כיתה ד', בבית ספר יסודי אי שם בפריפריה, המורה מקריאה בפאתוס: "המטר נקבע על ידי משלחת מדעית מפורסמת, כאחד חלקי 40,000,000 מכדור הארץ, והתקבל כיחידת מידה בסיסית ברוב העולם התרבותי".
התלמיד מכלוף חזיזא מהסס, ואחר כך שואל: אבל מורתי, כתוב בויקיפדיה שהיקף כדור הארץ הוא ארבעים אלף ושבעים וחמש קילומטר, איך זה יכול להיות?
המורה מכווצת את גבותיה, ואומרת: שוב מכלוף עם השטויות שלו? כמה פעמים אמרתי לך שויקיפדיה היא לא מקור מוסמך? צא החוצה!
—
האם יתכן שלום עולמי?
ישנה קלישאה, שכאשר ששואלים שחקניות או דוגמניות בריאיון להיכן הן שואפות, התשובה היא: World Peace. מין משפט טפשי כזה שאומרים כשאין משהו אחר, או בכלל כשאין יותר מדי שכל…
נביאי ישראל דברו כנודע על שלום עולמי, וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, ואפילו שלום בעולם החי: וגר זאב עם כבש, ושעשע יונק על חור פתן.
למעשה, הרעיון כבר מובע בתורה, גן העדן היה שלום עולמי, האדמה התקללה והאדם התקלל, רק בעקבות החטא. יש לתקן את החטא, ונחזור לגן העדן, זה הבסיס לכל תיאורי הנביאים העתידיים, וגם לתיאורי חכמים.
אבל איך זה ייתכן?
כאשר עורכים התרמות, ישנו מושג שנקרא 'הכפלה'. על כל תרומה שתינתן עד היום בחצות, ישנו תורם דגול החפץ בעילום שמו, שיכפיל אותה.
האם גם בעולם שלנו תיתכן 'הכפלה', שאנחנו נעשה את שלנו, ומישהו יכפיל את זה?
מסתבר שיש גם מנגנונים טבעיים כאלו, לפני זמן מה פגשתי את בנו של אחד מצוות האתר שיחיה, בחור נחמד שהוא גם גאון בקוביה הונגרית, הוא מתבונן בקוביה המעורבבת בריכוז, ואז, מזיז כמה אצבעות, ו.. הופ, שניות ספורות והקוביה מסודרת כמו שצריך. שש צבעים בשש פאות.
למעשה ישנן 54 יחידות על גבי הקוביה, שכל אחת צריכה להשתלב במקומה. אבל מי שפותר את הקוביה, לא צריך להעסיק את מוחו בנוגע ל 54 מיקומים, משום שלקוביה אחת יש כמה פאות, אם שיבצתי קוביה פינתית במקומה, פתרתי בכך 3 מיקומים בבת אחת. למעשה פתירת הקוביה מתמקדת בשיבוץ 3 פאות, שאם הוא נעשה כמו שצריך, ממילא 3 הפאות הנגדיות גם הן משובצות במקומן.[1]
על מנגנוני ההכפלה החיוביים בעולמינו, יותר מסובך להביא דוגמאות. לכן נתחיל מההכפלה השלילית. וברמז נגלה, שאם באמת יש בעולם הכפלה שלילית, הרבה יותר קל לחסל את הרוע, מחסלים פאה אחת שלו, וגם הנותרות נעלמות. והתבוננת על מקומו ואיננו.
עם ישראל יצא לגלות, בגלל שנאת חינם. אבל מה זו 'שנאת חינם', הרי אף אחד לא שונא סתם, בחינם, (מלבד פסיכופטים). הויכוחים והמריבות היו אידיאולוגיים. אפילו בזמננו, כשהחברה כל כך מקוטבת ומלאה שנאה, השנאה, לכאורה, אינה בחינם. אנשים שונאים מי שלדעתם גורם נזק למדינה (כמובן, כל אחד חושב שהצד השני הוא גורם הנזק).
האם גם שנאת חינם, כוונתה שכל צד סובר על השני שהוא שונא לחינם? או בכלל קיים לחינם?
הנצי"ב מוולז'ין מתאר את שנאת החינם, דוקא מהצד שלו. הוא מתאר שאנשים צדיקים, חשדו כל מי שלא חושב כמוהם, שהוא שייך לצד של הרעים, למינים ולאפיקורסים. כלומר, מרוב שנאה למי שבאמת שלילי, הכניסו חפים מפשע לקלחת, הכפילו את האש.
זו בעיה ידועה, גם מהתחום הצבאי, וגם מתחומים של פשיעה ומלחמה בפשיעה. צד א' מפתח טיל, צד ב' מפתח הגנה נגד הטיל, צד א' חוזר ומשכלל את הטיל, צד ב' משכלל את ההגנה. וכו' וכו'. כמויות עצומות של אנרגיה מופעלות רק כדי לקבל יתרון זעיר בסופו של דבר. שהרי ב99% שני הצדדים כבר השוו את המאמץ. המלחמה בנויה על כך שמי שחזק ינצח, מי שחכם ינצח, מי שיש לו כסף ינצח, וכו'. אבל את רוב המשאבים האלו משקיעים בדברים שכבר לא רלבנטיים, מה שקובע הוא היתרון הקטן, השפיץ הקטן בפיסגה שעליו מתקוטטים, וכל אחד כובש אותו לרגעים ספורים, ושוב נופל.
כך גם תעשיית האנטי וירוס, לכל וירוס יש אנטי וירוס, מפתחי הוירוסים השקיעו קצת אנרגיה וקיבלו וירוס, אנטי וירוס חסם אותו, מפתחי הוירוסים העלו את ההשקעה, אנטי וירוס התעדכן, וכך הלאה, למעשה רוב הוירוסים חסרי ערך, כי אנטי וירוס מזהה אותם. אולי יש וירוסים ספורים שהעדכון האחרון לא קלט.
כך שאנחנו מתנהגים כמעט כמו משל הצפרדעים, אלא שאנחנו קצת יותר חכמים מהכפריים, אנחנו מצפים ליתרון, אבל האם באמת משיגים יתרון?
בנוגע לתחרות הצבאית, הדוקטורינה שהמעצמות הגדולות ניסו להכניס מאז שנות ה50, היא ליצור צמצום הדדי. הקטנה של פצצות האטום, הפסקת הפיתוח של פצצות רדיואקטיביות מסוגים יותר מפותחים, הימנעות משימוש בגזים רעילים. שני הצדדים מוותרים מרצון על היתרונות המפלצתיים שמשלמים עליהם מחיר כבד, ולשניהם יותר קל להתחרות. שניהם רוצים לנצח, אבל אף אחד לא מפסיד מביטול ה'הכפלה' השלילית והמסוכנת לעולם כולו.
אך מה בנוגע לשנאת חינם? האם כאן ניתן לוותר על ההכפלה השלילית?
