האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

ראש חודש כסליו: זריזים מקדימים לניפוץ מיתוסים

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

מלחמת האור והחושך כאן כדי להישאר.

כמדי שנה בשנה, מתחרים כלי התקשורת השונים, על מנפץ המיתוסים הטוב ביותר, שזוכה לבמה מהודרת לכבוד חג החנוכה, זה שמראה שאנחנו – כלומר הוא, מהווים שיא הקידמה והאור, ואילו הם, חושך והסתרה וקונספירציה ומניפולציה, דברים שהמורים בבית הספר הסתירו ממך, ושהחוקרים האינטרסנטים הדחיקו, עד שקם הוא וגלל את האבן מעל הבאר, ויהי אור!

אתם אולי שכחתם, אבל האתר זוכר הכל… כל הפוסטים מימי החנוכה נמצאים כאן. והזוכה השנה הוא פרופסור יונתן אדלר, שימו לב גם לכחם של המדע והטכנולוגיה, כיצד מחקר יכול לקדם ולשנות את המציאות:

כבר לפני כשנה וחצי דיווחנו על ההתקדמות המחקרית של אדלר כאן, ועכשיו המהפך הושלם…

יכול מראש חודש? תלמוד לומר ביום ההוא!

עדיין לא ראש חודש כסליו, וכבר העיתון המכובד גלובס, מאיר את עינינו ב’מחקר חדש קובע’ ופורץ דרך:

אז לפי המחקר החדש, היהדות נקראת יהדות על שם יהודה המכבי, הגיוני. עוד טיעונים?

למזלינו, אלכס הבלתי נלאה טרח וריאיין את אדלר המנפץ, כך שנוכל להתייחס בפרוטרוט לדבריו, אבל חשוב  לנו גם להתמקד בכתבה של הדוד מוושינגטון, כי הוא השחקן המרכזי, העיתונאי שמנכיח בחיינו את ניפוץ המיתוסים, בדרך פסבדו-אינטלקטואלית.

ב-1904, אחד העם כתב את מסתו ‘משה’. הוא לעג בה לנסיונם של “המלומדים” לגלות את “צורתם האמיתית” של גיבורי ההיסטוריה. גיבור היסטורי, הוא כתב, “אף אם מצד עצמו אינו אלא ציור דמיוני, הרי הוא כוח היסטורי ממשי ומציאותו היא אמת היסטורית”. והוא הואיל להעניק לנו את התובנה המרעישה, שלא נס ליחה, ואני חושב שגם לא ינוס, “לא כל אמת ארכיאולוגית היא גם אמת היסטורית”.

הוא לא ידע אל נכון מה חשוב הוא קו ההגנה הזה. הוא לא היה מעלה בדעתו, או אולי דווקא כן, שבתוך מאה שנה ופחות, ארכיאולוגים יעמידו בספק רציני ומלומד את הממשות ההיסטורית של דוד ושלמה ושל הממלכה המאוחדת. אסכולה “מינימליסטית” תדחה מעיקרו כל שימוש בתנ”ך, כדי לבסס את הבנת ההיסטוריה של עם ישראל. היא תדחה את עצם ההנחה שהיה עם ישראל בזמן העתיק.

האם זה חשוב? איזו מין שאלה היא זו. בהיעדר משה ויהושע והשופטים והמלכים, איזו מין היסטוריה יש לנו? אם לא התחלנו בימי האבות, ולא יצאנו ממצרים, ולא הפלנו את חומות יריחו, ולא היכינו את הפלשתים, ולא בנינו את מקדש שלמה, אז איפה התחלנו?

בזירה הפוליטית, אומרים שהפרוגרס התייאש מזמן מדיון, ולכן הוא מתמקד בלמנוע אותו, איך מונעים דיון? מדלגים על השלב בו יש שני צדדים שמביאים טיעונים, מתעלמים מכך שיש צורך בטיעון מכריע כדי לדעת מה האמת בשאלות כאלו, ועוברים ישר לשלב הניחומים, זה שאני כופה את דעתי, לא אומר שאני ממש מתעב אותך, יכול להיות שאני רק שונא קצת. זה לא אומר שתמות לגמרי, יכול להיות שרק יהיה לך קצת קשה. זה שאתה לא רוצה לקבל את דעתי, לא בגלל שיש לך דעה שונה, אני דוקא מאד מבין אותך, המצב הסוציו-אקונומי שלך לא משהו, בילדותך אולי אבא שלך היה שתוי מערק ומכה אותך, יש גם את הגורם האבולוציוני שגורם למח שלנו לרצות להאמין בזה, כפי שהראה דן אריאלי במחקרו המזוייף וכו’. זה לא שאנחנו סותמים פיות, אבל ‘בודקי עובדות אובייקטיביים קבעו ש…’.

גם בסוגיא שלנו, מגיע מחקר פורץ דרך ומבטל דעה של הרבה חוקרים, מקצוע שלם, עשרות אלפי ספרים ומאמרים. מה מדווח העיתונאי? הוא אפילו לא מנסה להציג את הטיעון, הוא ישר מתחיל בניחומים, הרי אחד העם כבר אמר, שגם אם שום דבר לא היה, הרי משה פועל בכח ההיסתוריא של האומה וכו’, שישו בני מעי, כי משכיל עם משקפי מצבט כבר כתב על זה חידוד לשון לפני מאה חמשים שנה!

בפניה להגיגנות הלעוסה הזו, מבליע האדון כתב את ההנחה, שהמדע המודרני מתייצב לצידו של יונתן אדלר, והענין הוכח מבחינה פורנזית, מדעית, ביולוגית, וכו’, האנשים שסבורים שיש עדיין לנהל דיון הם מכחישי מדע ומן הסתם גם מכחישי אקלים. כואב הלב לכאורה, אלא שלמזלינו אחד ההוגים הנאורים שלנו כבר התכונן לענין כחכם עדיף מנביא, וכתב לנו שגם אם לא היה כלום, זה לא שאנחנו רוצים לבטל, ‘האם זה חשוב? איזו מין שאלה זו? אם לא היתה יציאת מצרים אז איפה התחלנו?’, הבנתם, זה לא שלא חשוב, להיפך, חשוב שיהיה לנו משהו לספר, אז נספר שאחד העם אמר שהתנ”ך פועל בכח ההיסתוריא!

רק שתבינו: “אחד העם לא ידע אל נכון מה חשוב הוא קו ההגנה הזה. הוא לא היה מעלה בדעתו, או אולי דווקא כן, שבתוך מאה שנה ופחות, ארכיאולוגים יעמידו בספק רציני ומלומד…”, כתב נחמד, אם היה לך שמץ של ידע בהיסטוריה של מחקר המקרא, היית יודע שבימיו של אחד העם עצמו, גדולי החוקרים והמלומדים ‘העמידו בספק רציני ומלומד’ את ההיסטוריות של התורה וכו’, גם אז אנשים כמוך היו בטוחים שהמדע גילה את האור וכל ההיסטוריות של התורה מוכחשת בשיקולים מדעיים טהורים… אלא שחלפו כמה שנים והתברר שלא היה שום צורך ב’קו ההגנה’ של אחד העם, ה’ספק רציני ומלומד’ של ולהויזן וחבריו, נראה כמו בורות שנובעת מהיעדר ידע בסיסי במזרח הקדום.

והנה מה שאומר אלכסנדר רופא  (מבוא לספרות המקרא, בהקדמה עמ’ 15):

מתחמם, אנחנו מתקרבים ל’מחקר’:

ספר חדש של ארכיאולוג ישראלי יצא החודש בארה”ב, והוא מציע תשובה מעוררת אי נוחות על השאלה “מתי”. פרופ’ יונתן אדלר יושב על הקתדרה באוניברסיטת אריאל, אולי לא חממה טבעית להעזה כהעזתו. הוא קרא לספרו, שיצא בהוצאה היוקרתית של אוניברסיטת ייל, ‘מקורות היהדות’.

ובכן, זה מעורר אי נוחות, שוב, זה כי לא נעים לנו לבטל לכם את כל האמונה, המחקר הוא בודאי עובדה מוצקה, הבעיה שלנו זה עם הקושי הנפשי שלכם לקבל את המדע המודרני, וכאן אנחנו מגלים סולידריות, באמת שגם אצלנו זה מעורר אי נוחות, מחקר שמכחיש את ‘מה שמקובל לחשוב’ לפחות לפי כותרת המאמר, הוא בודאי ‘נועז’, אמיץ, לא חלילה מפוקפק, שנוי במחלוקת, דעת יחיד, לא נבדק עדיין, נגד דעת רבים, אלא ‘נועז’, הבו גודל לנועז! הבו לו כבוד ועוז!

בין השורות אנו למדים כמה גדול כחו של נועז זה, שההוצאה היוקרתית הסכימה להוציאו, בעוד זה מה שמחפשת הוצאה יוקרתית אקדמית קלאסית, חוקר, רצוי ישראלי, ועוד יותר רצוי דתי לשעבר, שמכחיש את כל האותנטיות של היהדות! זה הרי קלאסה של הוצאה יוקרתית, מעניין איך הסכימו לפרסם? ברור שהם שואפים לפרסם ספרים שמרניים שמחזקים את המסורת היהודית…

על פי פרופ’ אדלר, היהדות כאמונה מגובשת הגיחה אל החלל רק במאה השנייה לפני הספירה, בזמן המדינה החשמונאית. רק אז הועמדו חמשת חומשי התורה במרכז ההווייה הפוליטית והרוחנית של מי שהוא חוזר וקורא ‘היהודאים’ (Judeans). החשמונאים לא המציאו את התורה. היא היתה קיימת, ברובה, אבל ידועה רק למתי מעט.

אז קודם כל יש לכם הנחה, אם הסקתם בטעות מתוך הכותרת שהחשמונאים המציאו את התורה, כולה, אז זה בגלל שאתם בבונים נטולי כושר היסק ולא מבינים באקדמאיות אמיתית, לא ולא, התורה היתה קיימת ברובה, אלא מה, היא היתה ידועה למתי מעט. הסוד הזה עצמו ידוע רק למתי מעט באקדמיה, הרוב כנראה סבורים שאם תרגום השבעים תרגם את התורה כמה דורות לפני החשמונאים, והפיץ אותה בעולם ההלניסטי (לא כולל התורה השומרונית), אז יש מצב שלא רק מתי מעט ידעו אותה, אבל מספיק נועז אחד בשביל לשרוף כותרת שלמה.

חצי מספר ויקרא מופיע ביחזקאל, לא משנה איך ננסה להבין את זה, לטעון שבימי יחזקאל ‘לא היה ידוע’ על כל דיני הכשרות, הטהרה, וכו’ זה מגוחך. מה עם עזרא? נחמיה? וכו’ לא באמת חשוב, במקורות היהדות אנחנו יודעים, שלפני מרד החשמונאים היתה מחלוקת גדולה בין הנשיא יוסי בן יועזר לאב”ד יוסי בן יוחנן, האם גזרת חכמים שלא לסמוך על הקרבן בשבת מונעת את ההקרבה, או לא… כל זאת מן הסתם המצאה, האמת המחקרית היא שבזמן יוסי בן יועזר, שמת לפני מרד החשמונאים, התורה היתה קיימת אולי ברובה, את השאר כתבו בימי שמעון בן שטח, ואז התחילו לאט לאט ללמוד אותה, באותו זמן ששררה מלחמת עולם בין הצדוקים לפרושים, האם מלבד התורה שבכתב יש גם תורה שבעל פה נפרדת. המחלוקת התחילה משום שלפני מרד החשמונאים, אימו של יוחנן כהן גדול נשבתה במודיעין, ויש גזרת חכמים שאשה שנשבתה אסורה לכהונה. אבל מה אנחנו מבלבלים לכם את המח עם ההיסטוריה של יוספוס, הרי ידוע שהוא היה בוגד, הבו גודל למחקר האקדמי המודרני, שיגלה לנו את האמת הצרופה סוף סוף!

וכעת הגענו ללב הליבה של הליב”ה, איך מגיע האדלר למסקנותיו?

פרופ’ אדלר הוא ארכיאולוג, והוא מחפש ראיות ארכיאולוגיות, בדיוק כפי שחשש אחד העם. הארכיאולוגיה שלו ושל רבים מקודמיו לא העלתה כל ראיה, שה’יהודאים’ קיימו את מצוות הדת לפני החשמונאים. הוא מחטט בחפירות ארכיאולוגיות באשר הן, ואינו מוצא זכר למצוות השבת, או המילה, או לא-תעשה-לך-פסל, או לחוקי הכשרות, או למקוואות, או למנורת שבעת הקנים.

זה בדיוק מה שחשש אחד העם, מהמדע, הוא חשש מארכיאולוגים! הם עשויים לחפש ראיות! מי יגלה עפר מעיני ארכיאולוגים במאה השנה האחרונות שלא הבינו את הדברים הפשוטים האלו…

הקטע הזה קריא ובהיר לחלוטין, אין שום ספק שארכיאולוג עשוי למצוא בחפירות ארכיאולוגיות זכר למצוות המילה! הוא היה צריך למצוא ריכוז של ערלות בבורות אשפה סביב בתי כנסת! ומצוות השבת, בכלל, ברור שרואים אותה בכל אתר ארכיאולוגי, היא משאירה אחריה חרסים של טשולנט! וכן מנורת שבעת הקנים, שלפי ההלכה כידוע צריכה להיות בכל בית יהודי, וכו’ וכו’. להלן נתייחס בפרוטרוט לטענות השגויות האלו, אבל לא יאומן איך כותב עיתונאי מזלזל באינטלגנציה של הקוראים שלו, וכותב רשימת דברים שאף אחד מהם לא מתחבר לפי שום היגיון לחפירות ארכיאולוגיות.

לא תעשה לך פסל? והרי כבוד החוקר בא לחפש את ההיסטוריה התנכי”ת, וזו לא מנסה להסתיר או לחפות את חטא העבודה זרה שהיה בהרבה תקופות בישראל. ואדרבה, למרות הימצאות של פסלים בזמנים ובתקופות שונות, כן ניתן להראות ולהוכיח שבישראל יש השפעה מאד גדולה של האיסור הזה, שמתבטאת בהיעדר צלמיות בתקופות ארוכות ובמקומות ישראלים אופיניים, ובהשלכות נוספות, שנגיע אליהם בהמשך.

מקוואות? שנה ופירש קשה מכולם, כלום לא למד שההלכה היא שמים שאובים מדרבנן?

מנורת שבעת הקנים נעשתה סמל לאומי, בשלב מסויים, האם זה אומר שקודם לכן לא היה חוק על מנורה בבית המקדש? חוק שמוזכר כבר בספר שמואל?

אבל העיתונאי, מה לו ולנתונים? מה לו ולהיגיון? מה לו ולריאיון שיכול להטיל ספק? לדרוש מהחוקר תשובות? את זה שומרים לריאיון עם חוקר שמרן שמעיז לקבוע שדברים שידוע ומקובל שהתרחשו, אכן התרחשו, חוצפה שכזו! אבל אדלר? שימו לב:

כמובן, הוא חוזר ומטעים, גם בהקדמה וגם באפילוג, “היעדר ראיה אינה ראיה שאין ראיה”. אבל מה אפשר לעשות חוץ מאשר להתחלק בצילום מצב. הוא אומר, כי יתכן בהחלט שבית המקדש של הורדוס מחה את שרידי בית המקדש של שלמה, מי יודע.

