצוות הנוגעות לחג המופיעות בספרי ויקרא ובמדבר, הפעם הראשונה שבה מוזכר אירוע חגיגי כלשהו שאירע בתאריך זה היא בספר עזרא, שם מסופר על קריאה בתורה ביום א' בתשרי.

הראשונים שעוסקים בחג הזה במשמעותו כראש השנה הם רק חז"ל בסדרי המשנה ובתוספתא – והם כתבו את כתביהם בסביבות שנת 200 לספירה הנוצרית, יותר מ-2000 שנים אחרי מתן תורה, אך לא מן הנמנע שהם מתעדים מסורות קדומות יותר.

ציון חג לא קיים בכלל 'ברובם המוחלט של ספרי התנ"ך', גם חג השבועות לא מוזכר בתנ"ך, וגם מצוות ציצית, אז מה? בספר נחמיה (לא עזרא) לא מוזכרת רק קריאה בתורה, אלא כתוב במפורש שמדובר ביום חג. אין בתנ"ך שום חגים אחרים שנחגגים במועד זה או בסמוך אליו, שוב סתם שקר. לעומת זאת בספר תהלים במזמור קדום (ראה להלן) כן מדובר על ראש השנה: "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגינו", כסה הוא זמן כיסוי הירח, א' בחודש.

ב"אנו – מוזיאון העם היהודי" מסבירים שהסיפור על מתי עבר ראש השנה מא' ניסן לא' תשרי הוא סיפור יצרי ודרמטי על מאבקם של הצדוקים והפרושים – שני הזרמים היהודים המרכזיים בעת העתיקה. במוקד המאבק עמדה הסוגיה "מי שולט בזמן – אלוהים או האדם?". את הסיפור מביאה פרופסור רחל אליאור בספרה "זיכרון ונשייה – סודן של מגילות מדבר יהודה".

בערך בשנת 187 לפנה"ס עלה אנטיוכוס הרביעי לראשות בית המלוכה הסלאוקי ששלט בארץ ישראל. כולנו יודעים שהוא כפה את התרבות היוונית על היהודים, מה שהוביל למרד החשמונאים ולציון חג החנוכה. מה שפחות ידוע, הוא שאנטיוכוס גם דרש מחוניו השלישי (שהיה אז הכהן הגדול) לשנות את לוח השנה – מהלוח העברי שהיה מבוסס על השמש ללוח הבבלי שהיה מבוסס על הירח.

חוניו, שהיה צאצא לשושלת בני צדוק מנאמני בית דוד, סירב בתוקף. לוח השנה הצדוקי נגזר מלוח השנה המקראי, השמשי, שקבע כי השנה מתחילה בראש חודש ניסן – ראש השנה המקורי – עליו נאמר "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב', ב'). על פי האמונה הצדוקית, חנוך בן ירדי, שהיה הדור השביעי לאדם הראשון, הוריד מהשמיים את לוח השנה השמשי המקודש שנמסר לו מפי המלאכים (כך על פי המסופר בספרים החיצוניים, חנוך א' וחנוך ב'). לוח השנה הצדוקי היה לוח שמשי שהורכב מ-364 יום בשנה המחולקים לארבעה רבעים, כל רבע בן 91 יום ו-13 שבועות – סה"כ 52 שבתות לאורך השנה כולה. בלוח הזה תאריכי מועדי ישראל לא השתנו מעולם והחגים, הרגלים, שנות השמיטה ושנת היובל, זמני גביית המסים, התרומות והמעשרות – כולם צוינו בתאריכים קבועים ובלתי משתנים. כדי לשמור את הזמנים הללו פעלו בבית המקדש 24 משמרות כהונה שהתחלפו מידי שבוע. כל משפחה שירתה בבית המקדש שבועיים בשנה ובסה"כ 48 שבועות. כדי להשלים ל- 52 שירתו ארבע משפחות שבוע נוסף.

הכוהנים הצדוקים סירבו לעזוב את השיטה המחזורית והקבועה ולא בגלל סירוב לשינוי, אלא כי הם האמינו שהזמן לא נתון לשליטת בני האדם. הם האמינו שבית המקדש, משכנו של האל, היה גם משכנו של הזמן, ועל פי השקפת העולם שלהם – התערבות של האדם בקביעת הזמן משמעותה התרסה כנגד ריבונות האל.