מה קורה למשל במצעד הגאווה? אנשים מחצינים את הנטיה המינית, זה כבר לא מצעד זה חודש גאווה, לא כולל חודש הכנות נפשיות וציבוריות לפני המצעד, וחודש נוסף לאחריו, למטרת עיכול חודש הגאווה. מה בעצם הם מרויחים מכל זה? לא הרבה, זו הכפלה. הצד השמרני מתבטא מדי פעם בביטויים שפוגעים ומעליבים את הלהט"ב, גם כאן בלי רווח גדול בדרך כלל. והצד הצבעוני רוצה גם הוא להכפיל את העיסוק. כעת לצד השמרני יש סיבה חדשה למסיבה, הוא רוצה להתנגד למצעד, שכל עצמו אינו שום דבר מלבד הכפלה, במצעד לא מקבלים זכויות נוספות, פשוט מפגינים את דעתם. גם הצד השני רוצה להפגין את דעתו. יש מצעד נגדי, ויש תגובות על המצעד הנגדי. יש הפגנה והפגנה על ההפגנה, יש עצורים משני ההפגנות (נניח), קם ארגון שתומך בנפגעי ההפגנות נגד המצעד, וקם גם ארגון שתומך בצד השני, יש מחיר לכל ההכפלה הזו. שבסופה שני הצדדים נשארים באותה נקודה.
הנושא הזה הוא דוגמא טובה, כי אני לא מדבר על פשרה, אין כאן מה להתפשר, לפי הדת זה אסור, לפי הצד השני, לא מקבלים את האיסור הזה, ואף אחד לא יוותר על דרך חייו. אבל למרות שהפער קיים, כל ההכפלה שלו לא תורמת כלום לאף אחד. הפער יישאר אותו דבר אם שני הצדדים יתכבדו וישתקו.
זה לגבי ביטול ההכפלה השלילית. אבל יום אחד נופתע לגלות, כי ישנה גם הכפלה חיובית. גם פערים שנראה כי אין דרך שייפתרו, עשויים להיפתר, וגר זאב עם כבש.
האמת היא, שכפי שמתאר הנצי"ב, גם המאבק האידיאולוגי מול כתות הבית השני, תפס המון 'הכפלה', חכמים עשו דברים כדי להוציא מליבם של צדוקים. הצדוקים היו בעמדת נחיתות ורצו להראות שיש להם עמדה דתית ולכן התאמצו לשכור עדי שקר כדי שפסח יחול בשבת. חכמים הרחיקו עוד יותר את הצדוקים ואפילו שינו הלכות כדי להוציא מליבם. והצדוקים מצידם השתמשו בהכפלה הזו כדי להתרחק עוד יותר מהפרושים. כל צעד בזמנו מוצדק, הרי אף אחד לא יאשים את האמריקאים שפיתחו אטום, כאשר הרוסים מאיימים על העולם.
אם נעסוק בשאלה מי צדק כשהכפיל את כחו, אנחנו שוב חוזרים למצב שהכפיל את הכאוס. המטרה צריכה להיות הסכמה הדדית לביטול רעש מיותר, תוך שמירה על הפערים שכן חשובים לכל אחד. וראו דוגמא כאן, בנוגע לצעדים לקראת חידוש הסנהדרין.
והנה דוגמא מעניינת אנחנו מוצאים, בשלב בו התחילה שנאת החינם של הבית השני:
"תנו רבנן: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין", (מנחות סד:).
מאד פשוט, יש מחלוקת מי צריך להיות המלך, אבל אין מחלוקת שצריכים להקריב קרבן תמיד, קרבנות עולים כסף, אז צריכים לשלם. וכך תוך כדי המלחמה העקובה מדם, הוחלט שאין להרחיב את הויכוח והשנאה על דבר שיש עליו הסכמה.
נשמע טוב, אבל הרבה יותר קשה לתקן, מאשר לקלקל, מספיק טיפש אחד שיזרוק אבן:
"היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית. לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר. כיון שהגיע לחצי חומה נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה".
אותו זקן רצה ניצחון בכל מחיר, גם במחיר הרחבת המלחמה, כל הדרכים כשרות כדי לנצח.
כמובן שלא היה כאן באמת ניצחון, קרבן התמיד הושבת, המערכה החריפה עוד יותר, הורקנוס חשב שאין לו ברירה אלא לקרוא לרומאים 'לעשות שלום'.
בסופו של דבר ה'שלום' הרומאי הביא לחורבן הארץ כולה, כאשר באופן סמלי הרחבת והכפלת שטחי המלחמה, התבטא בכך שיהודים קנאים שרפו את האסמים מהם כולם אמורים היו לאכול בזמן המצור. האם על כך שצריך לאכול אין הסכמה? אולי יש, אבל כדי לכפות את דעתם, לא היה אכפת להם לשרוף את המדינה. ואכן המדינה נשרפה…
לתקן אמנם קשה, אבל לשאוף לשם אנחנו צריכים, אנחנו צריכים לשאוף לצמצם את הויכוח לאותו מקום בו ישנם פערים בלבד.
כאשר צד אחד פוסל ומקלל את הצד השני, על דברים שהוא יודע שאין באמת בעיה איתם, הבעיה היא רק שהם מחזקים כרגע את הצד השני – זו הכפלה שלילית.
—
ומה עם ידידינו מכלוף חזיזא, מי יעשה שלום עולמי בינו ובין מורתו?
נסיון מעניין, לצמצם את המלחמות, בשטח בו ניתן לקדם את התבונה ואת השלום העולמי, נעשה בצילה של המהפכה הצרפתית. אנשי מדע צרפתים יצאו למשלחת למדוד את היקף כדור הארץ, המטרה: לקבוע את מידת המטר, אחד חלקי 40,000 מהיקף כדור הארץ. מידה זו שיסודה בתבונה ובחכמה, כך האמינו, תאחד את המין האנושי סביבה, ותמעיט את השפעת המידות המסורתיות שהביאו פילוג ובלבול.
הכבוד הרב שרחשו למטרה זו, איפשר למודדים צרפתיים להיות על אדמת ספרד, גם בעיצומה של מלחמה בין שתי המדינות. וכמעט שאכן איחד את התבונה והמין האנושי… אך מעקב אחרי כל שרשרת האירועים, מראה שגם שם התרחשה הכפלה שלילית, כך שמהסיפור נוכל ללמוד דוגמא חיובית, אבל גם דוגמא שלילית, כיצד לא אמור להתנהג העולם המדעי.