אדלר הוא חוקר זהיר, הוא לא רוצה לקלקל את הכל, לא רק בהקדמה, גם באפילוג, היעדר ראיה אינה ראיה, שימו לב איזה פתגם שנון! אבל שנינות לחוד, ומציאות לחוד, ‘מה אפשר לעשות חוץ מאשר להתחלק בצילום מצב?’, עכשיו, ייתכן שהיה בית מקדש של שלמה, לא אומר שלא, מי יודע? אבל תכלס, בינינו, לא יודעים על זה כלום… (שוב, העיתונאי לא ישאל שאלה מתבקשת, כמו: הרי הר הבית לא נחפר מעולם חפירה ארכיאולוגית מסודרת, אז מה בעצם הנושא? מי יודע? מפטיר החוקר החתיך בפנים מהורהרות. אגב, יש בהר הבית, עד היום, קורות עצי ארז שבדיקות פחמן קבעו את זמנן לימי שלמה, המאה ה10 לפנה”ס, ראה כאן וכאן על עצי שלמה המלך).

אך למרות שהוא זהיר, אי אפשר להישאר עם הזהירות כל היום, זה לא בריא, היעדר הוכחה אינו היעדר, אבל, וכאן בא האבל הגדול:

אבל פרופ’ אדלר דוחה את ההנחה, שליהדות היה קו התחלה קודם. הוא מתעמק בטענות, שהיהדות התחילה בזמן השלטון הפרסי בארץ, במאה הששית לפני הספירה, ומראה עד כמה הממצאים הארכיאולוגיים שוללים אותה. הוא מזכיר לנו שהיעדר עצמות חזיר באתרים ארכיאולוגיים עתיקים אינו ביטוי של טוהרה, אלא הוא מתיישב עם התנזרות כללית מאכילת חזיר במזרח הקדום.

טוב אין הוכחה, אבל הפרופסור דוחה את ההנחה, עשינו פשרה, לא הוכחה לא הנחה. עכשיו זה לא מגיע לו סתם, זה מגיע מכך שהוא ‘מתעמק בטענות’, בטענות של תומפסון וחבריו כמובן, המינימליסטים שהחליטו שהיהדות נוסדה בתקופה הפרסית (רק כדי לשבר את האוזן, קראו כאן, על נהלי החקירה המופלאים של תומפסון, עליהם אדלר בונה כדי להתקדם עוד שלב קדימה במיקום היהדות על הציר ההיסטורי…. חפשו בדף ‘תומפסון’), ותוך כדי התעמקות הוא נזכר במשהו, הרי בישובים הישראליים נעדרים עצמות חזיר? התשובה המעמיקה היא, אגב התשובה כבר ידועה וכתובה בלוחות השמים, אדלר רק ‘מזכיר לנו’ אותה, ‘היעדר עצמות חזיר אינו ביטוי של טוהרה, אלא הוא מתיישב עם התנזרות כללית מאכילת חזיר במזרח הקדום’, כעת כבר התקדמנו, גם כאשר מוצאים ממצא שמתאים לשמירת חוקי התורה, העדר חזיר בישובים ישראלים, כאשר הוא נמצא בישובים פלישתיים בני אותו הזמן, עדיין, ‘זה מתיישב’ עם התנזרות כללית. נניח ש’זה מתיישב’, אבל זה מסלק את הטענה מן ההיעדר, בתורה יש חוק האוסר חזיר, והחוק הזה נשמר. אין באמת שום ‘התנזרות כללית מחזיר’, זה פשוט שקר גס, ראו הרחבה כאן, חפשו בדף את המילה ‘חזירים’.

(אגב, גם לגבי המילה, הרי היהודים היו מהולים בימי הבית הראשון, והכינוי של הפלשתים היה ‘ערלים’, אין על זה ויכוח, המצווה קויימה. אלא מה? תרצנות, לא רק יהודים מלו, נניח. האם זה מהווה טענה נגטיבית ‘לא מצאנו מילה’, כאשר מצאנו ואתה מתרץ זאת בספקולציות? מילה היא לא דבר שניתן למצוא בארכיאולוגיה, ולכן אינה שייכת לתחום ה’מחקר’ הזה).

 מי היו שומרי הגחלת? באיזו כספת הוחזק העותק המקורי? הוא אינו טורח להשיב על שאלה כזאת, שממילא אין לה תשובה. אבל הוא טוען משהו המעמיד את הבנתנו ההיסטורית על ראשה: מרד החשמונאים לא הציל את היהדות מידי יוון, מפני שלא היתה יהדות; המרד הזה איפשר את היהדות. במקום לדבר על ‘מתייוונים’, אולי מוטב לדבר על ‘מתייהדים’.

הסיבה שאדלר לא עוסק בשאלה באיזו כספת הוחזק העותק המקורי של התורה שהיתה נחלת מתי מעט, פשוטה מאד, משום שממילא אין לה תשובה, ולכן אין טעם לעסוק בה, מייסדים את המחקר עליה וזהו. במופלא ממך אל תדרוש, שמא ישעו אותך מהרשת החברתית לחודש בעוון הכחשת מדע. ופה מעמידים את הבנתינו ההיסטורית על ראשה, לא היו מתיוונים, התרבות היהודאית המקורית היתה כפי שמתאר ספר חשמונאים, בן הזמן:

“בשנת מאה ושלושים ושבע למלכות היוונים, בימים ההם יצאו מקרב ישראל בני בליעל וידיחו רבים לאמור נֵלכה ונכרתה ברית את הגויים אשר סביבותינו כי מן היום אשר סרנו מעמהם מצאונו רעות רבות: וייטב הדבר בעיניהם: ויתנדבו אנשים מן העם וילכו אל המלך וישליטם המלך לעשות כחוקי הגויים: ויבנו גמנסיון בירושלים כמשפטי הגויים… ורבים מישראל רצו בעבודתו ויזבחו לאלילים ויחללו את השבת: וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה ללכת אחרי חוקים נכרים לארץ: ולמנוע עולות וזבח ונסך מן-המקדש ולחלל שבתות וחגים: ולטמא מקדש וקדושים: לבנות במות והיכלות ופסילים ולהקריב חזירים ובהמות טמאות: ולהניח את בניהם בלתי מולים ולשקץ את נפשותם בכל טמא ופיגול: לשכוח את התורה ולהחליף כל החוקים: ואשר לא יעשה כדבר המלך ימֹת: ככול הדברים האלה כתב למלכותו ויפקד פקידים על כל העם ויצו לערי יהודה להקריב בעיר ועיר: ויתחברו אליהם רבים מן העם כל עוזב את התורה ויעשו רעות בארץ“, (מכבים א פרק א, בתרגום כהנא).

בעיני אדלר כך נראים ‘מתיהדים’, אנשים שבלי שום סיבה, מונעים את התרבות היוונית האלמנטרית להמשיך לחיות כאן בארץ בשלווה. אכן, הופך את ההיסטוריה שלנו על הראש, הבעיה היא שעל ההפכפכות הזו הוא מקבל כבוד…

הנה הוא בגלגול הקודם:

“וכאשר נטל את השלטון מיהר לכוף את בני עמו למדות היוונים… ויבא תחת הפסטוס (-כובע יווני) את הטובים מבין הבחורים… ובחדלם מעסוק בקרבנות השתדלו להשתתף במשחקי הפליסטרה אשר לא כתורה אחרי קריאת הדסקוס, והדברים המכובדים על האבות חשבו לאפס, ודעות היונים נראו להם כיפות ביותר, על כן באה עליהם צרה גדולה ואלה אשר לדרך חייהם קנאו ולהם רצו להידמות בכל נהפכו להם לאויבים ומציקים”.

“ויהי כאשר נתן לו המלך ככל אשר שאל, והממשלה נכונה בידו, ויניא את לבב העם ללכת בדרכי היוונים. ויפר את כל החוקים הטובים אשר נתנו להם מן המלכים לפנים על יד יוחנן אבי אפולימוס, הוא אאפולימוס אשר שולח לרומא לכרות ברית את זקניה. ויסר את חוקי ה’ וישם חוקי תועבות תחתם. וייבן בית משחק מתחת לעיר דוד כחפצו, ויצו לכל בחורי כוח לשחוק בו במסווה על פניהם. ויפרצו חוקות היונים על פני כל העיר בתועבת ישוע הבלייעל, אשר לא היה לו משפט הכהונה. כי גם הכוהנים עזבו את עבודת המזבח ואת הקורבנות, ויבוזו את הקודש, ויחפזו ללכת אל בית המשחק להתפתל ולהתגנח בחנית ורומח, ולשחוק בשחוק הכדורים. ויחשבו את דרכי אבותיהם להבל וריק, ויינשאו ויהללו את דרכי היוונים”, (שם, בהמשך הפרק).

במידה שירדתי לסוף דעתו של פרופ’ אדלר, הוא אינו מנסה לחולל סנסציה; אבל סנסציונליזציה של עבודתו היא בלתי נמנעת. העיתונות עדיין לא הספיקה להגיב על הספר, אבל המגזין הפופולרי מאוד של סמיתסוניאן, רשת המוזיאונים הממשלתית בוושינגטון, דיווח עליו תחת הכותרת “האם היהדות צעירה ממה שחשבנו?”, ותיאר את ספרו של אדלר “מדהים”.

ושוב, מגזין פופולארי מאד, כותב את המילה ‘מדהים’, מה זה אומר לדעתכם? לדעתי זה אומר שאם הוא היה היצור הכי מכוער בניו המפשיר, הוא היה זוכה בלי ספק בתחרות היופי 2022, כל מה שנועז, מסורס, ונוגד כל היגיון מקובל, הוא מלך היופי, הוא המדהים. הוא בכלל לא רוצה לחולל סנסציה, תנו לו רק עט ונייר והוא יערוך חישובים מדעיים משמימים לנצח, הוא לא צריך כלום, הבעיה היא שסנסציונליזציה היא בלתי נמנעת, עקב החשיבות המיוחדת של המחקר וההשלכות המופלאות שלו, אז המחקר הוא עובדה מוגמרת, ולא נותר לנו אלא לשוב לדברי ניחומים, אל תיתקפו ממש בהלה, שתו כוס מים, בלי התקפי חרדה:

אני מציע קודם כול לקרוא את הספר, אבל אני גם מציע שלא להיתקף בהלה. ספרים כספרו של אדלר צריכים בסך הכול לגמול אותנו מהפלגות לשון חסרות אחריות על “היסטוריה של 4,000 שנה” או אפילו 3,000. בספרו אני רואה עוד אזהרה חכמה אחת מפני הדחף לזייף את ההיסטוריה לטובת הפוליטיקה.

בסך הכל מדובר כאן בגילוי אחריות, זה לא אחראי לטעון שהיהדות היתה קיימת לפני החשמונאים, 4000 או אפילו 3000, זה ממש זיוף היסטוריה לטובת פוליטיקה, שסתם יבא עכשיו איזה  פוליטיקאי ויזייף את ההיסטוריה ויטען שהיה בית ראשון, שהיתה ממלכת יהודה בימי חזקיהו וכו’, קחו אזהרה חכמה ותפסיקו לזייף…

אבל הכרה שהיהדות התחילה מאוחר ממה שחשבנו אינה מפקיעה ממנה את תוקפה. היהדות המאוחרת עדיין התחילה בדיוק בזמן, כדי להציע את שירותיה לעם שעמד לאבד את אדמתו, והיה זקוק לנכס רוחני אקסטרה-טריטוריאלי. הולדת היהדות מתוך ההתייוונות לא היתה מעמד הר סיני, אבל היא היתה התגלות מופלאה כשלעצמה.

עכשיו הניחומים הולכים גם בקטע מיסטי, היהדות התחילה בדיוק בזמן, תרגישו בנח עם הישגי המדע המודרני, יש להם ניחוח דתי, היהדות באה להציע שירותים לעם שעמד לאבד את אדמתו, שכידוע המתיוונים היו גונבים אדמות, ובמקום זה הם הציעו לנו נכס רוחני אקסטרה-טריטוריאלי (כאן העיתונאי הנכבד קצת מבלבל בין התורה שבכתב שהיא מאד טריטוריאלית, ובין רעיונות שהובעו בגלות ע”י רבי עקיבא, אבל שוב, קחו אזהרה חכמה ואל תזייפו את ההיסטוריה). קיבלתם התגלות מופלאה כשלעצמה, תסתפקו בזה. אין שום ספק שהתורה וחוקיה נחשבים כהתגלות מופלאה בעיני הוגי דעות פרוגרסיביים מצויים, תנחומים כנים ואמיתיים ליהדות שאיבדה את ההיסטוריה שלה במחי מחקר, לא מוצאים שום זכר בארכיאולוגיה לברית מילה!

עד כאן הכתבה מגלובס, שהיא בבחינת עירוב של פורים וחנוכה, ונעבור למנצח שלנו בתחרות מלך היופי הפנימי, הפרופסור אדלר:

הספר עוסק בשאלת קיום היהדות, אך מה זו יהדות? כך לפי אדלר:

אדלר מדבר על מכלול של מצוות הנובעות מהחומש, צום יום הכיפורים, בניית סוכות, איסורי שבת, חגי ישראל, אכילת מצות בפסח, ארבעת המינים בסוכות, הלכות כשרות, אינספור הלכות השולטות ביומו של היהודי מבוקר עד ערב, מלידה ועד מוות, זו היהדות.

שאלה: האם ניתן לאתר או לבדוק או לחוות דעה, באמצעים ארכיאולוגיים גרידא, על בניית סוכות? איסורי שבת? חגי ישראל? אכילת מצות? נטילת ארבעת המינים? כל אחד מבין שלא. איך זה נעשה למען ה’ הלוז של ה’מחקר’?

בלי קשר לזה, כשהוא מנסה להגדיר יהדות, פתח בחומש, בספר התורה, וסיים במכלול ההלכות. הטענה כי צורת הקיום של המצוות עשויה להיות שונה לפי הדורות, אינה חדשה, והיא מרכיב מרכזי במחקרי תלמוד  והלכה, וגם בהלכה עצמה, חכמים קבעו תקנות והסדירו מצוות, ולפעמים גם ביטלו מנהגים קדומים, לעתים היו חילוקי דעות בדבר הפירוש הנכון, כפי שאנחנו רואים בימינו עדות שונות ומנהגים שונים, לפעמים מה שנשמר באדיקות הוא דוקא מנהג חדש שאינו מעיקר הדין, בעוד הלכות בסיסיות עשויות להיות מזולזלות. מי שישקיף מבחוץ על הציבור שומר המצוות היום, כמו מי שיבדוק בעתיד מבחינה ארכיאולוגית, יגלה שריבית היא חלק מהעולם המשפטי גם אצל שומרי המצוות, הוא לא ידע שמייחסים תוקף משפטי להיתר עיסקא כדי למנוע את האיסור, ובפועל משלמים ולוקחים ריבית. כך גם הוא יגלה שהחמץ נמצא ברשות ישראל בפסח, אך נמכר במכירת חמץ. וכמובן, יטען שמסמכים מוכיחים שהציבור החרדי לא התגייס לצבא, ומכאן שלא היתה עדיין התורה שקובעת ‘האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה’, וכך הלאה. כאמור לעיל, אדלר מתעלם מדברי חז”ל, הדעה שנפסקה להלכה, שאיסור מים שאובין הוא דרבנן, כלומר, באמת בימים קדומים ייתכן שטבלו בגיגית חרס בתוך הבית ולא היו צריכים לבנות מקוואות, וכך הלאה. (ותיאור אשה טובלת לנדתה בא כבר מימי דוד המלך).

