נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

לאור: מתן תורה היה או לא היה 7-9 התייחסות ב

לאור: מתן תורה היה או לא היה 7-9 התייחסות ב

לחלק א

 חלוקת המקורות ע”פ לאור:

כל הקביעות של ‘מדובר בשורה ארוכה של התאמות שאין בהם שום חריגה, ייתכן שזה צירוף מקרים‘? הם קשקוש ללא שום אסמכתא. לאור מכריז כתוכי: “בשנים האחרונות יש לנו אפשרות לדעת בדיוק מה המאפיינים של השפה העברית בכל תקופה ותקופה ולבנות כרונולוגיה של התפתחות השפה ניתן לקבוע שמשה רבינו חי זמן רב לפני שהתפתחו רוב הרבדים של השפה בהם השתמשו בתורה“, מבלי שהבין כלל את דברי פרידמן בנושא. למרבה הגיחוך פרידמן מייחס יותר מ90% מהתנ”ך כולו לתקופה מצומצמת של כמאה שנים, לדבריו בין ימי חזקיהו לימי יאשיהו נכתבה כל התורה ונכתבו רוב מכריע של הנביאים, איך אפשר בכלל לדבר על מאפיינים של השפה העברית בכל תקופה כשהכל מתקופה אחת? פרידמן בכלל לא מתיימר לטעון שיש בידו מידע על העברית של כל תקופה, יומרה שאף חוקר לא חלם עליה. הנקודה היחידה ששייכת לנושא היא שפרידמן מצטט את מחקריו של אבי הורביץ הטוען שהעברית של ס”כ מוקדמת לזו של ימי שיבת ציון ולכן אין לאחר את ימי ס”כ לתקופת שיבת ציון כפי שסברו ולהויזן ורבים אחרים. אין שום כרונולוגיה של השפה, ומי שיצר כרונולוגיה כזו ביסס אותה על התיאוריות בלבד ולא על שום ממצא אחר.

לאור משתמש בטיעון הלעוס של “המפתח לכפילויות הוא השינוי בשמות האל” כשהוא  מצייר לנו תמונה ענקית של מפתח למקרה שלא הבנו מה זה מפתח. בעוד כבר לפני עשרות שנים הוכח שמפתח זה דמיוני ואין לו משמעות, וטקסטים ביהדות ובדתות אחרות משתמשים בכוונה בשמות אחרים בהקשרים אחרים (פרופ’ גריניץ בספרו יחודו וקדמותו של ס”ב עמ’ 133 והלאה מונה מאות חילופי שמות וחילופי ביטויים רבים מכוונים בכל ספרי המקרא, כך גם פרופ’ סגל ב”מסורת ובקורת” עמ’ 20 והלאה. סגל אומר: “חילופי השמות נתפסו על ידי המאה היט’ כתגלית של עובדה, ועליה מיוסדת כל תורת הפרדת המקורות בס’ התורה ובס’ יהושע, וכל הבנין הגדול של תולדות התפתחות האמונה הישראלית לפי המדע הבקרתי. אולם דעה זו של אסטרוק ואייכהורן אינה עובדה, היא אינה אפילו מסקנה שהסיקוה מתוך חקירה כנה בשימוש שמות האלהות בספרי המקרא. היא אינה אלא רעיון מקרי, סתם ניחוש בלבד בלי כל ראייה והוכחה. אדרבה השימוש של שני שמות האלהות האלו בשאר ספרי המקרא מתנגד בהחלט לדעה זו”). כאן עושה לאור טעות פטאלית של בור, ואומר: “השימוש בשם אלהים מפסיק אחרי ההתגלות בסנה“, בעוד ברור ששם אלהים מוזכר בעוד הרבה מקומות בנביאים ואף אחד לא חשב שלא השתמשו בו יותר, אלא רק שלא ידעו את שם ה’ קודם לכן.