הסיפור מתועד בפירוט בספר 'הכל לפי מידה', (קן אלדר, מהדורה מתורגמת, הוצ' דביר 2006). הכשל המרכזי היה, שאחד משני המודדים הצרפתיים, משאן, גילה שהמדידות שלו סותרות אלו את אלו, אך הוא העלים את הטעויות,[2] אולי משום שחשש על שמו הטוב, אולי משום שחשש לשמו הטוב של המפעל המדעי או של התבונה בכלל? אך כאשר המודד השני, ז'אן דלאמבר, שהיה אחראי על הסקת המסקנות מהמדידות, גילה זאת, הוא השתיק את האירוע, וביומן סודי הוא כותב: "לא סיפרתי לציבור מה שאינו חייב לדעת, העלמתי את כל הפרטים שעלולים להקטין את אמונו במשלחת כה חשובה, שכן אין ביטחון שתהיה לנו הזדמנות לאמת אותם. דאגתי להשתיק כל דבר שעלול ולשנות ולא במעט את המוניטין המוצדק שיצא למשאן" (אלדר, עמ' 19).
(תמונה מתוך דף הספר באתר סימניה).
אם היתה הבנה בין שני הצדדים, אנשי המדע המדופלמים, והמון המדינאים הפקידים והאזרחים, שמדע יכול לטעות, וזה חלק מהדרך אל הידע, ולא קרה שום דבר אם משאן טעה במשהו. היה ניתן לצמצם את הפערים גם כאן, לפרסם את הטעות של משאן, לתקן את המטר ככל האפשר, והתבונה היתה מנצחת. אבל מכיון שדלאמבר חשש, הוא הכפיל את הכח באופן שלילי, העלים מהציבור, כולל מהאקדמיה למדעים, ומהאנשים ששלחו אותו את הבעיה, עיגל את הממצאים, והתוצאה: המטר איננו באמת אחד מ40,000 מהיקף כדור הארץ… התבונה נכשלה. המטר הצרפתי כבר הפך לאב טיפוס, וכדי לדחות את הערעורים הלא מוצדקים, העלים דלאמבר גם את המוצדקים… תהליך שמוכר לנו גם כיום מהיכלי האקדמיה.
למעשה, לזכותו של משאן יש לציין, שהוא לא שיקר באלגנטיות, מצבו ממש התערער כתוצאה מכך שהוא גילה סתירות במדידותיו, במשך שנים הוא התבייש לחזור לפריז, והיה מעורער מבחינת בטחונו העצמי. הוא ביקש מדלאמבר לשרוף את מכתביו. הוא לא לקח את זה בקלות. אבל בכל אופן הוא בחר בשקר קטן, כדי לקדם כביכול אמת גדולה. במקום לחשוף את כל האמת, ולאפשר לדור שאחריו לתקן את מידת המטר עם התקדמות הידע. (למעשה, מעקב אחרי היומנים מראה שכבר בראשית המשלחת נעשה זיוף קל, מסיבות של יוקרה מדעית, אלדר עמ' 46).
הוא לא יכל לדעת שמכשירי המדידה שלו, עם כל הכבוד, הם האשמים, ולא הוא. מכשיר מדידה מיכני, משוכלל ככל שיהיה במונחים של המאה היח', לא יכול להגיע לדיוק בסדרי גודל כאלו.
דלמבאר ומשאן לקחו על עצמם את המשימה הכבדה של מדידת קו רוחב אחד. כשמחלקים את מסלולה של השמש ב24, ומודדים את זמני הזריחה בצפון מול הדרום, ניתן לדעת בדיוק מירבי, כמה זמן עוברת השמש בשעה, כלומר כמה זמן עובר כדור הארץ 1/24 מהסיבוב שלו.
מה שצריך לעשות הוא למדוד את המרחק המדוייק בין שתי נקודות כאלו, שהזריחה עוברת בשעה, ולהכפיל ב24. זה הוא היקף כדור הארץ.
הבעיה היא, שפני כדור הארץ אינם ישרים. אי אפשר פשוט למדוד בחבל. לכן שיטת המדידה היתה על ידי משולשים: נבחרו בסביבות קו הרוחב נקודות גבוהות מהן ניתן לצפות זו על זו, המרחק בין הנקודות חושב במדוייק באמצעים אסטרונומיים, ברגע שנוצר משולש שקו הרוחב חוצה אותו, ניתן לחשב במדוייק את האורך של קטע קו הרוחב, בעזרת טריגונומטריה.
אבל גם מדידות אסטרונומיות, במכשירים מכניים, לא יכולות להיות מדוייקות. מספיק שחסר קצת שמן סביב אחד הצירים, והמכשיר לא ידע שהוא עומד בזוית מעט שונה, של חצי מילימטר, וכבר אי אפשר להגיע לדיוק. גם כדור הארץ עצמו אשם, פניו אינם אחידים, וקו רוחב אחד לא בהכרח מייצג את החלק האחד מתוך 24 במדוייק. את זה לא ידע משאן בעת שערך את מדידותיו המפרכות.
המאמץ שעשו המודדים הצרפתים, הוא על אנושי, במשך שבע שנים הם טיפסו לראשי הרים, התמקמו בצריחי מנזרים למשך שבועות כדי לאסוף מדידות מדוייקות בזמן של שמים נקיים. חלק גדול מהמנזרים והכנסיות נהרסו על ידי אנשי המהפכה הצרפתית, והם בנו לעצמם פיגומי עץ חדשים. שלפעמים נהרסו על ידי הכפריים מחדש, מתוך חשש שמדובר במכשפים… כמה וכמה פעמים נלקחו המודדים לכלא, השלטון הצרפתי התחלף, וחיסל באלימות את ניצני השלטון הקודם. בהתערבותם של מלומדים הם שוחררו בשם המדע. בזמן המלחמה בין ספרד לצרפת, ישב משאן בכלא ספרדי מספר חדשים, אך התייחסו אליו בכבוד, ואיפשרו לו לנהל את רשימותיו. ממש כמו הורקנוס ואריסטובולוס, שמתחילה סברו כי 'הקרבנות אינם חלק מהמלחמה'. (למרות זאת הצליח עוזרו לשלוח מפות ששרטט כדי לסייע לצבא הצרפתי, כמובן באמתלה של מסמכים מדעיים…).
דלאמבר תכנן להקים תחנת מדידה זמנית בראש הפנתיאון של פריז, דא עקא שהמהפכנים השמידו את ראש המבנה שהיה עשוי בצורת צלב, וסימל שמרנות, ויצקו פסל של אישה חשופה, בגובה של תשעה מטרים, המסמלת מן הסתם את התבונה. ברגע האחרון קיבל דלמבאר רישיון להקים מבנה זמני בראש הפנתיאון, אשר בסיום המדידות יוחלף בסמל המהפכה…[3]
למעשה הרעיון לאיחוד המין האנושי סביב המטר, נולד בהשראתו של ללנד, אתאיסט צרפתי מפורסם, ואחד מאנשי הרוח שנתנו השראה למהפכת התבונה הצרפתית.[4] וולטר כתב לכבודו של ללנד: "היקום כולו תהילתך אומר, רק בבוא קיצו שמך לא ייזכר"… ללנד ראה את עצמו כגדול האסטרונומים בעולם, והכשיר את דלאמבר ומשאן לפקח על הפרוייקט. במקביל נתן השראה לונדליזם של מחוללי המהפכה, קברות מלכי צרפת הוצאו מהבזיליקה של סאן דני, גופותיהם הושחתו, הפסלים הותכו ונוצקו לכדורי עופרת ש'יוטחו במתנגדי הרפובליקה החדשה' (במקום המלכים נוצר פנתיאון חדש עבור גופותיהם של וולטר, רוסו, ודקארט[5]). לוח שנה חדש המיוסד על התבונה נקבע, והגיע גם תורו של המטר, המידה המיוסדת על התבונה. ב1789 הכריז סר ג'ון ריגס מילר שעל הבריטים להצטרף לתכנית: "אמונה אחת, משקולת אחת, מידה אחת, ומטבע אחד, יחברו בהרמוניה את העולם כולו" (אלדר עמ' 207).