לכן השאלה לא צריכה להיות ‘מתי נולדה היהדות’, אלא מתי נכתב ספר התורה, שאלה שמוכרעת מתוך הרבה נתונים מוכרים ומקובלים. למעשה אדלר עוסק גם בשאלה זו, הוא פותח בחומש, הוא מזכיר מצוות בסיסיות בחומש שהפרשנות שלהן לא מאד רלבנטית מבחינה ארכיאולוגית, שבת, חגים, סוכות, חמץ בפסח, יום כיפור. אך מתמיה מה בכלל הרלבנטיות של המצוות האלו מבחינה ארכיאולוגית? אלו מצוות שלא ניתן לאתר שרידים שלהם, מדובר באירועים טקסיים, ולא במבנים, הימנעות מאכילת חמץ בפסח – איפה מחפשים אותה? נכון שיש דיון לגבי האתרוג אם הוא הפרשנות האותנטית של פרי עץ הדר (ראה כאן), אבל זה לא רלבנטי לשאלת זמן כתיבת התורה, כי ברור שבתורה לא מוזכר האתרוג עצמו.

‘השאלה שאני שואל – מתי כל זה מתחיל’?

כל מה? ספר התורה, או ההלכה כפי שקראת בקיצור שולחן ערוך?

נזכור להמשך הדיון את שתי השאלות, מתי נכתבה התורה, ומתי התגבשו בדיוק כל מושגי ההלכה. (אדלר לא הראשון לערבב בין המושגים, גם ידידינו משכבר הימים עובד הישראלי מערבב מריבות חשמונאים עם הטקסט התנכ”י, זו בעצם וריאציה על החקירה ה’מעמיקה’ של ולהויזן על ההיסטוריה של הבית השני, כאן, וכאן, אגב ישנו שוטה מופלג חדש ברשת שמנפיק סרטונים עם התובנות המעורבבות האלו, הוא  מאשים את ספר דברים בשקרי הרבנים… לדעתו אין בתורה הלכות כשרות).

בהמשך מבהיר אדלר שהוא לא שואל מתי באו הרעיונות, את זה חוקרי המקרא קובעים, הוא בודק היסטוריה חברתית, ממתי התחילו החוקים להתקיים. כמו שכבר הרגיש הכתב של גלובס, זה יוצר בעיה, הרי לא יתכן להניח שחוקים נכתבו מאות רבות של שנים לפני החשמונאים ואף אחד לא קיים אותם, ופתאום בתקופה החשמונאית התחילו להתקיים? כך לא מתנהלת היסטוריה של עם, במדה ומתחוללת מהפכה, יש לה מחוללים, מישהו כותב טקסט, ודורש מהעם לשנות על פיו, ויש תיעוד למהפכה, ולא להיפך, טקסט עתיק יומין, ואילו החשמונאים עצמם שלכאורה נלחמו ביוונים שומרי המסורת, בעד ה’מתיהדים’ שהמציאו חוקים, לא היו הכי חזקים בקטע של חוקים ודת בכלל. ובמקביל באותה תקופה, כבר היו כתות פורשות, מסתגרות במדבריות, שדרשו תלי תלים של מדרשי הלכות, בעיצומה של התקופה החשמונאית, כל זאת על התורה שהתגלתה רק בזמנם, לפחות רובה, המיעוט עדיין ממתין.

יתירה מכך, נניח שאנו מתוודעים מתוך הארכיאולוגיה של התקופה הפרסית, שכמה וכמה דינים בסיסיים בתורה לא נשמרו, האמנם יש להסיק מכאן שהיהדות עוד לא נוסדה? ואולי היתה תקופת זלזול בדת, אצל רוב יהדות גרמניה במאה ה19 כמעט ולא היו סממני דת או לאום,  האם זה אומר שהדת לא הומצאה עדיין אז? חלפו כמה שנים, והצאצאים שלהם כאן במדינת ישראל חיים במדינה יהודית (ודמוקרטית), שרישום הנישואין בה על פי ההלכה, אין תחבורה ציבורית בשבת, ועוד סממנים שהארכיאולוגים העתידיים יראו אותם כהוכחות לקיום התורה. ייתכן בהחלט שבתקופות אחרות התורה לא נשמרה.

נושא המחקר הארכיאולוגי צריך להיות: שמירת חוקי התורה בהיסטוריה, בדיקה אובייקטיבית של חוקים שעקבותיהם ניתנים לאיתור ארכיאולוגי תיאורטי, בדיקה שאולי תגלה לנו אם ועד כמה שמרו על החוקים בתקופות שונות. בלי שום קשר לזמן הכתיבה, או זמן המצאת היהדות, ועוד אמירות פומפוזיות כאלו בלי שום הקשר. אותה טעות נעשתה כבר במחקר על הדגים שהזכרנו כאן, חפירה מהמאה ה8 מגלה על אחוזים של בעלי חיים לא כשרים, אך באותה תקופה הנביא מוכיח את ישראל ‘אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר’, ולכן הפרת חוקי התורה כאן מתאימה עם ההיסטוריה הישראלית, ולא סותרת אותה. וכמובן לא מוכיחה שישראל מאז היותו לגוי אכל חזירים ועכברים והתורה היתה סגורה בכספת. (המוטיב של התורה הסגורה בכספת יש בו משהו נוצרי, המושפע כבר מהספרות החיצונית שמזכירים את ספר התורה החתום שאף אחד לא קרא בו, תורה מונחת בקרן זוית של אלעזר בן פועירה, המוטיב החתרני שטוען ש’התורה לא של הרבנים’, על ה’מסורת’ הזו סומך גם מבקר המקרא ר”א פרידמן כאן).

אדלר לוקח את המאה הראשונה לספירה, כבסיס השוואתי, תקופה בה ‘ידוע לנו שהתקיימו חוקי התורה’. האמנם? מהיכן זה ידוע לנו? מהטקסטים, אם ננהג כמו שנוהג אדלר לגבי תקופת המקרא, ונתעלם מהטקסטים, של חז”ל, הבשורות, ויוספוס. ארכיאולוג חרוץ היה שם לב, שהכהנים שמו את עצמם למלכים בתקופה זו, בניגוד לתורה שמבדילה בין המלך לכהן, ובניגוד למסורת הנבואית של מלכות בית דוד שקדמה כמובן לחשמונאים. עוד היה מגלה אותו ארכיאולוג, כי בימי הבית השני, עבדו יהודי מצרים את ה’ במקדש חוניו, שהוקם ע”י כהן ישראלי, בניגוד לחוק התורה האוסר להקריב מחוץ לירושלים, ובודאי מחוץ לארץ ישראל. מעשר ראשון, אגב, ניתן לכהנים, למרות שלפי הכתוב בתורה במפורש מעשר ראשון ללוי (עזרא קנס את הלויים, יש טקסט שאומר את זה). רישומי ארכיון היו מניבים את הידיעה שהלוואות לא התבטלו בשביעית כפי שכתוב בתורה, (משום שהלל התקין פרוזבול, אבל גם זה כתוב רק בטקסטים, לא בממצאים).

והא לך קורא יקר דברי רבי יצחק אייזיק הלוי, בדורות הראשונים כרך ז’ עמ’ 8:

בהמשך מצביע הלוי על החטאים השונים שנעשו בימי הבית השני, למרות שברור לנו שהתורה היתה אז חיה וקיימת, וכותב בהשוואה לימי הבית הראשון (עמ’ 12):

כך שהשערת המחקר בטלה מאליה, גם בימי הבית השני לאחר התקופה החשמונאית, הרבה מדיני התורה לא נשמרו, זה מתועד בטקסטים ומן הסתם גם בארכיאולוגיה. וגם בימי הבית הראשון, אי שמירת החוקים בתקופות שונות מתועדת בטקסטים, כך שהשערת המחקר מתעלמת מהטקסט לטוב ולרע, מתעלמת מהסיפור כולו, בודקת סיפור דמיוני שמעולם לא סופר, שכל חוקי התורה נשמרו תמיד.

כעת, בשלמא אם תוצאות המחקר היו מהוות אמירה משמעותית בתחום, היה על מה לדבר, אבל לחפש את יום כיפור ופסח בין שברי חרסים? איך בדיוק? שבת וסוכות? מה הוא מצפה למצוא?

זאת ועוד, המאה הראשונה לספירה היתה תקופה של הסתגרות דתית מול מלכות צדוקית, או פרו רומית, תקופה שבה דקדוק ההלכה הבית מדרשית בלט מאד, הרבה יותר מאשר זמנים בהם הדת היתה  עממית ונוהלה ע”י זקני הכפר. זה הבדל שניתן לראות גם בין עיר ליטאית מלאה תלמידי חכמים ובתי מדרש, בעיצומה של מלחמה נגד ההשכלה, לעומת כפר תמים בהרי האטלס של יהודים טובים שה’חכם’ המקומי הוא המנהיג הדתי והסמכות העליונה, והכל מתנהג כפי שראו הילדים בילדותם. שניהם אנשים שומרי מצוות, הראשונים מנכיחים את הפלפול ואת החידושים ההלכתיים בכל רגע ביממה ובכל עיסוק, והשניים פועלים לאור המסורת הפשוטה. ייתכן שנער צעיר מבית מדרש ביבנה, יכל לחוות דעתו בשאלה הלכתית, על סמך קל וחומר גזרה שוה ובנין אב, או על סמך דקדוק לשון בפסוק בספר עזרא, ואילו נער צעיר בימי גדעון השופט לא היה יכול לעשות זאת, זה לא הופך את השני ליהודי פחות טוב כמובן.

אם ניקח את אמות המידה החרדיות של זמננו, ייתכן שיהודי כפרי בזמן הרי”ף, היה נראה לנו ‘כמו גוי’, אך אפילו אנחנו, הבני ברקים המצומצמים, לא היינו מסיקים מכך שהתורה לא היתה ידועה לו באותו זמן. אמותינו בליטא לפני כמה עשרות שנים היו הולכות בלי כיסוי ראש, נשותיהם של רבנים וראשי ישיבות, וזה לא מחמת שדין כיסוי ראש עדיין לא נכתב במשנה. וכן הקלו באיסור חדש המפורש בתורה, בהסברים שונים. שמיטת כספים, נשיאת כפים, מתנות כהונה, שינה בסוכה, ועוד.

האמת היא שהארכנו בזה כבר כאן, וכאן, אבל קשה להתאפק מלהביא עוד כמה נתונים, איסור נדה היה כתוב בתורה עוד לפני המאה ה17, ולמרות זאת ישנם תיעודים לכך שיהודים שומרי מצוות זלזלו בו:

בדרשות ר’ יהונתן איבשיץ (גדולת יהונתן אות יב’): “בתולה נדה יבא המיועד לה הנקרא חתן אל הנערה הנקראת כלה, והיא נדה לא טהורה מטומאתה, והוא יחבקנה וינשקנה ואין אומר דבר, ואדרבה כל אשר לא יעשה כן הוא בחזקת כסיל ושוטה וידברו אתו אביה ואם הנערה וכל רעיה בפנים זועפות כאילו אינו יודע נימוס הוא.. ואם יתלו עצמם במנהג קדמונים מה שייך מנהג נגד תורת ה'”. ובהמשך (אות יד): “בימים אלו ימי פורים תערובות אנשים ונשים בתולה במחול וזקנים מדברים דברי ניוול ועזות.. להיות קריבה דג”ע היתר גמור לחבק בתולה ולנשקה והיא לא מטוהרה ויושם לחוק בישראל חתן וכלה לפרוץ בכל קריבות דג”ע ואם הבנים שמחה”.

ראה גם פסקי תשובה יו”ד קצד: “רבתה המספחת אשר חסידים ובני תורה משיאים בתם לע”ה החשודים גם על אסור נדה”.

בשו”ת מעיל צדקה סי’ יט’: “הרגילו הרגל דבר עד שנעשה טבע קיים לבלתי הרגיש ברעה.. והוא אשר נעשה בכל יום ערוך השלחן מיום שגומרים שידוכין בין בחור ובתולה מושיבים אותם יחד ומוסרים הבתולה לזנות בית אביה בחיבוקים ונישוקים ומעשה חדודים וכל הקרואים והמסובים מחזיקים בידו ואני תמיה מדוע מחשים הגבורים המוכתרים בכתר תורה”. ועוד יותר מדהימה מסקנתו: “נ”ל שאין החיוב להוכיח בדברים אלו דידעינן בודאי שאין מקבלין מאתנו! מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים” (השוה לדברי ר”י איבשיץ לעיל שהעושים כך נתלים ב’מנהג קדמונים’).

ובשל”ה שער האותיות קדושת הזיווג (מובא בבאה”ג קצג’) שהיו מקילין בחו”נ דנדה: “שקודם החופה לא ישב החתן אצל הכלה כנהוג בדור הרע הזה, ולא די זו שמושיבין את החתן אצל הכלה אלא אף מחבק ומנשק אותה או לעיניים שכך רואות”.

ועי’ נו”ב אה”ע ז: “שאלה: פנויה שעיברה וילדה ולא נבדקה ממי נתעברה… לברר דין זה צריך אני להאריך קצת כי בעו”ה במדינות הללו הדבר מצוי ואם באנו לפסול הולד יצא מזה כמה מכשולים”. תשו’ חת”ס אה”ע קלג: “ועוד דזנות דפנוי’ קיל לאינשי ולא משמע להו איסורא כל כך אע”ג שהם נדות ועינינו רואות דרובן פרוצות בפנוייתן ונעשית צנועות אחר נישואים”.

בעל שבט מוסר בספרו מדרש אליהו דרוש י פי”א, כותב: “טבעם של נשים להכניס חתנם בביתם כדי שישתעשעו עם הכלה… ופעמים שמרוב אהבתו עמה מבקש דרכים עד ששוכב עמה בלי כתובה וקדושין ובנדותה ונמצא המנהג הזה מרבה בני הנדות בישראל”.