לאור מציג בפאתוס את חלוקת המקורות השרירותית בצורה אידיאלית: “לכל סיפור יש לשון יחודית וכל הסתירות בטקסט נעלמות, צירוף מקרים החוזר על עצמו, אם נפריד את המקורות נקבל שני סיפורים שלמים”. בעוד מדובר בקשקוש. הלשונות היחודיות הם תיאוריות קלוטות מן האויר, מלבד הלשון הבולטת של חוקי הקרבנות שהיא לשון משפטית, כל ההבדלים בסיפורים מבוססים על חיתוכים ועל סיפורים שרק מי שאינו קורא עברית יכול להאמין להם. פרידמן בעצמו כותב שההפרדה מבוססת על התיאוריות ולא על הבדל סגנוני אמיתי: “שניהם (י’ וא’) עוסקים בהרחבה באותן דמויות והם משתמשים במינוח דומה. הסגנון דומה במידה כזו שלא ניתן להבחין ביניהם בהסתמך על סגנונם בלבד” (עמ’ 77). הייתכן שמדובר בצירוף מקרים? זועקת השאלה ובוקעת רקיעים! וכמה מגוחכת קביעתו חסרת האסמכתא של לאור “בכל 2000 הפעמים שמו של אלהים מתאים בדיוק למקור ממנו הוא נלקח“, קביעה שלא רק שאין לה שום מקור רציני, אלא היא גם חסרת משמעות, מה הבעיה לחתוך ולייחס למקור מה שרוצים? מעניין שמבקר המקרא גרין כבר עשה צחוק מההכללות השקריות האלו, וכותב: “והנה מלאכי אלהים.. והנה ה’ נצב עליו ויאמר אני ה’, נרדם בתעודה אחת והקיץ בתעודה אחרת..”

פרידמן קובע, ולאור מקריא במלה במלה: “כ’ מקפיד על מדות יחידות וזמנים י’ לא טורח“. ובנוסח אחר: כל קטע שמוזכרים בו מדות יחידות וזמנים אני לא מייחס אלא לכ’ ולא לי’, כי אני מניח שי’ לא טורח.

לאור: ההבדלים בין המקורות מוזכרים אצל פרידמן, למשל “זה קורא לכלי הדגן שק וזה קורא לו אמתחת”.

הקורא יכול לחשוב שמדובר באיזה הבדל שיטתי שורשי שאפשר לבסס אותו, אך אמתחת מוזכרת בתורה רק בסיפור יוסף, ולא ברור בכלל שהיא היא השק. ויש עוד: “מקור א’ מספר שיצחק טעה בגלל ריח הבגדים והשני שטעה בגלל העיוורון”. האם יש צורך להתייחס ל’הבדל’ טפשי זה, וכי אדם פיקח יכול לטעות בין בניו בגלל ריח, אם לא שהוא סומא? וגם הסומא צריך גורמים שיבססו את טעותו, שהרי אפשר להבחין גם על ידי השמע, המישוש, הריח..”

אחת ההבחנות היא: מקור י’ משתמש ב’יָלַד’, ואילו מקור כ’ משתמש ב”הוליד. וכבר הראה קאסוטו כי ילד והוליד הם מלים שלא מקבילות, אי אפשר להשתמש בשתיהן כחלופות, בשימוש עתידי אפשר לומר “ותלד” אך לא “וילד”, “ותלד” הוא עתיד מתמשך שעדיין מתקבל ע”י ו’ ההיפוך, משא”כ “וילד”. כן השימוש “אחרי לדתה” הינו ממשי ויכול להתייחס רק לאם, על אב לעולם לא ייאמר “אחרי לדתו”, שהרי אינו יולד בפועל. רק “אחרי הולידו” מתקבל כאן”.

לא די שההבדל עצמו מיוסד על חוסר הבנה בסיסי של העברית, הרי גם במקורות שאינם שייכים לJ אנו מוצאים לפתע ‘יָלַד’ (הושע ה ז, דברים לב יח, תהלים ב ז, משלי יז כא, כג כב).

הבחנה נוספת: יש מקור שכותב רק ‘טרם’ ויש שכותב ‘בטרם’”.

אבל גם זו שגיאה, טרם פירושו ‘עוד לא’, ובטרם פירושו ‘לפני ש’, וההבדל הוא חותך ובלתי ניתן להתחלפות, אי אפשר לאמור “הבטרם תדע כי אבדה מצרים”, שמשמעותו תהיה ‘לפני שתדע כי אבדה מצרים’. ואי אפשר לומר ‘בעבור תברכך נפשי טרם אמות’ שפרושו ‘עדיין לא מתי’”.