אך לא תמיד האינטלקטואלים שולטים על ההמון, בעיצומה של ההשתוללות, בעוד ההמון שורפים מנזרים ומשחיתים כנסיות. נע לו דלאמבר עם צוות המודדים שלו ומכשיריו המוזרים… ההמון כינסו אותו בכיכר העיר וציוו עליו להוכיח להם את עבודתו המדעית והאם היא מוצדקת, וכך מצא את עצמו דלאמבר מרצה במשך שעות על גיאודזיה בכיכר של סאן דני, כשהוא מדגים את פעולת כל מכשיר ומכשיר. בנסיונו לגבור על הקריאות שהציעו לשלוח אותו ישירות לגיליוטינה. בסופו של דבר נחלץ איכשהו מההמון הזועם, וחזר למלאכתו.
המלומדים הצרפתים חיו בתחושת שליחות עליונה, והמלומד לבואזיה כותב למשאן:
"האמת היא שהיה עלינו לנזוף בך שנהגת חסכנות גדולה מדי, אפשר אפילו לומר קמצנות, בהוצאותיך אל תשכח שאתה מבצע את המשימה החשובה ביותר שהוטלה על אדם מאז ומעולם, שאתה עובד למען אומות העולם כולן ושאתה נציגם של האקדמיה למדעים ושל כל המלומדים ביקום!"
אלו מלים גבוהות! התחושה הזו, שאמורה לגרום למשאן ודלאמבר להיצמד לאמת, הביאה אותם לחפות על טעות ושקר, דוקא מאותה הסיבה, משום שאסור שהמשימה החשובה ביותר וכו' של שליחי כל המלומדים וכו' תיכשל.
במכתבים שהריץ לבואזיה לכל הרשויות, על מנת לתמוך במודדים הצרפתיים חוצי הגבולות, טבע את המשפט האלמותי: "המדעים הם לא חלק מהמלחמה", (עמ' 69), על תמימות זו שילם לבואזיה בחייו, שכן המהפכנים הצרפתים, למרות היותם חסידי התבונה והמלומדים האתאיסטים, לא סלחו לאיש המדע הדגול, שייסד את הכימיה המודרנית, על כך שעבד בשירותו של המלך לואי, ודנו אותו לעריפת ראש מקל וחומר. (לללנד שיחק המזל, שכן היה מפורסם שהוא אתאיסט, ולכן ניצל מהגיליוטינה, ואף כתב בציניות: "איני מרחם על הנזירות שאיבדו את הפנסיות שלהן משום שהן מסרבות להישבע אמונים למדינה", הן אמורות לשמוח על שזכו לגווע ברעב למען אלוקים", אלדר עמ' 136).[6]
לצערינו, המדעים עדיין חלק מהמלחמה בעל כרחם. עד נפילת הגוש הקומוניסטי, היו המדעים גם חלק מהמלחמה הקרה, וסטיבן הוקינג מתאר את המאבק שלו למען הרעיון (שהיום מקובל ללא עוררין) של המפץ הגדול, מול אנשי המדע מן הגוש הקומוניסטי, שהרעיון שמזכיר יותר מדי את ספר בראשית, נראה להם פסול מדעית או לכל הפחות מלחמתית. האמריקאים מצידם לקחו את העיקרון של 'מדעים אינם חלק ממלחמה' עד הסוף, וקיבלו לחיקם בזרועות פתוחות את אנשי המדע הנאצים כמו וורנר בראון, ובלבד שלא יעברו לצד המזרחי של 'מדעים שאינם חלק ממלחמה'…
בינתיים בהשראתו של לבואזיה, התפשטה ההכרה ש'המדעים אינם חלק מהמלחמה'. בימי נפוליון, התעורר מתח בין צרפת לאנגליה, ונפוליון ביקש להכין מפות של אתרים המתאימים לפלישה לבריטניה, דלאמבר הבן נדרש לספק אותן… "כעובד בשירותה של המדינה, היה חייב להעמיד מדע שנועד למטרות שלום, לשירותן של מטרות אלימות. אבל אחר כך, במהלך המלחמה, פעל עם מקבילו בבריטניה, סר גוז'ף בנקס, להצלת עמיתיהם שנלכדו בסכסוך. בנקס עזר למומחי הגיאודזיה הצרפתים להפליג לארצם ממצרים. דלאמבר עזר לשחרר את אלה שנלכדו על אדמת צרפת. ארצותיהם נלחמו זו בזו, אבל המדענים יכלו לשמור על יחסים קורקטיים", (אלדר עמ' 268). כך שבעצם הרעיון של 'מדעים אינם חלק מהמלחמה', איפשר גם לשמור על אנשי המדע מכל משמר, וגם להשתמש בתוצאות לצרכי מלחמה, באופן לא רשמי…
אחרי מותו של משאן. דלאמבר גילה את הזיופים שבעבודתו, אבל החליק אותם מתחת לשולחן, כפי שמתאר אלדר:
"דלאמבר החליט להציג את ה'טעות' של משאן כתגלית, לא כשערוריה. עם זאת היו חלקים בסיפור שדלאמבר לא רצה להביא לידיעת הציבור. ההדיוטות אינם צריכים לדעת שמשאן זייף את הממצאים שלו או שיקר לעמיתיו. יותר מדי מלומדים כבר פקפקו בדיוקו של המטר. לשיטה המטרית היו בלאו הכי די אויבים… במכתב שצורף לאחד היומנים המשוחזרים של משאן הסביר דלאמבר… מחקתי בקפידה כל דבר שהיה עלול לפגוע ולו במעט במוניטין שיצא בצדק למשאן… אם הסתיר כמה תוצאות בלתי תקינות… משקרא לאי התאמה של ברצלונה תגלית ולא שערוריה, היה על דלאמבר להסביר כעת את אי ההתאמה… דלאמבר העדיף להאשים את כדור הארץ…", (עמ' 252-3).