וכבר בימי הגאונים והרמב”ם יש עדויות שקהילות שלמות לא הקפידו על איסורי נדה, הרמב”ם בשו”ת סי’ רמב’:

“מצאנו, כאשר בדקנו בעונותינו שרבו, עון גדול, שכבר פשט ברוב הצבור ולא נצלו ממנו אלא יחידים מתי מספר, והוא שמצאנו עניין ישראל בכל ארץ מצרים, שנתרשלו בדבר טבילת נדה במי מקוה ובספירת שבעת ימי נקיים, ונהגו מנהג מינות לסמוך על הרחיצה במים שאובין, וסברו, שבזה תבוא הטהרה ותותר הנדה לבעלה. ועוד חמור מזה הוא, שרובן סומכות על מינות גמורה והדבר אשר לא דברו י”י, והוא שתקח הנדה אשה, שאינה נדה, ליצוק עליה מים טהורים לפי סברתה ותחשוב הנדה, שאם תצוק היא על עצמה, לא תטהר ולא תותר לבעלה. וזאת הפעולה היא הנקראת אצלן יציקה. ויש מהן הממתינות בזאת היציקה, שתהיה בין השמשות, לפי אמונת המינים. אחרי שפרסמנו זה הענין ברבים משך שנים, ראינו שהנגע עמד בעיניו ולא חזרו למוטב אלא אחד מני אלף, ושהמכשול בזה רובו מן הנשים, לפי שהן החזיקו במינות וקשתה להם הטבילה…”

לא רק בענינים שהיצר הרע מחמדן, אלא גם במצוות מפורשות הכתובות בתורה:

רבי משה מקוצי, בעל הסמ”ג, הסתובב בקהילות ישראל כדי לשכנע אותם שכל יהודי חייב בתפילין ובמזוזה, “כך דרשתי פרשה זו בגליות ישראל להוכיח שכל אחד ואחד חייב בתפילין ומזוזות”, (עשין ג), וכך כותב מהרי”ק שורש קעד’ בשם ר”י מפריס, שבזמנם לא היו מניחים תפילין כי אם יחידים (וזכר לזה בדברי התוס’ בכמה מקומות ובמחלוקות שנתעוררו על צורת התפילין  והנחתן, ראה תוס’ שבת מט. “שמצווה זו רפויה בידינו”, ובהלכות פסוקות ה’ תפלין ששאלו מר’ יהודאי שמא אין מניח תפלין אלא גברא רבא, ובכד הקמח ערך תפלין שחושבים רבים מישראל שאין כ”א ראוי למצות תפלין), מה שעזר לסמ”ג לשכנע את היהודים בספרד לקיים את המצוות הבסיסיות שהיום הם סימן היכר ליהדות, היה – רעידת אדמה: “ויהי אחר ארבעה אלפים ותשע מאות ותשעים וחמש שנים לבריאת עולם היתה סיבה מן השמים להוכיח ובשנת תתקצ”ו הייתי בספרד להוכיחם ואמץ הקדוש ברוך הוא זרועותי בחלומות היהודים ובחלומות הגוים וחזיונות הככבים ויט עלי חסדו ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלהים ועשו תשובות גדולות וקבלו אלפים ורבבות מצות תפילין \מזוזות\ וציצית” (סמ”ג שם).

דוגמאות נוספות בהערה[1].

אדלר מציע דבר מאד פשוט, השוואה בין התקופה החשמונאית, לתקופה הקודמת לה:

אך יש לזכור, שמבחינה ארכיאולוגית, התקופה הפרסית היא תעלומה, אם היינו הולכים בשיטת אדלר לתחום ההיסטוריה, היינו מבטלים את ההיסטוריה של התקופה הפרסית כמעט לחלוטין ואולי את כל התקופה, וכך כותב מאיר בן דב:

חמש מאות השנים שעברו מאז הצהיר כורש מלך פרס את הצהרתו ועד שבנה הורדוס את המקדש ואת הר הבית מחדש… בכל החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בירושלים עד למלחמת ששת הימים היו הממצאים מתקופה זו מועטים ביותר ותוספת ידע ממקורות ארכיאולוגים לא באה, המבקש לשחזר את תולדותיה של העיר באמצעות הממצא הארכיאולוגי, ימצא עצמו במצב דחוק מאד מעט מאד ממצאים קטנים וחפצי יום יום בני התקופה ואלו ממצאים ארכיטקטונים דהיינו שרידי מבנים נעדרים לגמרי. קוינו שעתה במהלך החפירות ישתנה המאזן העגום הזה אולם תקוה זו נתבדתה הן בחפירות ליד הר הבית והן בכל החפירות האחרות שנערכו בחומי העיר העתיקה לאחר מלחמת ששת הימים חפצים וממצאים מועטים מאותן תקופות אכן התגלו זעיר שם זעיר שם אך שרידי בניה ממש לא נמצאו והחידה נותרה ללא פתרון” (חפירות הר הבית עמ’ 64).

הפערים המוזרים התגלו שוב ושוב עד היום לא התגלה אף לא חתך סטארטיגרפי אחד שבו אפשר למצוא מעל שכבת הברונזה בסדר עוקב וביצוג מלא את השכבות הישראלית הפרסית והתלמית, הפתיע במיוחד הפער בתקופות הפרסית והתלמית… דומה שתקופה בת כשלש מאות שנה נעלמה ממערך השכבות הארכיאולוגית בארץ ישראל… שלש מאות השנים האלו מיוצגו במוזיאון ישראל בכמה ארונות קטנים שעל מדפיהם ערוכים בטורים ממצאים שונים רובם כלי חרס קטנים… העדר שכבות ישוב מהתקופה הפרסית התמיה את חוקר התקופה הארכיאולוג אפרים שטרן “למרות רבוי האתרים בארץ ישראל שהתגלו בהם ממצאים מן התקופה הפרסית נחשפו שרידי בניה מעטים יחסית ומעטים עוד יותר השרידים המאפשרית לעמוד על תכניות ערים, יבול דל זה של עשרות שנות חפירה יש בו כדי להתמיה” (א”י בתקופה הפרסית, קדמוניות 8, 1969, עמ’ 114).

לא רק בארץ, גם בעבר הירדן סובלת התקופה הפרסית מהיעדר מפתיע של שרידים: “מתוצאות סקר מקיף שנערך בשנות ה-40, עולה שממלכות עבר הירדן המזרחי נחרבו לגמרי במאה ה-6 לפנה”ס. העדות הארכאולוגית הדלה עומדת בסתירה לעדות ההיסטורית על עבר הירדן בתקופה הפרסית”.

אך לגבי  ירושלים, שהיתה המרכז של יהודה בתקופה הפרסית, ברור שישנו פער ארכיאולוגי משמעותי, הסותר את כל המקורות הכתובים, והם רבים. אין איפה לחפש בירושלים ממצאים מהתקופה הפרסית, כי לפי הממצאים כמעט ולא היתה ירושלים באותה תקופה. (יש כמובן ארכיאולוגים ‘חדשים’ הסבורים שבאמת ירושלים בימי הבית השני מעזרא ועד החשמונאים מנתה כמה מאות תושבים בלבד). ב2012 כותב הלל גבע:

לכן, אפילו אם נניח שהתקופה הפרסית היא זו שקובעת מתי התורה התגלתה לעם ישראל, כל זה בתיאוריה, במציאות אין לנו באמת מספיק חומר ארכיאולוגי בן הזמן, ולהשוות למאה הראשונה שיש לנו ממנה שפע עצום של אתרים, המזוהים ארכיאולוגית גם על פי טקסטים מפורטים ממקורות רבים ושונים, זו שגיאה ממדרגה ראשונה.

כמו כן, לא ברור מן המתודה, מה המשמעות של הסתמכות על ממצאים בלבד, מתקופה בה יש טקסטים הידועים כהיסטוריים או כבעלי זיקה להיסטוריה, נניח שאת המקרא רוצה אדלר להכחיש מראש כדי לבדוק רק ע”י ממצאים, אבל לתקופת הבית השני יש הרבה מקורות נוספים מהם למדים על היהודים ועל חוקיהם, מקורות המובאים כבר בספר נגד אפיון של יוסף בן מתתיהו, על שמירת ההלכה אצל חיילים יהודים בצבא דרויש הפרסי, וכן בצבא אלכסנדר, חופש ממלחמה בשבת, פטור ממס שמגיע לבית עבודה זרה, זהירות משמן של נכרים, ועוד מקורות רבים.

על לימוד מן ההעדר בכלל הבאנו דוגמאות רבות ושונות, כיצד הלימוד הזה מגיע בצורה מאד סלקטיבית, כאן. אבל מה שאדלר עושה, לפחות בריאיון, זה פשוט נורא:

אלכס שואל, שממצאים יכולים להיות תלויי אקלים, ועל כך משיב אדלר, שאכן, אם בודקים למשל תפילין ומזוזות, אנו מוצאים אותם במאה הראשונה לספירה, בקומראן, כמו שאמרת, בגלל האקלים, אבל לא מוצאים אותם קודם, כאן מסתיים שובל הראיות.

מעניין, כמה תפילין עתיקות יש לנו בכלל כיום? מישהו מכיר זוג תפילין אחד (!) מימי הביניים? וכמה זוגות יש לנו מהמאה ה16? לפחות בימי חז”ל אנו יודעים שרבים רבים הלכו עם תפילין, ולמרות זאת אין לנו אפילו זוג תפילין אחד מימי חז”ל, ממקומות מושבם, אך ורק תפילין שנשתמרו במערות ים המלח מהכתות הפורשות, או מלוחמי בר כוכבא, מסיבות אקלימיות מאד ברורות. התפילין עשויות מעור, עור הוא מוצר אורגני מתכלה, בכל אקלים אחר חוץ מהאקלים של ים המלח, הן לא ישרדו מאות רבות של שנים. מלבד זאת תפילין הן מוצר קדוש, הוא לא יושלך לאשפה, היהודי ישמור אותו בכל מצב, רק כאשר הוא יוכה ע”י הגוי, הוא יישרף יחד עם תפיליו. (כיום אנחנו ממהרים לגנוז תפילין, בהתאם לתרבות השפע של זמננו, אלף דולר ויש לך חדש, פעם היו מתקנים אותם, ומן הסתם גם לא היו ממהרים לפסול על סמך חומרות). לולי נמצאו הממצאים במערות ים המלח, כלומר, אם הפרופ’ אדלר היה מנהל את מחקרו לפני שבעים שנה, הוא היה קובע שהתפילין הקדומות ביותר שבידינו הם מהמאה ה17, שבה מסתיים שובל הראיות. כך בדיוק המזוזה, היא פיסת קלף קטנה, ואין שום סיכוי למצוא לה זכר בארכיאולוגיה. יש בידינו מאות רבות של קערות השבעה מהתקופה התלמודית – משום שהן קערות חרס, ואין בכלל מזוזות מהתקופה התלמודית – משום שהן מעור. (אין לנו קמיעות מבית ראשון, משום שקמיעות נכתבו על עור, אבל למזלנו היה אדם מספיק עשיר כדי לחרוט קמיע על כסף בימי הבית הראשון, וכך קיבלנו את ברכת כהנים כתובה על גליל כסף מימי הבית הראשון, שנמצאה בחפירות כתף הינום, אגב, גם ברכת כהנים היא מצווה מהתורה).

אדלר אכן אומר זאת, כהסתייגות פורמלית שהיעדר אינו ראיה, יתכן שאנשים לא גרו במדבר לפני שוכני קומראן, אבל ראיה פוזיטיבית אין, שובל הראיות מסתיים, את זה חשוב לשים על השולחן, גם כן מחקר… הוא מתעלם מכך שלא רק קודם לכן אין ממצאים כאלו, אלא גם לאחר מכן, מאות רבות של שנים אין ממצאי תפילין ומזוזות, מסיבה מאד ברורה. לשים אנומליה על השולחן, זו לא הסתמכות עם הסתייגות תוך דיבורים על היעדר וכו’, אלא פשוט שגיאה מחקרית, מערות קומראן הן אנומליה, לפני גילויים היה כתב היד העתיק ביותר של התנ”ך כת”י לנינגרד, אלף שנים מאוחר יותר, וכך בעוד תחומים רבים. במערות קומראן מצאנו מכתבים בחתימתו של ‘בן כוסבה נשיא ישראל’, האם זה אומר שכל שאר הנשיאים לא היו קיימים? משום ששובל הראיות על נשיאות מסתיים אצל בר כוכבא?

יש לציין שאדלר עצמו תקף וביטל את הטענה שהתפילין הונהגו רק בתקופה החשמונאית, כאשר ציטטנו כאן (חפש בדף ‘אדלר’), אמנם זה לפני ה’מחקר חדש קובע’, וכפי שהראינו בראשית הדברים יש לפני ויש אחרי.

וכאן אומר אדלר, הכינותי מראש דוגמא, הנה, כלי האבן הזה, ממתי אנו מוצאים אותו?

רק מן המאה הראשונה, מהתקופה ההרודיאנית, בתקופה החשמונאית אין כלי אבן, שובל הראיות לדיני טהרה מסתיים כאן. וגם המקוואות כמובן, מתחילים בתקופה החשמונאית, לא קודם. מזכיר קצת את ולהויזן שלא ידע שמושגי הטומאה והטהרה הם מרכיב בסיסי בכל האומות הקדומות וחוקי הפולחן שלהם. האמנם לא היתה טהרה לפני החשמונאים? נו באמת, מה שחידשו החשמונאים זו הטכנולוגיה של המרחצאות, לא את הרעיון של טבילה וטהרה, אמנם הסיפור על בת שבע שמתקדשת מטומאתה על ידי רחיצה, הוא רק טקסט, אבל ברור שאינו מזמן החשמונאים. אין ספק שטבילות היו חלק מהפולחן הדתי של כל אומה, לפחות האומות במזרח הקדום, ושהטבילה היתה מתבצעת בימי קדם באמצעים פשוטים יותר. לנו קשה לדמיין בית בלי מים זורמים, וכאשר אדם צמא הוא צריך ללכת לבור המים, הוי כל צמא לכו למים, בכל כפר היה בור אחד או בורות ספורים, את המים היו מעלים עם חבל ודלי, יישוב שהיה בקירבת נהר או בור מים גדול, יכל לאפשר גם רחיצה במקור המים, כמתואר בספר יהודית, את יהודית טובלת בנחל כל בוקר (לא מתוארת כטובלת במרחץ, משום שהספר נכתב בתקופה הפרסית, והטכנולוגיה של המרחצאות לא היתה עדיין בארץ), כלי המים היו נאגרים גם בכלי חרס גדולים, ומן התורה מים שאובין כשרים, כפי שכתבנו לעיל. ייתכן באמת שהאיסור על מים שאובין נגזר בתקופה ההלניסטית, בזמן שיותר קל היה להזרים מים חיים אל המרחץ. מה שברור הוא שהרעיון של טומאה וטהרה לא הומצא בתקופה הפרסית.

לגבי כלי האבן, כפי שהוזכר, הם מופיעים בתקופה ההרודיאנית כפתרון נגד טומאה. יש להודות שכלי אבן כבר אז היו דבר פרימיטיבי, כבדים מאד, קשים לניקוי, ברור שזו לא ברירת המחדל, ומה עשו כהנים קודם לכן? תשובה אפשרית נותן לנו יונתן אדלר הישן בדיסרטציה שלו, השתמשו בכלי זכוכית, עד אמצע התקופה החשמונאית מקובל היה שכלי זכוכית אינן מקבלים טומאה, ואילו בימי שמעון בן שטח גזרו טומאה על כלי זכוכית כמוזכר בתלמוד. (ראה בהרחבה כאן סעיף יא, אדלר הישן מודה שכלי אבן היו לפני התקופה ההרודיאנית בקומראן, ואף מסביר זאת לפי ההלכה הקומראנית).