בקצרה, מדובר בסיפורי רחל אליאור, כל ה'שאלות' לא היו אלא הקדמה כדי לשווק את הסיפור, שאין לו שום בסיס, פשוט סיפורי אגדות מומצאים. אין שום עדות שלצדוקים היה לוח שנה חילופי, להיפך, הם רבו עם חכמים רק על השיבוץ של 'ממחרת השבת', ומכאן שההבדל היה רק זה, ולא הבדלים אחרים. המגילות הגנוזות או הספרים החיצונים, שבחלקם נכתבו על ידי תמהונים לא ידועים, מהווים כר פורה לדרשות וסיפורים, וכל הרוצה מכניס בהם את הגיגיו ומספר אותם על העבר.

פרופסור מאיר בר אילן, במאמר ביקורת על ה'תזה' של רחל אליאור, כותב:

'מערכת הראיות שמביאה הכותבת אינה עומדת בפני הביקורת… כל מה שהיא מייחסת ל'כהונה המתבדלת' כבר פורט במקרא, ולשוא היא מייחסת ל'כהונה המתבדלת' מושגי זמן קדומים אלו… הכותבת תולה את חשבונה השגוי על בסיס טקסטואלי שלא ביררה, לא לעצמה ולא לקורא… מדי פעם נסמכת הכותבת על גימטריה והגימטריה נראית לה ולו באופן חלקי מכשיר לגיטימי להוכיח את נכונות טיעונה… הכותבת אינה שונה איפה מדרשנים נושאי ברכה המתבלים את דבריהם בחגיגות בר מצוה למשל בדברי חידודין וגימטריות… ידיעותיה הנומרולוגיות של הכותבת מוגבלות מאד… קיים פער גדול בין ידיעותיה של הכותבת לבין הידיעות הנצרכות ממי שאמור לעסוק במחקר הנומרולוגי כתוצאה מכך תואם העיסוק הנומרולוגי של הכותבת את רמת עיסוקה באסטרונומיה ובלוח, תחומים בהם היא דנה מבלי להכירם די הצורך… פרשנות של סרק בו מספר אקראי הופך למספר בעל משמעות… הכותבת מציגה מחקר על בסיס עובדות שאינן קיימות… ניתן היה לצפות מפרופסור למחשבת ישראל שידע לקרוא פסוקים בתנ"ך ולסכמם כהלכה לפני שהוא פונה לחקור את ספרות קומראן ספרות חז"ל וההיכלות… הכותבת מגלה חוסר אבחנה היסטורי בין המקורות… מתעורר רושם שהמחברת מגבבת מילים כדי להתיש את הקורא… הכותבת ממציאה צירופי מונחים חסרי תועלת… ויותר משהיא משכילה את הקורא היא מבלבלת אותו… בפתח דבריה מציגה הכותבת את מטרתה כבחינה מחודשת של מוסכמות היסטוריוגרפיות ומחקרית ואין זו אלא יומרת שוא הכותבת מתגלית בפני הקורא כדרשנית מודרנית על פי כל קנה מדה אפשרי".

גם בצלאל בר כוכבא כותש את אליאור, הביקורת שלו פותחת במילים:

"לפני כשלוש שנים ראה אור ספרה של רחל אליאור על כת מדבר יהודה. ספר זה, כמו ספרה הקודם של המחברת, שהוא בבחינת אקדמות לספר הנוכחי, מעלה לא מעט סימני שאלה בקרב רבים מאנשי מדעי היהדות ומדעי הרוח (לרבות מעבר לים) שאינם קרובים למחקר תקופת הבית השני וכת המגילות. הספר וספיחיו מביכים עד מאוד גם את מורי בתי הספר ברמות השונות, באי המוזאונים והאתרים הלאומיים, מדריכי ידיעת הארץ, והקהל הגדול של שוחרי ידע ארץ ישראל וההיסטוריה היהודית. משום כך, אף שהספר אינו ראוי, חובה להתייחס אליו"

הביקורת תופסת 35 עמודים, בהם הוא מראה כי "הספר אינו עומד בהכרת המקורות, ביקורתם וזמנם, וכן הראליה ההיסטורית". (גם במאמר שלונקק לעיל 'חוקרים נתפסים בקלקלתם', מופיעה שגיאה מביכה שלה בהבנת הנקרא התלמודי).