הטקס בו הוכרזו התוצאות הסופיות של המטר, היה נאדר כלפי חוץ, אבל משתתפיו שותפי הסוד לבעיות הקשות מאחורי הקביעה, הרגישו שותפים להצגה:
"בטקס מרשים שנערך ב22 ביוני 1799 הוגש מטיל הפלטינה הזה לאספות המחוקקות הצרפתיות, כדי שנציגי העם הנבחרים יוסיפו את קדושת החוק האנושי לזו של הטבע. הטקס היה חגיגי והיווה הזדמנות לנאומים בעלי חשיבות עולמית. לפלס הזכיר לקהל שמטר המבוסס על ממדיו של כדור הארץ הופך כל בעל קרקע ל'שותף בבעלות על העולם'… אין צורך לומר שאיש לא הזכיר את התגלית הבלתי צפויה בדבר העקמומית של כדור הארץ, לא את חתירתה תחת מיזם שבע השנים, ולא את העובדה שבתום הטקס יהיה צורך להשיב את מטיל המטר ואת משקולת הקילוגרם העשויים פלטינה לסדנה של לנואה להכנה נוספת… עשיית המדע בדומה לעשייתם של חוקים ונקניקים מוטב להצניעה מעיני הציבור. אבל תחת המליצות היה קל להבחין בנימה של מצוקה עצובה", (אלדר עמ' 217).
אמנם, רעיונות יפים לחוד, ומציאות לחוד. אחדות כל המין האנושי סביב רעיון המטר, נשמע נפלא, ונפוליון בונפרטה הצעיר, שהיה גם אסטרונום חובב, קיבל בהוקרה את מסקנותיו של דלאמבר, ועל עמוד השער בעותק הפרטי שלו כתב נפוליון: "כיבושים יבואו וילכו אבל היצירה הזו תעמוד לעד". אך מתברר שה'לעד' של נפוליון, הוא יותר קצר מעולמם של לויים. חיל התותחנים של נפוליון לא הסתדר בשום צורה עם המידות החדשות והתבוניות, קני התותחים והכדורים יוצרו על ידי בעלי מקצוע מיוחדים שחישבו את היחסים הנדרשים מבחינה מכנית, ואלו לא הלכו לבלבל לעצמם את המח עם מטרים. האמת היא שגם נפוליון עצמו, שמאד אהב את המדע והחכמה, לא הסתדר עם המידות החדשות. בדיוק כמו כל הסוחרים בשווקי צרפת, וכל היצרנים הקטנים בכפרים, הוא לא היה מסוגל לחשוב ביחידות החדשות. ובביקוריו במקומות הייצור, בעוד המנהלים מתאמצים לקיים את החוק ולדווח לו במידות התבוניות, הוא טען שאינו מסוגל לחשוב מעבר ל'ליטראות בנוסח ישן'.[7]
כשנפוליון חזר ממבצעו עתיר התהילה במצרים, חבריו באקדמיה התיכו את הפלטינה משאריות המטר המהולל, ויצקו עבורו מדליה. נפוליון תפס את השלטון וביטל את המידות המטריות. ואלדר מסיים את סקירתו במילים: "הצרפתים היו לא רק האומה הראשונה שהמציאה את השיטה המטרית, הם היו גם הראשונים שדחו אותה". (עמ' 224).
ההיקש הזה בין חוקים, נקניקים, ומדע, עדיין בועט, אלדר כותב:
"המדע המודרני מקבל את הטעות כמנת חלקו. המדע המודרני אינו תובע אמת ממשרתיו, רק הגינות. הוא מניח שהאמת תעלה לבסוף מתוך מאמץ קולקטיבי, כל עוד הכל מקפידים על הגינות. אין ספק שלמדענים חשוב מאד להשיג את התשובה הנכונה, אבל כשההתאמה בין התיאוריה לניסוי יפה מדי, יש מקום לחדש. למשל הסטטיסטיקן ר"ש פישר הגיע למסקנה שנתוני הכלאת האפונים שערך גרגור יוהן מנדל לא יכלו להתקרב ליחס גנטי של אחת לשלש במידה שהוא טען. הוא הדין ברוברט מיליקן, שזכה בפרס נובל על ניסוי באלקטרונים שבו מחק ממצאים אנומליים. בתקופתם של מנדל ומיליקן – מהמאה התשע עשרה עד תחילת המאה העשרים – היו זיופים כאלו שכיחים, הגם שהתרעמו עליהם. היום הם נמשכים, למרות הגינוי הרשמי. בתקופתו של משאן לא זו בלבד שהיו נפוצים, הם נחשבו לזכות השמורה למלומד".
אין לנו אלא להסכים כמעט לכל מילה, עד לפני כמאה שנים, הרגשתם של המלומדים היתה שהם מגלים את האמת הסופית המדעית, ולכן אם יש כמה נתונים שעדיין לא מתאימים, זה רק ענין של זמן, ואין ענין לחשוף אותם, בדיוק כמו את חומר הגלם של הנקניקים, התוצאה מובטחת. זו לא היתה חריגה, אלא תובנה בסיסית (ראה כאן למשל לגבי שיטת ה'מחקר' של פרויד. אלדר כותב בעמ' 260: "במשך דורות ראו המלומדים זכות לעצמם להשתמש באינטואיציה שלהם ובניסיונם כדי לפרסם את התצפית ה'טובה' ביותר כמייצגת נאמנה את התופעה הנחקרת"). תגליות המאה ה20, הבהירו לעולם המדע עד כמה אנחנו לא יודעים, ועד כמה הידע שלנו תמיד יהיה חלקי ויחסי, ולכן הוכרה חשיבות איסוף הנתונים ועיבודם, יותר מאשר התיאוריה. אבל זה באידיאולוגיה, במציאות עדיין ישנם זיופים כל הזמן, קצת דוגמאות כאן. גם מחקרים שחוקרים את השאלה מתי חוקרים משקרים, התגלו כמזוייפים, עיין ערך מחקריו של דן אריאלי ושותפותיו…
קביעת המטר, התאפשרה רק משום שלא היה מדובר במדע מדוייק, כפי שמתאר אלדר:
"משלחת קו האורך היתה הצלחה פוליטית, אף אם נכשלה בהיבט המדעי. עכשיו התברר כי מעלתה הגדולה של המשלחת היתה שלא ניתן לחזור בקלות על מסעה כפי שניתן לחזור על ניסוי מטוטלת פשוט. משלחת קו האורך מכח התפארת, הקושי, וההוצאות, קבעה את המטר לצמיתות… הפך עכשיו את המטר חסין מפני שינוי. המשלחת הוציאה את המטר מזרם ההתקדמות המדעית וכלאה אותו בארכיון הלאומי כעובדה חקוקה בפלטינה", (עמ' 278).