בצד כל ההסברים המקוריים, ניתן כמובן לומר שאכן, כפי שאמרו חכמים ‘פרצה טהרה בישראל’, היתה התעוררות גדולה להקפדה ושמירה על אכילת חולין בטהרה, שהתחילה בתקופה ההרודיאנית, אולי בעקבות סילוק השלטון החשמונאי שתמך שוב ושוב בצדוקים, ואילו הורדוס והבאים אחריו לא התערבו בענינים פנים הלכתיים. להסיק מכאן שדיני טומאה וטהרה של ספר ויקרא לא היו לפני הורדוס, זה מגוחך. אדלר הישן היה תוקף בחריפות.

כאן בורח לרגע הארכאולוג האובייקטיבי,  ומופיע אדלר החדש, הוא גם חוקר מקרא, וככזה הוא מבין בצורה מאד ברורה את התיאור התנכ”י, היהודים לא שמרו את חוקי התורה, חד וחלק…

ברור שמדובר בשקר גלוי, חטאים מוזכרים בכל הדורות, אבל בצד החטאים עולה מן הכתובים שרבים מדיני התורה נשמרו על ידי חלקים גדולים מהעם בכל התקופות, בתיאורים ההיסטוריים, בתוכחות, ובכל סוג של טקסט מקראי, מהם עולה המקום החשוב שתפסו דיני הדת, כמו בכל דת אחרת באותו זמן, לא היו אז ‘חילוניים’. פירוט על האזכורים הרבים של חוקי התורה ושמירתם בנביאים, כאן.

ואם היו לבני ישראל חוקים אחרים, נניח, האם אותם כן מוצא אדלר בשרידים הארכיאולוגיים? או אולי לא היו להם שום חגים? האם הוא יכול ללמוד משרידים ארכיאולוגיים על ספרות חוקים, אולי יגלה לנו אדלר מה היה החוק הכנעני? משהו קטן, שבודאי המתודה שלו מגלה, חלק משובל הראיות. והאם הוא בדק האם ניתן למצוא את היישום של חוקי חמורבי בשרידים המסופוטמיים? אולי גם חוקי חמורבי היו בכספת אלפיים שנה? (והועתקו בעשרות עתקים בכל רחבי המזרח הקדום), עצם הרעיון לקחת את המרחב הארכאולוגי המאד מצומצם, כשעוסקים בתקופות כ”כ קדומות, ולהחיל אותו על כל מה שנקרא ‘יהדות’, מגוחך, זה אפילו לא חור מנעול, אין כמעט נתונים רלבנטיים, וגם הנתונים האלו קשורים בפרשנויות ובמורכבויות דתיות, כך שהמחקר מעיקרו פופוליסטי.

לפי אדלר במאה הראשונה אין דמויות של בני אדם או בעלי חיים, יותר נכון אין כמעט. אך ראשית, הכתוב בתורה שלא לעשות פסל וכל תמונה, מדבר על פסל שעובדים לו עבודה זרה, ו’תמונה’ אין הכוונה לתמונה התלויה על הקיר, אלא לצורה, שסוגדים לה. אין איסור לצייר בני אדם ובעלי חיים. ואם יש פסיפסים מהמאה הראשונה שיש בהם רק צורות גיאומטריות, הרי זו הנהגה דתית מחמירה, ולא מצוה שכתובה בתורה. בימי הביניים דוקא ציירו בעלי חיים בבתי הכנסת, כסמלים של השבטים, או כסמלים אחרים (למשל בנות יענה, סמל לכוונה וריכוז).

אמנם, אדלר מתעלם מהרבה מופעים של ציורים אליליים, בבתי כנסת, מהמאה הראשונה ואיילך, הליוס אל השמש מופיע על פסיפס בבתי כנסת, גלגל המזלות, על רצפת הבית המיוחס לרבי יהודה הנשיא בציפורי, יש ציורים מיתולוגיים, נראה שלאורך דורות רבים לא הפריע לקהילות שונות בישראל שציורים כאלו נמצאים ברצפת מקומות קדושים או מכובדים. ולכן אין ולא היה שום שובל ראיות, מדובר בהצגה פיקטיבית של הנתונים. ציורי בני אדם ובעלי חיים אינם אסורים לפי ההלכה, ואף לא מדובר בתופעה של הימנעות החל מהמאה הראשונה, אלא בכך שציורים כאלו מופיעים גם בהמשך.

הנה פסיפס של גלגל המזלות האלילי על רצפת בית הכנסת בבית אלפא:

וזה מבית הכנסת העתיק בחמת טבריה, נראים בו גם דמויות עירום:

 

והנה הפסיפס של בית הכנסת העתיק מציפורי:

גם בבתי הכנסת של עוספיא, סוסיא, ונהרן, כולם מתקופת חז”ל, ישנם ציורים אליליים. בחותם ממערות בר בר כוכבא גולף אריה.. המצג של אדלר בסרט כאילו פסיפס גיאומטרי הוא חלק מהתורה שהומצאה עם היהדות בימי החשמונאים, הוא מצג שוא. הוא השלכה אנכרוניסטית של האיסלם, שכידוע החמיר מאד בצורות והמציא לשם כך את הערבסקות, ביהדות לא לקחו את הדברים למקום כ”כ קיצוני. למרות שכמובן היתה נטיה להסתייג מצורות ובפרט מצורות מיתולוגיות, ולכן הממצאים האלו פחותים בהרבה בישראל, עדיין מעולם לא היה לאו מוחלט על ציורים (ראה כאן בפרט מעמ’ 17). וגם במשכן ובמקדש היו כרובים, וציורים שונים.  (ראה כאן הערה 33 על ציורי ערום נשי, בבית הכנסת בדורה אירופוס מימי חז”ל, בכתובות איטלקיות, בספרות הרבנית במאות האחרונות באירופה).

אך אם מחפש אדלר את שובל הראיות של האיסור ‘לא תעשה לך פסל וכל תמונה’, אין הוא צריך להרחיק עדותו הכוזבת לאחרית הימים, למאה הראשונה לספירה, כי כבר מהופעת ישראל בזירה העולמית, בולט מאד היעדרם של צלמים. אחד הזיהויים הדי בטוחים של אירוע בארכיאולוגיה, הוא כיבוש חצור, כך כתבנו כאן:

יהושע מספר (יא יא) את חצור שרף באש, ישנה עדות ארכיאולוגית ברורה לחרבנה ושריפתה של חצור, ניפוץ כלי המקדש האלילי. ברור כי זוהי פעולת יהושע. כן ישנם סימנים להתישבות נוודית לאחר החרבן שלא החזיקה זמן רב, ולאחר מכן תקופה של שממון עד לתקופה המתאימה לבנייתה בימי שלמה (מחנים לא’ עמ’ 21 פרופ’ ב. מזר. יגאל ידין “חצור” עמ’ 82. תולדות א”י, תקופת הברזל א). פינקלשטיין ניסה לפקפק בתיארוך שכבת החורבן לזמן יהושע, אך משלחת חוזרת של אמנון בן תור אימתה את התיארוך הישן, ואת העובדה שהכובשים ניפצו פסלים וסמלי אלילות (בן תור, במאמרו ב’הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא’. תשסא’ מאת י. אליצור. גילויים נוספים פורסמו בתקשורת ב23/7/12 על שריפת ארמון ועל ניתוץ ספינכס מצרי, מה שמוכיח שהכובשים לא היו מצריים, ראה כאן)

ובכן, עם עלותם של בני ישראל על זירת ההיסטוריה, הפעולה הראשונה שלהם היא לנפץ פסלים וספינכסים, ולהחרים את המקום באש ותמרות עשן. ‘פסיליהם תנפץ ואשריהם תגדע’. (לא נעלמו מעינינו התירוצים המגוחכים של המינימליסטים למיניהם, המוכנים להניח שהאצטקים יצאו למסע על גבי רפסודת קון טיקי, והשמידו את חצור, אחרי שחזרו בחללית לדרום אמריקה, ובלבד שלא יהיו אלו בני ישראל, עליהם מגחך חופר האתר, אמנון בן תור, כאן, ראה גם עמיחי מזר כאן, וראה עוד כאן על התיארוך והממצרים בחצור).

אך לא מדובר רק בחצור, שובל הראיות הוא בעל זנב ארוך. מעולם לא נמצא שום ממצא של פסל, דמות של אלוהי ישראל, שזה האיסור המקורי של לא תעשה לך פסל וכל תמונה, בכל אומה ולשון מוצאים אנו כמות עצומה של פסלי האלוהות הלאומית, בכל אומה, מלבד בישראל. “בין כל הצלמיות והפסלים שנמצאו באיזור ישראל לא נמצא אפילו אחד המגלם אל זכר, אלא אך ורק נקבות, ומשמעות הדבר כי מעולם לא נעשתה שום צורה או פיסול לאלהי ישראל”, (עם ועולם בהוצ’ משרד החינוך, 2000, מ. כוגן).

מענין לציין כי בעקבות האסור על עשיית תמונה, נוצרה התופעה שלא היה פיסול ופסלים בישראל, המושג “סגנון ישראלי” בבניה, בפיסול, אינו קיים (קויפמן תולדות האמונה הישראלית, עמ’ 679). אנו מכירים סגנונות יצירה ופיסול מכל העמים מלבד ישראל. הארכיאולוג י. אהרוני קובע: “אבותינו לא הצטיינו מעולם באמנות הפלסטית ובאמנות הציור, ודאי בגלל איסורי התורה” (עיונים בספר ירמיהו, כב). “בתקופה הישראלית ניכרת ירידה רבה במגוון הצורות והיסודות העיטוריים וברמת הביצוע והערך האמנותי”, (חוקרת האמנות, רנטה רוזנטל, אנצ”מ ערך תכשיטים עמ’ 557). מנהל המוזיאון לאומנות בחיפה, ד”ר פריץ שיף, אומר: בתקופה הישראלית חלה לראשונה ירידה באיכות הטכנית של הגליל (לחותמת) בו בזמן נעלמים גם סימנים מצריים רבים ובמקומם באות דמויות פשוטות מעולם החי כגון צבאים עומדים זה מול זה”, (אנצ”ע ערך גילוף). הארכיאולוג נחמד אביגד, מצא בתוך שובל הראיות אפילו את ההבדל המוזכר בנביאים בין ישראל ליהודה: “חישבו ומצאו שחותמות חסרי קישוטים מרובים ביהודה ואילו בישראל מצויים יותר החותמת המקושטים”, (אנצ”מ ערך חותם. בממצאים רואים אנו גם את השמדת הבעל בישראל: בחרסי שומרון אנו מוצאים שמות המורכבים מן השם בעל, ואילו בחרסי לכיש כבר אין זכר לשמות כאלו, ומעניין לראות שם כי גם בתעודות יב לא נמצא שום שם שכזה).

באתרים הישראליים מימי הבית הראשון, מוצאים אנו לפעמים צלמיות, כעדות הנביאים שחטא עבודה זרה היה מצוי לפעמים. אבל באתרי ההתנחלות, עדיין אין אנו מוצאים צלמיות כלל, אתרי ההתנחלות מתאפיינים בהיעדר מוחלט של צלמיות (הארכיאולוג מייטליס: “אין כמעט אתר מימי הבית הראשון שלא התגלתה בו צלמית כל שהיא, בניגוד לאתרים מימי השופטים”, לחפור את התנ”ך עמ’ 242).

בהמשך טוען אדלר שהמטבעות מהתקופה הפרסית נושאות סימנים פיגורטיביים, אך נראה שאלו לא הוטבעו ע”י יהודים, ראה כאן.

ומכאן עובר אדלר ל’הלכות כשרות’, במאה הראשונה לא אכלו חזירים, איך יודעים? משום שיש על כך תיעוד אצל סופרים רומאים (נראה כמו חוסר הבנה של אמירת אוגוסטוס ‘מוטב להיות חזירו של הורדוס מלהיות בנו’, כאילו הכוונה שאת החזיר הורדוס לא ישחט משום שאינו אוכל חזיר, ובכן, במידה והורדוס היה שומר על הלכות כשרות, הוא לא היה מגדל כלל חזיר, יהודים לא גידלו חזירים, אוגוסטוס כלל לא חשב על ההקשר הכשרותי, ונקט חזיר משום שהיא חיה מאוסה, שאפילו אליה יתייחס הורדוס יותר טוב מאשר לבניו). כאן כבר לא מדובר בארכיאולוגיה.

ומכאן הגענו סוף סוף לחזירים:

ובכן, לא רק חזיר ‘לא נמצא בשום טקסט’, אלא בכלל, אין בשום מקום בתנ”ך מישהו שנמנע מלאכול משהו ‘כי זה אסור בתורה’.

החזיר כידוע נזכר בספר  ישעיהו, פעמיים, פעם אחת יחד עם השקץ והעכבר, כיצורים שאסורים באכילה, ופעם שניה יחד עם ‘מרק פיגולים’, הנביא יחזקאל מזכיר את הנבלה והטרפה כאסורות באכילה: הִנֵּ֥ה נַפְשִׁ֖י לֹ֣א מְטֻמָּאָ֑ה וּנְבֵלָ֨ה וּטְרֵפָ֤ה לֹֽא־אָכַ֙לְתִּי֙ מִנְּעוּרַ֣י וְעַד־עַ֔תָּה וְלֹא־בָ֥א בְּפִ֖י בְּשַׂ֥ר פִּגּֽוּל, הטקסטים האלו נכתבו זמן רב לפני ‘המאה הראשונה’ עליה מדבר אדלר כל הזמן.

אך הימנעות מלאכול משהו ‘כי זה אסור בתורה’, נזכרת גם בספר ירמיהו: “קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַה’ רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה כָּל־אֹכְלָ֣יו יֶאְשָׁ֔מוּ רָעָ֛ה תָּבֹ֥א אֲלֵיהֶ֖ם נְאֻם־ה'”, התרומות והמעשרות הן חלק מדיני הכשרות כנודע, התורה מצווה להפריש את ראשית התבואה לתרומה, והאוכל צריך להביא קרבן אשם, ‘כל אוכליו יאשמו’! הפרשת הראשית מהתבואה, מוזכרת כבר בספר שמואל ב כט.

דיני הכשרות נזכרים כבר בספר שמואל: “וַיַּגִּ֤ידוּ לְשָׁאוּל֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֥ה הָעָ֛ם חֹטִ֥אים לה’ לֶאֱכֹ֣ל עַל־הַדָּ֑ם וַיֹּ֣אמֶר בְּגַדְתֶּ֔ם”, זה כמובן האיסור מן התורה, “לא תאכלו על הדם”, איסור זה יחד עם עוד קרוב ל50 ממצוות התורה המוזכרות בספר שמואל (רשימה כאן, חפש בדף ‘ספר שמואל’).

בספר נחמיה מוזכרת הפרשת חלה (לפניו כבר ביחזקאל מד ל), מוזכרים שם גם המעשרות, דין מעשר בהמה מוזכר כבר בעמוס ד ה, ואיסור אכילת תבואה חדשה מוזכר בספר יהושע ה יא.