הטענה כי בישראל היו משתמשים בלוח שמשי בלבד, מופרכת לחלוטין (ראו הרחבה כאן, חפש בדף 'ירח').

בכל אופן נחזור לראש השנה, אדון ירון חוזר על הסיפור המגוחך של אליאור בתוספת נופך:

ובכל זאת אנו רואים שבשלב כלשהו היהודים זנחו את לוח השנה השמשי בו השתמשו (בו היה תשרי החודש השביעי) לטובת לוח שנה ירחי. יתרה מזו, ראש השנה החל להיחגג בא' בתשרי ולא בא' בניסן, כפי שכתוב במקרא. מי שאחראי לשינוי הדרמטי בתפישת הזמן העברי היו חכמי המשנה, הפרושים, שעם חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה, הפכו להגמוניה הדתית בארץ ישראל.

כמו שאמרנו, האמירה "ולא בא' בניסן" היא שקר פשוט, אין שום עדות ושום מקור לאיזו שהיא חגיגה בא' בניסן לאורך כל ההיסטוריה היהודית, אפילו הצדוקים לא חגגו ביום זה שום דבר.

מה כן היה כאן, בישראל, לפני שלשת אלפים ושלש מאות שנה?

לשם כך אין צורך לראות סרטים, אלא ללמוד על תולדות התרבות האנושית, כפי שהיא מוכרת לנו מספרות עתיקה, מכתבים שנמצאו בארכיאולוגיה, ומעדויות של היסטוריונים.

ובכן, באלף השני לפני הספירה, היו העמים הקדומים חוגגים חג, בא' תשרי, ושמו היה ראש השנה, למרות שהוא לא היה ראש השנה לספירת החדשים. באותו בלוג ממנו שואב ירון את המידע, נכתב כך:

השם מגיע מהמילה האכדית "תשריתו" שמשמעותו "התחלה". התחלה של מה? למעשה, גם הבבלים – כמו רוב העמים במרחב שבו אנו עוסקים – החלו לספור את השנים באביב, בחודש ניסן (עוד שם שהגיע מאכדית). יכול להיות שבתשרי, החודש השביעי במספר אם מתחילים לספור מניסן, ציינו את תחילת המחצית השנייה של השנה בחג נוסף.

את השנים ספרו לפי אביבים, ולמרות זאת תחילת השנה היתה חודש תשרי.

הסיבה היא שתשרי הוא תחילת השנה החקלאית, וזה לא דבר שניתן לשינוי.

בכמה וכמה מקומות בתורה רואים שתשרי הוא תחילת השנה החקלאית

1) וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאׇסְפְּךָ֥ אֶֽת־מַעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה (שמות כג טז). חג האסיף הוא חג הסוכות החל בתשרי, שנחשב כאן כזמן צאת השנה. כששנה יוצאת – מגיעה אחרת במקומה.

2) וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה (שמות לד כב). תקופת השנה היא סוף השנה, כמו בדברי הימים ב' כד', ואולי באמת הכוונה שמתחילה תקופה חדשה, מכיון שישנם כמה ראשי שנים.

3) "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ", (ויקרא כה). שנת היובל מתחילה ביום הכיפורים, בחודש תשרי. וראה אבן עזרא ויקרא כה כא המוכיח זאת.

4) "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר… וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים". תבואת השנה השישית נקצרת ומספיקה לשנה השביעית. בשנה השביעית אסור לקצור את השדה. ומכאן ברור כי לא יתכן שהשנה השביעית נכנסת בא' ניסן, שכן אז יהיה אסור לקצור את תבואת השנה השישית. שביתה מניסן עד ניסן מחריבה שתי שנות עבודה בארץ, לא אחת, שכן העבודה בארץ היא רצף של מתשרי – סיון.