פרידמן יכול להרשים מאד את מי שלא מכיר את התורה, הוא יכול להכריז שספר כהנים אוסר על הקרבת קרבנות מחוץ למקדש, אלעד לאור הבור יכול לקנות את זה. אבל מי שמחזיק בבית חומש רואה שספר כהנים מצוה לזבוח את קרבן הפסח בבית, שומו שמים. פרידמן מספר לנו ובעקבותיו לאור מקריא בפאתוס שמקור י’ היה מוכן לתאר את ה’ מריח את קרבנותיו של נח, אבל ס”כ לא הסכים, הוא השמיט! אכן אצילי, מה לעשות שכל ספר ויקרא וס”כ  מבוסס על תיאור הקרבנות כריח ניחוח לה’.

הקביעות של פרידמן את לאור בע”מ שניתן לקרוא כל סיפור בפני עצמו אחר ההפרדה למקורות, הם שקר פשוט. קח את ההפרדה למקורות של פרידמן שלאור מקרין אותה בסרט בצילום מסמכים מתוך הספר, ונסה לקרוא, הנה פרופ’ גריניץ כבר הדגים לנו איך זה נראה:

” לפי J נח לא נולד.. לפי J אין נח בונה תיבה כלל, אבל הוא נכנס אליה, אינו יוצא מן התיבה – אבל בונה מזבח ומשתכר בחוץ. המספרים 7 ו40 הם פה של J בשמות כד הם של E, הביטוי איש ואשתו הוא כאן שלJ  אבל אשה אל אחותה בלולאות ובכרובים שמות כב כו הוא של P, ולהיפך: זכר ונקבה הוא לעולם מסימניו של פ אבל בז’ ג’ וט’ הוא של J, שניים שניים אף הוא שלP  אבל בז’ ט’ הוא של J.. אותם ימים שבעלי הבקורת ישבו בחדרי משכיותם סידרו להם פתקאות של פסוקי JוP וצבעו אותם בצבעים, נתגלו לוחות המבול של הבבלים.. (בהם נמצאים קטעים המקבילים למיוחס לJ וכן למיוחס לP).. הרי שE וJ העתיקו את הסיפור הבבלי לאחר שהסכימו ביניהם כי האחד ישמור את מה שרעהו השמיט.. בראשית טו.. כל הטיעון המסביר חלוקה זו מהלך על קביים, אף לפי דעתם של בעלי השיטה עצמם, והוא נוצר לצורך הענין “אד הוק”.. אין לומר שהחלוקה נובעת מקושי שבאים ליישבו אלא להיפך, השיטה דורשת פיצול ובלעדיו אין לה חיים.

ההמצאות הביקורתיות עומדות כולן על בלימה והן מופרכות אפילו מתוך השואה לסיפור הבבלי, שכבר יש בו – בסיפור האחד – פרטים שחולקו בביקורת בין שני המקורות J  וP. כמו כן אין לבנות שום סיפור בעל משמעות על ידי חלוקת הסיפור המקראי למקורות, והלשונות שמיחסים המבקרים לאחד המקורות משותפות באמת לשתיהן. סייס כבר טען בזמנו שלפי שיטת הבקורת יש להניח כי הבבלי שאל את סיפור המבול מישראל, או כי J וP נדברו ביניהם שכל אחד מהם יספר רק חלק”, (פרופ’ י.מ. גריניץ, יחודו וקדמותו של ס’ בראשית עמ’ 42).

פרידמן מזכיר עוד את הסתירה במעשה בראשית אם הצומח נברא לפני אדם או אחריו, עליה עמד דילמן בכתבו: “לפי בראשית א נבראו הצמחים ביום שלישי והאדם ביום ששי, ואילו לפי בראשית ב’ “שיח השדה ועשב השדה הנזכרים כאן כחלקים החשובים של עולם הצמחים ומורים על העולם הזה בכללו” טרם היו אחר בריאת האדם” (דילמן, פירוש לבראשית).

אך מענין הפרשה של בראשית ב’ מוכח ומבואר שלא דובר אלא על עשבי ושיחי המאכל כגון החטים והשעורים, אילנות לא הוזכרו כלל. גם אם אלו היו קיימים בפוטנציאל כמין, הם לא היו בארץ כשדה שאפשר להפיק ממנו לחם, ודבר זה בא רק ע”י שדה מעובד זריעה, השקיה, וקצירה, שהרי זהו נושא הפרשה. גם הצמחת גן בעדן אינה אלא פעולת הצמחה של גן שהוא ריכוז של עצי פרי ונוי וכדו’ בצורה שיהיו מושקים ומספקים את צרכי האדם, פעולה הנעשית לעולם לשם הצמחת גן, ואינה קשורה בבריאת העצים הללו.