אגב, רשימת העופות הטמאים שבתורה נזכרת כנראה בספר ישעיהו, התורה עורכת רשימה של עופות טמאים, 24 במספר, חלק מהם כנראה נחשבו לעופות נדירים, ולא מוזכרים בהמשך המקרא, מתוך הרשימה: “וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תֹאכְל֖וּ מֵהֶ֑ם… וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ה וְהַדַּיָּ֖ה לְמִינָֽהּ: וְאֵ֥ת כָּל־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ: וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה… וְאֶת־הַיַּנְשׁ֖וּף…  וְהַקָּאָ֥ת“, ישעיהו מתאר את חורבן אדום, ואת היותה למקום חרבות, משכנם של עופות טורפים: “וִירֵשׁ֙וּהָ֙ קָאַ֣ת וְקִפּ֔וֹד וְיַנְשׁ֥וֹף וְעֹרֵ֖ב יִשְׁכְּנוּ־בָ֑הּ… וְהָיְתָה֙ נְוֵ֣ה תַנִּ֔ים חָצִ֖יר לִבְנ֥וֹת יַעֲנָֽה אַךְ־שָׁ֛ם נִקְבְּצ֥וּ דַיּ֖וֹת אִשָּׁ֥ה רְעוּתָֽהּ:  דִּרְשׁ֨וּ מֵֽעַל־סֵ֤פֶר ה’ וּֽקְרָ֔אוּ אַחַ֤ת מֵהֵ֙נָּה֙ לֹ֣א נֶעְדָּ֔רָה”. ישעיהו מזכיר כאן חמש מינים שהוזכרו בתורה ברשימת הטמאים, והוא אף משמר את המאפיין הקיבוצי של הדיה, גם הקיפוד הוא ככל הנראה אחד משמונת השרצים שבתורה נקרא בשם אחר. ישעיהו שולח את הקורא לקרוא מעל ספר ה’ את רשימות העופות הטמאים, וכביכול כולם יתייצבו למסדר בחרבות אדום.

ובקצרה, הגלישה הזו שוב, להיות פתאום חוקר מקרא, אל תורמת ל’מחקר’ הנגטיבי כלום, דיני כשרות שונים מוזכרים בספרות הנביאים, כולל התייחסות לחזיר. השאלה מדוע אין סיטואציה מחיי היום יום בה יהודי נמנע מאכילת בשר ‘כי זה חזיר’, קשורה בכך שיהודים לא גידלו חזירים, עד תקופת ההידרדרות האחרונה אותה מתאר ישעיהו. לא היו חזירים בא”י במחוזות בהם חיו היהודים. וגם זה מוכח מהתנ”ך, החזיר נעדר לגמרי בתיאורים, כל כך הרבה פעמים מוזכר הצאן, הכבשים, העזים, אבל בשום מקום לא חזיר.

ומה שהכי מדהים לגבי החזירים, שאדלר מתעלם לחלוטין מהיעדרות החזירים בכל התקופה הישראלית החל מאתרי ההתנחלות, מילא שהוא מאמין בסיפורי החילופי של התנזרות כללית, יהי לו אשר לו, אבל לבא ולהוכיח מכאן, לטעון שאין עדויות לכשרות ולהימנעות מחזיר? זה אבסורד (בדיוק כמו שעשה לגבי ברית המילה), ראו כאן מאמרו של פאוסט המראה שהיעדר החזירים הוא תכונה ישראלית,  וישראלית בלבד. במקום להיכנס לתרצנות שלו, הוא פוטר את עצמו מהנושא ומפטיר: ‘לפני זה אין כלום’. מדהים! אין טקסט על כשרות, אין ממצא על היעדר חזירים לפני המאה הראשונה, ימי הורדוס – Nothing before!

כל זה עוד לפני שהגענו לדיני הכשרות המחמירים של מגילות הכתות הפורשות, שפרשו עוד לפני מלכות החשמונאים, וההלכות המצויות בספרות החיצונית שנכתבה קודם וכו’. התורה השומרונית, וכי ייתכן שעד המאה הראשונה לספירה, לא ידעו בכלל בישראל שאין לאכול חזיר, הלכות כשרות, טבילות וטומאת כלים, וכו’, וכאשר הומצאה התורה, או הוצאה מהכספת, בימי הלל ושמאי (שרוב מחלוקתם היתה על פרטי וסעיפי גזרות דרבנן, האם גוזרים על המוסק בטומאה או רק על הבוצר וכו’, או האם נוטלים לידיים קודם שמכבדים את הבית), הזדרזו השומרונים הטובים לקבל ממנה את כל זה? על זה פרופסור נועז ואמיץ ומלך יופי יכול להכריז: Nothing before? נראה שבצעירותו בירכו אותו שיהיה ארכיאולוג מצליח כמשה דיין וכפליים ממנו, ולכן הוא מניח רטיה על שתי העיניים, האם יש פלא שאינו רואה כלום?

 

 וכעת, לבתי הכנסת:

ובכן, לפי תיאורים וטקסטים, בבית הכנסת היתה קריאה בתורה, וגם דרשה, כך מתואר למשל בברית החדשה, יש גם ממצאים של בתי כנסת, אבל רק מהמאה הראשונה לספירה, הכי מוקדם נמצא בחורבת אל עומדן.

נניח וכל זה היה נכון, אמת לאמיתה, האם זה רלבנטי לשאלת ‘המצאת היהדות’ כביכול? הרי גם חכמים אמרו שתפילות כנגד תמידים תקנום, שמשחרב בית המקדש התפילה היא חובה, אבל שהיא תקנת חכמים, מצווה דרבנן, אז מה גילוי אמריקה זה רלבנטי לנושא??? פשוט Off topic!

אבל מה, מחקרים פורצי דרך כדוגמת זה, אינם מצטיינים בפרטים הקטנים, התפקיד שלהם הוא במאקרו, בקטע של הנועזות. זה לא באמת מחקר על תולדות התפילה ובתי הכנסת…

אדלר מזכיר את הטקסטים, מן הברית החדשה הוא לומד מה התרחש בבתי הכנסת, ובצדק, הארכיאולוגיה לא יכולה ללמד אותנו מה עשו בבית הכנסת, וכמובן צריכים אנו את הטקסט הנוצרי, כי היהודים פסולים לעדות על עצמם. אבל האם לא קרא המלומד הנכבד בספר נגד אפיון? כבר לפני אלפיים שנה, באותה המאה הראשונה לספירה, המפורסמת כל כך במחקרו… התמודד יוסף בן מתתיהו, עם אותן טענות גופא, וגם קדמות בתי הכנסת, יוספוס מביא טקסטים המעידים על שני האלמנטים של בית הכנסת, דרשא, וקריאה בתורה, מתקופות קדומות בהרבה.

למרות שכתבנו שהתפילה מצווה מדרבנן, אין זה אומר שלא היתה קיימת לפני תקנה ספציפית, כמו עוד הרבה מצוות חכמים, היא משקפת את המציאות, חכמים קבעו אותה לחובה ציבורית עם ביטול הקרבנות, חובה יום יומית שלש פעמים ביום – בציבור, בשלב מסויים דובר על פעמיים, ובסוף נקבעו שלש. אך שלש תפילות מוזכרות כבר אצל דניאל (וְכַוִּ֨ין פְּתִיחָ֥ן לֵהּ֙ בְּעִלִּיתֵ֔הּ נֶ֖גֶד יְרוּשְׁלֶ֑ם וְזִמְנִין֩ תְּלָתָ֨ה בְיוֹמָ֜א ה֣וּא׀ בָּרֵ֣ךְ עַל־בִּרְכ֗וֹהִי וּמְצַלֵּ֤א וּמוֹדֵא֙ קֳדָ֣ם אֱלָהֵ֔הּ כָּל־קֳבֵל֙ דִּֽי־הֲוָ֣א עָבֵ֔ד מִן־קַדְמַ֖ת דְּנָֽה), מקדמת דנא, שלש פעמים ביום הוא מתפלל לכיוון ירושלים, היה זה בזמן החורבן הראשון, וכשנבנה הבית לא נקבעו עדיין שלש תפילות לחובה, אבל נוסח התפילה היה כבר קיים, ראה למשל כאן סעיף ה’ ו במחקרים שצויינו שם. 

בצדק אומר אדלר שקשה לדמיין את היהדות בלי מוסד בית הכנסת, בו ילמדו תורה פעם בשבוע, אך האם מוסד זה תלוי בשרידים של בניני אבן?

הרי כבר האשה השונמית, בממלכת ישראל, בימי שושלת בית עמרי, היתה הולכת לבית הנביא כל חודש ושבת, כפי שאומר לה בעלה ‘מדוע את הולכת אליו היום? לא חודש ולא שבת’, ומה היתה עושה שם? מקשיבה לדברי ההדרכה והתורה של הנביא. כמו כל המוני בית ישראל, מנהג זה מתועד בישעיהו פרק א’: “חודש ושבת קרוא מקרא'” (ראה כאן לביאור הכתוב). פילון במאה הראשונה לפני הספירה מייחס את תקנת קריאת התורה למשה, וכותב: “המנוחה הזו אינה לשחוק ולהתהולל כי אם לנוח ולהשתדל לדעת האמת עם תורה בלמודה… כי זה היה מנהגם (בתקופת הנביאים) בכל עת מוכשר וביותר ביום השבת לעסוק בלימודים… ומזה בא הדבר ונהוג גם עתה כי ביום השבת יעסקו היהודים בלימודים אשר קבלו ונחלו מאבותיהם”.

אם חשקה נפשו של אדלר בעדות חיצונית למוסד הקריאה בתורה, הרי הקאטיוס מאבדירה מהמאה הרביעית או תחילת השלישית לפני הספירה מעיד עליה, ראה דברי יהושע גוטמן: “הקאטיוס מאבדירה עמד כנראה בקשרים אישים עם יהודים, וניכרים הדברים שהוא עצמו היה כמה פעמים עד לקריאת התורה בציבור, לפי דבריו היה העם נוהג ליפול אפים ארצה בשעה שהיה הכהן פותח בקריאת התורה… ומענינת עדות אחרת של הקאטיוס על קריאת התורה והיינו בפני השבויים שלקח תלמי הראשון מישראל בשנת 312”. ובכן, התורה לא היתה בכספת בימי אלכסנדר מוקדון, אלא נקראה בציבור תדיר.

גם ספר חשמונאים א, מתאר את המצב לפני מרד החשמונאים, בני ישראל מתקבצים בראשי חדשים ללמוד תורה והיוונים מונעים זאת: “וכל אשר נמצא אתו ספר תורת ה’ ואת שומרי מצוה הרגו לפי חרב ככל דברי המלך וכמשפט הזה עשו לבני ישראל מדי חדש בחדשו בהיקבץ העם אל הערים” (חשמ”א א נה). ניקולאוס איש דמשק שחי במאה הראשונה לפני הספירה, מסתובב בערי אסיה הקטנה, ויודע על המנהג הזה כמנהג יהודי עתיק ונפוץ: “היום השביעי נועד ונקבע אצל בני ישראל ללמוד בו מפי המורים חוקי התורה למען נדע את האסור ולא נבא לידי חטא ועוון”, (מלחמות היהודים ט ב ד).

יוספוס מצטט את הגיאוגרף אגאתרכידס, שחי במאה ה2 לפנה”ס, מתאר את קרב איפסוס שהתרחש במאה ה3 לפני הספירה, הוא מתאר כיצד תלמי הצליח לכבוש את ירושלים באותה שעה: ”אלה הנקראים בשם יהודים היושבים בעיר חזקה ובצורה מכל הערים, אשר קראו לה בני המקום בשם ירושלים רגילים לנוח ביום השביעי ואינם חוגרים חרב ביום הזה ואינם עובדים את אדמתם ואינם עושים בו כל מלאכה, רק פורשים את ידיהם בבתי מקדשיהם ומתפללים (כל היום) עד בוא הערב”, גם אליו הגיעה השמועה על הסתגרות היהודים ‘בבתי מקדשיהם’, כמובן שהוא לא ידע לציין את ההבדל בין מקדש לבית כנסת, אבל ידוע לנו שבתי כנסת היו קיימים גם בירושלים בתקופת המקדש (כתובת תיאודוטוס). בתי הכנסת מוזכרים בתהלים לדעת תרגום עקילס על המקרא “שרפו כל מועדי אל” (תהלים עד ח), וכן ראה ירמיה לט ח “בית העם”.

בדה”ב (יז) מסופר: “ובשנת שלוש למלכו (יהושפט) שלח לשריו לבן חיל ולעבדיה ולזכריה ולנתנאל ולמיכיהו ללמד בערי יהודה ועמהם הלוים שמעיהו ונתניהו וזבדיהו ועשהאל ושמירמות ויהונתן ואדניהו וטוביהו וטוב אדוניה הלוים ועמהם אלישמע ויהורם הכהנים וילמדו ביהודה ועמהם ספר תורת ה’ ויסבו בכל ערי יהודה וילמדו בעם”, יהושפט חי בתקופת אלישע הנביא, ואמנם טקסטים יהודיים פסולים כנודע להעיד לגבי אחרים, אבל לכל הפחות כך נתפס הדבר בזמנו של בעל דברי הימים, בתקופה הפרסית, לפני מרד החשמונאים. (אגב, שמואל ליונשטם כותב על התיאור הזה של דה”י: “ארגון השיפוט המלכותי התרחב בהקיפו ובסמכויותיו בימי יהושפט.. ועוד הקים יהושפט בית דין עליון בירושלים… זיקתו של ארגון זה אל הארגון הקדום יותר המיוחס לסוף ימיו של דוד מתבררת מתוך הזכרת הערים הבצורות, שביצורן היה ממפעלי המלך החשובים ביותר. אין טעם סביר להטיל ספק בנאמנותו ההיסטורית של תיאור זה… וכבר ציין אולברייט שהתואר הארכאי נגיד ליהודה הנמצא כאן בלבד מוכיח את נאמנותו ההיסטורית של הכתוב”, אנצ”מ משפט, עמ’ 630).

כך שלומר שהאזכורים הראשונים של קריאת התורה בציבור בבתי כנסת הם מהמאה הראשונה, זו שגיאה גלויה, בהחלט יש לדון על הצד האדריכלי של האירועים האלו, האם מאז ומעולם התקיימו בבתים מיוחדים, ואיך יש לזהות את הבתים האלו, בתיאור של האשה השונמית נראה שהיו מתכנסים בבית הנביא. אך מסורת ההתכנסות לשמוע דברי תורה בשבת וראש חודש בודאי עתיקת יומין היא, וראה רד”צ הופמן בספרו ‘על התפילה‘ פרק שלישי המראה כי בתי הכנסת הם המשך של הבמות הקדומות, מקומות ההתכנסות לעבודת ה’. בעמ’ 115 הוא כותב:

ובהערה שם הוספנו:

כל זה סיפור ישן, אבל אדלר, סובר כי בית הכנסת העתיק ביותר בעולם הוא בחרבת עומדאן, מהמאה הראשונה לפני הספירה. blind digging.