5) "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", (דברים יב). המדובר כאן על השנה החקלאית, אין טעם להתבטא שה' דורש את הארץ מניסן, שזה אמצע הקציר.

6) מלבד זאת, גם בלוח גזר, שנכתב בישראל במאה העשירית בערך, זמנו של שלמה המלך, נמנית השנה מתשרי ואילך.

7) זו היתה גם מוסכמה בעולם הקדום, כפי שציינו לעיל, שהשנה מתחילה מתשרי.

ומכאן ברור שלמרות הציווי הדתי על היות ניסן ראש חדשים, והקפדה על ספירת חדשים מניסן, לא היה ראש השנה בניסן.

וזה מוכח גם מכך שאין שום חג של ראש השנה בניסן, אין בכלל חג בתחילת ניסן, וחג הפסח מופקע מכל קשר לתחילת שנה. (וכפי שאומר יוסף בן מתתיהו (קדמוניות א ג ג), "משה רבינו סידר אמנם את עניני הפולחן לפי חודש ניסן, שהוא חודש השחרור, אבל בענינים אחרים השאיר את הסדר הישן (היינו התחלת השנה בתשרי) במקומו. וראה בדרשות הר"ן דרוש ג: "הגם שאינו ראוי מצד עצמו שיהיה ראש חדשים, לכם ראוי שיהיה ראש חדשים אחר שנגאלתם בו. כי כל ענינינו ראוי שיהיו נוסדים על שרשי התורה לא כפי המנהג הטבעי, כי אין ענינינו נוהג כפי הענין הטבעי"). ומעצם זה שהתורה מדגישה 'החודש הזה לכם ראש  חדשים', רואים אנו שבעולם היה מקובל שחודש אחר הוא ראש חדשים.

ובהצטרף לכך שמהות החג בראש השנה לא כתובה בתורה, הרי חייב להיות איזה שהוא תוכן בחג זה, וכל הסבר שניתן מדוע התורה לא פירשה, תקף גם לגבי חג ראש השנה עצמו.

ייתכן שדוקא משום שחג ראש השנה הוא חג אוניברסלי שנחגג על ידי כל התרבויות, התורה לא רצתה ולא היתה צריכה לכתוב זאת, להיפך, היא מצווה לחגוג את היום הזה בתקיעה, מבלי להדגיש את הקשר האוניברסלי, (וראה פחד יצחק ר"ה מאמר כח, שמבאר את הכינוי של חז"ל "יום טוב של ראש השנה", בשונה משאר חגים, שראש השנה הוא ענין עצמאי, והחג אינו מחמת ראש השנה, אלא מחמת עצמו, כלומר התורה קובעת חג בראש השנה).

מקור נוסף לתשרי כראש השנה, הוא חזון יחזקאל בפרק מ', בראש השנה בעשור  לחודש, בו הוא רואה את תבנית המקדש. האם הכוונה לחודש ניסן? מכיון שבעולם העתיק, ובפרט בבבל בה היה יחזקאל, 'ראש השנה' היה ביטוי ליום, לחג ראש השנה, לא סביר שיתכוין יחזקאל לחודש. אלא לחג, והיום העשירי בתשרי גם הוא חג (וגם אצל הבבלים הוא היה סוף חג ההכתרה של המלך), ובפרט שהוא חג טיהור המקדש, מה שמתאים מאד לחזונו של יחזקאל. ויש מפרשים גם שאותה שנה היתה שנת היובל שבה ראש השנה חל בעשור לחודש כי רק אז מתקדשת שנת היובל.

ומה היתה מהות החג של ראש השנה אצל קדמוננו?