ובקצרה, כל הסתירות וההבדלים האלו הם מעשי להטוטים מעגלי טאטולוגיה אוטואמונית, הקורא להם ‘הוכחות’ ומכניס אותם בקטיגוריה של ‘מחקר’ עושה מעצמו צחוק, וחבל.

 לאור: איך יכול להיות שמשה יכתוב על עצמו שהוא הצנוע והענו ביותר עלי אדמות?

לאור מעלה שאלה גאונית: איך נאמר בתורה ‘לא קם עוד נביא כמשה’, איך יכלו לדעת שלא יקום אחריו נביא כמוהו? סימן שזה נכתב מאוחר יותר. ואיך ידעו מאוחר יותר שלא יקום עוד נביא כמוהו? סימן שזה נכתב מאוחר עוד יותר, מה שאומר שזה מוכיח איחור מוחלט, כי תמיד יש הוכחה שעדיין אי אפשר לדעת. ועוד יותר מדליק: הוא מוכיח שסיפור העגל מקורו במעשה ירבעם, שהרי נאמר ‘אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים’, והרי רק עכשיו נעשה העגל! זה מוכיח לגמרי שאצל ירבעם שהעגל נעשה בזמנו מתאים בהחלט להגיד אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים!

כמה זמן ירד המבול, 40 יום או 150?

הקורא את התורה רואה שאין סתירה, ארבעים יום ירד המבול, ו150 יום המים גברו על הארץ”. נניח שהמבול באמת קורה, כמות עצומה של מים מצטברת, זרמים אדירים וגלי צונאמי מתחילים לעלות מהים אל היבשה, הרים קורסים, קרחונים נמסים ושועטים על שרשרות הרים, לחץ נוצר בקצוות של הלוחות הטקטוניים, לבה מתפרצת, מאגרי מים תת קרקעיים מתרוקנים או מתאדים, הקרקע שעליהם קורסת, קימוטים נוצרים המים עולים ועולים על פני הקרקע. ארבעים יום לוקח רק תהליך עליית המים. אבל גם כשהגל הראשון של עליית המים נגמר אחרי ארבעים יום, מאות פעולות שרשרת גורמות למים לגבור ולנוע ברחבי הארץ. גם אחרי מאה וחמשים יום כשנחשפה הרבה אדמה, עדיין המשיכו הפעולות האלו במשך דורות רבים. מקוי מים ענקיים ובהם לכודים חיות מים היו בלב היבשה. פעולות קימוט והיווצרות הרים.

הסתירה בין זוגות לשביעיות, גם היא אינה קשה, הזוגות באו מעצמן, כמו עכברים שמרגישים שהספינה טובעת, ושפמנונים שמרגישים שתהיה רעידת אדמה. השביעיות היו הבהמות שנח לקח בעצמו למזון ולקרבנות. האמור בזוגות ‘תביא אל התיבה’ הכוונה להכניסם ולשבצם בתיבה, שהרי נאמר גם ‘יבואו אליך’.

שאלות מן הסוג המכונה ‘קלוץ קאשעס’ אפשר לשאול על כל סיפור. המציאות מורכבת מדי בשביל להכניס אותה בשבלונה של שאלות ומקורות. מה היו היחסים בין ישראל לפלשתים? מלחמה, יחסי קירבה? נישואין כמו שמשון? בריתות כמו דוד? או מלחמה ושביית הארון כמו בימי עלי? או הריגת המלך כמו בימי שאול? ומה היחס אל הפלשתינאים בזמננו? חייל תועה ברמאללה עובר לינץ’, אבל מאות אלפים גרים בעצם בתוך השטחים הפלשתינאים הכי עמוקים. ישראלים ופלשתינאים מפגינים יחד בבלעין, אבל הורגים זה את זה במקום אחר. יש תיאום וקישור בענינים מסויימים, ויש פיצוץ שיחות בענינים אחרים. יש הסכמים מכאן, וויכוחים מכאן. מישהו יכול להכניס את הסיפורים ואת המציאות לסד של סכמטיות?”

לאור אומר: “במלכים שמיני עצרת לא קיים, שלמה המלך שולח את העם לביתו“, האם מהעובדה שחגיגות חנוכת הבית נגמרו ושלמה שולח את העם לביתו זה אומר שאין חג?