כך שברור שגם מבחינת מבני בתי כנסת פורמליים, התופעה קודמת בהרבה למאה הראשונה, ובודאי מבחינת התפקיד של התכנסות ושמיעת דברי התורה.

על השאלה הראשונה ראה מה שכתבנו שם בהמשך:

אלכס, כמראיין נשכני, מרים להנחתה עם שאלה שהכינותי מראש… מה עם פפירוס הפסח? ובכן במקרה מדובר על זה בספר. לפי אדלר כזכור אין ראיות ארכיאולוגיות לאכילת מצות או לאי אכילת חמץ, טענה מגוחכת מעיקרה, לא רלבנטית לארכיאולוגיה. אף חוקר מקרא לא הכחיש את קיומו של חג הפסח בימי הבית הראשון, הוא קיים בכל גירסה של התורה או בכל רסיס תעודה שמשוערת כמרכיבה אותה, הוא הבסיס לפרשיות היסטוריות כמו פסח חזקיהו, פסח יאשיהו. עכשיו הגיע הזמן להכחיש גם את הפפירוס ואת הקריאה המקובלת שלו. 

אדלר נעשה כאן חוקר ‘זהיר’ שפתאום מטיל ספק בקריאה ובשחזור המקובלים לגבי טקסט, בהמשך לתומפסון ש’הסיק’ כי כתובת השילוח מזוייפת, כתובת בית דוד מזוייפת ולא נקראה טוב, מצבת מישע מזוייפת וגם לא נקראה טוב, וכך הלאה, עכשיו תורו של פפירוס הפסח האומלל.

אבל אפילו אם יסחף עם אדלר עד הסוף, ונבטל את כל מה שלא מופיע בצורה ברורה ובלתי משתמעת לשני פנים, הרי זה מה שנקבל:

מנו ארבעה עשר (ימים), מן יום 15 עד יום 21, נזהרים מלעשות (מלאכה), ולא שותים (?) וכל דבר שהוא חמץ.

יש כאן את התאריך של פסח, בתאריך זה נמנעים ממשהו, וגם מסוג של שתיה וכל חמץ. האם יש ספק שמדובר כאן בחג הפסח?

ההשלמות האלו:

אינן השלמות מן הדמיון, הן מסתמכות על טקסט לא ברור, להבדיל מהמקום המסומן בנקודות בו אין שום מידע, האותיות האלו הן קריאה משוערת, (הפפירוס שבשקף, הוא אילוסטרציה, אגרת הפסח לא קרועה במקומות האלו). מלבד לציין את העובדה שזה שחזור, האם אין השחזור הגיוני? 

מלבד זאת, אדלר ‘שוכח’ שהפסח מוזכר עוד פעמים במכתבי יב, פרופ’ אהרן מאיר מציין זאת:

“יש לנו הוכחות שהם הכירו את החג עוד לפני האיגרת. ביב נמצאו שניים־שלושה חרסים (אוסטרקונים) קדומים יותר שמזכירים את פסח, אמנם ללא כל פירוט, ומשמעות הדבר שציון החג לא היה חדש ליהודי המקום. אם כן, העיקר באיגרת שנשלחה מירושלים מצוי בהוראות כיצד יש לחגוג את החג, ובהן דברים שלא מוכרים מהמקרא.

אחד מהם הוא האגרת המפורסמת ‘שלח לי אימתי תעשו הפסח’, מה שמעיד שקביעת החדשים והשנים היה תלוי בידי בית הדין שבירושלים.

ומכאן עובר אדלר לשבת:

ובכן, לדבריו, בברית הישנה לא מתוארת שמירת שבת, רק בברית החדשה, וכמה כיף שזה אירוני, וכו’. שוב, אדלר מבין ששאלת השבת היא מחוץ לתחום מחקרו, לא מוצאים את שרידיה בין האבנים, אז הוא מתחפש לחוקר מקרא וחוזר אל הטקסטים, ובטקסטים של הברית הישנה הוא לא מוצא שמירת שבת.

קודם כל, הוא ‘שוכח’ את חרס הקוצר, כתובת ארכיאולוגית מימי הבית הראשון, ובה מספר הקוצר שסיים את מלאכתו כימים לפני שבת, כלומר יש ממצא ארכיאולוגי המעיד שהקוצרים בשדה היו רגילים תמיד לסיים את עבודתם לפני שבת. מסקנה: השבת קדמה ליהדות, היא נשמרה כבר בבית הראשון…

יושם לב שהקוצר משתמש בלשון ‘ויכל’, בה משתמשת התורה לציון יום השבת, ‘ויכל אלהים מלאכתו אשר עשה’.

בנוסף, מתעודות אל יהודו בבבל, מן המאות ה6-5 לפנה”ס עולה, ככל הנראה, שגולי בבל שמרו שבת, שכן התאריכים מדלגים על ימי השבת:

ראה עוד בהרצאתו של אבי גבאי כאן דקה 34 על השמות שבתאי וחגי אצל גולי בבל כמסמלים את השבת והחג.

אבל גם לגבי הטקסטים הלא ארכיאולוגיים, פשוט קשה להאמין, יושב אדם ומתראייין, המראיין מהנהן כאילו זה מובן מאליו, המרואיין חוזר על שקר גלוי שכל אחד יכול להפריך אותו בחיפוש טקסט פשוט, ועסקים כרגיל!

נניח שאנחנו מתעלמים מהתיאורים על יחודו של יום השבת בזמן המקרא, מוזכרת בימי אלישע הנביא, כיום בו מתכנסים אצל הנביא (מ”ב ד’ כג’). בימי המלך יואש היתה השבת זמן החלפת המשמרות במקדש (מ”ב יא’ ה’), בימי אחז נזכר ‘מוסך השבת’ (מ”ב טז’ יח’), שכנראה היה מקום בו יושבים הנכבדים או המלך בעת התכנסות בשבת. באותו זמן מתאר ישעיהו (א’) כיצד היו מתכנסים וקוראים במקרא בשבת. וכן הוא מתאר את העתיד: “מדי שבת בשבת יבא כל בשר להשתחוות לפני” (ישעיה סו כג). וביחזקאל מו’ א’: שער החצר הפנימית ביום השבת יפתח וביום החדש יפתח (ביחזקאל מו’ ד’ ומו’ יב’ מוזכרים גם קרבנות השבת). תהלים צב’ א’ הוא השיר שהלויים היו שרים במקדש ‘ביום השבת’. וגם איכה ב’ ו’ מזכיר את יחוד השבת במקדש: ‘שיכח ה’ בציון מועד ושבת’. ליום מיוחד יש מן הסתם חוקים ומנהגים משלו, אותם לא ניתן למצוא בין האבנים, אבל נניח שאין אנו יודעים מתוך האזכורים האלו, אם יש איסור במלאכה בשבת.

הרי איסור המלאכה מוזכר בנביאים בכמה וכמה מקומות, עמוס מעיד: “מתי יעבר החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר” (ח’ ה’), לפני חזקיהו, ולפני יאשיהו, מתאר עמוס את ה’חטא הגדול’, אנשים שמחכים כבר ליציאת השבת והחודש, כדי לפתוח את החנות, משמע החנות סגורה בשבת ובחודש (סביר גם שההתכנסות אצל הנביא בחודש ובשבת, יסודה בכך שבטלים ממלאכה, על ביטול מלאכה בראש חודש בימי המקרא למדים אנו מהביטוי ‘יום המעשה’ כהנגדה לר”ח, בספר שמואל, ‘ששת ימי המעשה’, הוא ביטוי התורה כהנגדה לשבת), ירמיהו יז’ כא’ מזהיר: “השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם: ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם”. ויחזקאל מזכיר חילול שבת: “את שבתתי חללו מאד” (כ’ יג’, וכן כב’ ח’ ‘את שבתתי חיללת’).

בישעיהו נו’: “שמר שבת מחללו.. אשר ישמרו את שבתותי”, ובפרק נח’ יג’: “אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה’ מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר”. וראה עוד בנחמיה יג’ טז’ על מלחמתו באנשים שעשו מלאכה ביום השבת, ‘מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת’ (ובין השאר: ‘כל שבר בשבת לא נמכור’, כניגוד לדברי עמוס לעיל), ושם כב’ על ציוויו ‘לקדש את יום השבת’.

אכן מוזכר כאן גם חטא, בדיוק כמו בברית החדשה (תלמידי ישו קוטפים מלילות בשבת), אבל מתוך האזכור והתוכחה מובן שהמצב הבסיסי הוא שמירת השבת, שניתנה במדבר סיני כדברי הנביאים.

גם בכתבי יב, ישוב יהודי שהתחיל בימי הבית הראשון ע”י חיילים גולים מישראל, רואים שהתורה היתה ידועה אף להם (ראה לעיל לגבי פסח) והם נזהרו בהלכות שבת, בצורה מאד רצינית, למרות שלא היו אליטה רוחנית המכירה את התורה הסודית שבכספת, באוסטרקון מיב באה אזהרה לקשור את הספינות בשבת, איסור שנחשב כדרבנן, אבל בפועל הינו קדום. (הטקסט שלו מובא למשל בעולם התנ”ך לנחמיה יג טו: קשרי את הספינה  מחר בשבת למה יאבד. חי ה’ ולא נפשך אקח. “על הנמענת לקשור את הספינה ביום השבת כדי להימנע מחילול השבת ומזעמו של ה’”). גם ספר היובלים מהמאה ה2 לפני הספירה, מזכיר הרבה תקנות חכמים באיסורי שבת (כמו: ‘אינו מן המוכן’, איסור רכיבה בשבת, ועוד, ראו כאן סעיף ח).

הטענה שאין עדות לשמירת שבת לפני התקופה החשמונאית, היא טענת בורות.

כאן מסתיים החלק של הנתונים בריאיון (בסוף הוא מזכיר את מחקרו על הדגים, בו טיפלנו הדק היטב כאן), ואדלר עובר לתמונה העולה מהם, הוא מציע שאולי כמו שיוחנן הורקנוס כפה את קיום התורה על האדומים, וממשיכיו כפו אותה על היטורים, שמעון או יונתן כפו את התורה על היהודים. זה חשוב כדי להבין את מהות הטיעון של אדלר ולאן הוא חותר, אם מחקרו היה נושא את הכותרת: עדויות חומריות לקיום מצוות התורה או תקנות חכמים, זה היה הגיוני לחלוטין, הוא לא היה צריך להתאמץ להכחיש את פפירוס הפסח או להתעלם מהחזירים, הוא היה פשוט מונה את העדויות החומרית הקיימות, ומאיזה תקופות. תקופות של חטא או של אי שמירת התורה, הם חלק מהכרונולוגיה התנכי”ת, מחקר כזה מאמת לפעמים את התיאור המקראי של זמנים ומקומות של חטא (ראה לעיל לגבי פסלים והבדלים בין יהודה לישראל). אבל זה לא מה שהוא עושה, הוא מקפיץ את הנושא ל’מתי התחילה היהדות’, ולכן הוא מחפש תיאוריה איך היא נולדה? איך קרה שאנשים מקיימים אותה? ועל כך מגיע התירוץ הפאתטי, ששמעון או יונתן, ששלטו במצטבר שנים ספורות, בעיצומו של המאבק המדיני, הספיקו גם לכפות את התורה על העם, בעוד כל הספרות בת הזמן אינה יודעת מזה שום דבר, למרות שהיא יודעת על כפיית האדומים והיטורים, כפיה שלא צלחה. רעיון כזה מנוגד לכל מה שידוע לנו על בית חשמונאי, המאבק הדתי בזמנם של החשמונאים היה מול הצדוקים, ויכוח פנימי בפרשנות התורה, על זה נשפך דם, על זה התגודדו ונלחמו.

אדלר לא נשאר בתחום חיפוש עדויות חומריות, הוא מצהיר שבנביאים ובכתובים אין עדות לשמירת חוקי התורה, הוא מגבש תיאוריה שהרעיון שחוקי התורה יונהגו במדינה הועלה אחרי מרד החשמונאים, בעוד התורה היתה העילה לפריצת המרד לפי כל המקורות, הוא טוען שאין בטקסט זכר להנהגת חוק התורה, מבלי להתייחס כלל לספר עזרא המעתיק מכתבים מלכותיים המעניקים לעזרא הסופר בתורת משה את הסמכות לכפות את החוק הזה על כל פחת יהודה. (בהזדמנות אחרת הוא אומר שאינו יודע מתי נכתב נחמיה).

בהרצאת זום אחרת (הרצאה בה יושבים אנשים עם כיפה ומסבירים כמה זה מרתק, והפרופסור אומר שבעזרת ה’ הספר ייצא בקרוב) הוא מספר מהיכן צמח המחקר:

גם כאן הוא מערבב בין ‘נראו יהודים’,  לבין חוקי התורה. החוקים קבועים, פרטיהם ודרך הקיום וצורתו של יהודי, עשויות להשתנות. וכמובן חוזר על השקר של אי אזכור איסור מלאכה בשבת בנביאים. למה אברהם אבינו לא הניח תפילין, וכו’.

‘יהודים מוזכרים במקרא כמחזיקים חרב’, כאילו שמי שקורא את ספרי יוסף בן מתתיהו, רואה שם דבר אחר חוץ מהחזקת חרב, אגב גם יוספוס לא מזכיר יהודי מניח תפילין, או לובש ציצית, למרות שחי בזמנם של רבי אליעזר ורבי עקיבא. הנביאים הם עדות עצומה וכבירה על האידיאליים היהודים ועל הדבקות של יראי ה’ בתורת ה’ וחוקיו.

הנושא שלו אינו עדויות חומריות, הוא פשוט מצטרף למקהלת החוקרים הפרוטסטנטיים מהמאה ה19 שלא מצאו את קיום התורה בנביאים, שילוב של אי הבנת הנקרא, עם אי היכרות של החומר. מתאים לילד קטן, הגיע הזמן  להתבגר.

על טיעונים המעודכנים למאה ה19, נענה במאמר תגובה שנכתב במאה ה19… רשות הדיבור לרבי יצחק אייזיק הלוי!

רשימה מקוצרת של מצוות התורה המופיעות בנביאים נמצאת כאן:

ספר שמואל, המתאר את החיים בסוף תקופת השופטים ובתחילת מלכות דוד, מוצאים אנו קרוב לחמשים מצוות יחודיות מן התורה 1) עליה לרגל, 2) פניה מהמקדש רק בבוקר, 3) דין הנזיר, 4) איסור שתויי יין, 5) משפט הכהנים, 6) הקטרת החלב, 7) קטורת לפני ה’, 8) בחירת אהרן לכהן, 9) מתנות ראשית, 10) מנורה בהיכל, 11) ארון בבית ה’, 12) כרובים בקדש הקדשים, 13) עולה וכליל, 14) שוק לכהן, 15) קרבן שלמים, 16) אפוד, 17) אורים ותומים, 18) איסור אכילה על הדם, 19) התקדשות לזבח, 20) קרבן ראש חדש, 21) ראש חודש יומיים, 22) דין בעל קרי כלשונו, 23) טומאת קריבה לאשה, 24) טומאת כלים, 25) לחם הפנים, 26) איסור אוב וידעוני, 27) אהל מועד, 28) נגיעה בארון ממיתה, 29) טבילת נדה, 30) לויים נושאים את הארון, 40) אשה שזינתה אסורה לבעלה, 41) איסור למנות את ישראל, 42) דין המילה, 43) תשלומי ארבעה וחמשה, 44) הטית משפט, 45) מחיית עמלק, 46) עיקור סוסי עכו”ם, 47) איסור למנות את ישראל.