אבל אנשי המדע הצרפתים הגנו על המטר 'שלהם', כמו שמגינים על נקניק צרפתי משובח שהמתכון שלו סודי:
"כשהגרמנים שלחו הזמנות כדי להרחיב את האגודה ממרכז אירופה ליבשת כולה… אחרים ראו בכך ניסיון… לחתור תחת המטר שבארכיון, המטר הנכון, האחד והיחיד, שנקבע על ידי דלאמבר ומשאן… ממשלת צרפת סירבה לשלוח נציגים לועידת ברלין. היחסים בין שתי המעצמות האירופיות הידרדרו במהירות, והצרפתים לא רצו שהמטר שלהם יותקף בפומבי. מדען צרפתי אחד הציע בפזיזות שהאקדמיה תקדים ותשגר משלחת משלה למדוד מחדש את כדוה"א, והפעם תעשה זאת כהלכה, ועמיתיו מיהרו להשתיקו. תקן נקבע אחת ולתמיד שאם לא כן הוא אינו תקן", (עמ' 284).
הצרפתים היו צריכים לעבור הרבה קרבות נוספים כדי לשמר את הניצחון ההיסטורי שלהם על קביעת המטר, וכמובן שעם תגליות חדשות במדע המודרני, מדידות אלקטרוניות על ידי לוויינים, אי אפשר להישאר עם תוצאות מדידות מיושנות, אעפ"כ כותב אלדר: "כל הגדרה מחודשת, כולל זו האחרונה, נרקחה כך שתהיה שווה כל הניתן לאורך המטר המקורי של דלאמבר ומשאן מ1799", (עמ' 287). הבנת מכלוף?
—
ומה כל זה רלבנטי לזמננו? ואיפה השלום העולמי שהבטחתי?
בידיים שלנו הוא השלב הראשון, לבטל את כל ההכפלות המלאכותיות סביב הפערים בין בני אדם.
חלקים נכבדים מהממסד המדעי, לא משקפים את מצב המחקר. 'להוציא מליבן של צדוקים', ולא זו בלבד שהם לא משקפים, הם משתוללים כשמישהו אחר חושף בהגינות קשיים, חורים, פערים, בתיאוריות מקובלות.
למה? כי זה מצעד הגאווה שלהם, הם לא רוצים שבריאתנים, רפובליקנים, שטוחיסטים, או כל מישהו אחר שלא תומך לדעתם במפעל המדעי, ישתמש בזה. ולכן מסתירים את האמת.
וזה חבל מאד, אני כאדם מאמין לא מפחד מהוכחה לאבולוציה, או לכל דבר אחר. צריכים להתמודד עם האמת, ולכן צריכים להכיר אותה. ולכן גם איש מדע מטריאליסטי, לא צריך לפחד מחור או פער ידע או קושי באבולוציה, כך המדע מתקדם. האבולוציה מבחינת הרבה אנשי מדע היא כמו מטר פלטינה, דוגמה שאסור לדון עליה ולפקפק בה, אפילו באופן חלקי.
אם כל אחד מהצדדים ישקיע אנרגיה בלהסתיר, ובליצור מצג שוא שקרי, אנחנו נשקיע אינסוף אנרגיה, כמו וירוס מול אנטי וירוס, כמו מאזן אימה של פצצות אטום, השקעת אנרגיה מיותרת.
תועמלני רשת כמו @טל אביטל, או @דני בולר, כשמציגים לפניהם קשיים בגישה המטריאליסטית, אומרים מיד "היום אנחנו יכולים להסביר את זה". מתוך תמימות חושבים שיש הסבר להכל, שמוצא החיים מוסבר. זה כאילו סוד לא גלוי, שאין הסבר למוצא החיים, אין אפילו תיאוריה, זו תעלומה. אבל התעלומה הזו מודחקת על ידי שימוש ודיבור מרובה על כמה אלמנטים שיש עליהם מידע כל שהוא. נסה לדבר עם תועמלן רשת על מוצא החיים, ו99% שהוא יספר לך על ניסוי מילר-יורי. האם זה מסביר את השאלה? פותר את הבעיה? לא, אבל מדע הוא כמו נקניק, מציגים את הצד החלק, ומדגישים בקטשופ.
הנה טל, כשמועלית בפניו השאלה האם יש לו הסבר לחיים על פני כדור הארץ, או להרכבו המופלא של התא החי, שמרצה לרפואה טוען שאין לו הסבר, משיב בפשטות: "יש לנו הסברים לכל הדברים האלו".
הוא פשוט מניח שיש הסברים, כדי 'להפריך' את הצד של האמונה, הוא לא צריך ללמוד היסטוריה מקראית, לא צריך לדעת כלום על ארכיאולוגיה, לא על מחקר המקרא, ובודאי לא על רפואה, הוא פשוט מניח של'מדע' יש הסברים ל'הכל'…
מידע בסיסי, שכל אחד יכול לקרוא, אפילו בויקיפדיה, מגלה שאין שום הסבר למוצא החיים, פשוט אין. ערוץ שקרי המיסיון ואמת התורה שוקדים על סדרת סרטונים שתנגיש לאזרח את הידע הבסיסי הזה, הסדרה תפורסם בקרוב, והנה ספוילר:
הדרך לשלום עולמי עוברת דרך שקיפות. מותר להציג בעיות וקשיים באבולוציה, זה לא מאיים על התיאוריה, להיפך, אפילו מבחינה מטריאליסטית זה מה שיקדם אותה ויעשה אותה יותר נכונה ומדוייקת. התיאוריה לא צריכה אנשים שיכרכרו סביבה ויציגו אותה כמושלמת, אלא אנשים שיתמודדו עם החסרונות שלה וינסו לפתור אותם.
כאן הבאנו דוגמאות רבות ל'שיטת' הנקניקים המדעיים, בין השאר נכתב שם:
הדיון בבעיות האבולוציה הוא חלק משגרת המחקר, אמנם, עקב קיומם של הבריאתנים, המשחרים כזאבים לכל ציטוט עסיסי מפיו של חוקר, קיימת מין זהירות ועמימות בה איש מדע חושב שבעתיים לפני שהוא משחרר אמירה מפיו על בעיה של האבולוציה. בכדי שלא להזדהות עם הבריאתנים, שיש מהם המשתמשים בחומר בצורה שלילית ולא מקצועית. כך ד"ר ק. פטרסון מדען מהמוזיאון הבריטי למדעי הטבע, בהרצאה בפני מדענים קבע שלדעתו אין הוכחות לתיאוריית האבולוציה. הוא מספר על התגובות: "עברתי גיהנום במשך השנה. כמעט כל אחד למעט את צוות המוזיאון, התנגד. הרבה אקדמאים כתבו מבול של מכתבים "כאן אנו מנסים להילחם לצד עמדה פוליטית ואתה נותן נשק ביד הצד השני?". (Agnostic) Evolutionists: The Taxonomic-Case Against Darwin, by Tom Bethell . Harpers, 2. (1985), P.5).