ועוד פנינה: “זכור את יום השבת ושמור את יום השבת הם שני ציווים שונים!”

והכנעני אז בארץ.

הארכנו על זה במאמר ‘אנכרוניזמים’, ונכתוב בקצרה:

אף אחד לא היה צריך לספר לישראלי שהכנענים היו פעם בארץ, בטח לא באיזו הערת אגב לא קשורה לנושא. ‘הכנעני והפריזי’ הוא ביטוי קדום שמתאים רק לתקופת התורה. מה שהפסוק בא להגיד הוא שהכנעני כבר היה בארץ, שהרי הארץ מלכתחלה לא היתה שייכת לכנענים, הם כבשוה קצת לפני זמן אברהם, ראה בראשית י’”.

יאשיהו וספר דברים

בנוגע לספר דברים, ראה במאמר קדמות דברים (בפתיחה שם באות הפניות כדלהלן: את קדמותו של דברים יחד עם כל התורה, הוכחנו בהוכחות מכריעות ב’זמן כתיבת התורה‘, התיעוד בנביאים, ושאר המאמרים העוסקים באופן כללי בביקורת המקרא, ובמאמר: דברים האחרון לספרי התורה. בשאלת קדמות איסור הבמות ראה: חטא הבמות,  על קויפמן וקאסוטו, לגבי מציאת הספר ראה: מעשי יאשיהו).

ונתייחס בקצרה לדברי לאור.

אלעד לאור קובע מפורש שמדובר על משהו מתקופת “יהושיהו” (מי זה?): “מדובר בשפה מתקופה מאוחרת מהמקורות א’ וי’ לדוגמא הביטוי אשר יבחר ה’ אלהיך לא מוזכר במקורות האחרים”, כאילו שיש קשר ל’שפה’, זה חוק שהתחדש בדברים ומוזכר רק בדברים וכמובן לא בחלקי התורה הקודמים.

ויש גם הוכחות: “בשמואל ומלכים אין שום ציווי המורה על ריכוז הפולחן שאול דוד ושמואל הקריבו במקומות שונים המחבר לא מותח עליהם שום ביקורת”, מעניין מאד, בזמן שמואל שאול ודוד לא היה מקדש, הפלשתים החריבו אותו, והישראלים נלחמו בהם, איזה איחוד פולחן בדיוק יכל להיות? והרי גם דברים מצוה על הקמת מזבח בהר עיבל קודם הקמת המשכן.

ההבדל בין כינוי הכהנים בויקרא ודברים:

החומשים שמות ויקרא ובמדבר נאמרו סמוך ליציאת מצרים כשהכהנים היו ממש רק בני אהרן בעוד שספר דברים נאמר בסוף תקופת המדבר כשכבר היו הרבה כהנים או שמדבר על הזמן שיהיו בארץ ויהיו הרבה כהנים. ראה מאמר נפרד בנוגע לכינויי הכהנים בתקופות השונות.

לאור אומר במלים יפות וצחות: “משחר ההיסטוריה של העם בארץ אין עדות לשום חוק המחייב ריכוז פולחן“, מעניין שכל התורה של ספר כהנים בנויה סביב מקדש אחד, לפי פרידמן מדובר ביצירה הקודמת לספר דברים, ס”כ מצוה על עליה לרגל, מקדש שלמה מתואר כמקדש שדרכו יעלו כל התפלות, בימי יהושע היה רק משכן שילה, שם השכינו את אהל מועד, ירבעם בן נבט הוצרך לבדות חג מיוחד כדי שלא יעלו כל ישראל לירושלים, חזקיהו כבר הסיר את הבמות, הנביאים כמו עמוס הושע ומיכה רואים את ירושלים כמרכז עבודת ה’ והתגלותו בעולם, נבואת נתן ש”ב ז’ י’ מזכירה את ההגעה אל המנוחה והנחלה שבדברים. במלכים א’ יד’ כא’ מתואר כי עבודת הבמות התחילה בימי רחבעם כחלק מפילוג הממלכה, קודם לכן לא היו במות. הנביאים הקדומים הושע ועמוס צווחים נגד הבמות.