מכתבי התרבויות הקדומות, למדים אנו כי גם אצלם היה החג הזה חג התמלכותו של האל, ויום דין. והדבר הזה רמוז גם בכמה מזמורי תהילים, וכפי שאומר קאסוטו:

זה כלל גדול שעלינו לקבוע במדעינו, שאין להפריד בין הספרות הישראלית-יהודית של תקופת המקרא לבין הספרות היהודית שלאחר המקרא כבין שני תחומים נבדלים זה מזה בהחלט. לא בלבד שהשניה היא המשכה של הראשונה וניזונת ממנה, אלא שבה מצאו את ביטויים ונמסרו בכתב כמה וכמה ענינים שכבר היו נמצאים בתקופתה של הראשונה ומפני איזו סבה לא הועלו אז על ספר לזכרון או הועלו על ספרים שאבדו ונעלמו מאתנו… כשאנו מוצאים במאמרי רבותינו ובנוסח תפילותינו לימים הנוראים את המושג של מלכות שמים המתחדשת עלינו בכל שנה ושנה והמשתקפת בדינו של השופט העליון על כל באי עולם, מושג שאין לו במקרא שום זכר ברור כלל וכלל, אין לנו כאן חידוש שחדשו חכמינו בתקופה המאוחרת אלא מסורת קדומה שהיתה נמצאת בישראל אף בתקופת המקרא, ושעל פיה מתבארות כמה פרשיות מפרשיות התורה והנביאים והכתובים". (קאסוטו ספרות מקראית וספרות כנענית עמ' 8),

ומשה וידנפלד אומר: "ראש השנה כיום הדין היה מקובל בעולם המזרח הקדמון עוד באלף השני לפנה"ס ואין איפוא מקום לפקפק בעתיקותה של אמונה זו בישראל", (עולם התנ"ך במדבר כט).

ובכן, כשמסתכלים מנקודת המבט האנכרוניסטית שלנו, זו נראית ממש סתירה, בניסן ראש חדשים, אם כן איך בתשרי ראש השנה? אבל כשלומדים על ההיסטוריה, רואים שכך היתה התפיסה הקדומה האוניברסלית. ואחת הסיבות היא, שהם לא ספרו ספירה מצטברת. אצלינו בראש השנה מתחילה תשפ"ד, או מתחילה 2024, אצלם לא היתה שום ספירה, היו כאלו שידעו לחשב שנים, ויכלו לציין פעם אחת כמה זמן עבר מיציאת מצרים עד בניית המקדש, וכן יפתח אומר שיציאת מצרים היתה לפני שלש מאות שנה, אבל הם לא ספרו ספירת שנים מצטברת. רק ספירה לשנות המלך, שהיה בה ענין משפטי או דתי, אבל אף אחד לא חי לפי זה. ולכן אין סתירה בין תחילת השנה החקלאית והחגיגות סביבה, שכן כל החגים יש להם בסיס חקלאי. ובין תחילת ספירת חדשים.

בתושבע"פ נקבע: "באחד בניסן ר"ה למלכים", זו הלכה עתיקה, שנמסרה למרות שלא נהגה מזה דורות רבים כמובן, וראה מ. נאדל: 'המלכות בעולם העתיק ובישראל', (בתוך: ספר דים, תשי"ח), המבסס את המציאות ההיסטורית של טקס המלכת המלך השנתי בניסן לאור ממצאים ארכיאולוגים, ומסיים: "רשאים אנו להניח, שבחירתו החוזרת ונשנית מדי שנה בשנה של המלך העברי נערכה אף היא בניסן".

נכון הדבר שיש הבדל בין יום דין בגלות, לבין יום דין בזמן שהשכינה שרויה, כפי שראינו במאמר הקודם. משל לחברה גדולה, שהמנהל נמצא בה כל השנה, אפשר לפנות אליו בנוגע לכל דבר, כאשר מתעוררת בעיה הוא מגיב, במצב כזה גם כשהוא עושה את המאזן השנתי, החשש לא גדול, זה לא שהוא מגיע פעם בשנה ופתאום מי יודע מה יעשה. מול חברה בה המנהל באמת לא נמצא כל השנה, ויש רק יום אחד שהוא בא לעשות את המאזן, ובאותו יום אפשר לבקש ממנו דברים, או לחילופין הוא יכול לראות בפגמים ולפטר עובדים, אין ספק שיום זה יהיה יום הרבה יותר לחוץ. ובכל אופן, יש לקוות שנזכה לעבור את הימים הנוראים בלי לחץ, מתוך תחושה של עשיה  והתעלות.