נכון שקל להאשים את הבריאתנים, אבל האחריות היא על הכלל. היסטוריונים אוהבים להגדיר את החרדיות כתגובה להשכלה, ראה הרחבה כאן, וכמובן שכל תנועה מתנגדת צריכה תגובה, אבל האם נרצה שהמדע בן ימינו יהיה 'תגובה לבריאתנות'? באותם ימים בהם אנרכיסטים שורפים כבישים בשם עקרונות שאין להם מושג מה הם, יש גם התוועדויות באהלי הסכמה למיניהם, במטרה להגיע לרעיונות שיקדמו את ה'שלום העולמי'. הרעיון שאני רוצה לדבר עליו, הוא ביטול ההכפלה השלילית, להפסיק עם התעמולה המגוחכת שמציגה את החיים כעובדה אבולוציונית בלבד, את המח כעובדה נוירולוגית בלבד, ואת הטבע בכלל כאילו הוא מוסבר לנו באופן נאות.
הנה מלומד אחד, שפשוט לא ידע, לא לימדו אותו על הבעיות והקשיים, הוא התקדם בסולם האקדמי, בלי לדעת שחצי ממה שסיפרו לו היה בסך הכל פס ייצור של נקניקים:
מתי ליסולה, פרופ' לביו טכנולוגיה, תחום העיסוק שלו הוא אנזימים ודנ"א, בתחום זה עוסקים רובם של 140 המאמרים שפרסם, הוא רשם שבעה פטנטים, מאמריו מצוטטים למעלה מ5000 פעמים בספרות המדעית.
ליסולה כותב: האמנתי באבולוציה, השתמשתי בה ככלי רב עצמה לניגוח האל, הייתי תוצר אופייני של מערכת החינוך המערבית, רציתי להיות אוטונומי, שנאתי את הרעיון של אלהים שמפריע לחיי.
כששאלתי פרופסורים שונים בדבר הסברים להתפתחות אקראית של תא חי, לא קיבלתי שום הסבר מספק. במקום להסביר אמרו לי "אף מדען אמיתי אינו מכחיש את האבולוציה", זה נבע מהגדרה שרירותית של המדע כמטריאליזם, ואכן אף מטריאליסט לא יכול להכחיש את האבולוציה.
את המסע האינטלקטואלי שלו תיעד ליסולה בספרו: כופר, מסעו של מדען אחד – מדרויניזם לאמונה בתכנון.
אותו דבר בדיוק דיויד גילרנטר:
כמו רבים אחרים, גדלתי על תיאוריה זו, ותמיד האמנתי בנכונותה. אבל בשנים האחרונות, חומרים שקראתי, ודיונים שנחשפתי אליהם, סגרו עלי את הדרך הזאת, זה בלתי אפשרי עבורי להאמין בה כיום.
פרופ' זיוה שמיר כותבת:
מול עינינו הרואות, הולך ומתהווה מצב שבו לכל השאלות יש תשובות ידועות וערוכות מראש, ולא אצל החרדים בלבד, אלא גם, ובעיקר, אצל הפלג המכנה את עצמו "ליברלי". גם הוא הפך דוֹגמטי לא פחות מהדתיים, וקנאי לאמִתותיו המקודשות לא פחות מהם. הגיע הדבר לידי כך שכל פלג מחזיק כיום באקסיומות שאסור להרהר על תקפותן או לערער עליהן…
אפילו האקדמיה, שמתפקידה להציב סימני שאלה ולנסות לענות עליהם, משמיעה בדור האחרון ex cathedra מינֵי אמִתות מוטות וחד-משמעיות המסתיימות בסימני קריאה כמקלות המתופף במצעד צבאי, אמִתות המתאימות אולי להופיע על עמוד מודעות או להישמע מעל בימת הנאום הפוליטי, אך מקומן לא יכירן במוסדות המחקר וההוראה האקדמיים מחמת חד-צדדיותם הפלַקַטית והמגמתית. כאמור, כל מי שינסה לבדוק את תקֵפות האקסיומות של "הדתות" החדשות הנ"ל, שנסתפחו למדעי הרוח, למדעי החברה והמדינה ואפילו למשפטים (ואלה כמעט שיָּרשו בשנים האחרונות את מקומן של הדיסציפלינות "הישנות"), יוקא עד מהרה מן הקהילייה האקדמית ויוקע אל עמוד הקלון.
דוגמאות רבות למצב הגרוע בממסד המדעי, תמצאו בתגית הזו.
וביניהן:
"אני מקוה שאין בריאתנים בקהל", אמר האתאיסט לפני שגילה את האמת: "אין סיכוי שזה במקרה"…
אחרי שסיימנו לדפוק 'סלח לנו' על החזה של אחרים, לא נשכח לדפוק קצת גם על החזה של עצמינו. אין להסתיר ולהעלים שאלות ובעיות. אין לטעון שיש לנו הסברים לכל דבר. ואין להעצים ולהכפיל שנאה או בורות בכל מיני סוגים של מצעדי גאווה וירטואליים. האמונה שלנו בערכים שלנו מספיק יציבה וחזקה, כדי שהיא תהיה העיקר.
ויש גם בונוס, כמו בקוביה ההונגרית, יש הכפלה חיובית. דברים שנראים בלתי אפשריים, הופכים לאפשריים, אחרי השגת פחות מחצי מהיעד. אף אחד לפני מאה שנים לא היה מאמין שכל אדם יכול לקבל כבוד, הערכה, אמפטיה, וזכויות בסיסיות, בכל מקום בו יסתובב במדינות המערביות. כשאני הייתי ילד, המוכר בחנות היה צועק על כל מי שנכנס, לא היה מושג כזה 'שירות', והיה מצחיק לחשוב עליו. סיפרו שבאמריקה זה כך. דברים משתנים מעצמם, כי האדם שואף לטוב מיסודו, צריכים רק לבטל את כל ההכפלות השליליות, לפתוח בהכפלה חיובית, שבדרך קסם מכפילה את עצמה. בדיוק כמו שיש סטרא אחרא, ויש לה דינמיקה שעובדת במציאות, כך גם יש את הסטרא הראשונה… הרע יכול לקרוס כמו מגדל קלפים, אם לא נאמין בזה לא נוכל לנצח אותו.
הערות:
[1] חשוב לציין שהקוביה האמצעית בתוך כל פאה, לא תלויה באחרות, בעצם, אולי זה לא חשוב.
[2] זו היתה שיטה אצלו, כפי שמתאר אלדר עמ' 248 ואילך: "משאן זייף את הממצאים… משאן מחק ושינה ממצאים. לפעמים כדי להסתיר מדידה גיאודזית בלתי תקינה, פרש סדרה בלתי תואמת לסדרה ארוכה יותר, כאילו נמדדה באותו היום, כך שהתוצאה נראתה עקבית יותר מהראוי. לעתים קרובות יותר הוא פשוט השליך את הסדרות שלא התיישבו עם תוצאותיו הקודמות, או שמנעו את זויות המשולשים שלו מלהסתכם ל180… הזיוף גבר ככל שמשאן התקרב לפגישתו עם הנציבות הבינלאומית… הוא שיפץ את תוצאותיו לא כדי לשנות את התוצאה אלא כדי שהוא עצמו ייראה טוב, כלומר ייראה טוב יותר מעמיתו יריבו… משאן זייף גם את ממצאיו על קו הרוחב של הפנתיאון כדי שיתקרבו לערכים של דלאמבר. ההתאמה המדהימה היתה זיוף… נתוני הרוחב הגיאוגרפי של ברצלונה היו ענין חמור יותר…".