הסיפור של המציאה נתון לפרשנות. מה שקובע הוא כדברי לאור “אף אחד מהסופרים הקדומים לא הכירו את ספר דברים ואת חוק ריכוז הפולחן“, אם נכון היה הדבר שאף אחד לא הכיר, הרי שלא צריכים את אירוע המציאה, אין לנו מסורת על הסיפור. ואם הקביעה שקרית והסופרים והספרים שבתקופה הקודמת ליאשיהו הכירו את הספר, הרי שמובן שהספר היה קיים תמיד.

המציאות היא, מה לעשות, שהשפעתו של דברים מורגשת על כל הספרים הקודמים, כמו הושע למשל. לאור בעצמו אומר:’קיים דמיון בין דברים לספרי הנביאים הראשונים יהושע שופטים שמואל וכו’ כולם נכתבו ונערכו בידי אותו מחבר דברים’, העובדה היא שדברים השאיר עקבות בכל הספרים שלפני ימי יאשיהו (ראה גם במאמר: התורה בימי בית ראשון, והתיעוד בנביאים).

כמובן שהמחקר מכיר במציאות הזו לכל הפחות באופן חלקי, ומכנה זאת ‘עריכה דטרוימיניסטית’, שהרי אם מניחים שדברים היה מאוחר, נאלצים לחתוך חלקים גדולים מספרים הקודמים לו בנימוק שרירותי של עריכה דטרוימיניסטית, השאלה היא אם לא מדובר בטיעון מעגלי.

לאור: “ספר מלכים מציג את יאשיהו כמלך הגדול בהיסטוריה של יהודה ומשוה אותו למשה רבינו, מקדיש לו 2 פרקים, המחבר משוה את יאשיהו למשה ומציין שלא היה מלך כמוהו מאז ימי משה ואחריו“. הכל יפה מאד חוץ מזה שלהד”ם, לא משוים את יאשיהו למשה ולא כתוב בשום מקום שלא היה מלך כמוהו מאז ימי משה, גם אם נניח שמשה היה מלך.

הנקודה של הטענה בדבר ‘גילוי’ דברים, היא ‘קונספט היסטורי’, להבדיל מכל שאר הרעיונות של הבקורת הבנויים על דרשנות וסירוסי פסוקים. יש כאן סיפור שיכול לספק קונספט היסטורי לסיפור הבא: מישהו רצה להילחם בבמות, טמן פח ליאשיהו, זה קנה את הספר כספר התורה, והשמיד את הבמות.

הבעיה שהיתרון היחידי של ההשערה הזו, הידועה  כהשערת דה ווט, הוא שהיא בעיקרון יכולה לספק קונספט היסטורי, אבל במציאות לא מספקת אותו. ספר דברים לא מתייחס באמת לבמות, תגובת יאשיהו לא קשורה כלל לבמות, ומכיון שכיום מקובל שכבר היתה אז תורה בישראל, לא היה אפשר להחליף אותה בצורה כזו”

השערה זו הועלתה על ידי אלו שחשבו שת”כ נכתב אחרי דברים. במצב שאין ספר תורה אלא רק דברים בעל פה, יכול מישהו להאמין שהנה פעם היה ספר ועכשיו מצאנו אותו. אבל כשיש כבר תורה, ת”כ, ומישהו בא ומוצא תורה אחרת, שסותרת את התורה הקיימת, בהרבה דברים בסיסיים. למה שיקבלו אותה כך? והרי לא מוזכר כלל בכל הפרשה ‘תורה חדשה מצאתי’, ‘תורה אחרת מצאתי’, לא מוזכר דיון על החלפת תורה. המציאה מתקבלת בכזו טבעיות. זו בהחלט טענה טובה.

המלה במה לא מוזכרת בתורה, ספר דברים לא מזכיר כלל את ירושלים, אין בסיס לטענה שהספר מתאים לזמן יאשיהו. ירבעם בן נבט יכל לפרש בהחלט שהמקום אשר יבחר הוא בית אל. רוב הספר כלל לא עוסק בנקודה של המקום אשר יבחר, אין טעם לייחס את כל הספר לשני פרקים הקשורים לנושא זה. מה גם שספר דברים עצמו מצוה על הקרבה במזבח בהר עיבל, מה שלא יחזק כלל את הטענה שאפשר להקריב רק בירושלים.