נביא בקצרה מספרים נוספים. ירמיהו מזכיר את דין הראשית, דיני האשם, דין בא במחתרת, דין ספר כריתות החזרת גרושה, סממני הקטורת, השלכת הדשן מחוץ לעיר, גאולת שדות, שבת, שחרור עבדים, ועוד.

ישעיהו מזכיר את דין ראיית פנים, עולות וחלב, איסור ריבוי סוסים וכסף למלך, עצרת ראש חדש, דין שכר שכיר, עליה לרגל, ועוד.

עמוס מזכיר את איסור חבול עני, דין הנזיר, איסור חמץ, חמץ בתודה, מעשה בהמה, דין ופנית בבקר, איסור הבמות, מלאכה בשבת.

הושע מזכיר את דין הנסכים, דין לחם אונים, איסור הבמות, איסור מצבה, הסגת גבול, איסור הקדשות.

מלכים מזכיר את איסור הנפת ברזל על המזבח, לקיחת גואל הדם מן המזבח, ציויי הסוכות, דין הקטרת החלב, עליה לרגל, איסור עבדות, איסור ריבוי נשים, חיתון עם נכריות, תאריך החג, הסבת נחלה, דין המקלל וענשו, מנחת הבקר, איסור קדש, איסור העברת בנים למולך, איסור ניחוש, טומאת מת, ועוד.

מגילת רות מאותו הזמן מזכירה את דין לקט ושכחה, גאולת שדות, היבום, ועוד.

שופטים מזכיר את מצוות נתיצת מזבחות, אזהרת הגויים הנשארים, דין החוזרים מעורכי המלחמה, ראיית פנים, חרם מן האדם, מילה.

יהושע מזכיר את אכילת הפסח, איסור חדש, מצוות התורה בכתיבה על האבנים, ובברכות על הר עיבל, איסור הלנת תלוי, איסור החייאת נשמה, דיני ערי מקלט, ועוד.

לגבי ‘מדוע לא מוזכר תפילין במקרא’, גם זה לא ברור, ייתכן שהתפילין נרמזות במקרא כמה פעמים, נזכיר גם את המאמר שכתבנו על ציצית בימי קדם:

ד”ר פנינה פלר: מצוות ציצית לאור הידע ההיסטורי

באותה הרצאה הוא מוסיף עוד:

איסור אכילת חמץ הוא דוגמא מצויינת, למרות שפע המקורות מימי הבית השני, אחרי שמוחקים את פפירוס הפסח, אין אנו מוצאים זכרו של איסור זה, לא בספרי מכבים, לא אצל יוסף בן מתתיהו, לא בברית החדשה, או מקורות רומאים כמו פליניוס, למזלינו אנחנו יודעים שהוא אכן נהג בימי הבית השני. אבל אין שום קשר למתודה של אדלר להשוות בין הבית השני לתקופה הקודמת. לגבי מנורת הקנים, כפי שהכרנו בראשית המאמר, דין זה מוזכר עוד בספר שמואל, העובדה שהחשמונאים הציבו אותו כסמל על מטבעותיהם,  ומשך הפך לסמל ללאומי, לא רלבנטית כלל לשאלת חוק העלאת הנרות במקדש. מחקר אמיתי לא היה מכניס את הפרט הזה לבדיקת קיום חוקי התורה, שכן הנושא אינו קיום חוק המנורה, אלא סמל על מטבעות, סמל לאומי. זה לא שמדובר בראיה מן ההעדר, אלא שההעדר חסר משמעות, סמל על מטבעות אינו קיום חוק.

לסיכום, מדובר במופע אימים פסבדו מדעי, שדבר אין לו עם הנתונים. נועז, אמיץ, ויפה, אבל עירום. עירום מנתונים, עירום מבסיס הגיוני ורציונלי. פרצופה של ההתיוונות בת ימינו, מחקר מוטה אג’נדה, שמתחפש ל’דאטא’, זוכה לכבוד ותהילה שאינו ראוי להם.

 

 

 

 

הערות:

[1] הרשב”א בתשו’ תפז’ כותב: “הכפרים אשר סביבותינו נהגו לקרוא בתורה ולברך על התורה הכתובה על קונדרוסים כעין ספרים שלנו”, האו”ז סי’ תסב’: “נשים נדות שלנו אוכלות עם בעליהם על שלחן אחד בלא הפסק”, הפרדס ה’ נדה ד’: “וכולן אינן נזהרות כלל בהרחקות בימי לבונה וזו רעה גדולה”. אנחנו יודעים שסימן היכר בסיסי של יהודי, היא הנחת יד על העיניים בזמן קריאת שמע, רבה של פראג, רבי אפרים לונשטיץ כותב: “יש נוהגין להעצים עיניהם בעת קראם שמע ישראל כדי לחזק הכוונה”, (כלי יקר במדבר כד ד), נטילת ידיים מבחינתינו היא עד הפרק, מהרש”ל כותב: “נהגו רוב העולם לטול לאכילה עד הקשר של סוף האצבעות”, (פרק כל הבשר), הזכרת אותיות שם ה’ נחשבת כביזיון, משהו שיהודי שומר מצוות לא יעשה, ואכן כותבים התוספות ע”ז יח. “נראה לר”י שאין להזכיר אותיות השם של י’ ה’ כמו שרגילין העולם”, בין בשר לחלב ממתינים כמובן שש שעות, אך מנהג זה אינו נמצא בשו”ע וברמ”א, ובזמנם עדיין לא התפשט כמנהג מחייב בערי ישראל, ראה שיורי ברכה יו”ד פט’ “בערי אשכנז המנהג להקל בשהיית שעה רק המדקדקין ממתינין ו’ שעות”, ראה עוד בשיורי ברכה סי’ קלד’ “יש מקומות שאין נוהגין לעשות הגבהה שמא יפול הס”ת”. ועי’ שו”ת ריבש סי’ צה’ שהי’ מנהג הרבה ערים שלא להתאבל על בן ראשון שהוא אינו מן האב אלא קודש לה’, ועי’ בשו”ת רמ”א סי’ קכד: “שנתפשט המנהג במדינת מעהרין בפרטות ובכלל בשאר מדינות להקל בשתית סתם יינות הכותים ואין מוחה בהם”.  וראה בתו’ ע”ז לד: שאין נוהגין כלל להגעיל כלים הניקחים מן העכו”ם, ובשו”ת הריב”ש סי’ עה “ואין הדור דומה יפה לשמוע לקול מוכיח וג”כ בברכות של ק”ש רבים מפסיקין לדבר בדברי הבאי בבית הכנסת זע”ז ודרשתי להם פעמים והגדתי להם האסור ולא נמנעו ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע כי הורגלו בהם ונעשה להם כהיתר”. ראה עוד לענין מזוזה, רבינו ירוחם נתיב כא’ חלק ז’ בשם רבינו פרץ: “העם שאין נזהרין עתה במזוזה”, ומהרי”ל תשו’ צד’: אי מיחזי כיוהרא מאן דמרבה במזוזות ביתו כיון שנתפשט המנהג דרוב העולם סומכים על מזוזה אחת בפתח בתיהם, ובב”ח יו”ד רפו’ “ומקרוב נהגו הלומדים לתקן מזוזה לכל הפתחים שבבית”.

 

5 3 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
21 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
רחל
רחל
26 days ago

בעקבות המאמר כאן, רכשתי את הספר המדובר וקראתי אותו מכריכה לכריכה. לכאורה, הפרופסור צודק שהתורה הייתה קיימת הרבה מאד זמן, אבל האנשים הרגילים בין בני ישראל לא שמרו אותה למשך מאות שנים. זה בדיוק מה שמסופר בתנ”ך! הפרופסור אינו סותר את התנ”ך – אלא להיפך! הוא גם כותב את זה באופן מפורש. כל מטרתו של הספר אינו לקעקע את התנ”ך, חלילה. כל מטרתו להראות שוולהואזן ומבקרי המקרא הגרמניים האחרים טעו (מתוך אנטישמיות צריך לומר). כיצד צוות האתר מסביר את הכתוב בספר נחמיה, פרק ח פסוק יז: “ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע… Read more »

רחל
רחל
26 days ago

תודה. בעניין קיום מצוות סוכה, שלחת אותי למאמר אחר של האתר הזה כתוב שם כך: “הסיבה שלא נעשה סוכות כזה מימי יהושע, משום שבחג הסוכות היו עולים לרגל ולכן הולכי דרכים ושלוחי מצוה ופטורים מן הסוכה. ורק בימי שיבת ציון שכולם היו גרים בתוך ירושלים, יכלו גם להיות במקדש וגם לבנות סוכות. וכך בימי יהושע היו כל ישראל חונים עדיין סביב שילה, עד שלא הושלם הכיבוש”. זה וודאי לא הפשט של הפסוק בנחמיה ח:יז. לא רק שזה תירוץ דחוק, זה גם לא נכון! הרי יהודים חיו מחוץ לירושלים גם בימי עזרא ונחמיה. זה גם לא נכון הלכתית! עולי הרגל לירושלים… Read more »

רחל
רחל
26 days ago

כתבתם: “רק בימי שיבת ציון שכולם היו גרים בתוך ירושלים, יכלו גם להיות במקדש וגם לבנות סוכות“.
אבל בספר נחמיה כתוב בדיוק הפוך – הרוב המכריע לא חי בירושלים!
בנחמיה ז:ד כתוב: “והעיר רחבת ידים וגדולה והעם מעט בתוכה ואין בתים בנוים”.
כדי ליישב את העיר, הפילו גורלות ורק 10% מהעם התיישב בעיר: “וישבו שרי העם בירושלם ושאר העם הפילו גורלות להביא אחד מן העשרה לשבת בירושלם עיר הקדש ותשע הידות בערים. ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלם” (נחמיה יא:א-ב).
מניין לך הדברים שכתבתם, שהם נגד פסוקים מפורשים במקרא?
אני בכנות רוצה להבין.

רחל
רחל
26 days ago

כתבתם: “רק בימי שיבת ציון שכולם היו גרים בתוך ירושלים, יכלו גם להיות במקדש וגם לבנות סוכות”. מיד לפני סיפור סוכות עצמו בספר נחמיה, כתוב כך (נחמיה ז:עב – ח:א): “וישבו הכהנים והלוים והשוערים והמשררים ומן העם והנתינים וכל ישראל בעריהם ויגע החדש השביעי ובני ישראל בעריהם. ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים ויאמרו לעזרא הספר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ה’ את ישראל”. הרי מפורש שהעם חי מחוץ לירושלים, והגיע במיוחד לקריאת התורה של עזרא. אלו פסוקים מפורשים. איך זה מסתתדר עם מה שכתבתם שבימי שיבת ציון “כולם היו גרים בתוך ירושלים”?… Read more »

רחל
רחל
26 days ago

אנחנו לא מדברים על השאלה אם היה מקום או לא היה מקום. הטיעון שלכם היה כך (אני מצטטת מילה במילה): “הסיבה שלא נעשה סוכות כזה מימי יהושע, משום שבחג הסוכות היו עולים לרגל ולכן הולכי דרכים ושלוחי מצוה ופטורים מן הסוכה. ורק בימי שיבת ציון שכולם היו גרים בתוך ירושלים, יכלו גם להיות במקדש וגם לבנות סוכות”. כלומר: בימי הבית הראשון, בני ישראל בירושלים הגיעו מחוץ לעיר ולכן היו פטורים. בימי שיבת ציון, היהודים היו גרים בתוך ירושלים, ולכן לא היו “הולכי דרכים ושלוחי מצוה” – ורק אז חויבו במצוות סוכה. זה בדיוק ההיפך ממה שכתוב! כתוב שבזמן חג הסוכות… Read more »

רחל
רחל
25 days ago

אם אתם מתעקשים לעשות אקרובקטיקה עם האמירה המפורשת הזו בספר נחמיה, אז כנראה שאין לי מה לעשות. יריתם את החץ ואחר כך סימנתם את המטרה מסביב. לפחות תהיו כנים שזה רחוק מאד מהפשט הפשוט של הפסוק. והוא כמעט 180 מעלות מהמסר של הסיפור, לפיו “עמך בית ישראל” הפשוטים לא קיימו את מצוות התורה למשך 1,000 שנה. (שוב – כפי שאדלר חוזר ומדגיש שוב ושוב בספר שלו – אין זה אומר שהתורה לא הייתה קיימת! רק שעם ישראל פשע ולא קיים אותה למשך מאות שנים. בדיוק כפי המתואר במקומות אחרים בתנ”ך). בואו נתקדם. כתבתם: “[…] כאשר ברור ממקומות אחרים בנביא שכן… Read more »

רחל
רחל
25 days ago

אני מבינה שלא באמת הבנת את הטענה של אדלר. תתקן אותי אם אני טועה, אבל אני מבינה שלא קראת כלל וכלל את הספר שלו, אלא רק ראית סרטון קצר – ועל זה יצא קצפך. חבל מאד. הטענה שלו, *התומכת* בתנ”ך והמתנגדת לדברי השטנה של האנטישמים מבקרי המקרא הגרמנים, עולה בקנה אחד עם אמונת ישראל סבא.
אני רואה שאתם נעולים על ההבנה שלכם. זה בסדר. רק ראוי להיזהר מזריקת רפש על אנשים טובים, מלומדים מאד, שלא עשו לך או לכל אחד אחר כל רע. אדרבא – לי הספר הזה מאד חיזק. זה העמיק אצלי את האמונה בתורת ישראל.

וולדמורט
וולדמורט
2 months ago

קראתי בשקיקה. מאמר מוצלח מאד. טענות לעניין!

גורג'יה עייאש אבו רביע
גורג'יה עייאש אבו רביע
2 months ago

מי זה בכלל יונתן אדלר הזה שאתם משקיעים בו כל כך הרבה אנרגיה (28 דפים כשמדפיסים…) אני בקושי מוצא אותו בגוגל

שלום
שלום
2 months ago

אני מניח שיש במאמר שלכם הרבה יותר מחשבה ויכולת ממה שיש בספר ובקרירה האקדמית של המבוקר התורן שלכם. אני מעריך מאוד את העמקות והאחריות שלכם, ואת האופן שכמעט נשכח שבו אתם מנהלים דיון וויכוח עם דעות שיש בהם כל כך הרבה רדידות, ובורות. אני לא יודע מי הם “צוות האתר” שחתום על מאמר זה, אבל אתם באמת צוות לעניין. תודה לכם.

דוד
דוד
2 months ago

ואוו תודה

פלצונינוס קיסר
פלצונינוס קיסר
2 months ago

כתבתם שאולי יש רמזים לתפילין במקרא, איפה?

21
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x