[3] מקרה דומה קרה לו באורליאן, לפי התכנית היו אמורות להתרחש המדידות מקצה מגדל הקתדרלה באורליאן, שעוצב בסגנון דתי. אך ימים מספר לפני הגיעם של המלומדים, השחיתו ההמון את קצה המגדל, הם בחרו יצאנית בשם רוזלי, הלבישוה מצנפת אדומה, (שסימלה את החירות), נתנו בידה חנית, והסיעו אותה במרכבה אדירה מכוסה בדגלי הרפובליקה ורתומה לשנים עשר סוסים לבנים, אחריהם צעדו כל אזרחי העיר בתלבושת רומאית… על קצה הקתדרלה הוקמה מצנפת חירות עקומה מברזל יצוק, ושמו של הבנין הוסב ל'מקדש התבונה'. (אלדר עמ' 98).
[4] ללנד היה זולל דרך קבע עכבישים ותולעים, כדי להמחיש שהפחד מיצורים אלו לא רציונלי. המטורף הזה הוא דוגמא קלאסית לאותם מלומדים שבישרו את העת החדשה, על ידי התנהגויות טירוף מגלומניות. ב1773 התפרסם בפריז כי ללנד חישב ומצא כי ב1789 עלול כוכב שביט לחלוף קרוב לכדור הארץ ולגרום לקטסטרופה. הארכיבישוף של פריז קרא לקיים ארבעים שעות תפילה, אנשי פריז התוודו על חטאיהם לפני הכמרים, והמאפיות התחילו למכור מצות במקום לחם. מפקד המשטרה ביקש מהאקדמיה להכחיש את ממצאיו של ללנד. האקדמיה השיבה כי אינה יכולה להכחיש את ממצאי האסטרונומיה. אך בהמשך התברר שהסיכוי עליו מדובר הוא 1/64,000. הוגה בן הזמן אמר: "אם המאמינים נדרשו קודם לידעונים, עכשיו הם פנו לחוזי עתידות מדעיים, זמנם של הנביאים עבר, זמנם של הפתאים לא יסתיים לעולם", (פרידריך גרים, מצוטט אצל אלדר עמ' 77). והדת הירוקה בת זמננו מוכיח כמה שהוא צדק…
בהמשך הסביר ללנד שלא יתכן לטוס בכדור פורח, אך כאשר האחים מונגולפיה הוכיחו שהוא טעה, הוא טען שדוקא חזה הצלחה ודרש להצטרף לטיסה הבאה…
גישה מעניינת ומתקדמת הייתה לו גם לנושא זכויות האשה, אלדר כותב: "כשמונה כמנהל קולאז' דה פראנס בזמן המהפכה, היתה פעולתו הרשמית הראשונה לפתוח קודסים לנשים. את ספרו אסטרונומיה לנשים הקדיש לפילגשו… הוא אהב נשים בדרכים שלא תמיד נעמו להן… בגיל ארבעים וארבע הציע נישואין לילדה בת ארבע עשרה… היה לו מח שטוף זימה. ביומנו כתב… (-כאן בא תיאורים של סדום ועמורה)… הוא הציע הצעה מגונה למתמטיקאית הצעירה והמחוננת סופי ז'רמן ולמחרת בבוקר כתב התנצלות מתועבת"… (אלדר עמ' 78).
[5] בנוגע לגופתו של דקארט התרחש חילול הקודש נוראי: כמה שנים טובות אחרי טקסי הקבורה והאלהה מחדש של אנשי התבונה, ב1821 שלחה שוודיה לצרפת כמתנה את הגולגולת של דקארט (שמת בגלות בשוודיה)… לא ניתן היה לבדוק בארון שהיה בצרפת, האם הוא זה שמכיל את הגולגולת הקדושה האמיתית, כי לא נשאר בו כמעט כלום, וליצני הדור אמרו שהידיעה על קיומו שם מושגת רק בדרך ההיקש… (אלדר עמ' 273). כך חזרו נאורי העת החדשה לתקופת ראשית הנצרות, שהתאפיינה בסחר של שרידי קדושים, מזוייפים בדרך כלל.
[6] עם זאת, הוא לא נרתע מלשחק באש, הוא פירסם ב1799 את 'מילון האתאיסטים מימי קדם ועד ימינו', שם הוא מצא 800 אתאיסטים שהתקיימו במהלך ההיסטוריה האנושית, גם נפוליון היה אחד מהאתאיסטים שהמילון עסק בקורותיו, ובהקדמה למילון כתב ללנד: "חובתם של הפילוסופים היא להפיץ או אור המדע, כדי שיום אחד ירסנו את השליטים האיומים שממלאים את הארץ בדם. כלומר, מחרחרי המלחמות. מכיון שהדת הפיקה כה רבים כאלה, הבה נקווה שיושם קץ גם לה", הקיסר נפוליון שלח אליו נזיפה חריפה, תוך לימוד זכות שהוא נעשה סנילי, ובמהדורה הבאה הושמט שמו של נפוליון מרשימת האתאיסטים. (אלדר עמ' 265).
הנה כי כן, הטענה הזו שהדת מחרחרת מלחמות, היא עתיקת יומין, אני חייב לציין שלהמשיך ולהדפיס אותה שנים ספורות אחרי המהפכה הצרפתית, וכל נהרות הדם שנשפכו בשם האתאיזם, (ראו למשל כאן), רק מראה על צרות המוחין של הנאורות וחוסר יכלתה להתבונן על המציאות. בזמננו, אחרי המאה ה20, ברור שהטענה מגוחכת, אם יש ממלכות מרושעות נטולות זכויות אדם על גבי הגלובוס, הרי הראשונות הן: סין, וצפון קוריאה, שתי מדינות שהולכות לאור הקומוניזם האתאיסטי. ראה: מיתוס האלימות הדתית, ולגבי המדע, יש לציין שאנשי המדע בגרמניה היו מגדולי התומכים של היטלר, וחלק גדול ממפקדי האייזנצגרופן, שירו בעשרות אלפים בדם קר, היו בעלי תואר דוקטור, להרחבה כאן.
[7] מהמטר נגזרו כל שאר מידות הנפח, וגם עליהן נלחמה הממשלה הצרפתית החדשה, מול הכפריים, שהחזיקו בכל כפר במידה פרטית מקומית וותיקה ומוכרת.
איזה מאמר מדהים.. חד, נוקב, עמוס בידע ואפילו לא חוסך ביקורת מהצד הדתי.
מאמר נפלא בתוך אתר מופלא