תגובות יאשיהו מתוארת בנביא:

“ויהי כשמע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו:  ויצו המלך את חלקיה הכהן ואת אחיקם בן שפן ואת עכבור בן מיכיה ואת שפן הספר ואת עשיה עבד המלך לאמר:  לכו דרשו את ה’ בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה על דברי הספר הנמצא הזה כי גדולה חמת ה’ אשר היא נצתה בנו על אשר לא שמעו אבתינו על דברי הספר הזה לעשות ככל  הכתוב עלינו:  וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור ושפן ועשיה אל חלדה הנביאה אשת שלם בן תקוה בן  חרחס שמר הבגדים והיא ישבת בירושלם במשנה וידברו אליה:  ותאמר אליהם כה אמר ה’ אלהי ישראל אמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי:  כה אמר ה’ הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל ישביו את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה” (מ”ב כב’).

התגובה של יאשיהו, הצורה בה מתוארת פגישתו עם הספר, פגישת המשלחת, ופגישת חולדה הנביאה (שכלל לא מוזכר שהראו לה את הספר), לא קשורה כלל לבמות. היא קשורה בענין אחר לגמרי, המלך קורע את הבגדים, ומחליט שחמת ה’ נצתה בנו, וגם חולדה כל מה שהיא יודעת להגיד זה שתבא רעה על המקום ועל יושביו ‘את כל דברי הספר‘, תבא הרעה שכתוב בספר.  מה שקראת יבא עליך. מה הוא קרא שם?

“ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה’ לאמר: לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה’ אלהיכם והיה שם בך לעד: כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה’ ואף כי אחרי מותי: הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ:  כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה’ להכעיסו במעשה ידיכם” (דברים לא(.

משה מצווה להטמין ספר בצד הארון, ומתנבא שהספר הזה יהיה לעד, בעתיד בני ישראל יחטאו, ואז יעיד הספר הזה שהוטמן, ‘וקראת אתכם הרעה באחרית הימים’, וכאן באה אריכות גדולה של קללות נוראות ‘אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה’. ברור כשמש שזה מה שקרא יאשיהו, שהטופס הקדוש של משה שחיכה מאות שנים להעיד על הרעה המתקרבת, יצא ממחבואו. הדברים האלו כתובים בסוף הספר, בדרך כלל גוללים ספר מן הסוף, יאשיהו רק הציץ וזה מה שהוא ראה!

יאשיהו מעניש את כהני הבמות, וכי למה יש להעניש אנשים שעשו דבר שאף אחד לא ידע שאסור. יתירה מכך, אם הבמות היו מותרות, ואף אחד לא ידע שהן אסורות, והסיפור שחזקיהו הסיר את הבמות הוא שקר. יש להניח שגם יאשיהו עצמו הקריב בבמות, למה לא? ועוד רבים נכבדים אחרים, הנביאים והשרים, זה הרי היה מותר. את כולם היה יאשיהו צריך להעניש, אך כמה טפשי הוא לחלק עונשים על דבר שאף אחד לא ידע שהוא אסור??

אם מסיקים ממה שיאשיהו עשה שזה חידוש, הרי שגם איסור עבודה זרה הוא חידוש, כי רוב הפעולות שעשה היו כרוכות בביעור עבודה זרה. ברור שזו רק חלק מההתלהבות הדתית שאחזה אותו, הספר של משה קם להעיד, שצריכים לתקן את החטאים. כעת כשממלכת ישראל שנתנה גב חזק לבמות וגם לע”ז נחרבה, היה אפשר לתקן את החטאים האלו. אבל ברור שלא הומצאו רק על ידיו. והרי כבר הושע ועמוס מאתיים שנים לפניו צווחים בקול מר כשופר על הבמות.

לאור: לא מפתיע שאותם הכהנים שמצאו את הספר שלכאורה אבד לפני שנים רבות

לחשוד בכהנים מוצאי הספר שרקחו את מרקחת פחד החורבן הזאת, זו שטות, הרי הכהנים היו תמיד אלו שאמרו ‘היכל ה’ היכל ה’ ולא האמינו שהוא ייחרב לעולם, עליהם צעקו תמיד הנביאים שהם בוטחים על הפולחן ולא מוכנים לשמוע מזבח טוב. איך אפשר לייחס להם המצאת רעיונות כאלו שפוגמים בפולחן וכביכול מתנגדים לתורת כהנים? הדבר בדיוק להיפך, הכהן שמצא את הספר לא ידע בכלל שמדובר בסנסציה, ושלח אותו כהודעה משנית אחרי דו”ח השיפוצים.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of